מזוזה עם 2 נו''ן הפוכה

כדאי להגדיל לראות תמונה יותר ברורה

חיובי 'בית אוצרות' מחסן או חנות במזוזה

בגמרא יומא (דף יא) נחלקו אמוראים, רב כהנא סבר בית אוצרות [חדר איחסון לחפצים] שנשים מתקשטות בו [או מתלבשות שם] חייב במזוזה לדעת כל התנאים, אבל בסתם [בית הבקר ואוצרות שאינה מתקשטת ולא מתרחצת שם] מחלוקת תנאים. ולרב יהודה אם מתקשטות שם נחלקו התנאים אי חייב, אבל בסתם בית אוצרות ובית הבקר לכו"ע פטור.

וכתב הב"י (יו"ד סי' רפו) דהרי"ף ורא"ש פסקו כרב כהנא דסתם אוצרות חייב במזוזה, אפילו אינה מיוחדת להתקשט בהן, אלא אם כן רוחצות שם דהוי שימוש גנאי ואז פטור. והרמב"ם פסק כרב יהודה דסתם בית אוצרות פטור אא"כ מתקשטות שם.

ויש מפרשים (וכך משמעות הכסף משנה בביאור א') סברת הרמב"ם שפסק במתקשטות חייב משום דזה מוסכם לפי רוב דיעות של תנאי ואמוראי (כלומר בין לרב כהנא בין לרב יהודה), אבל בסתמא דפליגי תנאי ואמוראי הלך אחר רב יהודה. והרי גם לרב כהנא נחלקו אמוראי בסתם, א"כ י"ל בסתם רוב דיעות להקל. (ואח"כ כ' הכסף משנה דהרמב"ם סבר הלכה כרב יהודה לגביה רב כהנא. ונראה שזה ביאור שני לבאר סברתו כנגד דעת הרי"ף ורא"ש). ועד"ז מבואר בשו"ת אבני נזר יו"ד סי' שפב.

ולפי זה גם פסק הרי"ף והרא"ש לחייב בית אוצרות סתם, הוא חומרא דדינא, דהרי אפילו לרב כהנא זה מחלוקת תנאים.

ב.  בשו"ע פסק (כרי"ף רא"ש וטור) דאוצרות סתם חייב. וכתב בפתחי תשובה (ס"ק טז) בשם שו"ת רעק"א סי' סו, דדעת הרמב"ם יחידאי ונדחה מההלכה, וא"כ יש לברך על קביעת מזוזה בבית אוצרות סתם.

אבל בגדולי הקדש (סק"ג) וערוך השלחן כתבו דהרמב"ם לאו יחידאה הוא, אלא עוד כמה ראשונים סוברים כמותו. ולכן כתבו רבים (גדולי הקדש ומקדש מעט סק"ט, ערוך השלחן, אבני נזר הנ"ל) שיותר ראוי לקבוע מזוזה בלי ברכה, משום דהוי פלוגתא דרבוותא וספק ברכות להקל. וכן נראה פשוט דעת קיצור שו"ע (סימן יא סעיף יז, דאחר שהעתיק את פסק השו"ע דאוצרות חייבים), כתב ויש פוטרין, כלומר ולא יברך משום סב"ל. וכן פתר המזוזות מלכים (דף סה ע"ב, הלכה למשה ס"ק קנט) את כוונת הקיצור שו"ע.

ג.  ויש לבאר האם חיוב אוצרות הוא דין תורה.

ונראה לי בדעת הרמב"ם, וז"ל "בית התבן בית הבקר בית העצים בית אוצרות פטורין מן המזוזה שנאמר ביתך, ביתך המיוחד לך פרט לאלו וכיוצא בהן. לפיכך רפת הבקר שהנשים יושבות בה ומתקשטות בה חייבת במזוזה שהרי יש בה יחוד לדירת אדם". (והוא לשון הברייתא יומא שם "ביתך המיוחד לך פרט וכו").

נראה דבית הבקר ואוצר אינן בכלל ביתך מן התורה, כי עיקרן לא דיורי אדם. ומה שמחייב במתקשטות לפי שיש בהן יחוד לדירת אדם, כלומר היות שיש שימוש גם לבני אדם, היינו מדרבנן לבד. דמדאורייתא בודאי ניזיל אחר עיקר תשמישו, ועיקרו אינו דיורי אדם. וגם הרי"ף ורא"ש דפליגו עם הרמב"ם באוצרות סתמא, העתיקו ברייתא זו ביתך המיוחד לך כו', ומשמע לי דלכו"ע אין בהם חיוב מה"ת משום שאין עיקרן דיור אדם כלל, ורק נחלקו אמוראי והראשונים בדין חיוב דרבנן שבהם.

וכן כתב במזוזות מלכים [דף סד, שלום ואמת ד"ה ולדעתי] דפשוט דכל חיוב אוצרות לכו"ע היינו רק מד"ס, ומדאורייתא לכו"ע פטור.

ד.  וכתב הש"ך (סק"ב בשם הדרישה) דחיוב אוצרות ובית הבקר "אפילו אינם דירה ממש כיון דיוצאין ונכנסין בו חשיב בית דירה".

ותמוה דהרי בכל מקום נכנסים ויוצאים בו, והרי גם בית שער שאינו פתוח לבית נחלקו הפוסקים (בשו"ע סעיף ז) אי חייבת או לא, ולמה לא יהא חייב דהא עכ"פ נכנס ויוצא שם. ואי משום שבאוצרות ובית הבקר מונח סחורות ובהמותיו, למה כתב הדרישה משום שנכנס ויוצא, היה לו לבאר משום שמירת חפציו.

אלא פשוט דכוונת הש"ך ודרישה, שאין חיוב כלל משום הסחורות ובהמות עצמם, שהרי אינם דיורי אדם כלל, אלא חשיב דיורי אדם משום שנכנס ויוצא לשם. וכן פשוט דלא כל הילוך וכניסה משום זה יחשב דיור [ודלא כערוך השלחן סעיף ד שרצה להוכיח משערי מדינות ועיירות כו' דעצם ההילוך חשיב חיוב, וזה רחוק מהשכל] אלא משום שבית הבקר והאוצרות מחוברים לביתו, ונכנס ויוצא מביתו אליהם. ולכן הם חשובים מצרכי הדירה שלו.

ועד"ז כתב בחובת הדר (פרק ב הערה יב), והוסיף (על פי הלבוש) שחיוב אוצרות משום תשמישי דיור האדם. כלומר, היות שהאוצרות עצמם הן דברים הצריכים לצרכי הדיור, כגון בגדים וכלי בית, ומחסני מאכל וכדומה, ומה שנכנס ויוצא להביא צרכי ביתו משם נחשב מצרכי הדיור. אבל מחסן שאינו צרכי הבית, אלא צרכים אחרים שלא מתשמישי הדיור בבית, פטור מן הדין אף לסברת השו"ע, דאינו נכלל באוצרות.

ה.  ועפ"ז יובן דברי הדרישה [על פסק השו"ע (סעיף יא) החנויות שבשווקים פטורין משום שהן דירת ארעי] "ונראה דבזמן הזה אלו החדרים הנקראים קלייטין [חנויות בלשון אשכנז] חייבים, וצ"ע".

וצריך ביאור מהו הצ"ע של הדרישה. ומבואר בט"ז דפטור חנויות משום דירת ארעי, ונסתפק הדרישה על חנויות שבזמן הזה אי ראוי להחשיבם דירת ארעי או קבע (ולא נאמר דין חנויות בטור ושו"ע, אלא על חנויות ארעיות ממש שהיה בזמן קדום שלנים בהם רק קצת זמן בימי השוק, והיו ממש דיורי ארעי כפונדק). וכתב הט"ז דאם דרים בחנות רק ביום יש מקום הספק, שמא נחשבו ארעי כי לא דרים בהם בלילה כדירת קבע, אבל אי נמצא ודר בחנות גם ביום וגם בלילה ודאי חייב דחשיב דיור רגיל.

וכתבו הרבה אחרונים (מקדש מעט ס"ק לו, יד קטנה הובא בפ"ת סק"י, ערוך השלחן) דבחנויות דידן אין כאן ספק, דפשיטא דחייב משום אוצרות שהרי בחנות מונחת סחורתו.

ברם האמת נראה דסברת הט"ז ודרישה דאין שום חיוב בחדר שמונח שם סחורות משום בית אוצרות, אלא רק אם משמש מקום זה מעט כדיור האדם. ואע"פ שבודאי נכנס ויוצא מהחנות, כבר נת"ל דאין חיוב משום עצם ההילוך ויציאה בחדרים הללו כמו שאין חיוב בבית שער מצד עצמו, כי לא נאמר חיוב אוצרות משום הילוך אלא כאשר מחובר הוא לביתו ולצרכי דיורי ביתו. אבל החנות הוא ענין של מסחר, ולא צרכי ביתו כפשוטו. והשאלה היא, האם חשוב דיור עבור האדם היושב בחנותו כל יום, וזה ספיקו של הדרישה אי חשיב דיור בכך [כי נמצא שמה רוב שעות היום] או לא [כי זה סוג דיור אחר לעניני מסחר ולא לצרכי דירתו].

ופשט הט"ז דעכ"פ אם נמצא בחנות ביום ובלילה, או שהחנות פתוחה לרה"ר ולביתו פשיטא דחייבת.

אם פתוח לביתו כנת"ל דחשיב אוצרות וצרכי דיורו [ודלא כמקדש מעט ס"ק לו שביאר טעם החיוב בזה משום דנעשה פתח החנות בית שער לבית], או אם דר בה יום ולילה הוי דיור קבע וחייב משום דירת אדם. ונמצא סברת הדרישה וט"ז דחנויות בזמן הזה חיובם משום דיור גמור של האדם, ולא משום אוצרות. אבל הנחת הסחורה בחנות לבדה, לא היתה סיבה כלל לחייב (ודלא כאחרונים הנ"ל).

ונפקא מינה כנ"ל דחיוב [סתם] חנויות שבזמנינו הוא חיוב של תורה, ולא חיוב סופרים.

ו.  ויש להוסיף גם את סברת ערוך השלחן (סעיף כח) דאם עושה מלאכה בחנות הוי ממש דירה וחייב. [ונראה לי הטעם משום דמלאכה הוי מידי דדיור, ולא משום חיוב אוצרות. ואמנם כתב ערוה"ש דלא גרע ממתקשטות באוצרות ובית הבקר לפי הרמב"ם, ולפי זה יהא החיוב מדרבנן. מ"מ נראה דחנויות שבזמנינו שסתמן אוכלים שם ושאר צרכים שרגיל לעשותן גם בבית, הוי דיור גמור מדין תורה וחשיב ביתך המיוחד לדירה לכו"ע].

ולכן הסכימו הפוסקים האחרונים (ראה שו"ת רב פעלים ח"ב יו"ד סי' לו, שדה חמד מערכת מ"ם כלל קכד, שו"ת באר משה ח"ב יו"ד סי' פה, צ) דאם החנות פתוחה לביתו חייבת, ואם רחוקה מביתו ונמצא שם ביום ובלילה חייבת, ואם נמצא שם רק ביום ולא בלילה אבל עושה מלאכה ואוכל שמה נמי חייבת. אבל אם רק מונח שם סחורות, והילוכו לשם הוא רק לצורך פיקוח הסחורות לבד, ולא לצרכי גופו כלל פטור.

ז.  ויש לומר דחדר אוצרות הפתוחה לביתו, גם לרמב"ם חייב במזוזה, ואע"פ שפוטר אוצרות סתם אא"כ מתקשטות וכדומה, משום שחדר זה אינו מיוחד לדירה שיקרא ביתך, מ"מ יש לחייב משום שהוא פתוח לבית. ועל דרך שכתב רעק"א (סעיף יג) בית שאין בו דע"ד פטור, היינו מגדר בית בעצמו, אך אם הוא חדר בבית חייב משום שהוא חלק מהבית, עד"ז אוצר שהוא חלק מהבית, אע"פ שעיקרו הנחת סחורות לצרכי הדיור [כגון בגדים וכלים], ולא משתמש בחדר הזה לצרכי הגוף עצמו [כמתקשטות ושאר עניני דיור], מ"מ מצד הצטרפותו לבית חייב. וכ"כ במקדש מעט סוס"ק ט, דבזה לכו"ע חייבת.

ח.  סיכום העולה להלכה:

א) חדר מחסן שבבית או מחובר לבית ונכנס ויוצא משם מביתו, והוא מכיל צרכי דיור הבית, חייב במזוזה עם ברכה.

ב) חדר מחסן שבבית שאינו מכיל צרכי הדיור כלל, אלא סחורות שאינם מצרכי הבית, אע"פ שמחובר לבית, יקבענו בלי ברכה.

ג) מחסן המכיל צרכי הדיור אבל אינו מחובר לבית, אלא נפרד ממנו, יקבענו בלי ברכה (לפי סברות הרבה אחרונים דנקרא בית אוצרות, ולפי השו"ע חייבת).

ד) חנות שעובד בו ואוכל שם חייב במזוזה עם ברכה.

ה) חנות בבנין קבע שאינו עובד שם ואינו אוכל שם, אלא רק נכנס ויוצא לשם לצרכי סחורה בלבד, יקבע שם מזוזה בלי ברכה (ע"פ האחרונים הנ"ל).

מזוזה זולה - הגהתה ופיסולה

מזוזה מכתב זול, והמגיה פסלה. כמה הערות שיהיו לתועלת של מגיהים:

פאי"ן - ה"סופר" עושה לו צ'ופצ'יק קטן בחלל למעלה מימין, כדי שיראה כעקב פנימי של הפ"א. הוא לא יודע מה שהוא עושה ולא עשה כלום, אלא בלבל את צורת הפ"א!!! (הוכחה למקצועיות של "סופר" זה).

דלי"ת - אע"פ שהיא כשרה, יש להקפיד היום בכל הכתבים על עקב ברור של דלי"ת, כי תינוק קורא לצורה מרובעת גרידא רי"ש.

הזיי"ן השניה ארוכה מדי ונראית כנו"ן פשוטה - המגיה פסל בגלל זה את המזוזה. [הגדלה למטה]

חי"ת - לבסוף אי אפשר בלי חתימת הסופר - כבר הערתי שכל מי שעושה כסדר חי"ת משתי ווי"ן מעיד על עצמו שהוא אינו "סופר" מתאים!!

תיקון בי"ת

הבי"ת הזה העקב שלו מדי גבוה [שהרי צורת הבי"ת היא דלי"ת תוך גרון וי"ו, וכאן אינו דלי"ת כלל], וכן הוא מעוגל למטה. אמנם אין ספק שתינוק יקראנו בי"ת ולא כ"ף, אך יש לתקן צורתו. וכך נתקן (צבע הצהוב זה מה שצריך לגרר, וירוק זה מה שיש להוסיף)

***

בי"ת זו אין שבירת העקב ניכרת מספיק (הגב שבה והעקב נראה כהמשך אחד), ויש לתקנה לכתחילה.

למ"ד - חסר בראש צוארו

הלמ"ד צריך להיות ראש צוארו כעין ראש וי"ו, וכאן כמעט אין לצואר ראש, אלא עיקרו רק תגין. צריך לתקן שיהא קצת צורת ראש לוי"ו.

מ"ם - חרטום משונה

החרטום של המ"ם משונה - יש לשאול תינוק ואם קוראו מ"ם, לתקן החרטום.

גימלי"ן

1. הגימ"ל הזו קצת משונה, ירך שמאל גבוהה, וכמעט כולה מודבקת לירך ימין. נראה שמועיל כאן שאלת תינוק להכשירה.

2. הגימ"ל הזו ירך שמאל במקומה, אבל כמעט דבוקה כולה לירך ימין - שאלת תינוק אם אינה נו"ן, ויש לתקן ב' הירכיים, ירך ימין להאריכה מעט וירך שמאל שיהא נפרד יותר מירך ימין. 

3. שתי תמונות האחרונות [מזוזות קטנות] ירך שמאל כולה דבוקה לירך ימין. יש אומרים שזה דין קו משוך בשוה, ואין להניחו כן (הרבה מקילים בזה, וטמעם לא ברור).

תעשה ולא מן העשוי בסת"ם

נר חמישי של חנוכה

א)  כתב בחי' רעק"א (גליון שו"ע יו"ד סי' רפ) בשם גן המלך, וכן אם נפלה המטלית לאחר שכבר נכתב עליה, א"א לחזור ולהדביקו למקומו משום דהוה תעשה ולא מן העשוי.

והעתיקו פסק זה כמה מהאחרונים: קסת הסופר (לשכ"ה סימן יז סק"א, קס"ה סימן יח סעיף ז ובלשכ"ה שם סק"ה), מלאכת שמים (כלל ט בינה אות כא), חזון איש (או"ח סי' יא). וסברא זו של פסול תולמ"ה נזכרת גם בחתם סופר חו"מ סי' קפט (ד"ה ולכאורה), ובדעת קדושים (סי' רעא ס"ק ז, רעד ס"ק י. אלא שהגד"ה (רפ סק"ב) כתב על הדע"ק שלא אמרה להלכה).

ב)  אמנם מצינו חולקים על סברא זו.

א. בפתחי תשובה (יו"ד סי' רעו סק"ה) בשם חמודי דניאל, כתב, שני שמות שהיו [סמוכות ונראות] כמו תיבה אחת, צויתי לחתוך ביניהם ולשום מטלית ויתרחק, ואפילו בתפלין ומזוזה מותר לעשות כן ואין לזה משום שלא כסדרן כיון שאינו כותב. וכן אם כתב שם הקדוש נחלק ונראה כב' תיבות יחתוך באמצע הפנוי ויקרב אותם ויתן מטלית מבחוץ ולדבק בדבק וכו'.

מוכח דהחמו"ד סובר שהחזרת כתב לאחר שנחתך מן הקלף אינו פסול משום תעשה ולא מן העשוי (דלא כסברת גן המלך). ועוד מוכח דסובר דמה שחותך ומחזיר הכתב אינו מעשה חדש, ואינו כתיבה, דאחרת היה פסול בתו"מ משום שלא כסדרן.

(ואפשר סברת החמו"ד כסוברים המתירים בפסולי תולמ"ה החזרת מצב ישן לקדמותו, כי נעשה בראשית בהכשר, כמו סוכה שנבנתה בכשרות וכיסה אותה מפני הגשם דאין בהסרת הגג משום תולמ"ה, דכבר נעשית תחילה בהכשר. אך זה דוחק, שהרי בסוכה היא עומדת מתחת לכיסוי והוי רק הסרת דבר זר המעכב, אך חיתוך המלים מן הקלף והחזרתו בהדבקה לכאורה הוי מעשה בגוף התיבה והוי דבר חדש. אך בגד"ה [רפ סק"ב] מדמה להא דסוכה, וכן להא דמחזירין כנף עם ציצית שנחתך מהבגד לאותו בגד. ואמנם הלכה זו בהחזרת כנף לבגד במחלוקת שנויה באו"ח סי' טו, האם כשר להחזירו.

יש להעיר מהלבוש או"ח סו"ס תרכו בענין הסרת הגג בסוכה, דהקשה מאי שנא מנפלה טיפת דיו על הכתב דפסול, ולא מהני הסרת הפסול לבדו. ותירץ בלבוש דהטפה נתערבבה ונעשית גוף אחד עם הדיו הראשון וממילא כולו פסול).

ב. שו"ת דברי חיים (ח"ב סי' קכב) חולק בפירוש על גן המלך, ומתיר להחזיר מטלית שנפל, דליכא כלל שום פיסול תולמ"ה בסת"ם.

ג. גדולי הקדש (יו"ד סי' רפ ס"ק ב) סובר כד"ח הנ"ל [אע"פ שאינו מזכירו].

ד. שו"ת שואל ומשיב מהד' רביעית ח"ג סי' פה, נראה שמסכים לשואל דליכא פסול תולמ"ה בסת"ם (לכל הפחות במצב של הסרת דבר המעכב, כמו סוכה הנ"ל) היכא דמחזיר למצבו הקודם.

ה. בספר משנת אברהם (סימן כב סעיפים טז-יט) מביא דיעות לכאן ולכאן בנושא.

ג)  והקשו בשו"ת ד"ח וגד"ה הנ"ל קושיות טובא על האוסרים:

דלא מצינו פסול תולמ"ה בכתיבת ועשיית סת"ם, וראיה מהתוס' מנחות (לב,א ד"ה להשלים) שאם חסרה מזוזה שורה [היה] תופר שורה זו מס"ת [אם היה מותר להוריד מקדושת ס"ת למזוזה]. ולמה לא נפסול משום שנעשה תיקון זה מאליו, שהרי ודאי לא נכתב שורה זו כחלק מהמזוזה כלל.

וא"כ עדיפא מטלית שנכתבה מתחילה כדינה ונפלה, למה לא יוכל להחזירה למקומה הראשון?

וכן מצינו הרבה תיקונים בכתיבת סת"ם כגון גרירת יתירות [הנזכר בגמרא מנחות כט,ב ופירש"י] דמותר, ולא אישתמיט שיהא כאן חשש תולמ"ה, שנעשה הכשר הסת"ם מאליו ע"י גרירת היתר?

וכן מוכח ממהרי"ק (שהביא הב"י סי' רפ) שס"ת שנקרעה ג' שיטין מותר לתפור ולא מצא פיסול בנקרע האות אלא משום שגרע מחסר היקף גויל, אבל מה שמחזיר הספר [והאות] לכשרותו ע"י תפירה או דיבוק לא חשבה לתולמ"ה.

ועוד הקשה בשו"ת לבושי מרדכי (יו"ד סי' קצ) שהרי רעק"א בשם גן המלך מתיר לנקוב הקלף בנקבים במקום שנשתייר שיעור ריוח פרשה שלא צריך. והרי יחזור בכך הס"ת לכשרותו ממילא והרי זה פסול משום תולמ"ה, ונמצאו דבריהם סותרים דברי עצמם בענין החזרת מטלית. וכן קשה מסברות הפוסקים בסי' ער"ה שמתירים לתקן ריוח הפרשיות מפתוחה לסתומה ע"י גרירה עיי"ש, ולא חשו כלל לפסול תולמ"ה.

ואפשר לומר דסברת רעק"א וגן המלך דהיכא דעושה מעשה בדבר הפוסל, כגון גרירת דיבוק, או גרירת ריוח מוטעה או נקיבת הריוח הנ"ל, לא הוי פסול תולמ"ה, דומיא דסברת הרא"ש באו"ח סי' י דהטיל ציצית נוספת למוטלת כבר, וחתך ציצית אחת מהם כשרה הנשארת, ולא נפסלת משום תולמ"ה, דהוי חיתוך הפסול מעשה חשוב בהסרת הפיסול, כי עבר עליה משום בל תוסיף. [אמנם דוחק קצת, ראשית דהדמיון לציצית זה רק לשיטת הרא"ש, ולא לשיטת הרמב"ם דסובר בציצית אף כה"ג הוי פסול תולמ"ה. ועוד, דהתם איכא מעשה חשוב בהסרת איסור בל תוסיף, אך כאן אמנם האותיות או ס"ת פסולות אך אינן בגדר בל תוסיף, ודילמא כל כי האי אינו מעשה חשוב בהסרת הפיסול כמו עשיה ממש].

ד)  ולכן כתבו ד"ח וגד"ה דליכא בסת"ם פיסול תולמ"ה, דלא נאמר פיסול זה אלא היכא שכתוב בתורה עשיה, ובסת"ם נאמר לשון כתיבה ולא עשיה.

והקשו רבים (ראה לשכת הסופר שם, ושו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קנד) על דבריהם דבסת"ם לא נאמר עשיה ולכן לית בהו פיסול תולמ"ה, והרי גמרא מפורשת דבקביעת המזוזה אית בה פסול תעשה ולמ"ה.

ותירץ בשו"ת לבושי מרדכי (יו"ד סי' קפו וסי' קצ) מסברא דליכא תולמ"ה אלא בעשיה שהיא גמר המצוה כדון קביעת המזוזה על הפתח, אבל מעשה שהוא מכשיר לבד למצוה כגון בניית הסוכה ועשיית הציצית על הבגד, שאינן קיום המצוה עצמה אלא רק הכשר והכנה לקיום המצוה, לית בהו פיסול תולמ"ה אלא אם כן נתפרשו בלשון הכתוב "תעשה" ומיניה למדו חז"ל ולא מן העשוי בפיסול.

וא"כ כתיבת מזוזה ותפלין שאינן אלא להכשר המצוה, דאין מצוה בכתיבתן אלא בקביעת המזוזה על הפתח וקשירת התפלין והנחתן, לית בהו פסול תולמ"ה שלא נזכר בהו "עשיה" כלשון הד"ח וגד"ה.

אלא שנתקשה הלבושי מרדכי בכתיבת ס"ת למה מצינו סוברים דאין בזה פסול תולמ"ה בהחזרת המטלית [שהרי זה מעשה הגומרה ומכשירה, והמצוה היא בכתיבה עצמה]. ותירץ דלפי הרא"ש המצוה היא לכתוב ס"ת על מנת ללמוד בה, ונמצא שגמר קיום המצוה היא הלימוד ולא הכתיבה. [ותירוץ זה דחוק כמובן, דפשיטא דגם לרא"ש אין זה אלא טעם המצוה לבדה ולא עצם הקיום. דודאי מי שכתב ס"ת לעצמו קיים המצוה מן התורה אע"פ שלא זכה ללמוד בה כטעם הנאמר בה, משא"כ מי שכתב תפלין ומזוזה ולא הניח התפלין ולא קבע המזוזה על פתחו, פשוט שלא קיים שום מצוה מן התורה כלל].

ה)  ונראה לבאר כוונת הדברי חיים וגד"ה לחלק בין כתיבת המזוזה וקביעתה, דבמזוזה איכא ב' מעשים, הכתיבה והקביעה. כתיבת המזוזה דינה כמו כתיבת שאר סת"ם, שנאמר בתורה ציווי "כתב" ולא צו בלשון "עשיה", ולכן לא שייך בכתיבתן הפסול ולא מן העשוי. אבל מעשה הקביעה, לא נתפרש בתורה [לשון] הצו של קביעתה, ולכן למדו חז"ל דהוי מצוה זו כסתם לשון "עשיה" דצריך לעשות מעשה קביעה ולא שתיקבע מאליה. משא"כ בתפלין, דהציווים א) כתיבת הפרשיות כהכשר מצוה, ב) קשירת התפלין שזה עצם המצוה, ולא נזכר באף אחד מהם ציווי בלשון עשיה. וכן בס"ת שהציווי היחיד הוא כתב, לא שייך בה פסול תולמ"ה.

וי"ו קצר

הוי"ו בשם נראה כוי"ו אך הוא קצר, בפרט מחמת האותיות שלידו [גובה השיטה]. אם יש ספק בצורתו אפשר לשאול תינוק, אני מניח שתינוק יכשיר, ויש לתקנו שיתאים לשיעורו המלא לכתחילה, וכן לגובה השיטה.

אותה בעיה, הוי"ו קצר. נראה שכל תינוק יקראם וי"ו, אבל הוי"ו קצרה או ביחס לשיטה או ביחס לשיעורה הנכון לכתחילה [גובה הוי"ו צ"ל ג' קולמוסים (בשיעור עובי הראש, כלומר קולמוס אחד הוא שוה לעובי הראש) - הראש קולמוס א' והרגל ב' קולמוסים] ויש לתקנם לכתחילה.

דוגמא נוספת למטה [כדאי להגדיל לתמונות יותר ברורות].

תי"ו ויו"ד פסולים

התי"ו פסול, כי רגל שמאל לא ניכרת בליטת כפיפתה דיה, והיא נדמית לחי"ת. לעניות דעתי היא פסולה ולא מועיל שאלת תינוק להכשירה [גם לא לתקנה, ואינה דומה לשאר גלמים דנוהגים לתקנן, כי זה נאמר בגולם שלא נשתנה צורת אות זו לאחרת, משא"כ כאן שנשתנית לצורת חי"ת].

היו"ד פסול, אורך רגלו בערך פי שלוש מעובי גגו, והרי זה ממש וי"ו קטנה. (ואם נאמר שעובי הקוצים בצד שמאל זה הוא הראש של האות, הרי משונית צורתה).

מזוזה מפוקפקת, דיהוי דיו

מזוזה זו מפוקפקת ביותר - ואני מגדירה כ"ספק פסול".

השיני"ן - יותר ממה שציינתי - קו ימין שלהן הדיו חלוש ביותר יש חשש נפסקים.

הצד"י - ראש שמאל משוך מדי, נוהגים להכשיר [בדיעבד].

החי"ת - קו החטוטרת דהויה. אמנם אי אפשר לקבוע בודאות ע"פ תמונת הסקן, ודבר כזה צריך לראות במציאות בפועל [הגדלה למטה].

יש כאן חשש לא רק של דיהוי קו האות, אלא לשינוי החי"ת לשתי אותיות [שתי ווי"ן]. וכבר מילתא אמורה: כל הסופרים שעושין מלכתחילה החי"ת משתי ווי"ן - חשודים. ודי למבין!!

הדלי"ת - צרה, שאלת תינוק אם אינה זיי"ן.

"בניכם" ושאר הביתי"ן המצויינות - שאלה על צורת הבי"ת, כי אינן מרובעות היטב בצד ימין למטה.

המ"ם סתומה של "בניכם" אפשר צריך שאלת תינוק אם אינה סמ"ך [צריך לראות יותר טוב].

*****

מקרה נוסף של דיהוי דיו [אי אפשר לקבוע ע"פ תמונה, אלא בראיה במציאות] אם נראה לעינים שצורת הבי"ת נראית כה"א היא פסולה, והדיו הדהוי כאילו חסר. ואם הדיו נראה לעינים כרצף אחת היא בי"ת.

ראה גם פורום לנושאי סת"ם: מ"ם סתומה שהדיו דהה/התפורר

פסול נקרע האות

בשו"ע יו"ד סי' רפ מבואר שלא מהני תפירה או דיבוק קרע בס"ת, אם נקרע שום אות. וכתב הבית יוסף בשם הרא"ש דאם נקרע גוף האות אין לו תיקון בתפירה [ודבק]. ולא ביאר הרא"ש מה הפסול.

ואח"כ הביא בית יוסף מהרי"ק [סימן קכב] שמבאר הטעם דנחלק האות בקרע שהוא פסול, משום שאינו מוקף גויל, וק"ו מהא דפסל הירושלמי ניקב כל חלל האות שפסול משום דאינו מוק"ג בחלל, כ"ש שגוף האות עצמו אינו עומד על הגויל, ורק הדבק מעמידו, דאינו מוקף גויל.
ובאמת הוא ק"ו אלימתא, אלא דקשה על סברא זו שהרי מבואר בב"י או"ח סי' לב [וכן פסק בשו"ע] דפסול חסר היק"ג הוא רק בשעת הכתיבה, ולא אח"כ. [ונהי דלפי הירושלמי, אה"נ פסול היק"ג הוא גם לאחר הכתיבה, כפי שביאר בשו"ע רבינו שם סעיף יט, מ"מ קיי"ל בשו"ע כבבלי, ודלא כירושלמי]. וא"כ מנא לן לפסול לדידן מה שגוף האות נקרעה וחזר ותפרה או הדביקה במטלית של קלף. (ואפשר דמהרי"ק גופיה ס"ל דלא כסברת הב"י דחסר היקף גויל פוסל רק בשעת הכתיבה, אלא כסברת הירושלמי דבעינן היקף גויל גם אחר שעת הכתיבה).

ובלשכת הסופר [סי' יח ס"ק ג בשם הב"ח] כתב דס"ל למהרי"ק דאפילו נימא דאם אינו מוק"ג מבחוץ לאות פוסל רק בשעת הכתיבה כסברת הב"י, מ"מ אינו מוק"ג בגוף האות עצמה [כלומר קלף שתחת האות עצמה] חמור יותר וחסרונו פוסל לכו"ע [אף לב"י] אף לאחר הכתיבה.

ב.  וצ"ע למה לא כתב מהרי"ק דהפסול הוא ע"פ סברת מהר"ם [הביאו ב"י סימן לב] דכל אות צ"ל גוף אחד ולא מופסקת לשתים, והרי נעשית פסוקה לשתים מחמת הקרע.

וי"ל דבא מהרי"ק לבאר, דלכאורה אחרי שיתפור שפתי הקרע יחזור ויתדבק לאות אחת שאינה פסוקה לשתים [ותהא כשרה גם לסב' מהר"ם]. קמ"ל, דכיון שרק מחמת התפירה היא אחת ולא מחמת קלף שתחתיה, וכל שאינה אחת מחמת גוף הקלף חשיבא אינה מוק"ג.

ג.  ועוד יש לדייק קצת ממהרי"ק, למה לא ביאר דפסול משום תעשה ולא מן העשוי [כסברת קצת אחרונים דאיכא פסול תולמ"ה בסת"ם].

ויש לומר דאי נחשיב התפירה ודיבוק האות להיות אחת, ויוכשר במעשה זה המתקנו, אם כן אינו פסול משום תעשה ולא מן העשוי, דשפיר הוי מעשה המתקן, ולא נעשה האות מאליה [כפי שביארו הרבה אחרונים]. מ"מ הרי תיקון זה של תפירה נחשב עשיית האות, וכשעת הכתיבה של האות, ובעת שמתקנה הרי אינה מוקפת גויל. ובזה ניחא שאין סתירה בין מהרי"ק לב"י, וכ"כ בגדולי הקדש (סי' רפ ס"ק ג).

ד.  ובדעת קדושים וגדולי הקדש (שם, ובסי' רעד ס"ק טז) כתבו דעיקר הפסול באות שנקרעה שלא מהני תפירתה, להחזירה לכשרותה, משום דתיקון זה לאות הבא מאליה, הוי כחק תוכות. שהרי האות נִתַּקְנָה ונעשית מאליה [ולא ע"י כתיבה], והוי סוג ח"ת.

ולפי סברא זו אפשר דגם אותיות ה"א וקו"ף שהקרע חוצה את חללן [ומחלקן לשני חלקים נפרדים] אע"פ שלא פגע הקרע בגוף הדיו כלל, מ"מ הרי נפסלו, ואין התפירה ודיבוק מכשירן, משום ח"ת כנ"ל.

ה.  ולענ"ד נראה לבאר פסול זה של קרע האות, שאינו ניתקן ע"י דיבוק ותפירה, ע"פ סברת מהר"ם דאות מופסקת פסולה. וטעמו של מהר"ם משום שאות פסוקה אינו כתב תם, כדרך המבואר בשוע"ר סימן לב סעיף ה דהכתב [האות] צ"ל כתב תם, ולא דמי לפסול היקף גויל משום כתיבה תמה שאינו אלא בעת הכתיבה, אבל הכתב עצמו כלומר האות צ"ל תם תמיד (גם אחר שעת הכתיבה), ונפסק האות לשתים אינו כתב תם. (סברא כעין זו נזכרת בגדולי הקדש סי' רע"ד ס"ק טז, ונראה דלא ס"ל כן, דפסולי תמה ניתנו לתיקון, ולמה לא מועיל לדבקה, על כן החליט שהפסול משום ח"ת).

אלא דעדיין צריך ביאור למה לא מהני תיקון האות בתפירה ודיבוק, כמו שמהני תיקון בכתיבה [לפסולי כתיבה תמה כקושית הגד"ה], ועל דרך שמהני תפירת קרע בגליון ועמוד ס"ת.

ונראה ע"פ מה שמבואר בשו"ע או"ח סי' לג דקשר של תפלין שנקרע נפסל ואינו כשר לתפרו כדי להחזירו לכשרותו, דבעינן קשר תם, וקשר המוחזק ע"י קשירת הרצועה אינו קשר תם. כמו כן אות המחוברת ע"י תפירה או דיבוק אינו כתב [אות] תם, ולכן פסול.

(ודלא כהבנת גד"ה הנ"ל, שכל פסולי תמה ניתנו לתיקון. כי יש חילוק בין כתב תם וכתיבה תמה, הכתיבה היא פעולה והפסול הוא רק בעת הכתיבה, כגון פסול היקף גויל שהוא רק בעת הכתיבה. אבל פסולי צורת האות ונפסקים משום שהכתב אינו תם, הן פסולים בחפצא של האות לעולם).

ו.  ונפקא מינה מה שכתב בגד"ה (שם, בשם הדע"ק) דהא דאסור לתפור או לדבק קרע באות שנפסלה כאשר שפתי הקרע רחוקים קצת ונפסלה לגמרי צורת האות, אך אם החתך דק ושפתי הקרע עומדים זה ליד זה שלא נפסדה צורת האות למראית העין, מותר לתקנה, עיי"ש שדימה זה לנקב שהדיו עובר עליו.

ולע"ד העיקר שכל שנחלקה האות לשתים אפילו בפיסוק דק שבדקים מחמת קרע הקלף, אינה אות תמה, ולא מהני לתקנה כנ"ל (וגם המקדש מעט סי' רע"ד ס"ק ל"א נראה שחושש לה ואינו מסכים להקל כדע"ק בזה. וכן עיקר, ודלא כמשנת הסופר סי יח ס"ק יב).

ז.  ונראה דה"א וקו"ף שהקרע עובר בחללן ומפרידן לשתי גופים אע"פ שאינו נוגע לדיו כלל, מ"מ האותיות הללו אינן תמות, ולא מהני תפירה ודיבוק הקלף להכשירן.

שאלות אחרונות

 הכ"ף פשוטה צרה מאוד - צריך שאלת תינוק אם אינה נו"ן פשוטה, ותיקון [להאריך מעט גגה].

החי"ת משונה קצת, אך כשרה.

שתי זייני"ם שהתגין סמוכות ביותר הגם שאינן נוגעות [רבו המכשירים, ולענ"ד שאלה חמורה אם לא נעשית צורת חי"ת. והדברים עתיקים וכבר נתבארו בפורום זה].

חי"ת משונה קצת

רגל ימין של החי"ת מעוקם [כפוף] לאחור קצת מעין נו"ן הפוכה. כשרה, דלא נשתנתה צורתה כל כך.

קרע במזוזה בעומק ב' שיטין בכתב

מה הדין בנקרע קלף המזוזה והקרע נכנס מלמטה לתוך שתי שורות של הכתב, כלומר עובר בריוח שאחר "על הארץ" ונכנס לתוך שתי שורות שבכתב?

יש לדון כאן בשתי שאלות מעניינות:

א.  האם שיטת "על הארץ" הריוח שאחריה - נידון כשיטת כתב, או לא.

ב.  מה דין מזוזה שקרע הולך בתוך הכתב ב' או ג' שיטין.

הנה פשוט שאנו דנים שלא נקרעה ולא נפסלה שום אות מהמזוזה, דבזה פשוט דנפסל כמבואר ביו"ד סי' רפ, אלא הקרע הולך בין התיבות ואותיות ולא פסל אותם [אע"פ ששפתי הקרע נוגעין באותיות עצמן, חסרון היקף גויל אחר הכתיבה אינו פוסל כמבואר בשו"ע או"ח סי' לב].

א. מסברא נראה שהריוח שאחר על הארץ אינו מכלל המזוזה, שהרי אין לו דין ריוח פרשה [פתוחה] שנצטרך שישאר קלף חלק אחר על הארץ, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רפח שאם סיים על הארץ בסוף השיטה גם כשרה. ולכן נראה דאם נחסר כל הקלף שאחר על הארץ לא נפסלה, וממילא קרע שם אינו יותר מקרע בתוך הגליון שאינו נחשב מכלל השיטין כמבואר ביו"ד סי' רפ.

ב. הנה קרע בס"ת מבואר בשו"ע יו"ד סי' רפ, דאם הולך בתוך ב' או ג' שיטין לא נפסלה הס"ת, ומותר לתפרה או להדביקה במטלית מאחרי הקלף לחזק שפתי הקרע שלא יקרע יותר ולא יראה. וכתב בפתחי תשובה [שם, בשם חמודי דניאל] דהוא הדין בתפלין ומזוזה. כלומר שקרע ההולך תוך ב' או ג' שיטין מותר לתפרה או להדביקה כנ"ל. וממילא פשוט שמותר להדביק מטלית של קלף אחר המזוזה לחזקה שלא יקרע יותר ולא יראה הקרע.

אמנם אם לא תפרה ולא הדביקה אלא הניחה [קרועה ב' שיטין] כמו שהיא, מה דין המזוזה.
הנה בס"ת נחלקו הט"ז וש"ך שם, האם מותר לקרוא בה לפני שתפרו או הדביקו את הקרע שהולך בתוך שיטות הכתב. אמנם יש לומר דהיינו דוקא בס"ת העומד לקריאה, וגנאי גדול ובזיון לס"ת [ונראה בבית יוסף (יו"ד שם) שדין פיסול ס"ת בקרע ההולך בכמה שיטין כו' אינו אלא מד"ס, ולא דין תורה] אבל מזוזה דאינה עומדת לקריאה ואינו גנאי גדול, יש לומר דכשרה [אף לדעת הש"ך שם] אף בלא הדביק ולא תפר הקרע.

ומצאתי בספר מאיר עיני סופרים (ריש סי' יט) שכ' דכשם שאסור לקרוא בס"ת בקרע ההולך ב' שיטין בכתב, כמו כן אסור להניח תפלין ומזוזה בנקרעו ב' שיטין בכתב. ולעניות דעתי נראה יותר מה שכתבתי לעיל.

נו"ן שאלת תינוק

שאלת תינוק, האם זו נו"ן או בי"ת.