יום שני, 2 בדצמבר 2013

תעשה ולא מן העשוי בסת"ם

נר חמישי של חנוכה

א)  כתב בחי' רעק"א (גליון שו"ע יו"ד סי' רפ) בשם גן המלך, וכן אם נפלה המטלית לאחר שכבר נכתב עליה, א"א לחזור ולהדביקו למקומו משום דהוה תעשה ולא מן העשוי.
והעתיקו פסק זה כמה מהאחרונים: קסת הסופר (לשכ"ה סימן יז סק"א, קס"ה סימן יח סעיף ז ובלשכ"ה שם סק"ה), מלאכת שמים (כלל ט בינה אות כא), חזון איש (או"ח סי' יא). וסברא זו של פסול תולמ"ה נזכרת גם בחתם סופר חו"מ סי' קפט (ד"ה ולכאורה), ובדעת קדושים (סי' רעא ס"ק ז, רעד ס"ק י. אלא שהגד"ה (רפ סק"ב) כתב על הדע"ק שלא אמרה להלכה).

ב)  אמנם מצינו חולקים על סברא זו.
א. בפתחי תשובה (יו"ד סי' רעו סק"ה) בשם חמודי דניאל, כתב, שני שמות שהיו [סמוכות ונראות] כמו תיבה אחת, צויתי לחתוך ביניהם ולשום מטלית ויתרחק, ואפילו בתפלין ומזוזה מותר לעשות כן ואין לזה משום שלא כסדרן כיון שאינו כותב. וכן אם כתב שם הקדוש נחלק ונראה כב' תיבות יחתוך באמצע הפנוי ויקרב אותם ויתן מטלית מבחוץ ולדבק בדבק וכו'.
מוכח דהחמו"ד סובר שהחזרת כתב לאחר שנחתך מן הקלף אינו פסול משום תעשה ולא מן העשוי (דלא כסברת גן המלך). ועוד מוכח דסובר דמה שחותך ומחזיר הכתב אינו מעשה חדש, ואינו כתיבה, דאחרת היה פסול בתו"מ משום שלא כסדרן.
(ואפשר סברת החמו"ד כסוברים המתירים בפסולי תולמ"ה החזרת מצב ישן לקדמותו, כי נעשה בראשית בהכשר, כמו סוכה שנבנתה בכשרות וכיסה אותה מפני הגשם דאין בהסרת הגג משום תולמ"ה, דכבר נעשית תחילה בהכשר. אך זה דוחק, שהרי בסוכה היא עומדת מתחת לכיסוי והוי רק הסרת דבר זר המעכב, אך חיתוך המלים מן הקלף והחזרתו בהדבקה לכאורה הוי מעשה בגוף התיבה והוי דבר חדש. אך בגד"ה [רפ סק"ב] מדמה להא דסוכה, וכן להא דמחזירין כנף עם ציצית שנחתך מהבגד לאותו בגד. ואמנם הלכה זו בהחזרת כנף לבגד במחלוקת שנויה באו"ח סי' טו, האם כשר להחזירו.
יש להעיר מהלבוש או"ח סו"ס תרכו בענין הסרת הגג בסוכה, דהקשה מאי שנא מנפלה טיפת דיו על הכתב דפסול, ולא מהני הסרת הפסול לבדו. ותירץ בלבוש דהטפה נתערבבה ונעשית גוף אחד עם הדיו הראשון וממילא כולו פסול).
ב. שו"ת דברי חיים (ח"ב סי' קכב) חולק בפירוש על גן המלך, ומתיר להחזיר מטלית שנפל, דליכא כלל שום פיסול תולמ"ה בסת"ם.
ג. גדולי הקדש (יו"ד סי' רפ ס"ק ב) סובר כד"ח הנ"ל [אע"פ שאינו מזכירו].
ד. שו"ת שואל ומשיב מהד' רביעית ח"ג סי' פה, נראה שמסכים לשואל דליכא פסול תולמ"ה בסת"ם (לכל הפחות במצב של הסרת דבר המעכב, כמו סוכה הנ"ל) היכא דמחזיר למצבו הקודם.
ה. בספר משנת אברהם (סימן כב סעיפים טז-יט) מביא דיעות לכאן ולכאן בנושא.

