החליפו שיטתם?!

בדיני צורת האות ראיתי דבר פלא, האומר דרשני. [ויש לזה קשר לענין "כתיבה תמה בפרטי צורת האות" שכתבתי לעיל].

א)  דעת שו"ע רבינו שהחילוק העיקרי [המעכב לדינא] בין האות בי"ת לכ"ף, הוא בפינה התחתונה, שבבי"ת היא זוית ועקב ואילו בכ"ף היא עגולה. באות בי"ת הדבר ברור בשו"ע שלו. ואמנם באות כ"ף הדבר לא ברור כל כך, שהרי כתב שאם יש בכ"ף זוית למעלה כשרה אם יש לה עיגול למטה, אבל אם יש בה זויות למעלה ולמטה פסולה משום שדומה לבי"ת. ולא ביאר בבירור, מה דין כ"ף עם זוית למטה ועגולה למעלה. וכבר העירו על כך רבים.

ויש מבארים [מאיר עיני סופרים (עיטור סופרים לאות ב), משנת אברהם, שו"ת נפש חיה (סי' פ)] דלצדדין קאמר, בעגולה למטה אע"פ שיש בה זוית למעלה ודאי כשרה, כי ריבוע שלמעלה אינו מעכב בכ"ף כפופה. ואם יש בה זויות למעלה ולמטה ודאי פסולה. אבל אם יש בה זוית למטה ועגולה למעלה, אין פסק ברור בדבר, וממילא יש מקום להכשיר – או הכשר סתם משום שנראה יותר ככ"ף, או על פי שאלת תינוק. (ואמנם יש ביאור אחר בדעת רבינו, ולא באתי במאמר כאן להכריע בהלכה זו, אלא לדקדק בסגנון רבינו בלבד).

מכל מקום חזינן בדעת רבינו דהעיגול שלמטה בכ"ף, יותר קובע משלמעלה. דעיגול של מטה תמיד מכשירה את הכ"ף כפופה, משא"כ עיגול שלמעלה אינו בהכרח מציל את הכ"ף [אם תדמה יותר מדי לבי"ת ותינוק יטעה בה. ולא נוכל לפרש בלשון רבינו שבכל זוית אחת לבדה, דינה שוה, כלומר שאלת תינוק, ואין חילוק בין זוית שלמעלה או שלמטה, דא"כ אין פתרון לסגנון הדברים בשוע"ר כמובן. אלא על כרחך שהזוית התחתון יותר מפריע בכ"ף מהעליון].

ב)  אמנם לענין צורת אות מ"ם סתומה, מבואר בדברי רבינו [באות מ' פתוחה] דהחילוק שבין מ"ם סתומה לסמ"ך, אינו בזויות שלה. שהרי כתב דרק לכתחילה צ"ל זוית מצד ימין למטה במ"ם סתומה, ואף זו רק שמא תדמה לסמ"ך, משמע דאם עשאה בעיגול הזויות של צד ימין גם למעלה [שכך צ"ל אף לכתחלה] וגם למטה אינו בהכרח פסול, ולכל היותר שאלת תינוק. והטעם מובן, כי עיקר מראה גופו של המ"ם שהיא מרובעת היטב מוכיחה עליה, ואילו הפינות לבדן הן טפלות לעיקר גוף האות, ואינן קובעות כל כך כמו מראית עיקר הגוף.

ש"מ דהחילוק [העיקרי המבואר בשו"ע שלו] בין בית לכ"ף הוא בזוית הפינה לבדה, ואילו במ"ם וסמ"ך אין החילוק העיקרי בפינות האות [ומזה אני מוכרח לבאר שהעיקר צורתה הכללית כנ"ל, אע"פ שאין הדבר מפורש בדבריו].

ג)  והמעיין בשיטת המקדש מעט יראה שיטה הפוכה. באותיות בי"ת וכ"ף מבואר בדבריו שאין צורה קבועה לבי"ת, אלא היא כשרה בב' צורות:

צורה א) אם היא מרובעת מצד ימין למעלה ולמטה בזויות בלי עקב. צורה ב) אם יש בה עקב למטה כשרה אע"פ שעגולה למעלה.

ובכ"ף כל שעגולה מאיזה צד בין מלמעלה בין מלמטה היא כשרה [כל עוד שתינוק לא יטעה בה כמבואר בדבריו שם. ושיטתו מבוארת יותר בגדולי הקדש (כלל טו אות כו) שלו].

ואילו במ"ם וסמ"ך משמע מדבריו, דעיקר החילוק הוא שבמ"ם שתי הפינות התחתונות מרובעות בזויות דוקא, ובסמ"ך הפוך שפינותיה שלמטה מעוגלות. ועיקר החילוק ביניהם בפינות הללו.

ד)  נמצאו שתי שיטות הפוכות, לרבינו בצורות בי"ת וכ"ף הולכים אחר פינה מסוימת [התחתונה], ואילו מ"ם וסמ"ך אחר צורת הגוף.

ואילו למקדש מעט הפוך, בי"ת וכ"ף הולכים אחר ציור הכללי של הגוף, האם הן מרובעות או עגולות ואין מדקדקים היכן ניכר ריבוע או עיגול זה כל כך, כל עוד שעיקר צורת הבי"ת מרובעת ועיקר צורת הכ"ף עגולה, ואילו במ"ם וסמ"ך מדקדקים על זויות ופינות [תחתונות] דוקא.

ועוד דבר האומר דרשוני, למה לסברת כל אחד מהם [רבינו והמקדש מעט], בזוג אחת הולכים אחר הכלל [צורת כללות הגוף], ובזוג האחר הולכים אחר פרט [פינה] בצורה.

ה)  ונלע"ד פשר הדבר כך.

הסברא הפשוטה היא שבכל צורת אות, עיקר צורת הגוף [הכלל] הוא עיקר צורת האות, ולא איזה פרט מסוים, שהרי הפרט תמיד טפל אל הכלל. ולכן [גם לרבינו וגם למקדש מעט] יותר פשוט שבזוג אחת מהם [עכ"פ], אזלינן בתר המראה הכללי של גוף האות. אלא מסיבה מיוחדת הוכרח כל אחד מהם לבאר בזוג אחת מהם, שבנוסף למראה הכללי של האות המעכבת בפשיטות, יש גם פרט מסוים שאף הוא מעכב מדין כתיבה תמה [מד"ס, כנתבאר במאמר "כתיבה תמה בפרטי צורת האות"].

ונפקא מינה לדינא: לכו"ע פשוט שהפסד בצורה הכללית של האות ודאי פוסל, ולא מהני פרט נכון להצילה מהפסד צורתה הכללית.

דוגמא לדבר: בי"ת שבכללותה עגולה ככ"ף, לא מהני מה שיהא בה עקב ברור, כי נפסדה כללות צורתה. וכן מ"ם סתומה שבכללות גופה עגולה, לא מהני מה שיש בה זויות בכל פינותיה, כי כבר נפסדה עיקר צורתה.

ו)  הטעם שרבינו הוכרח לפרש שבאות בי"ת יש דקדוק פרטי [זוית ועקב שלמטה] המעכב בה, הוא לשון הרא"ש וטור [כפי שציין במראה מקום לאות ב] דפשוט מהרא"ש וטור דהחילוק בין בי"ת לכ"ף על פי דין הגמרא לא יכתוב ביתי"ן כפי"ן, הוא בתג שבבי"ת.

ועוד מוכרח רבינו ע"פ סברת מהר"י אסכנדרי ומהרי"ל ומגן אברהם שמעתיק בכ"ף פשוטה מרובעת דפסולה, שמע מינה שבכ"ף לא מהני כללות צורתה אלא בעי דוקא שתהא [גם] עגולה בפינה מסוימת, ואע"פ שרבינו נתקשה בתיווך דיעות הנ"ל מהכ"ף פשוטה עם הכפופה [כדמוכח במ"מ לאות כ"ף. ואמנם בשו"ת הצ"צ סי' יח [קיצור לאות ב] רמז סברא לחלק ביניהם, דהעיקר בשתי הכפי"ן הוא שתהיינה עגולות מאיזה צד, ובכפופה יכול העיגול להתקיים או למעלה או למטה כסברת המקדש מעט, אבל בפשוטה אין מקום לקיים עיגולה אלא למעלה], מ"מ מוכח מדקדוק הראשונים הנ"ל דלא סגי בכ"ף פשוטה מה שעיקר צורתה ברורה, אלא יש דקדוק בפינה שתהא דוקא עגולה, אע"פ שניכרת היטב מחמת צורת הגוף.

(והמקדש מעט באות כ"ף פשוטה לשיטתו דסובר עיקר שכ"ף מרובעת בזוית כשרה, ולא נפסל אלא בעקב בולט כעין עקב הדלי"ת, והפיסול הוא משום שינוי כללות צורת האות).

ז)  והמקדש מעט באותיות מ"ם וסמ"ך נמשך אחר שיטת הדרכי נועם [שהעתיק שם], דבכל אחת מהן פינה אחת זוית ופינה אחת עגולה פסולות, הן למ"ם והן לסמ"ך, כי צידה אחת אות זו [מ"ם] וצידה השני אות אחרת [סמ"ך]. ולא חשב הדרכ"נ [והמקדש מעט] לילך אחר כללות מראה האות.