מישהו הדק קלף בחורי המעברתא כדי לחזק את הרצועה שלא תזוז אנה ואנה. ונשאלתי האם יש בזה בעיה של חציצה?
הנה דין חציצה בתפלין, מצינו רק בדין הנחתם - שלא יהא דבר חוצץ בין הבתים והרצועה במקום הקשר לגוף האדם המניחן. אבל חציצה במעברתא לא מצינו.
אמנם כתבו קצת אחרונים שיש דין חציצה אם יש דבר זר החוצץ בין הפרשיות לגוף הבתים בפנים. אך מעבר לזה לא שמענו, שיהא דין חציצה בין הרצועה למעברתא. וצ"ע עדיין בדבר.
ובכל אופן היות שהניח שם קלף, הרי מין במינו אינו חוצץ.
בנוני"ן המסומנים נדבקו שתי תגין דיבוק עבה. ונשאלו רבנים מה דין הנו"ן הזה?
חלק אמרו שיש כאן שינוי צורה, ואחרים הכשירו.
ואני אומר עצם הדבר שיש ספק אצל הרבנים, פירוש הדבר - שצורה זו אינה ברורה, וא"כ דינה שאלת תינוק. אם תינוק יכירה - כשרה, ואפשר לגרר מהתגין ולתקנם. ואם תינוק לא יכירה - הרי זה שינוי צורה ופסולה.
נראה לי שלכל הדיעות אי אפשר לתקן פסול זה בתפלין או במזוזה שלא כסדרן. ההפסק כל כך ניכר, עד שנחצה האות לשתי חתיכות (ואין זה כלל בגדר תיקון מועט "וכתיבה מועטת" אלא תיקון עיקר גוף האות).
הב' של ובלכתך - נראה לי שאבדה צורתה.
חרטום המ"ם קצר קצת. מה דינה?
כתוב בפוסקים שצ"ל אורך החרטום כנגד המושב שיהא ראוי לסתום. בתמונה שלפנינו נראה שראוי לסתום (ובפרט אם נטה את החרטום מאלכסונו - כדי שירד ביושר - בודאי יהא ראוי לסתום).
אמנם לכתחילה ראוי שירד עד כנגד [רוב] מושב המ"ם ממש, ולכן מצוה להוסיף לה מעט אורך.
ואם היה החרטום קצר משיעור אורך הנ"ל. משמע במשנת סופרים שפסולה. אמנם נראה שכל זמן שתינוק מכירה היטב ותמונתה כמ"ם - מותר לתקנה גם בתו"מ. [עיין גם בביאור הסופר סימן ה' אות מ' ד"ה עם וא"ו].
ראה גם https://hebrewstam.blogspot.com/2012/07/blog-post_25.html
נפל חתיכת עור התיתורא - אמנם התיתורא חייבת להיות מרובעת ארכה כרחבה, אבל זה רק בקצותיה (בעיקר הקצה התחתון) אבל אין חובה שיהא מרובע באמצע עביו. רק בקציצה עצמה יש דין שתהא מרובעת בשוה בכל גבהה.
כמובן לנוי התפלין, מצוה להדביק בה חתיכת עור שתהא יפה, לקיים "זה א-לי ואנוהו" שיהיו התפלין יפים.
ראה עוד https://hebrewstam.blogspot.com/2015/09/blog-post_18.html
רגל שמאל של הת' נמחק חיבורה ונפסלה, כי כבר אבדה צורת ת' ונעשית כמין ה"א. ולכן גם אי אפשר לתקנה [בתפלין ומזוזה, משום כתיבה שלא כסדרן].
ראש הו' [בסוף שורה] רוב הראש נפל ממנה הדיו ונפסלה, כי אין לה ראש [מדיו, אלא נשאר רק רושם בלבד]. ואי אפשר לתקן דבר זה בתו"מ שלא כסדרה (כי אין זה תיקון מועט של "כתיבה מועטת", אלא כתיבה של עיקר האות). -- ראה הגדלה.
גם גג הכ"ף פשוטה [מאדך] יש בה הפסק דק, אמנם את זה היה מותר לתקן, כי זה תיקון מועט כנ"ל.
קו דיו נמרח בחלל הד' ופסלה, כי נעשית ה"א. אי אפשר לגרר את הקו - משום שזה חק תוכות, ולכן אי אפשר לתקן הד' מבלי למחוק כולה או רובה (כדי לכתבה כדין), ואם יחזור ויכתוב הד' כתקנה - כבר נעשה כל מה שנכתב אחריה כתיבה שלא כסדרן.
ואמנם היות שזה סיום הפרשה ולא כתוב שם קדוש אחריה, יכול למחוק את הד' וכל מה שכתב אחריה בפרשה זו [ה מימים ימיה], ולחזור לכתבן בכשרות כסדרן. - אבל זה בתנאי שלא כתב פרשה שאחריה, כי אזי הפרשה שאחריה היתה כתובה שלא כסדרן, כי צריך להיות כל פרשה ופרשה בתפלין ומזוזה כתובות כולן בכל אותיותיה כסדרה (כלומר, גם אותיות אחרונות של פרשה א' חייבות להיות כתובות לפני אותיות ראשונות שבפרשה ב' - ולא מספיק שכללות הפרשה הראשונה סיים כתיבתה לפני שנסתיימה כתיבת פרשה שניה).
אפשר לתקן פרשה זו, ולכתוב פרשות שאחריה חדשות [או אם יש לו פרשיות והיה כי וכו' שהוא יודע שהם נכתבו אחריה כסדרה], ולגנוז שאר הפרשות שהיו בזוג זו, או לחילופין אם יש לו פרשה אחרת של קדש שיודע בודאי שהיתה כתובה לפני פרשיות הללו [והיה כי וכו'] וממילא זוג זה, או שתי הזוגות כתובות כסדרן. [אע"פ שמלכתחילה לא נתכוין לכתוב זוגות הללו בצירוף זה, אין זה מעכב].
ואם לא יודע חייב לגנזן שלא יבוא לידי תקלה, לצרפה לפרשיות אחרות שלא כדין, ותהיינה התפלין פסולות, כמבואר בשו"ע רבינו ריש סימן לב.
האל"ף [בצד ימין] הנקודה העליונה יוצאת כמעט מקצה ימין של הגג.
יש דיון באחרונים האם חיבור הנקודה בסוף הגג [כלומר שאין הגג עובר החוצה מחיבור הנקודה] פוסל, והעיקר שאיננו פוסל. וכאן הגג עובר מעט על חיבור הנקודה, וא"כ בודאי אינו פוסל. אבל בכל מקרה אפשר לתקנו ע"י משיכת הגג קצת יותר ימינה, כדי שיהא יציאת ירך הנקודה יותר לקראת אמצע הקו, ולא בקצהו.
הד' של דגנך הוא ספק זיי"ן. לדעתי הוא נראה יותר כזיי"ן.
בכל מקרה החמרתי לפסלה - ולא לשאול תינוק, כי המזוזה היא בעייתית בלאו הכי.
שער עם דלת, אבל אין לו משקוף. הגדר שלמעלה אינו נחשב למשקוף (כי לא נעשה לשם משקוף כלל).
יש לקבוע מזוזה בלי ברכה. כי יש אומרים שכל צורת פתח שיש בה דלת חייבת במזוזה, אפילו בלי משקוף.
שתי נוני"ן המסומנים [נפשך, אנכי] - הצואר יוצא מצד שמאל של הראש. אבל היות שהוא מחובר גם לאמצע הראש, רק שמקום החיבור התעבה ונראה שיוצא גם מצד שמאל - כשר.
מה שפוסלים צואר היוצא מצד שמאל - הוא חומרא, ולכן אין להחמיר בו אלא כאשר הוא יוצא אך ורק מצד שמאל. אבל כאן שיוצא גם מאמצעו, ונראה בודאי כנו"ן, יש להכשיר.
הל' נכנסת הרבה לחלל הכ"ף ויש חשש שנעשה מהכ"ף - ה"א ארוכה.
יש לכסות מתחת לרגל הכ"ף ולשאול תינוק. כך:
אם יקראנה ה' היא פסולה ויש לגרור הכ"ף (או עכ"פ לבטל יריכה), וכן להוציא צואר הל' החוצה מהחלל (ע"י שימחוק ראש הצואר הנמצא כעת, ויכתבנו מחדש משוך ומתוחה לצד שמאל יותר שיהא חוצה לחלל הכ"ף). ואז יחזור ויכתוב [או ישלים] הכ"ף (כי הכ"ף הראשונה - אחר הסרת ראש הל' נעשית בחק תוכות ופסולה).
ואם התינוק לא יטעה בה, אלא יקראנה כ"ף גם אחר הכיסוי. אזי הכ"ף כשרה, ויש להוציא ראש הל' חוצה מהחלל, כנתבאר קודם (כי אסור לה לכתחילה להיכנס לחלל הכ"ף).
הקוץ שבצד שמאל [קוץ ר"ת] אינו ראש - ואינו יכול להוות תחליף לראש. ומכיון שעיקר הגוף (לבד מהקוץ) והירך הוא משיכה אחת - הרי זה גולם.
לדעת המגן אברהם ושו"ע רבינו אי אפשר לתקן יו"ד כזה שאין בו רגל בתפלין [או מזוזה] שלא כסדרן. ולדעת הצמח צדק מותר לתקנה. וכאן לדעתו נצטרך להוסיף דיו לראש היו"ד כדי שיהא ראשו ניכר, ונבדל מהרגל.
היתר ותיקון זה אינו מהודר, כי זה תלוי במחלוקת הפוסקים הנ"ל.
בחלל הדלי"ת נקודת דיו. היות והיא למעלה ובאמצע רוחב האות ואינה ניכרת כלל כה"א, יש לשאול תינוק וכאשר יכיר הד' מותר למחוק הנקודה, כי לא נפסלה כלל.
