א) כתב במשנת סופרים אות כ"ף "זוית
מאחוריה למעלה או למטה פסולה וכו' וכיון שהוא מילתא דאורייתא צריך
להחמיר". ועד"ז כתב בביאור הלכה לאות טי"ת. משמעות דבריו דפרטי
כתיבה תמה של צורת האות, כגון החילוק הפרטי בין בי"ת לכ"ף אם הוא זוית
או עיגול שלמעלה או שלמטה, הוא עצמו דין תורה.
אמנם בשו"ת לבושי
מרדכי (יו"ד ח"א סי' קפז) כתב, דהגם שכתיבה תמה היא דין תורה
מהלל"מ, מ"מ לא נודע איזה פרטים הן מן התורה שמעכבות, ומי יאמר דזוית
כזו או אחרת הן שינוי צורתה מדין תורה, ולכן מהני שאלת תינוק בספקות שבאות שמא
נדמו לאחרת.
ביאור סברת הלבושי
מרדכי, דאע"פ שעצם דין כתיבה תמה הוא דאורייתא, אך פרטי צורת האותיות אינם
בעצמם מן התורה, אלא נמסר לחכמים [או למנהג] שיקבע חילוק מובהק בין האותיות, אבל
מן התורה אין קביעה מוחלטת בפרטי צורת האות [למשל בכ"ף איזה עיגול מעכב בה].
ונראה לי סברא זו
עיקר, דאע"פ שדין כתיבה תמה עצמה היא מן התורה, אך פרטי צורת האות ושינוייהם
לעכב אינם דין תורה עצמה. והארכתי בזה במאמר
ב) אמנם כל זה בפסול בעצם ציור האות כגון באות
כ"ף האם ציורה עגולה למעלה או למטה, אבל [במקרה שלפנינו] שהפיסול הוא מחוץ
לגוף האות עצמה, כלומר לא בעצם ציור האות, אלא משום סמיכותה או נגיעתה לאות אחרת,
הגורם לה שינוי בצורתה, יש לומר דבזה לכו"ע [אף לסברת משנ"ס], הוא רק
פסול כתיבה תמה מדרבנן.
והחילוק בין שינוי
בעצם צורת האות לשינוי הנגרם מבחוץ, הוא, דהשינוי בעצם צורת האות הוא שינוי
בעשייתה ובצורתה של האות, אבל השינוי שבא מבחוץ לא נתכוין לעולם הסופר שהנגיעה או
הסמיכות תגרום לאחרת שתשתנה צורתה, ורק נעשה שינוי זה כלאחר יד ובטעות, ולכן פיסול
'כתיבה תמה' כזה, קרוב יותר לומר שאינו דאורייתא אלא רק מדרבנן.
ג) מקור לחילוק זה, להקל בפיסול שנעשה מחמת טעות
הסופר ולא במתכוון, נמצא בתשובות רעק"א תנינא סי' לז, שמבאר חילוק בדין
ח"ת, בין גרירת אות אחת להפכה לאות אחרת דהוי פיסול גמור של ח"ת, לבין
טעות שאירע שלא בכוונת הסופר, כגון נפלה טיפת דיו על האות שמבטלה, דיש פוסקים
[סמ"ק, רשב"א] שמכשירים הגרירה, ואין בה משום פסול ח"ת. (והגם שרעק"א אינו פוסק כן, מ"מ למדנו דיש חילוק בין שתי המקרים, וכמו"כ לענין שינוי בצורת האות, יש לחלק בין שתי האופנים כנ"ל).
ד) אביא שלוש דוגמאות לכך, שאנו מקילים בפיסול שבא
מחוץ לאות.
א. צואר למ"ד הנכנסת לחלל דלי"ת או כ"ף
פשוטה, דנו האחרונים בכמה קולות, ומהם: א) סברת קסת הסופר אם משך הצואר מלמטה לתוך
החלל, להכשיר, דניכר דשייך הצואר ללמ"ד ולא לחלל אות העליון. ב) סברת
מהרש"ק דמכיון שהלמ"ד מחולקת מהעליונה כי היא עומדת בשיטה תחתונה, אין
פיסול זה של אות העליון אלא משום מראית העין, דנראית כנשתנית צורתה.
אם למ"ד שנכנס
לדלי"ת וכ"ף היא פסול גמור מן התורה דנשתנו צורתן של האות העליונה, כל
הסברות הללו לא היו תופסים מקום, דמאי נפקא מינה למה הדלי"ת או כ"ף אבדו
צורתן. אלא פשוט במושכל ראשון דפיסול זה הוא משום ביטול תמות העליונה, הוא רק מדרבנן,
כי בא גורם שמחוץ לה, וגורם לה אפשרות השתנות, ולכן נטו הרבנים להקל בכמה אופנים, כי
לא נתכוין הסופר מעולם באמת לעשות מהעליונה ה"א.
