נתערבו מזוזות בבדיקה, האם יש חשש הורדה בקדושה בהחזרתן

א.  כתוב בספר מזוזות מלכים (הלכה למשה אות קפו, בשם משיב דברים או"ח סי' י) דאם מסיר מזוזה ממקום חיוב של תורה לא יקבענה במקום חיוב דרבנן, משום שאסור להוריד בקדושה, אלא יגנוז אותה (דגניזה לא הוי הורדה בקדושה).

ב.  בשו"ת קנין תורה ח"ב סי' נה, נשאל באחד שהוריד המזוזות לבדיקה והיו בהן פתחים שחיובן דאורייתא ופתחים שחיובן דרבנן ונתערבבו המזוזות, מה יעשה?

וכתב דאלו הפתחים שהן חיוב תורה יחזור ויקבע בהן [דליכא בהו הורדה], אבל אלו הפתחים שהן מדרבנן לא יקבע בהן מאותן המזוזות המעורבות משום חשש הורדה בקדושה, אלא ימכור מזוזות הללו, ויקנה חדשים.

והביא שיטות אם הורדה הוי איסור דאורייתא או דרבנן. וכתב דלפי הסוברים דרבנן, אם כבר קבעם כולם יש לומר בדרבנן נקל דומיא דדין שאני אומר האיסור נפל לאיסור וההיתר להיתר (ביו"ד סי' קיא). אבל בבא לקבעם, אפילו אי נימא דאיסור הורדה בדרבנן וכבר נתערבו, אין לעשות מעשה בידים לקבעם.

ג.  ולענ"ד נראה דאיסור אין מורידין בקדושה [בענין זה] הוא איסור המוטל על הגברא לבד [ולא שייך באמת לגוף הקדושה עצמה], ועיקרו משום בזוי מצוה. ולכן בנתערבו המזוזות ואינו מכוין לבזות המצוה ולהורידו בקדושה במה שקובע עתה מזוזה לפתח שהוא דרבנן [וגם אינו ניכר הבזוי, דשמא מזוזה זו היתה מקודם גם על פתח הזה או פתח אחר דומה שחיובו דרבנן], אין פעולה כזו נחשבת בכלל ביזוי מצוה ואיסור הורדה בקדושה, כאשר אינו מכוין כלל בדוקא להורידו.

ומבואר בשו"ע רבינו (או"ח סו"ס לד) דאיסור הורדה הוא מדרבנן לבד, ולכן נראה להקל בספק הבא ע"י תערובת. ולא דמי כלל לאיסור אכילה דרבנן שנתערב ונפלו לב' קדרות דאמרינן שאני אומר [כפי שהביא בקנין תורה] רק בדיעבד, דהתם כל שהאיסור לפנינו [יש איסור בחפצא] אסור לאוכלו, ורק בדיעבד כשנפלו אני אומר שבטל. אבל כאן משנתערבו המזוזות, כבר ליכא איסור ברור כלל במעשיו, ולכן אין לאסור לקבוע את כל המזוזות על כל הפתחים.

והרי זה דומה למבואר במגן אברהם ושוע"ר בנוגע לאיסור לדור בבית שאין בו מזוזה, וללבוש בגד שאין בו ציצית, דאין זה מבטל המצוה בידים, אלא רק גורם למצוה להבטל מאליה, עיי"ש. וגרמא זו קלה מהעושה בידים, כמבואר שם ההיתר לענין כבודן של בריות. כלומר, מה שעושה [לובש טלית ללא ציצית] אינו מבטל בידים אלא גורם שהמצוה תיבטל מאליה, ואיסור כזה הוא קל. וכן כל דברי שאינו מתכוין דלא נחשב לפעולת איסור על הגברא, כמו כן כאן אינו מוריד המזוזה בקדושתה בידים, אלא [אפשר] גורם לה לירד. ויש לומר דאין איסור במעשה זה, כאשר יש צורך בדבר [וההורדה נעשית מאליה, ובפרט כנ"ל שהוא ספק דרבנן].

ד. יש להוסיף את סברת הרמ"ע מפאנו (שו"ת רמ"ע סי' לז) דאין בגוף הקדושה עצמה - פרשיות התפלין עצמן דין הורדה כלל לענין להחליפם מרש"י לסדר ר"ת. ולשיטתו הוא הדין במזוזה - אין בגוף הקלף עצמה הורדה בקדושתה, מה שקובעה על פתח פטור או פתח חיוב דרבנן. [ראה שיטתו פורום לנושאי סת"ם: החלפת פרשיות מרש"י לתפלין ר"ת]

בית שער

שער האבן לפני דלת הבית פטור ממזוזה, כי אין בו [כלומר לפנים הימנו עד הפתח] שיעור ד' אמות על ד' אמות [וגם אינו משמש כלום אלא לנוי] ואין בו דלת.

אם היה בו שיעור ד' אמות על ד' אמות, או דלת, היה חייב במזוזה - ומקום קביעתה, בסף הישר לפני עיגול הכיפה - כדין בית שער.

ראה גם פורום לנושאי סת"ם: בית שער

נפסקים, פ"א מעוותת

 

נראה לי שההפסק במ"ם ניכרת לעינים שנפרדה לשתי אותיות נו"ן וי"ו, ואי אפשר לתקנה משום שלא כסדרן.

הפאי"ן יש בהם נקודה פנימית - עיוות של עשיית צורת הגב כמו שביארתי פורום לנושאי סת"ם: צורת הפ"א - עיוותים מודרניים

הוי"ו יש בו פירוד הניכר, אך מותר לתקנה אחר קריאת התינוק את כל האות עם החלק התחתון - כוי"ו.

מ"ם

נראה שזה נחשב שינוי צורה - והמ"ם פסולה.

צד"י כעיי"ן

הצד"י של מצותי - שאלת תינוק אם היא צד"י או עיי"ן.

הצד"י של ויצהרך פסולה - חיבור היו"ד היא בכפיפת המושב, ואין בינה לעיי"ן ולא כלום.

יו"ד של אחרים ארוכה - ממש וי"ו קטנה ופסולה.

הכתב גרוע וספק מי כתב ....

עיי"ן - שאלת צד"י פשוטה

 

העיי"ן קו ימין ישרה ואין בה עיקום כלל, והיא ארוכה, יתכן שתינוק יטעה בה כצד"י פשוטה - שאלת תינוק.

פתח מרפסת לגינה

יש מרפסת סגורה בקומה א' ובה דלת הנפתחת החוצה לצד הגינה [היכר ציר לצד הגינה]. הגינה היא שטח דשא המוקפת גדר-חי, אך אין משתמשים בה כלום אלא לפעמים יושבים שם בכסאות לנוח ולשוחח, או הילדים משחקים שם.

יש מעברים בצדדי הגדר-חי שנכנסים למרפסת ולבית כקיצור דרך [במקום לבוא בדלת הראשית של הבית].

האם בפתח זה יש לילך בו אחר היכר ציר או לא?

הוספתי תרשים של השאלה:

נראה פשוט שצריך לקבוע את המזוזה לכיוון ימין הכניסה לבית, ולא על פי היכר ציר.
כי גינה זו אינה מקום חיוב כלל (לא מיבעיא לשיטת הרמב"ם ועיקר פסק השו"ע (יו"ד רפו סעיף ז) דגינה אין בה חיוב מצד עצמה אלא רק מצד שדרכה באין לבית, וממילא אין שייך לילך אחר היכר ציר לצד הפטור, אלא אפילו לשיטת ר"י [יש אומרים בשו"ע שם] דסובר שגינה חייבת מצד עצמה מדרבנן, מ"מ לא אלים חיוב זה [דרבנן] להפקיע מה שהיא מבוא לבית, דכל ששייך לבית אלים חיובו טפי מחיוב דרבנן גרידא של גינה ובית שער. ולא נאמר שהטפל עיקר. אלא פשוט שעיקרו מבוא לבית, וא"כ אין לילך אחר היכר ציר. אבל לבד מכל זה - גם לשיטת ר"י אפילו לא היתה פתוחה הגינה לבית היתה פטורה כאן) כי אין בה מחיצות, דלא נאמר חיוב בגינה וחצר אלא אם כן מוקפת מחיצות גמורות, ופשוט שגדר-חי אינו נחשב מחיצה לענין זה.

כתב גרוע ופסול

הדלי"ת פסולה.

הטי"ת השני [לטוטפת] שאלת תינוק אם אינה עיי"ן (יותר קרוב לפסול).

הפ"א פסולה.

המ"ם סופית פסולה.

כימי פסול - הכ"ף ויו"ד או וי"ו סמוכות מדי ונהפכו למ"ם - ממי.

עיי"ן רבתי וריוח תיבה שלאחריה

העיי"ן רבתי ראשיה עומדין הרבה מעל לשירטוט, ואינו נכון, אלא צריכה להיות ראשיה סמוכין לשירטוט ובליטת ראשיה מעל ומשיכת גופה מתחת לשורה מעט.

ומזה נוצר עוד דבר מעניין - הריוח בינה לבין היו"ד שאחריה אינו נכון. אם ראש העיי"ן היה במקומו הנכון, לא היה ריוח מספיק, אבל בגלל שהגביה את הראש לגמרי מעל לשירטוט נשאר ריוח שתחת הראש להיות ריוח בין התיבה. ומכל מקום בדיעבד נראה שזה אינו פסול, כי מ"מ ניכר ריוח בין התיבות.

הדלתי"ן אני מסתפק אם הן כשרות, כי עיקר צורת גופן כרי"ש, ורק יש קוץ דק בולט - מן הסתם דינן שאלת תינוק.

אל"ף

הנקודה העליונה משוכה ביותר - העולם מיקל. אך לענ"ד שאלה חמורה על צורת האות, כי אין זו נקודה כלל אלא מין גג עליון לאל"ף.

שוב אל"ף עם נקודה משוכה מדי.

עיי"ן של שמע - משוכה מדי.

רגל הה"א של השם - עקומה מדי.

ביתי"ן - עקב עולה ויורד??

פ"א - מילוי הפנים הוא עיקר גוף האות?? כתבתי על עיוות זה לפני שבועיים.

דלי"ת פסולה

 

אני סבור שהדלי"ת הזו פסולה - כי אין לה - לא עקב ולא זוית, אמנם גגה בולטת מעבר לרגל מעט והרגל עקום כצורת דלי"ת, מכל מקום [עיקר ההבחנה בין ד' לר' היא בזוית סיום הגג או עיגול, ו]אינה ניכרת היטב, נמצא שאין הבחנה מספיק בינה לבין רי"ש. (יש כמובן מקום להתווכח, ולומר שזו שאלת תינוק. אבל דעתי כאמור להחמיר בפרט הזה)

הוי"ו נראה לי כשרה, כי הבליטה מועטת ביותר וכללות צורתה וראשה וי"ו. (הרוצה להחמיר שישאל תינוק)

צריף/סוכה לחיוב מזוזה

צריף זה הוא משמש כמשחקיה לילדים, הוא בנוי על עמודים.

נראה לי שפטור ממזוזה, אע"פ שיש בו שיעור ד' על ד' אמות ויש לו פתח גמור עם משקוף (אע"פ שהמשקוף אינו ישר אלא בצורת V הפוכה, אין זה פוטר), והטעם שהוא בנין ארעי.

זה דין סוכת היוצרים [שו"ע רפו סעיף יב] שסוכה החיצונה פטורה ממזוזה כי אינה דיור גמור, כלומר בצירוף שאינו בנין קבע ממש אלא זמני, וגם אין הדיור ושימוש בו דיור גמור, פטור. כמו כן כאן משחקי ילדים אינו דיור גמור (בצריף וסוכה), ופטור (משא"כ חדר משחקים בבית היה חייב).

גם אם הצריף הזה היה עומד על הרצפה, היה פטור. 

דין פתחים של פרוזדור/חדר מדריגות שבתוך בית

פרוזדור הוא מבוא [מסדרון] באמצע הבית המוביל בין חדרים שונים, אבל הוא עצמו אינו חדר של דיור, כלומר אין בו שימוש לעצמו והוא מעבר בלבד. מה דינו לענין קביעת מזוזות בפתחיו? ואיזה צד הוא ימין כניסה שבו נקבע מזוזות בפתחיו?

א.  בשו"ע [יו"ד רפו סעיף יט] ארובה שבין בית לעליה ועולים לה בסולם ועושים סביב הסולם היקף מחיצות פעמים למטה ופעמים למעלה בראשו ויש בו צורת פתח במקום שעושין אותו חייב, ואם עשו למעלה וגם למטה חייב בשתים.

ומקור הדבר גמרא מנחות לד ופירש"י שם, לול פתוח מן הבית לעליה וכו'.

כוונת הלכה זו, דיש מעבר בין קומה לקומה עם מדרגות [חדר מדרגות] ויש בה פתח א' או ב' פתחים, ואע"פ שאין מעבר זה חדר דיור כלל, ובפשטות מדברי רש"י והמעתיקים דבריו אין בו רוחב ד"א, כי הוא רק מקום למדרגות או סולם, וא"כ לכאורה קס"ד דאין לחייב מקום זה במזוזה, קמ"ל דחייב.

ומזה נלמד לכל פרוזדור מסדרון או מעבר, בין שהם בין קומה לקומה או בקומה אחת, כל שבתוך הבית נידון כארובה זו לחייבו במזוזה.

ב.  אלא שצריך לבאר מה הגדרת חיוב פתחי הארובה?

במקדש מעט (סי' רפו ס"ק נב) כתב דטעם החיוב משום דהוי כבית שער, ועוד כתב ומשמע שצריך בתוך ההיקף של הארובה שיעור ד"א על ד"א. המקדש מעט כתב כן לשיטתו (שם ס"ק לט) דגם בית שער גופא צריך שיהא בו שיעור דע"ד.

ולענין בית שער נראה פשוט דלא כסברתו, שהרי אין חיוב על בית שער משום שהוא בית וראוי לדיור, אלא רק משום שהוא מעבר לבית החייב. וא"כ מה לי אם יש בתוך הבית שער שיעור ד"א או לא, העיקר שהוא ראוי למעבר לבית (וכמדומה לי שכבר העירו אחרונים כן).

אבל מה שהגדיר המקדש מעט את הארובה כבית שער, זה צריך תלמוד. ונפקא מינה בדבר, דאם הארובה היא בית שער בלבד וכל חיובו משום שהוא מוביל לחדרים, הרי פשוט שקובעים את המזוזה על ימין כניסה לצד החדרים דוקא, ולא שייך לילך אחר שאר סברות בקביעת ימין כניסה כחדרי הבית.

אבל אי נימא שארובה זו דינא כחדר מאיזה טעם, אפשר שהחיוב על פתחיה כחיוב פתחי חדרי הבית, ע"פ דרך כניסה, רוב כניסה, חשיבות החדר או היכר ציר הדלת.

ג.  והנה כתב הנמוקי יוסף על דין לול הנ"ל שצריך לקבוע על פתחיו על פי היכר ציר. שמע מינה שאינו מצד מבוא ובית שער [דבבית שער פשיטא דלא אזלינן בתר היכר ציר] אלא דין אחר, כחדרי הבית. אלא דצריך ביאור מאחר דאינו חדר הראוי לדור - מה גדרו?

ונראה לי דטעם חיוב הארובה הוא משום שפתחיו נחשבו כפתחי אותן החדרים שהארובה נפתחת להם. כלומר, הן אמת שהארובה מצ"ע אינו מקום חיוב [כי אינו חדר דיור כלל] אבל הפתחים שבו חייבים מצד פתחי החדרים שאליהם הארובה מוביל, ומה שיש בחדרים הללו עוד פתחים ודלתות אין זה מגרע כלום מחיוב פתח הארובה. ולכן לסוברים שכל הפתחים הפנימיים שבבית קביעות ימין כניסה הוא ע"פ היכר ציר, הוא הדין בארובה כמו שכתב הנמוק"י.

וזה טעם מהרי"ל וט"ז (יו"ד סי' רפט סק"ד. שיטתם נתבאר בארוכה פורום לנושאי סת"ם: תשובת מהרי"ל - פתחי חדר קטן באמצע בית, פתח לחצר) שבחדר קטן הלכו אחר היכר ציר, כי חדר הקטן אינו חיוב מצ"ע אלא מעבר בעלמא, אבל הפתחים שבו נידונים כפתחי חדרים האחרים. ואפילו אם היה היכר ציר כלפי החדר הקטן היה חייב על פי ימין של צד היכר ציר, אבל לא בגלל היכר ציר של פתח הקטן, אלא משום שהוא היכר ציר של שער חדר הגדול שאליו מוביל.

ונמצא דלסוברים שיש לילך אחר חשיבות [שיטת המרדכי] גם בארובה ילכו אחר חשיבות שהצד הפונה לחדר החשוב, הוא ימין לקבוע בו המזוזה בפתחי הארובה. ולא מצד שהארובה חשובה, אלא מצד שנחשבת לפתח [שני] לפני הפתח [ראשון] של חדר החשוב. וכן לשאר שיטות בקביעת ימין כניסה.

ד.  שוב מצאתי הדברים מפורשים בספר חומות ירושלים סימן קמו [שציין לו הפתחי תשובה סי' רפו ס"ק ט"ו] דארובה זו חייבת במזוזה אפילו אין בה תקרה ולא שיעור ד"א, וחיובא משום שהיא פתחא אריכתא. והיא היא סברת נמוק"י מהרי"ל וט"ז הנ"ל.

וכן מצאתי בשפת אמת (חידושים על יורה דעה סי' רפו) שכתב מפורש דארובה זו אינה צריכה שיעור ד"א.

ה.  פשוט שאם חדר המדרגות יש בו גם תשמישי דיור ודאי לכו"ע נידון כשאר חדרים בבית. אלא דאין זה החידוש שבגמרא ושו"ע - בדין לול וארובה.

תשובת מהרי"ל - פתחי חדר קטן באמצע בית, פתח לחצר

תשובת מהרי"ל  [שו"ת מהרי"ל (רבי יעקב הלוי מולין) סימן צד]

תשובה זו יש ללמוד ממנה הלכות רבות בדיני קביעת מזוזה, והנני מעתיקה כפי שהיא כתובה בבית יוסף (יורה דעה סימן רפט). בספר שו"ת מהרי"ל עצמו התשובה מופיעה באריכות יותר, כולל פלפולו של השואל.

התוספת בסוגרים הן ביאור שלי.

***

כתוב בתשובות אשכנזיות (כך מכונה תשובות מהרי"ל בספר בית יוסף) ספיקותיך ב(פתחי) חדר הקטן (שאין בו ד' אמות על ד' אמות), לפי מה שהבנתי מכתבך (כלומר משאלת השואל) שיש פתח אחד מבית החורף (חדר חשוב ומרכזי בבית) לחצר, וגם יש פתח אחר מחדר גדול לחצר, ודלתי פתחי חדר קטן שתיהן היכר ציר דידהו שלא בחדר קטן (כלומר אין דלתות הנפתחות לתוך חדר הקטן) אלא (שתי הדלתות נפתחות החוצה לחדרים הגדולים), חד (דלת אחת נפתחת) בבית החורף, וחד (ודלת אחת נפתחת) בחדר גדול. ולפי זה שתיהן (שתי הפתחים) חייבות (במזוזה), ויש לקובעה בימין הכניסה לבית החורף ובימין הכניסה לחדר גדול, (כי מבואר בגמרא) דפתחא דבין תרי בתי (פתח העומד בתוך הבית בין שני חדרים) ויש לכל אחד (מהחדרים גם) פתח לרשות הרבים הלך אחר היכר ציר:

[ציור 1 מתאר את מבנה הבית בשאלה, כיוון פתיחת הדלתות, ומקום קביעת המזוזות. מקום קביעת המזוזה מסומן בירוק].

וכתוב עוד שם (בתשובת מהרי"ל הנ"ל) פתח שבין בית לחצר, אם יש לחצר פתח אחר לרשות הרבים אז אית לן למיזל בתר (יש לנו לילך אחר) היכר ציר (ולקבוע המזוזה בצד ימין של צד שהדלת נפתחת לתוכו, או לכיוון הבית או לכיוון החצר), אבל אם אין לחצר פתח לרשות הרבים (והכניסה האפשרית היחידה היא מהבית לחצר) אז יש לקבוע בימין כניסה מבית לחצר (כלומר לצד ימין הכניסה של החצר, כי זה דרך ההילוך, ואין להתחשב בהיכר ציר במקרה זה):

***

חידוש וביאור

א.  ודלתי פתחי חדר קטן שתיהן היכר ציר דידהו שלא בחדר קטן אלא חד בבית החורף וחד בחדר גדול, ולפי זה שתיהן חייבות.

לכאורה הלשון "ולפי זה שתיהן חייבות" מלמד, שאם היו הדלתות נפתחות לתוך חדר הקטן היה הדין שונה, דלא הוו אזלינן בתר היכר ציר. וצריך ביאור בכוונת מהרי"ל, האם בכה"ג היה הדין משתנה - דפתח אחד או שתיהם היה פטור?

ונראה מדברי השואל והסכמת מהרי"ל דחדר הקטן שאין בו דע"ד פטור מצד עצמו, והשאלה היתה האם החיוב על הפתחים הללו מצד ביאת החדרים הגדולים, וניזיל בתר דרך כניסה שרגיל לכנוס מצד בית החורף לחדר הגדול או להיפך לצד שרגיל לכנוס מחדר הגדול לבית החורף, ולפי זה על כרחך ב' המזוזות של פתחי חדר הקטן יהיו לכיוון אחד, או שתיהן לצד ימין של הבא לכיוון חדר הגדול או שתיהן לצד ימין הבא לכיוון בית החורף. ועל זה ענה מהרי"ל דאזלינן בתר היכר ציר לחייב כל פתח על פי היכר ציר שלו, בלי להתחשב בצד ימין של הכניסה הכללית.

וכתב הט"ז (יו"ד סי' רפט סק"ד) דאם היו הדלתות נפתחות לתוך חדר הקטן [מצב הפוך מהמתואר בשאלת מהרי"ל] היו חייבות במזוזה לכיוון חדר הקטן מצד היכר ציר. [ציור 2 מתאר את המצב ההפוך של היכר ציר, ומקום קביעת המזוזות שנתחלפו]

אם כן נפרש לשון מהרי"ל "ודלתי פתחי חדר קטן שתיהן .. ולפי זה שתיהן חייבות" – בגלל שיש בשתי הפתחים דלתות, לכן חייבות שתי הפתחים במזוזה בכל מקרה. וממשיך מהרי"ל לבאר היכן מקום קביעתן – ע"פ היכר ציר, ועל כן - היות ששתיהן נפתחות לתוך החדרים הגדולים, מקום קביעתן לימין כניסת החדרים הגדולים. אבל אם היתה אחת הדלתות או שתיהן נפתחות לחדר הקטן, היו חייבות על פי היכר ציר גם לכיוון חדר הקטן.

אבל אם היה פתח חדר הקטן ללא דלת אז היה הדין משתנה, כי אותו פתח היה פטור ממזוזה. והטעם כי אין פתח חדר הקטן חייב מצד עצמו כנ"ל, כי הוא חדר קטן שאין בו שיעור ד"א, אלא פתח זה היה טפל לחדר הגדול. ונראה לי שזה נכון רק בפתח הפנימי שבין חדר הקטן לחדר הגדול, דאם לא היה בו דלת היה נחשב חדר הקטן רק כחלק מחדר הגדול (כדמשמע בט"ז שם). אבל הפתח שבין חדר קטן לבית החורף בכל מקרה היה חייב במזוזה גם אם אין בו דלת, מצד פתח שבין בית החורף וחדר הגדול.

ב.  ויש לקובעה בימין הכניסה לבית החורף ובימין הכניסה לחדר גדול.

דעת מהרי"ל שכל הפתחים הפנימיים שבתוך הבית, לעולם הולכים אחר היכר ציר ולא חשיבות החדרים או כיוון הכניסה מצד החוץ.

היוצא מן הכלל היחיד, הוא, אם לא היתה יציאה כלל לחצר מצד חדר הגדול, כמבואר בט"ז (שם). וזה לשון הט"ז: ואילו לא היה פתח מחדר גדול לחצר לא אזלינן בתר היכר ציר היכן הוא, אלא החדר קטן היה נחשב בכלל החדר הגדול, ועושה מזוזה בימין הנכנס מבית החורף לחדר קטן ובימין הנכנס מחדר קטן לגדול.  [ציור 3 מתאר את דינו של הט"ז, ומקום קביעת המזוזה שנתחלפה. שים לב: המזוזה לבא מבית החורף לחדר הקטן - היא מאחורי הדלת !]

ג.  הגדרת פתחי חדר קטן - יש לדקדק בלשון הט"ז "החדר קטן היה נחשב בכלל החדר הגדול". כלומר, חדר הקטן אינו חדר בפני עצמו, ופתחיו חייבים משום פתחי החדרים הגדולים. ואם יש דרך כניסה מבחוץ מצד רה"ר גם לצד זה וגם לצד זה, אזלינן בכל הפתחים הפנימיים בתר היכר ציר. אבל אם הכניסה מוכרחת מצד אחד, כי בצד השני אין יציאה וביאה מרה"ר, אזי מוכרח שדרך הכניסה הוא מימין של הבא מצד רה"ר. ולכן פתח חדר הקטן היה קובע בו מזוזה לצד חדר הגדול, וכן בפתח שבין בית החורף לחדר קטן היינו קובעים בצד ימין של הבא מצד בית החורף, ולא היינו מתחשבים כלל בהיכר ציר.

אבל אם לא היתה דלת בפתח שבין חדר הקטן לחדר הגדול, היה פתח זה פטור ממזוזה כי אינו נחשב לפתח כלל, אלא החדר הקטן היה נחשב כחלק מחדר הגדול [בין שהיתה יציאה מחדר גדול לרה"ר - כנידון בתשובת מהרי"ל, ובין שלא היתה יציאה לרה"ר - כבדוגמא שנתן הט"ז].

וא"כ טעם חיוב הפתחים של חדר קטן, הוא, משום שנחשבים לפתחי החדרים הגדולים. ולא מפריע שבלאו הכי יש לחדר הגדול עוד פתח עם דלת לפנים הימנו, ונחשב שתי פתחים [זה אחר זה] של חדר הגדול.

ובעזרת ה' במאמר הבא פורום לנושאי סת"ם: דין פתחים של פרוזדור/חדר מדריגות שבתוך בית אפרש הלכה זו יותר.

ד.  ולכאורה משמע מתשובת מהרי"ל וט"ז דלא כסברת חמודי דניאל [מובא בפתחי תשובה יו"ד סי' רפו] דחדר קטן שבתוך בית מתחייב כשאר חלקי הבית, ולא נפטר חדר קטן שאין בו דע"ד אלא כאשר הוא עומד לעצמו, אך כאשר מחובר לחדרים גדולים גם החדר הקטן נחשב לחדר החייב.

ויש ליישב, דחדר קטן זה [בשאלת מהרי"ל] לא היה בו שום תשמישי דיור כלל, והיה מעבר בלבד, ולכן יש לומר דגם לסברת החמודי דניאל אין לחייב חדר כזה [מצד עצמו].

ה.  תשובה שניה של מהרי"ל לענין חצר.

דין חצר כחדר שבבית - כסברת הרא"ש [ודלא כסברת הרמב"ם], ולכן אם יש דרך כניסה מכל צד מרה"ר, קובעים את המזוזה בפתח שבין הבית לחצר (כמו פתח שבין שתי חדרים) ע"פ היכר ציר. [ואילו לשיטת הרמב"ם, היינו חייבים לומר בכל מקרה שהכניסה הוא מהחצר לבית, כי החצר אינו אלא מבוא לבית וכל חיובו רק משום שדרכו באים לבית, וכ"כ הבית מאיר יו"ד סי' רפט].

ו. מתשובת מהרי"ל למדנו שלעולם הולכים בכל החדרים הפנימיים כולל חצר וכדומה אחר היכר ציר בלבד, ולא נלך אחר חשיבות החדרים [דבפשטות הבית חשוב מהחצר] ודלא כסברת המרדכי המובא בב"י וש"ך סימן רפט, וכן אין לילך אחר דרך רגיל של הכניסה כלל [בניגוד לסברת השואל בשו"ת מהרי"ל למעיין שם].

ורק במקרה שאין פתח כלל לצד אחד לרה"ר, שאז מוכרח ההליכה לבוא מצד האחר אז לא אזלינן בתר היכר ציר, כמבואר בט"ז.

אות ארוכה

האותיות הארוכות בשורה התחתונה [כ"ף ונו"ן פשוטות] הן ארוכות ביותר. ודאי שהן כשרות.

השאלה: האם ראוי לכתחילה להאריך הארוכות כמה שירצה, או שלכתחילה אין לעשות כן?

אין לעשות כן לכתחילה משתי טעמים.

א) כל הארוכות צ"ל ארוכות כל כך כדי שאם יכפלו אותן תהיינה האות הכפופה שלהן, למשל כ"ף פשוטה צ"ל לכתחילה ארוכה שתהא ראויה לכופפה ולהעשות ממנה כ"ף כפופה. אבל מובן מזה שגם לא ארוכה מדי, שהרי אם תכופפנה תבלוט מושבה הרבה מעבר לגגה - ואין זה צורת כפופה הראויה.

ב) מצוה לכתחילה שכל האותיות שבכתב אחד יהיו שוות בגודלן וצורתן ולא תהיינה מנומרות, כלומר כל מיני גדלים וכו'. והיות שקשה להאריך אותיות הללו בשורות העליונות מחשש שלא תיכנס לשורה שתחתיה, א"כ יהיו חלקן ארוכות כשיעור וחלקן יותר, ואין זה ראוי לכתחילה.

פ"א פשוטה נוגעת לגג תחתיה

נראה לי שמותר לגרר הנגיעה ולא נפסלה הפ"א, כי לא אבדה צורתה כלל.