ריוח לפני והיה אם שמע - במזוזה

 

אין שיעור ט' יודי"ן [מהכתב הזה] בריוח שלפני והיה אם שמע.

איננו רואים בתמונה מה יש אחר ובשעריך שלפניה, אם היה אחר ובשעריך ריוח כדי ג' אותיות [יודי"ן] או יותר, יש להכשיר כשיטת הט"ז את ריוח המזוזה. אבל אם לא היה שם ריוח, אזי יש לפסול את המזוזה (משמעות שוע"ר סימן לב סעיף נ) כי אין שם שיעור פרשה כלל.

הצד"י - ראש ימין גולם ופסול [עד שיתקן].

[חלק מ]היודי"ן גדולים ביותר ביחס לשאר הכתב, ואין זה ראוי לכתחילה.

גלמים ועוד שאלות

ראה הגדלה

צדי"ן - הראש ימין עיקרו גולם, נראה לי שפסול ולא מועיל משהו בולט (לנוהגים תיקון בגולם, יש להתיר ע"י תיקון הראש).

גימ"ל - רגל שמאל מודבקת כמעט כולה לימין והיא גולם, והמשהו שיורד אין בו להציל. מ"מ יש לשאול תינוק שלא יקראנו נו"ן, ואם קוראו גימ"ל יש להתיר לתקן צורת ירך שמאל.

תוי"ן - אין רגל שמאל בולט כדין - וגם נראים כחי"ת. א"א להכשירן בלי שאלות תינוק שלא יטעה בהן כחי"ת, ואז ההיתר לתקן רגלם בתפלין ומזוזות תלוי במח' האחרונים בהיתר תיקון קוין פשוטין כגולם.

פ"א - הנקודה אינה ברורה דיה, ויש לתקנה.

למ"ד - קו הצואר אינו בקצה - נראה שבדיעבד כשרה ומצוה לתקנה.

יציאת המ"ם אינו פוסל משום קובה, כי אינו יוצא אות שלימה.

שאלה בשם, גימ"ל

 

נמרח דיו בה"א שבשם אחר שנכתב בקדושה - יש לשאול תינוק, אם לא יוכל לקרוא את הה"א מותר למחוק צד שמאל של הה"א מלמטה כלפי מעלה, אבל אם תינוק יקראנו ה"א [וכך כמעט ברור שיהיה] אין לה תקנה [אלא בקלוף השם כולו].

הגימ"ל כשרה [ראה מקדש מעט (גימ"ל, ס"ק ג) ואותיות הרב עמ' פ בענין זה. יש טעות שם ונתחלפו תמונה מספר 27 ותמונה 28].

צורות אותיות

הבי"ת הזו בעיקרה כשר, אבל ראוי לשאול תינוק עליה כי יש בה קוצים הנוטים לסגור חללה, וגם כי אין עקבה חד דיה.

אחר שתינוק יקראנה כדין, יש למחוק את הקוצים הללו ולרבע יותר טוב את עקבה.

הבי"ת הזו פסולה - גופה כ"ף.

עיי"ן - שאלת תינוק.

הדלי"ת הזה אני נוטה יותר לפסלו, כי אין הגדרה ברורה בינו לרי"ש. מ"מ אפשר לשאול תינוק שמא יקראנו דלי"ת ונוכל להכשירו [בתיקון].

דין קובה במזוזה

אין זה תמונה של מזוזה אמיתית, אלא חתכתי את הפרשה הראשונה והדבקתיה פנימה, כך ששתי פרשות המזוזות זה תחת זה אבל אינן מיושרות בצד שמאל, ושורות פרשת והיה אם שמוע בולטות שמאלה הרבה משורות פרשת שמע.

בקול יעקב (יו"ד סי' רפח) העתיק בשם האמרי שפר שצורה כזה כשר.

ואחר בקשת המחי"ר מכבוד הרב קול יעקב, כי מרוב ענותנותו הוא האמין יותר מדי לבעל האמרי שפר.

נראה לי פשוט שצורה זו פסולה, כי אין זו צורת דף, ומבואר ברמב"ם (הל' מזוזה פ"ה) שטעם פסול קובה זנב ועיגול כי אין צורות הללו צורת דף, והמזוזה צריכה להיות בצורת דף. וממילא פשוט שגם צורה זו אינה צורת דף אחד. ואע"פ שמזוזה שעשאה בשתי דפים [עמודים] כשרה, היינו כשתי עמודים בס"ת זה בצד זה, אבל לא זה מעל לזה, עמוד צר מעל עמוד רחב [או להיפך].

כ"ף פשוטה עם גג רחב כרי"ש

תמונה זו לקחתי מהפורום באנגלית

הכ"ף פסולה כמבואר בשוע"ר והאחרונים - כי גגה רחבה כ"כ שנעשית רי"ש.

מושב הבי"ת

המ"ם סתומה היא בעצם סמ"ך, אלא שהסופר הוסיף לה איזה עוקץ. לדעתי היא פסולה.

הבי"ת הראשונה [ירבו] נכנסת לחלל הרי"ש - ופוסל את הרי"ש [שנהפכת לה"א מחמת עקב הב'].

הבי"ת השניה פסולה אין לה מושב וצורת אות. 

הבי"ת הזו כשרה [ומצוה לתקן צורתה].

יו"ד ללא גוף ורגל ניכרים

ביו"ד הזה אין ניכר ההפרדה בין גופו של היו"ד לרגלו, אלא כולו גולם אחד [קו אחד] לענ"ד הוא פסול גמור משום שאין בו צורת אות. ואע"פ שיש בו בליטת עוקץ ר"ת, לכאורה אין זה גוף האות.

מ"מ נראה שאם תינוק מכירו ליו"ד, יהא מותר לתקנו.

ביו"ד זה בעיה דומה, הקוים החיצוניים כל כך עבים עד שאינו ניכר לעין גוף היו"ד עצמה, ואע"פ שנשאר סדק דק בין עוקץ שמאל לרגל, עיקרו נראה ללא גוף.
(התיקון בהוספת דיו כאן קצת מורכב, אבל אי אפשר לגרר מתוכה, משום חק תוכות).

היו"ד אין בו גוף כנ"ל. קל לתקנו בהוספת דיו.

הפ"א מגושם ביותר (קו הפנימי המחודש והנוסף נהפך להיות עיקר האות)

קובה בתפלין

אין כאן פסול קובה. כי ג' שורות התחתונות יוצאות כולן שוות, ואין אחת בולטת יותר מחברתה.

יש להוסיף שאינן בולטות הרבה - אבל אפשר שאם היו בולטות הרבה כגון תיבה שלימה אע"פ שהן היו שוות, אפשר שהיה פסול.

שמע ישראלי

מ"ם סתומה פסולה

 

המ"ם פסולה משום שינוי בצורתה (גופה עגולה מימין ומשמאל, והעקב היוצא ממנה אינו מיטיב או מציל צורתה).

הנו"ן שאלת תינוק.

שאלות על תי"ו

נראה לי שהתי"ו פסול בגלל שינוי צורתה [היא קצת חי"ת קצת תי"ו].

רגלי התי"ו באמצע הגג ולא מצד שמאל - פשוט שדינם כה"א וקו"ף שכתב רבינו שהם פסולים [אם רגלם השמאלית נגד אמצע גגן] לכתחילה, ורק אם אי אפשר לתקנם [כמו במקרה שלפנינו] הן כשרות.

תגי חי"ת וגימ"ל נוגעין

השי"ן נוגע לגימ"ל - אין חשש (אפילו אם נגע בשעת כתיבת הגימ"ל) לשינוי צורה [למין חי"ת] ומותר לגרר ביניהם.

ב"חג" נוגעים התגין זה בזה (אמנם זה קרה אחר הכתיבה) מ"מ אין כאן שינוי  צורת הגימ"ל, או צירוף הז' שבחי"ת לצד ימין של הג' להחשיבו לחי"ת - ומותר לגרר.

דלי"ת - קו דק הסותם מהעקב לירך

אע"פ שהתמונה אינה ברורה דיה [ראה הגדלה, אפשר לראות יותר טוב] - השאלה היא מעניינת.

יש קו דק ההולך מסיום העקב עד הירך, ואם היתה מלאה דיו היתה נעשית רי"ש ממש, ונפסלת. אבל כאן היות שהקו דק - מה דינה?

נראה לי שיש לשאול תינוק, ואם קוראה דלי"ת מותר לגרר את הקו הדק. ולא נאמר שכל החלל נחשב כמלא דיו ונהפך לרי"ש.

כתיבה לשמה, מנמנם באמצע הכתיבה

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף לב

לשון רבינו עם ביאור בסוגרים בצהוב.

כשבא להתנמנם לא יכתוב (סת"ם) מפני שאינו כותב אז בכוונה לשמה (שאף שלומר בפיו (שמקדשן לשם קדושה) אין צריך אלא בתחילת הכתיבה, מ"מ במחשבתו צריך להיות בכל הכתיבה שכותב לשם תפלין ולא כמתעסק בעלמא, כמו שבגט צריך להיות במחשבתו בכל תורף הגט שכותבו לשמו ולשמה כמו שנתבאר למעלה (סעיף יב):

***

חידוש וביאור:

א)  בסעיף זה מבאר רבינו, שיש בקידוש הכתיבה "לשמה" שתי פרטים. א. דין האמירה. ב. דין הכוונה.

האמירה נתבאר בסעיף הקודם שצריך לאמרה בפיו בתחילת הכתיבה, והיא מספקת לכל המצוה הזו, כלומר לכל ד' הפרשיות - בתפלין. ועוד נתבאר דאמירת הקידוש הזו מעכבת אף בדיעבד.

וכאן מבאר שצריך שיהא כוונה במחשבה כל זמן הכתיבה שהוא כותב תפלין לשם קדושתן.

ואע"פ שגם באזכרות נתבאר בסעיף הקודם שצריך להיות כוונה בעת כתיבתן (ואם כן מה החידוש בשאר תיבות בענין הכוונה), מ"מ באזכרות לכתחילה צריך לקדשן בפה כל אחת בעת שכותבו. ואע"פ שבדיעבד פסק לעיל באזכרות דאם כיוון במחשבה לבד לקדשן כשרות (אחר שקידש באמירה מתחילת הכתיבה. ואם כן מה החילוק בין האזכרות לשאר תיבות בענין הכוונה?)

יש לומר, דבאזכרות הקידוש מעכב לפסול, משא"כ בשאר התיבות כוונה זו היא למצוה ואינה מעכבת לפסול בדיעבד.

ועוד אפשר לומר, שאין כוונה זו [בשאר תיבות] שמקדשן בפירוש, אלא שיודע שהן תפלין והן קדושות [כלומר ידיעה בלבד]. אבל באזכרות צריך פעולת קידוש לשם קדושתן, דהיינו לפעול בהם קדושה [כנת"ל בסעיף הקודם]. (אמנם לשון רבינו "שאף שלומר בפיו אין צריך אלא בתחילת הכתיבה, מ"מ במחשבתו צריך להיות בכל הכתיבה שכותב לשם תפלין" לא משמע כן, אלא אף בשאר תיבות צריך במחשבתו וכוונתו לקדשן לשם תפלין).

כתיבה לשמה, קידוש האזכרות

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף לא

לשון רבינו עם ביאור בסוגרים בצהוב.

הכתיבה צריכה להיות לשמה, שיכתוב הפרשיות לשם קדושת תפלין בפירוש, ואם (לא קידשן, אלא) כתבן סתם פסולות. והאזכרות (שמותיו של השם יתברך) צריך לכתבן לשם קדושתן בפירוש, ואם (לא קידש השמות, אלא) כתבן סתם (הרי השמות פסולות, ועל כן) יגנזו.

ויש להסתפק בכל מקום (בסת"ם) שצריך (קידוש) לשמה, אם די במחשבה שיחשוב בלבו שעושה דבר זה לשם מה שצריך לעשותו, כגון הפרשיות לשם קדושתן, והאזכרות לשם קדושתן, או אם צריך להוציא כן בשפתיו ולא די במחשבה לבד, וספק של תורה להחמיר (ולכן צריך לקדשן בפיו).

וצריך שיאמר בפיו בהתחלת הכתיבה "אני כותב פרשיות אלו לשם קדושת תפלין", ומלבד זה בכל פעם שכותב אזכרה צריך שיאמר שכותבה לשם קדושת ה'. ואם לא אמר כן בפירוש בכתיבת האזכרות אלא חושב כן בלבו, כשרות בדיעבד הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו שכותבן (לפרשיות התפלין) לשמן (לשם קדושת תפלין). אבל אם לא הוציא מפיו בתחלת הכתיבה (קידוש כתיבת הפרשיות), יש להחמיר בשל תורה ולפסול (את התפלין) אפילו בדיעבד אע"פ שחישב בלבו (שהוא כותבן לשם קדושתן).

אבל בעיבוד העורות (לעשותן קלף, שנתבאר לעיל סעיף יא שצריכות עיבוד לשם קדושה) יש להקל בדיעבד אם חשב בלבו בתחילת העיבוד שמעבדן לשם ספר תורה או תפלין אע"פ שלא הוציא (הקידוש) בשפתיו, לפי שיש אומרים שאין צריך עיבוד (הקלפים) לשמה אלא למצוה מן המובחר, אבל בדיעבד כשר אע"פ שמעובד שלא לשמו. ואף שאין דבריהם עיקר (ועיבוד לשם קדושה מעכב), מכל מקום יש לסמוך על זה להקל בדיעבד כשחישב בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו, כיון שיש להסתפק שמא די במחשבה לבדה אפילו לכתחילה:

***

חידוש וביאור:

א)  הכתיבה צריכה להיות לשמה, שיכתוב הפרשיות לשם קדושת תפלין .. והאזכרות צריך לכתבן לשם קדושתן ..

יתבאר כאן דיש ב' דיני קידוש המחויבים בתפלין (והוא הדין בס"ת ומזוזה). א. קידוש המצוה לשם קדושתה, תפלין לשם תפלין, ס"ת לשם ס"ת, מזוזה לשם מזוזה. ב. קידוש האזכרות לשם קדושת השם. והן ב' דינים.

ולכן אע"פ שקידש כתיבת פרשיות התפלין לשם קדושתן, אם כתב האזכרות שבהן סתם ללא כוונת קידוש השם, האזכרות פסולות, אע"פ שנתקדשו כשאר תיבות [החול] בכלל קדושת כתיבת התפלין, מ"מ לא נכתבו לשם קדושתן.

ב)  לשם קדושת תפלין בפירוש .. והאזכרות .. לשם קדושתן בפירוש.

כלומר, לא די שאדם יודע שהתפלין קדושות והאזכרות קדושות, והוא יודע שהוא כותב כעת תפלין או אזכרה, אלא צריך שיקדשן בכוונה (בדיבור או במחשבה) לשם כך. כלומר פעולת קידוש ולא ידיעה פאסיבית בלבד.

ג)  והאזכרות. פירוש, כל שבעה שמות הקודש [שנתבארו ביו"ד סי' רעו] נקראו אזכרות ודינן אחד, ולא רק שם הוי' ב"ה.

ד)  וספק של תורה להחמיר.

דעת רבינו דקידוש סת"ם לשם קדושתן, וכן קידוש האזכרות לשם קדושתן, הוא דין תורה. ובאחרונים האריכו לדון בדבר, ויש אומרים שהוא רק מדרבנן.

ה)  וצריך שיאמר בפיו בהתחלת הכתיבה "אני כותב פרשיות אלו לשם קדושת תפלין". ואם לא אמר כן, אותן אותיות שנכתבו ללא אמירה זו פסולות.

ו)  ואם לא אמר כן בפירוש בכתיבת האזכרות אלא חושב כן בלבו, כשרות בדיעבד הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו שכותבן לשמן.

פירוש "הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו (אמירת קידוש כללות כתיבת התפלין) שכותבן לשמן". ואין הפירוש, שהוציא בפיו בתחילה ביחד עם קידוש כללות כתיבת התפלין, [תוספת שיש נוהגים לאמרה] "וכל האזכרות שבהן לשם קדושתן" –

דלא נזכר דבר זה [התוספת] כלל בדברי רבינו כאן. וכן פשט המראה מקום לרמ"א או"ח וש"ך יו"ד (וכ"כ הפרי מגדים, ומשנה ברורה ס"ק צח), דהואיל וקידש הס"ת או תפלין בראשיתן לשם קדושתן, מספקת אמירה זו גם לצורך קידוש האזכרות בפיו. אבל אין זה מועיל לכוונה שצריכה להיות בשעת כתיבת האזכרות גופן. ולכן אם חשב בלבו בשעת כתיבתן שיהיו בקדושת השם, מצטרפת כוונה זו לאמירה שהוציא בפיו בתחילת הכתיבה.

אבל אם אמר בפיו בתחילת הכתיבה שכותב הפרשיות לשם קדושת תפלין, ואפילו הוציא אז גם בפיו "והריני מקדש כל האזכרות שבהן לשם קדושתן" – אבל בשעה שכתב האזכרה - כתבה סתם, שלא חשב בלבו לקדשה, הרי האזכרות פסולות.

ז)  אבל אם לא הוציא מפיו בתחלת הכתיבה, יש להחמיר בשל תורה ולפסול אפילו בדיעבד אע"פ שחישב בלבו.

לכאורה פי' דבריו, דאם לא קידש התפלין באמירה תחילה, הרי מעולם לא נתקדשו האזכרות באמירת פה לשם קדושתן, ולכן הן פסולות, שהרי ספק של תורה להחמיר, ובכל מקום שצריך קידוש לשם קדושתן - צ"ל דוקא באמירת פה ולא סגי במחשבה לחוד, כנ"ל.

אלא שקשה להבין משפט זה (לשון רבינו כאן). א. הרי אם לא קידש התפלין באמירה, לא רק האזכרות פסולות אלא כל התפלין פסולין. ב. לכאורה כל המשפט הזה מיותר, ומה הוסיף רבינו בכפילות הענין.

ולכן נראה פשט לשון רבינו, דאינו מתכוין דוקא על האזכרות שדיבר לעיל, אלא על כללות התפלין, דאם לא קידשן בפיו יש להחמיר לפוסלן.

ואע"פ שנתבאר לעיל "וספק של תורה להחמיר" יש לבאר שם שזה בדרך לכתחילה, אבל לא לפסול בדיעבד אם קידש במחשבה לבדה ולא בדיבור. ולכן פוסק רבינו כאן, דאם לא קידש באמירה הואיל והוא ספק של תורה, יש להחמיר אפילו בדיעבד שלא להכשירן.