ג)  והקשו בשו"ת ד"ח וגד"ה הנ"ל קושיות טובא על האוסרים:
דלא מצינו פסול תולמ"ה בכתיבת ועשיית סת"ם, וראיה מהתוס' מנחות (לב,א ד"ה להשלים) שאם חסרה מזוזה שורה [היה] תופר שורה זו מס"ת [אם היה מותר להוריד מקדושת ס"ת למזוזה]. ולמה לא נפסול משום שנעשה תיקון זה מאליו, שהרי ודאי לא נכתב שורה זו כחלק מהמזוזה כלל.
וא"כ עדיפא מטלית שנכתבה מתחילה כדינה ונפלה, למה לא יוכל להחזירה למקומה הראשון?
וכן מצינו הרבה תיקונים בכתיבת סת"ם כגון גרירת יתירות [הנזכר בגמרא מנחות כט,ב ופירש"י] דמותר, ולא אישתמיט שיהא כאן חשש תולמ"ה, שנעשה הכשר הסת"ם מאליו ע"י גרירת היתר?
וכן מוכח ממהרי"ק (שהביא הב"י סי' רפ) שס"ת שנקרעה ג' שיטין מותר לתפור ולא מצא פיסול בנקרע האות אלא משום שגרע מחסר היקף גויל, אבל מה שמחזיר הספר [והאות] לכשרותו ע"י תפירה או דיבוק לא חשבה לתולמ"ה.
ועוד הקשה בשו"ת לבושי מרדכי (יו"ד סי' קצ) שהרי רעק"א בשם גן המלך מתיר לנקוב הקלף בנקבים במקום שנשתייר שיעור ריוח פרשה שלא צריך. והרי יחזור בכך הס"ת לכשרותו ממילא והרי זה פסול משום תולמ"ה, ונמצאו דבריהם סותרים דברי עצמם בענין החזרת מטלית. וכן קשה מסברות הפוסקים בסי' ער"ה שמתירים לתקן ריוח הפרשיות מפתוחה לסתומה ע"י גרירה עיי"ש, ולא חשו כלל לפסול תולמ"ה.
ואפשר לומר דסברת רעק"א וגן המלך דהיכא דעושה מעשה בדבר הפוסל, כגון גרירת דיבוק, או גרירת ריוח מוטעה או נקיבת הריוח הנ"ל, לא הוי פסול תולמ"ה, דומיא דסברת הרא"ש באו"ח סי' י דהטיל ציצית נוספת למוטלת כבר, וחתך ציצית אחת מהם כשרה הנשארת, ולא נפסלת משום תולמ"ה, דהוי חיתוך הפסול מעשה חשוב בהסרת הפיסול, כי עבר עליה משום בל תוסיף. [אמנם דוחק קצת, ראשית דהדמיון לציצית זה רק לשיטת הרא"ש, ולא לשיטת הרמב"ם דסובר בציצית אף כה"ג הוי פסול תולמ"ה. ועוד, דהתם איכא מעשה חשוב בהסרת איסור בל תוסיף, אך כאן אמנם האותיות או ס"ת פסולות אך אינן בגדר בל תוסיף, ודילמא כל כי האי אינו מעשה חשוב בהסרת הפיסול כמו עשיה ממש].

ד)  ולכן כתבו ד"ח וגד"ה דליכא בסת"ם פיסול תולמ"ה, דלא נאמר פיסול זה אלא היכא שכתוב בתורה עשיה, ובסת"ם נאמר לשון כתיבה ולא עשיה.
והקשו רבים (ראה לשכת הסופר שם, ושו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קנד) על דבריהם דבסת"ם לא נאמר עשיה ולכן לית בהו פיסול תולמ"ה, והרי גמרא מפורשת דבקביעת המזוזה אית בה פסול תעשה ולמ"ה.
ותירץ בשו"ת לבושי מרדכי (יו"ד סי' קפו וסי' קצ) מסברא דליכא תולמ"ה אלא בעשיה שהיא גמר המצוה כדון קביעת המזוזה על הפתח, אבל מעשה שהוא מכשיר לבד למצוה כגון בניית הסוכה ועשיית הציצית על הבגד, שאינן קיום המצוה עצמה אלא רק הכשר והכנה לקיום המצוה, לית בהו פיסול תולמ"ה אלא אם כן נתפרשו בלשון הכתוב "תעשה" ומיניה למדו חז"ל ולא מן העשוי בפיסול.
וא"כ כתיבת מזוזה ותפלין שאינן אלא להכשר המצוה, דאין מצוה בכתיבתן אלא בקביעת המזוזה על הפתח וקשירת התפלין והנחתן, לית בהו פסול תולמ"ה שלא נזכר בהו "עשיה" כלשון הד"ח וגד"ה.
אלא שנתקשה הלבושי מרדכי בכתיבת ס"ת למה מצינו סוברים דאין בזה פסול תולמ"ה בהחזרת המטלית [שהרי זה מעשה הגומרה ומכשירה, והמצוה היא בכתיבה עצמה]. ותירץ דלפי הרא"ש המצוה היא לכתוב ס"ת על מנת ללמוד בה, ונמצא שגמר קיום המצוה היא הלימוד ולא הכתיבה. [ותירוץ זה דחוק כמובן, דפשיטא דגם לרא"ש אין זה אלא טעם המצוה לבדה ולא עצם הקיום. דודאי מי שכתב ס"ת לעצמו קיים המצוה מן התורה אע"פ שלא זכה ללמוד בה כטעם הנאמר בה, משא"כ מי שכתב תפלין ומזוזה ולא הניח התפלין ולא קבע המזוזה על פתחו, פשוט שלא קיים שום מצוה מן התורה כלל].

ה)  ונראה לבאר כוונת הדברי חיים וגד"ה לחלק בין כתיבת המזוזה וקביעתה, דבמזוזה איכא ב' מעשים, הכתיבה והקביעה. כתיבת המזוזה דינה כמו כתיבת שאר סת"ם, שנאמר בתורה ציווי "כתב" ולא צו בלשון "עשיה", ולכן לא שייך בכתיבתן הפסול ולא מן העשוי. אבל מעשה הקביעה, לא נתפרש בתורה [לשון] הצו של קביעתה, ולכן למדו חז"ל דהוי מצוה זו כסתם לשון "עשיה" דצריך לעשות מעשה קביעה ולא שתיקבע מאליה. משא"כ בתפלין, דהציווים א) כתיבת הפרשיות כהכשר מצוה, ב) קשירת התפלין שזה עצם המצוה, ולא נזכר באף אחד מהם ציווי בלשון עשיה. וכן בס"ת שהציווי היחיד הוא כתב, לא שייך בה פסול תולמ"ה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה