כתוב בשו"ע רבינו קונטרס אחרון סי' לב סעי' נב: "ידוע ומפורסם שהנהיג הרב להניח ריוח דוקא
בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פ' והיה אם שמוע להניח ריוח
כשיעור ט' אותיות בין בתפלין בין במזוזות אלא שבתפלין הריוח שבסוף פ' שמע
וכן קודם התחלת והיה אם שמוע כשיעור ט' אותיות גדולות דהיינו כשיעור ג'
פעמים אשר, ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ג' יודי"ן סוף פ' שמע
וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פ' והיה אם שמוע".
הנה פשוט שיש טעות הדפוס בלשון הקונטרס אחרון, שהרי כתב בפירוש דגם
במזוזה בעינן שיעור ריוח ט' אותיות, והיאך סיים דיניח ג' יודי"ן.
ונראה דחיסורא מיחסרא מחמת השמטת הדפוס, וכן צריך להיות הלשון:
"ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ט' אותיות קטנות
דהיינו כשיעור ג' פעמים ג' יודי"ן סוף פ' שמע וכשיעור ט' אותיות קטנות
דהיינו כשיעור ג' פעמים ג' יודי"ן קודם התחלת פ' והיה אם שמוע".
ועכשיו שפיר כתב דהנהיג להניח ריוח ט' אותיות בין בתפלין ובין במזוזה, אלא דבמזוזה
סגי להניח ריוח ט' אותיות קטנות, ומעט יותר. וזהו שכ' ג"פ ג' יודי"ן,
כלומר וגם מעט ריוח בין שתי התיבות [כמבואר בב"ח סימן לב,
דג"פ אשר פירושו עם שתי יודי"ן שהרי צריך להניח ריוח בין התיבות כמלוא
אות קטנה שהיא יו"ד] ואם כן שיעור הריוח במזוזה לפי תקנת אדמו"ר הזקן
היא לערך י"א יודי"ן או פחות מעט מזה.
[או דטעות הדפוס וצ"ל ט' יודי"ן במקום ג' יודי"ן.
ונפקא מינה אותה מעט ריוח שבין שתי המילים שכ' הב"ח].
ויש לדקדק קצת הלשון דקאמר "ובמזוזה אין צריך להיות הריוח
רק וכו" משמע שמיקל בריוח מזוזה ולא צריך שיעור גדול של ג"פ אשר, אבל
אינו מקפיד בדוקא שלא יעשה כן. ומי שירצה להרחיב הריוח כבתפלין ממש ג"פ אשר, לית
לן בה.
אמנם יש לבאר הטעם שהקיל רבינו במזוזה מבתפלין.
ונראה דבתפלין מניחים ריוח כדין לכתחילה ג"פ אשר כשיעור ט'
אותיות גדולות בשביל הפרשיות הפתוחות בסוף קדש, והיה כי יביאך, ולריוח הפרשה סתומה
שלפני והיה אם שמוע, כמו שהן בספר תורה, לכן אין לשנות שיעור הפרשה [שבסוף שמע] ויניח
ריוח כל פרשה בשיעור אחיד לכתחילה. אבל במזוזה שאין בה ריוח אחר, א"כ אם יניח
ריוח כשיעור ט' יודי"ן לא יראה שינוי מריוח אחר, דאין ריוח אחר במזוזה.
והנה במזוזה דאין פרשיותיה באמת כמו בס"ת שהרי הפרשה אינה סתומה
מהדין, דשינה ועשאה פתוחה כשרה משום דאינה סמוכה לה מן התורה, כמבואר בשוע"ר
סעיף נ ובשאר הפוסקים [אלא ששיעור ריוח של פרשה כשיעור ט' אותיות עכ"פ מעכב כמבואר שם]. ויש
לומר דלכן גם נוהגים לעשות שינוי נוסף להקטין הריוח מעט, דהיינו שעושין שיעור ריוח
ט' אותיות קטנות, כדי לעשות קצת כשיטת הסמ"ג ורא"ש שהביא הטור ובית יוסף
יורה דעה סי' רפח, דלשיטתם לא נהגו להניח כלל שיעור ריוח פרשה אלא רק מעט ריוח
להכירא בעלמא. והנה לרא"ש שיעור פרשה פתוחה היא ט' אותיות גדולות [ולא קטנות,
כן מוכח מסברתו דבשיעור סתומה כתב (עי' ברא"ש הל' ס"ת סי' י, ותוס' מנחות לב,א) ששיעורה ב' או ג' אותיות ולאו היינו ג' יודי"ן
דזה אינו ריוח פרשה כלל, אלא ג' אותיות בינוניות כמו ג' ביתי"ן דהוא שיעור
ריוח תיבה קטנה או בינונית וזוהי שיעור ריוח סתומה, ומסתומה דמיירי באותיות גדולות
ילמד לשיעור פתוחה דהיינו ט' אותיות גדולות].
וכדי לכבד שיטת הסמ"ג ורא"ש דמניח ריוח רק להכירא פחות
מכשיעור, לכן תיקן דאין צריך ריוח ט' אותיות גדולות, על כן טוב שיניח ריוח ט' יודי"ן
או מעט יותר דלא יגיע לכלל שיעור פרשה פתוחה ממש לדידיה. משא"כ אם יניח ט'
אותיות גדולות הרי לרא"ש [כנראה מדבריו בהל' ספר תורה, וכן מבואר בב"י
יו"ד סי' רפח שם] תהא פתוחה ממש מכאן ופתוחה ממש מכאן, ולא פ' סתומה. ומצוה
בסתומות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה