תשובת אגרות משה - קביעת מזוזה בחדרים פנימיים על פי רוב כניסה

תשובת אגרות משה (יורה דעה חלק ד סי' מג) – קביעת מזוזה בחדרים פנימיים, האם הוא על פי רוב כניסה, חשיבות החדר, או היכר ציר

ביאור מחלוקת האחרונים - הגדרת חיוב מזוזה בפתח פנימי

חידושי הלכה היוצאים מדברי תשובת אגרות משה (והערות שלי בסוגרים):

א.  אין הולכין בקביעת צד ימין לחדר פנימי שבתוך הבית ע"פ היכר ציר, אלא, רק כאשר אין חשיבות בחדר אחד יותר מהשני, ואין רוב הילוך וכניסה בחדר א' יותר מהשני, אלא שני החדרים שוים.

וטעמו דהוראת התורה "ביתך" ופי' חז"ל "דרך ביאתך", הוא עיקר ההוראה היכן לקבוע המזוזה, וכל שניכר רוב הילוך הוא דרך ביאתך, ואין לילך כלל אחר היכר ציר.

אין טעם לילך אחר היכר ציר, ואפילו לרמב"ם שדלת מעכב החיוב, אין זה משנה כלל את ימין ביאה.

(מה שכתב שאין טעם לילך אחר היכר ציר. לענ"ד ודאי יש טעם, דאי אין בה שום טעם, למה נזכר בגמרא לילך אחריה [אפילו רק במקרה כאשר החדרים שוים לגמרי] הרי אינו מורה לנו כלום. אלא על כרחך, שהיכר ציר מורה דרך הכניסה לחדר, שהרגילות הוא ליכנס בצד שהדלת נפתחת לתוכה. (ויש ליישב כוונת האגר"מ, דליכא טעם בציר מצד עצמו, אלא מה שמורה דרך ביאה לחדר. וא"כ פשוט שדרך ביאה עצמה עיקר, כשידוע שהוא כיוון הביאה כנגד היכר ציר בפועל).

וכן מה שכתב שלרמב"ם אין הדלת קובע ימין כניסה [והוא רק תנאי בחיוב הבית, אך אינו תנאי בימין ביאה]. לענ"ד דבר זה אינו נכון, אלא החדר שהדלת וציר נראה עמו הוא מקום החיוב. ולכן כל פתח ודלת פנימים יש לילך בפתחים ההם אחר היכר ציר דוקא לדעת הרמב"ם, כי שם הוא מקום החיוב).

ב.  האגר"מ מביא סברת הדע"ק [רפ"ט ס"ק יא] דהיכר ציר יותר קובע את ימין הכניסה, מרוב הילוך ורוב כניסה, וחולק על דעתו.

וכתב האגר"מ שכנראה למד הדע"ק כן מפירש"י [מנחות לג] דפי' היכי דמי כגון תרי בתי בי גברי כו' ומשמעות דבריו הגם דבי גברי יותר חשוב ויותר הילוך, אעפ"כ אזלינן בתר היכר ציר. והאגר"מ דוחה ביאור זה ברש"י.

(לענ"ד העיקר כסברת הדע"ק, והראיה מרש"י נכונה, דכתב שימין ביאה מבחוץ שוין ולא נודע בפתח שבין החדרים איזה הוא ימין ביאה. ש"מ ששאר התנאים (כגון 'הלך אחר רגיל' שנזכר בגמרא) אינו מתחשב בהם, אלא רק בהיכר ציר. וכ"כ בשו"ת הרי בשמים תנינא סי' רכ).

ג.  סברת הדע"ק דרוב כניסות ורוב הילוך נחשב רק הילוך של בעל הבית עצמו, ולא של שאר אנשים. וחולק עליו האגר"מ דהולכים אחר המציאות של רוב המהלכים והנכנסים, וזה נחשב 'רוב כניסה' וממילא ימין לביאה.

ד.  האגר"מ סובר דדעת רש"י כמרדכי, דבחדר שהוא חשוב ורוב תשמישו שם, לא הולכים אחר היכר ציר [ורש"י מדבר רק כאשר החדרים שוים לגמרי בהילכום וחשיבותם כנת"ל].

(לענ"ד המרדכי פליג על רש"י, וכן משמעות הפשוטה בהרבה אחרונים. דהמרדכי אזיל בתר חשיבות החדר נגד היכר ציר. ורש"י ס"ל [כנת"ל] דאזלינן בתר היכר ציר ולא אחר שאר תנאים, כל שלא ניכר ימין ביאה מבחוץ).

ה.  סברת הדע"ק דחשיבות [סברת המרדכי] הוא ענין אחר מרוב הילוך ורוב כניסה, וחדר חשוב עדיף מרוב כניסה ורוב הילוך.

האגר"מ חולק על הדע"ק, דרוב הילוך הוא עיקר כי הוראתו מהתורה, ואין חדר חשוב ורוב תשמישו טעם עיקרי לקבוע המזוזה בימין שלה, אלא כוחן רק מצד הסברא - מסתמא חדר חשוב ורוב תשמישו הוא גם רוב הילוך, וזה דעת המרדכי. (וכן ביאר בס' מנחת פתים יו"ד סי' רפט את סברת המרדכי).

אבל אם יהא חילוק בין חשיבות ורוב תשמישו כנגד רוב הילוך ורוב כניסה – יש לילך דוקא אחר רוב כניסה.

ו.  דעת האגר"מ דאין חילוק בדין קביעת ימין כניסה בין פתח חיצוני של הבית לפתחים הפנימיים, ובכולם יש רק הוראה אחת מהתורה לילך אחר ימין ביאה. והוא העיקר וגובר בכל חישוב היכן לקבוע את המזוזה. ולא נזכרו שאר התנאים (חשוב, רוב כניסה, היכר ציר), אלא רק לסייע לנו להבין היכן הוא הימין ביאה באותה הפתח.

ביאור שיטת הדע"ק ומח' האחרונים בהגדרת חיוב פתח פנימי – החיוב על החדר או על הפתח

ז.  הנה האגר"מ חולק על הדע"ק בשלשה דברים. א. רוב כניסה חשוב יותר מהיכר ציר, ב. רוב כניסה אינו תלוי בדעת בעה"ב לבדו אלא ברוב האנשים הנכנסים בכל אופן, ג. חשיבות החדר שנזכר במרדכי אינו ענין אחר מרוב כניסות, אלא הוא סברא - מן הסתם לפתח של החדר חשוב שם הוא רוב הילוך וכניסה.

ח.  וכסברת האגר"מ [החולק על דע"ק בכל ג' דברים הנ"ל] כן דעת הגדולי הקדש [סי' רפט אות ז], דהעיקר המחליט מהו ימין ביאה הוא רוב הילוך ורוב כניסה, וזהו פי' הגמרא "הלך אחר הרגיל". וזה בעצמו טעם המרדכי, והטעם משום שמבואר דרך ביאתך בדברי חז"ל בפירוש.

וכן נהג המקדש מעט למעשה בביתו (שם ס"ק כ), וראה פורום לנושאי סת"ם: קביעת המזוזות בפתחי ביתו של המקדש מעט

וכן דעת שו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' פט) כשיטת האגר"מ וגד"ה - דרגילות כניסה הוא עיקר הקובע ימין ביאה, כנגד חשיבות החדר או היכר ציר.

אמנם בשו"ת הרי בשמים (תנינא סי' רכ) מבואר כשיטת הדע"ק שהיכר ציר או חשיבות החדר גובר על רוב כניסה. ורק כאשר אי אפשר לבוא מצד אחר לפתח זה, רק אז לא אזלינן בתר היכר ציר או חשוב, משום שהכניסה מוכרח מצד זה דוקא. (ולא פסק ההרי בשמים שם לילך אחר דרך הכניסה, אלא משום שהפתח האחר היה פתח ש'אינו רגיל' ונחשב כסתום, ונשאר רק פתח א' לבוא דרכו).

ט.  והנה להבין מחלוקתם, הכל תלוי במה שכתבו האגר"מ וגד"ה דאין חילוק בין פתח חיצוני של הבית לפתחים הפנימיים, ובכולם יש רק הוראה אחת מהתורה לילך אחר ימין ביאה.

ואילו דעת הדע"ק, דיש חילוק מהותי בין פתח חיצון לפתחים פנימיים. דהחיצון החיוב של מזוזה הוא מצד הבית לבד ולא מצד הרחוב, אלא שלא נדע באיזה צד של אותה הפתח נקבענו, ולכן לימדונו חז"ל בצד ימין לביאה.

אבל בחדרים פנימיים הרי החיוב יכול להיות מוטל על הפתח הזה מצד שני החדרים, ולא נדע מאיזה חדר בא החיוב, ולכן עלינו לקבוע איזה חדר עיקר לענין חיוב המזוזה. ובזה נידונו התנאים הנ"ל, לקבוע איזה חדר הוא עיקר שעליו מוטל חיוב המזוזה של הפתח, כי הפתח שייך דוקא לחדר ההוא.

לסיכום: בפתח של חדר פנימי לדעת האגר"מ וגד"ה יש חיוב מזוזה על הפתח בצד ימין שנכנסים אליו 'ימין לביאה', ולא אמרו חז"ל היכר ציר והלך אחר הרגיל, אלא לסייע לנו להבין איזהו צד ימין בפתח פנימי.

אבל לדע"ק החיוב מוטל על החדר, והפתח שייך לאותו חדר דוקא. והיכר ציר וחשיבות החדר באו לקבוע לאיזה חדר שייך הפתח, וממילא אל החדר ההוא תהא ימין הכניסה. ולכן רוב הילוך אינו מחליט כל כך לאיזה חדר שייך החיוב, אלא רק כאשר אין סימנים הנ"ל (ראה דע"ק רפ"ט ס"ק יג, וגד"ה שם).

י.  ומעתה מובן שיטת הדע"ק וטעמו, בכל שלשת הדברים. דבפתח לחדר פנימי לא נדע בפתח זו לאיזה חדר הוא שייך, ולכן אזלינן אחר היכר ציר לומר שפתח זה הוא השייך לחדר שנפתח הדלת אליו, ועל צד ימין שבו הוא מקום הקביעה.

אבל רוב הילוך וכניסת אנשים ואפילו של בעה"ב עצמו, אינו עיקר לומר שפתח זה שייך לחדר האחר כנגד היכר ציר, או חשיבות החדר לשיטת המרדכי.

ורק במקום שליכא היכר ציר וחשיבות, והחדרים שוים 'הלך אחר הרגיל' כלומר החלטת בעה"ב היכן הוא החיוב, וזה נקבע ע"פ רוב כניסה שלו, שהרי החדר הוא שלו, ועל החדר הזו מוטל החיוב.

יא.  ונראה עיקר כשיטת הדע"ק בזה, כי הוא נכון בשיטת הראשונים כפי שאבאר.

ברש"י הנ"ל (ד"ה כגון פתחא דתרי בתי בי גברי ובי נשי) אדם שחולק ביתו חציו .. ויש פתח בין זו לזו ופתח לכל בית לרה"ר. ואמרינן לקמן (מנחות דף לד) מזוזה דרך ימין לביאה ולא ליציאה, והכא בפתח שבין זו לזו לא ידעינן הי ליחשוב ביאה והי ליחשוב יציאה, אי יציאה מהאי להאי ואי מהאי להאי, אלא הלך אחר חור שבסף שציר הדלת סובב בו - ההוא צד שהחור בו חשיב בית ודרך ימין כשנכנסין, בו נותנין מזוזה.

וכן פסקו הרא"ש וטוש"ע. ובלשון השו"ע [רפט סע' ג] "מי שחולק ביתו לשנים .. במקום שעושה החור שבסף שציר הדלת סובב בו ומעמיד שם הדלתות - הוא הבית, ובדרך ימין שנכנסים לו קובעים אותה".

דיוק לשונם מורה, שהשאלה אינה באיזה צד של הפתח לקבוע את המזוזה, בגלל שאיננו יודעים איזה צד הוא 'ימין לביאה', אלא איננו יודעים איזה צד הוא הבית שאליו הוא דרך ביאה. וזהו מה שדקדק ופירש"י "ואמרינן לקמן (מנחות דף לד) מזוזה דרך ימין לביאה ולא ליציאה" [ולא כתב "ואמרינן לקמן דרך ביאתך מן הימין"], כי השאלה היא היאך נדע בפתח זה - לאיזה בית וחדר הוא שייך.

וזה בעצם מדוקדק בפירש"י בגמרא [מנחות לד, יומא יא] "תניא ביתך ביאתך מן הימין, אתה אומר מן הימין או אינו אלא משמאל, ת"ל ביתך. מאי תלמודא אמר רבה דרך ביאתך מן הימין דכי עקר איניש כרעיה דימינא עקר". ופירש"י [בכל מקום - גם במנחות וגם ביומא שם] "דרך ביאתך לימין ולא ליציאה". ולכאורה מה נתכוון רש"י להוסיף, שהרי פשט הגמרא להוכיח שצריך ליתן המזוזה בצד ימין של הפתח?

אלא רש"י בא לבאר דהדרשא "תניא ביתך ביאתך מן הימין אתה אומר מן הימין או אינו אלא משמאל" - הוא בעצם שתי הלכות. א. מהפסוק עצמו "ביתך" דרך ביאתך, למדנו שחיוב המזוזה הוא פתח ביאה לבית ולא פתח יציאה [לבדה]. ב. שבפתח שנתחייב - המזוזה תינתן בצד ימין שבו. ומבאר הגמרא שם מאי משמע וכו' על הדין השני.

וכן מוכח לשון המרדכי "ואומר ר"י דוקא בין גברי לנשי .. אלא יניחנו בחדר דלצורכו הוא עשוי" [פי' יניח את המזוזה בחדר החשוב, כי לצורכו של החדר הפתח עשוי]. וכן פשוט ברמב"ם [הל' מזוזה פ"ו הלכה יא].