ב. חי"ת שנפרדה החטוטרת מעט, פסק מהרי"ל
והסכימו עמו כל הפוסקים, דיש חשש שמא נחלקה לב' זייני"ן וראוי לשאול תינוק על
הדבר, אלא דתינוק אינו מורגל בחי"ת כזה. ולכן פסקו דמראין לגדול, ואם ההפסק
דק ואינו ניכר, אנו מכשירים דמסתמא גם התינוק אם היה מכיר חי"ת היה
מכשירו.
לו יצוייר שזה היה
ספק תורה, וכי יכולנו להקל מספק כאשר אין לנו הבחנת תינוק. אלא פשוט שהוא ספק
דרבנן בלבד [ומן התורה הוא חי"ת ממש בכל ענין], והקילו בדליכא תינוק.
ג. מנהג העולם שמקילים בחי"ת או מ"ם
שנפסקו מעט, דאם אין הפירוד ניכר להדיא להתיר תיקונן שלא כסדרן, דודאי הן אות אחת.
אבל להיפך, אם נסמכו שתי זייני"ן זו לזו בסמיכות קרובה שאם היינו צריכים
חי"ת היינו מתירים לתקנה, נוהגים להכשיר הזייני"ן כל זמן שאינן נוגעות
ממש זו לזו. וכן מ"ם שנפרדה הכ"ף מהוי"ו מעט, מתירים לתקנה אם
תינוק קוראה מ"ם. ואילו סמך וקירב הכ"ף לוי"ו בסמיכות קרובה
כ"כ שאם היינו צריכים מ"ם היינו מתירים לתקנה אחר שאלת תינוק, אבל
בכה"ג שאנו צריכים כ"ף ווי"ו ואינן נוגעין ממש, נוהגים להכשירן ולא
לשאול תינוק כלל.
ודבר זה אין לו שום
הסבר בשכל [ולמעשה גם אינני מסכים עם מנהג זה], מ"מ כלימוד זכות והסבר טעם
למנהג העולם. דבאמת מה שסמיכות שתי אותיות גורמת להן איבוד צורתן, אינו פיסול תורה
אלא מדרבנן לבד, וכאשר אינני רוצה להחמיר בכך, לא החמירו חכמים לפוסלו.
כי הסופר לא נתכוין
באמת לעשות כאן חי"ת או מ"ם, אלא שתי אותיות נפרדות, אלא שנסמכו זו לזו,
ואינני ורצה לשאול תינוק שמא יפסול, הרי אין כאן פיסול מוכרח בצורתן מן התורה. זה
טעם לימוד זכות. ודי למבין.
על כן פשוט בעיני, דנגיעת
אות לאחרת שנפסלת מחמת שנשתנית צורתה, אינה פסול 'תמה' מן התורה.
ה) בר מן כל דין. נחלקו האחרונים האם ישנה פיסול
ח"ת הנגרמת ע"י מעשה כתיבה. לדוגמא, צואר הלמ"ד שתהחיל אותה בחלל
הדלי"ת, ולרגע אבדה צורת הדלי"ת ונהפכה לה"א, אבל כאשר יסיים את צורת
הלמ"ד, יהיו ניכרים בבירור כל אות לעצמה. האם מעשה כתיבה זו נחשבת לחק תוכות.
דעת קסת הסופר שזה נחשב ח"ת, וכן נוהגים. אבל ישנם רבנים חולקים וסוברים, דכל
שנעשה ע"י כתיבה אינה ח"ת, ומכיון שמתחילה האות נעשית בכשרות וגם עתה צורתה
עליה, מה שנשתנית לרגע תוך כדי כתיבה, אינה פסולה.
הדיעות הובאו בספר משנת
הסופר וביאור הסופר (עמ' קטז).
לפי המקילים, בעצם
אין כאן שום פיסול בצורת הבי"ת הזו, שהרי [אם] נשתנתה [זה היה] לרגע ע"י
כתיבת חלק מהעיי"ן, אבל אחר השלמת העיי"ן, שוב צורת שתי האותיות ברורות,
ואין כאן שום פיסול.
לכן נראה ששאלה זו שלפנינו, הוא רק בגדר ספק דרבנן, שמא האות אבדה צורתה לרגע, או לא. וספק דרבנן
יש להקל.
ו) לרווחא דמילתא יש להוסיף את שיטת הסמ"ק
ורשב"א, המתירים גרירת פיסולים אחר שנגמרה צורת האות בכשרות. ולדעתם גם אם
יהא פיסול משום נגיעה זו, מותר לגרור ואין כאן ח"ת.
במאמר הבא בעזרת
השם – אוסיף לבאר שגם אם היה ברור לעיני הסופר שכאשר משך ראש ימין של העי"ן, נשתנה
בי"ת זו למ"ם – ובזה נוהגים לפסול [כסברת הקסת], כי נראה לרגע
כמ"ם. מ"מ אין בגרירת הנגיעה הזו, חק תוכות מדאורייתא, אלא מדרבנן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה