בגמרא יומא (דף יא) נחלקו אמוראים, רב כהנא סבר בית אוצרות [חדר איחסון לחפצים] שנשים מתקשטות בו [או מתלבשות שם] חייב במזוזה לדעת כל התנאים, אבל בסתם [בית הבקר ואוצרות שאינה מתקשטת ולא מתרחצת שם] מחלוקת תנאים. ולרב יהודה אם מתקשטות שם נחלקו
התנאים אי חייב, אבל בסתם בית אוצרות ובית הבקר לכו"ע פטור.
וכתב הב"י (יו"ד סי' רפו) דהרי"ף ורא"ש פסקו
כרב כהנא דסתם אוצרות חייב במזוזה, אפילו אינה מיוחדת להתקשט בהן, אלא אם כן רוחצות
שם דהוי שימוש גנאי ואז פטור. והרמב"ם פסק כרב יהודה דסתם בית אוצרות פטור
אא"כ מתקשטות שם.
ויש מפרשים (וכך משמעות הכסף משנה בביאור א') סברת הרמב"ם שפסק
במתקשטות חייב משום דזה מוסכם לפי רוב דיעות של תנאי ואמוראי (כלומר בין לרב כהנא
בין לרב יהודה), אבל בסתמא דפליגי תנאי ואמוראי הלך אחר רב יהודה. והרי גם לרב
כהנא נחלקו אמוראי בסתם, א"כ י"ל בסתם רוב דיעות להקל. (ואח"כ כ'
הכסף משנה דהרמב"ם סבר הלכה כרב יהודה לגביה רב כהנא. ונראה שזה ביאור שני
לבאר סברתו כנגד דעת הרי"ף ורא"ש). ועד"ז מבואר בשו"ת אבני
נזר יו"ד סי' שפב.
ולפי זה גם פסק הרי"ף והרא"ש לחייב בית אוצרות סתם, הוא
חומרא דדינא, דהרי אפילו לרב כהנא זה מחלוקת תנאים.
ב.
בשו"ע פסק (כרי"ף רא"ש וטור) דאוצרות סתם חייב. וכתב בפתחי
תשובה (ס"ק טז) בשם שו"ת רעק"א סי' סו, דדעת הרמב"ם יחידאי
ונדחה מההלכה, וא"כ יש לברך על קביעת מזוזה בבית אוצרות סתם.
אבל
בגדולי הקדש (סק"ג) וערוך השלחן כתבו דהרמב"ם לאו יחידאה הוא, אלא עוד כמה
ראשונים סוברים כמותו. ולכן כתבו רבים (גדולי הקדש ומקדש מעט סק"ט, ערוך
השלחן, אבני נזר הנ"ל) שיותר ראוי לקבוע מזוזה בלי ברכה, משום דהוי פלוגתא
דרבוותא וספק ברכות להקל. וכן נראה פשוט דעת קיצור שו"ע (סימן יא סעיף יז,
דאחר שהעתיק את פסק השו"ע דאוצרות חייבים), כתב ויש פוטרין, כלומר ולא יברך
משום סב"ל. וכן פתר המזוזות מלכים (דף סה ע"ב, הלכה למשה ס"ק קנט) את
כוונת הקיצור שו"ע.
ג.
ויש לבאר האם חיוב אוצרות הוא דין תורה.
ונראה
לי בדעת הרמב"ם, וז"ל "בית התבן בית הבקר בית העצים בית אוצרות פטורין מן
המזוזה שנאמר ביתך, ביתך המיוחד לך פרט לאלו וכיוצא בהן. לפיכך רפת הבקר שהנשים
יושבות בה ומתקשטות בה חייבת במזוזה שהרי יש בה יחוד לדירת אדם". (והוא
לשון הברייתא יומא שם "ביתך המיוחד לך פרט וכו").
נראה
דבית הבקר ואוצר אינן בכלל ביתך מן התורה, כי עיקרן לא דיורי אדם. ומה שמחייב במתקשטות
לפי שיש בהן יחוד לדירת אדם, כלומר היות שיש שימוש גם לבני אדם, היינו
מדרבנן לבד. דמדאורייתא בודאי ניזיל אחר עיקר תשמישו, ועיקרו אינו דיורי אדם. וגם
הרי"ף ורא"ש דפליגו עם הרמב"ם באוצרות סתמא, העתיקו ברייתא זו ביתך
המיוחד לך כו', ומשמע לי דלכו"ע אין בהם חיוב מה"ת משום שאין עיקרן דיור
אדם כלל, ורק נחלקו אמוראי והראשונים בדין חיוב דרבנן שבהם.
וכן
כתב במזוזות מלכים [דף סד, שלום ואמת ד"ה ולדעתי] דפשוט דכל חיוב אוצרות
לכו"ע היינו רק מד"ס, ומדאורייתא לכו"ע פטור.
ד. וכתב הש"ך (סק"ב בשם הדרישה) דחיוב
אוצרות ובית הבקר "אפילו אינם דירה ממש כיון דיוצאין ונכנסין בו חשיב בית
דירה".
ותמוה
דהרי בכל מקום נכנסים ויוצאים בו, והרי גם בית שער שאינו פתוח לבית נחלקו הפוסקים (בשו"ע
סעיף ז) אי חייבת או לא, ולמה לא יהא חייב דהא עכ"פ נכנס ויוצא שם. ואי משום
שבאוצרות ובית הבקר מונח סחורות ובהמותיו, למה כתב הדרישה משום שנכנס ויוצא, היה
לו לבאר משום שמירת חפציו.
אלא
פשוט דכוונת הש"ך ודרישה, שאין חיוב כלל משום הסחורות ובהמות עצמם, שהרי אינם
דיורי אדם כלל, אלא חשיב דיורי אדם משום שנכנס ויוצא לשם. וכן פשוט דלא כל הילוך
וכניסה משום זה יחשב דיור [ודלא כערוך השלחן סעיף ד שרצה להוכיח משערי מדינות
ועיירות כו' דעצם ההילוך חשיב חיוב, וזה רחוק מהשכל] אלא משום שבית הבקר והאוצרות
מחוברים לביתו, ונכנס ויוצא מביתו אליהם. ולכן הם חשובים מצרכי הדירה שלו.
ועד"ז
כתב בחובת הדר (פרק ב הערה יב), והוסיף (על פי הלבוש) שחיוב אוצרות משום תשמישי
דיור האדם. כלומר, היות שהאוצרות עצמם הן דברים הצריכים לצרכי הדיור, כגון בגדים
וכלי בית, ומחסני מאכל וכדומה, ומה שנכנס ויוצא להביא צרכי ביתו משם נחשב מצרכי
הדיור. אבל מחסן שאינו צרכי הבית, אלא צרכים אחרים שלא מתשמישי הדיור בבית, פטור
מן הדין אף לסברת השו"ע, דאינו נכלל באוצרות.
ה. ועפ"ז יובן דברי הדרישה [על פסק
השו"ע (סעיף יא) החנויות שבשווקים פטורין משום שהן דירת ארעי] "ונראה
דבזמן הזה אלו החדרים הנקראים קלייטין [חנויות בלשון אשכנז] חייבים,
וצ"ע".
וצריך
ביאור מהו הצ"ע של הדרישה. ומבואר בט"ז דפטור חנויות משום דירת ארעי,
ונסתפק הדרישה על חנויות שבזמן הזה אי ראוי להחשיבם דירת ארעי או קבע (ולא נאמר דין
חנויות בטור ושו"ע, אלא על חנויות ארעיות ממש שהיה בזמן קדום שלנים בהם רק
קצת זמן בימי השוק, והיו ממש דיורי ארעי כפונדק). וכתב הט"ז דאם דרים בחנות
רק ביום יש מקום הספק, שמא נחשבו ארעי כי לא דרים בהם בלילה כדירת קבע, אבל אי
נמצא ודר בחנות גם ביום וגם בלילה ודאי חייב דחשיב דיור רגיל.
וכתבו
הרבה אחרונים (מקדש מעט ס"ק לו, יד קטנה הובא בפ"ת סק"י, ערוך
השלחן) דבחנויות דידן אין כאן ספק, דפשיטא דחייב משום אוצרות שהרי בחנות מונחת
סחורתו.
ברם
האמת נראה דסברת הט"ז ודרישה דאין שום חיוב בחדר שמונח שם סחורות משום בית
אוצרות, אלא רק אם משמש מקום זה מעט כדיור האדם. ואע"פ שבודאי נכנס ויוצא מהחנות,
כבר נת"ל דאין חיוב משום עצם ההילוך ויציאה בחדרים הללו כמו שאין חיוב בבית
שער מצד עצמו, כי לא נאמר חיוב אוצרות משום הילוך אלא כאשר מחובר הוא לביתו
ולצרכי דיורי ביתו. אבל החנות הוא ענין של מסחר, ולא צרכי ביתו כפשוטו. והשאלה היא,
האם חשוב דיור עבור האדם היושב בחנותו כל יום, וזה ספיקו של הדרישה אי חשיב דיור
בכך [כי נמצא שמה רוב שעות היום] או לא [כי זה סוג דיור אחר לעניני מסחר ולא לצרכי
דירתו].
ופשט
הט"ז דעכ"פ אם נמצא בחנות ביום ובלילה, או שהחנות פתוחה לרה"ר
ולביתו פשיטא דחייבת.
אם
פתוח לביתו כנת"ל דחשיב אוצרות וצרכי דיורו [ודלא כמקדש מעט ס"ק לו
שביאר טעם החיוב בזה משום דנעשה פתח החנות בית שער לבית], או אם דר בה יום ולילה
הוי דיור קבע וחייב משום דירת אדם. ונמצא סברת הדרישה וט"ז דחנויות בזמן הזה
חיובם משום דיור גמור של האדם, ולא משום אוצרות. אבל הנחת הסחורה בחנות לבדה, לא
היתה סיבה כלל לחייב (ודלא כאחרונים הנ"ל).
ונפקא
מינה כנ"ל דחיוב [סתם] חנויות שבזמנינו הוא חיוב של תורה, ולא חיוב סופרים.
ו. ויש להוסיף גם את סברת ערוך השלחן (סעיף כח)
דאם עושה מלאכה בחנות הוי ממש דירה וחייב. [ונראה לי הטעם משום דמלאכה הוי מידי
דדיור, ולא משום חיוב אוצרות. ואמנם כתב ערוה"ש דלא גרע ממתקשטות באוצרות ובית
הבקר לפי הרמב"ם, ולפי זה יהא החיוב מדרבנן. מ"מ נראה דחנויות שבזמנינו
שסתמן אוכלים שם ושאר צרכים שרגיל לעשותן גם בבית, הוי דיור גמור מדין תורה וחשיב
ביתך המיוחד לדירה לכו"ע].
ולכן
הסכימו הפוסקים האחרונים (ראה שו"ת רב פעלים ח"ב יו"ד סי' לו, שדה חמד מערכת
מ"ם כלל קכד, שו"ת באר משה ח"ב יו"ד סי' פה, צ) דאם החנות פתוחה
לביתו חייבת, ואם רחוקה מביתו ונמצא שם ביום ובלילה חייבת, ואם נמצא שם רק ביום ולא
בלילה אבל עושה מלאכה ואוכל שמה נמי חייבת. אבל אם רק מונח שם סחורות, והילוכו לשם
הוא רק לצורך פיקוח הסחורות לבד, ולא לצרכי גופו כלל פטור.
ז. ויש לומר דחדר אוצרות הפתוחה לביתו, גם
לרמב"ם חייב במזוזה, ואע"פ שפוטר אוצרות סתם אא"כ מתקשטות וכדומה,
משום שחדר זה אינו מיוחד לדירה שיקרא ביתך, מ"מ יש לחייב משום שהוא פתוח לבית.
ועל דרך שכתב רעק"א (סעיף יג) בית שאין בו דע"ד פטור, היינו מגדר בית בעצמו,
אך אם הוא חדר בבית חייב משום שהוא חלק מהבית, עד"ז אוצר שהוא חלק מהבית,
אע"פ שעיקרו הנחת סחורות לצרכי הדיור [כגון בגדים וכלים], ולא משתמש בחדר הזה
לצרכי הגוף עצמו [כמתקשטות ושאר עניני דיור], מ"מ מצד הצטרפותו לבית חייב.
וכ"כ במקדש מעט סוס"ק ט, דבזה לכו"ע חייבת.
ח. סיכום העולה להלכה:
א) חדר מחסן שבבית או מחובר לבית ונכנס ויוצא
משם מביתו, והוא מכיל צרכי דיור הבית, חייב במזוזה עם ברכה.
ב) חדר מחסן שבבית שאינו מכיל צרכי הדיור כלל, אלא
סחורות שאינם מצרכי הבית, אע"פ שמחובר לבית, יקבענו בלי ברכה.
ג) מחסן המכיל צרכי הדיור אבל אינו מחובר לבית,
אלא נפרד ממנו, יקבענו בלי ברכה (לפי סברות הרבה אחרונים דנקרא בית אוצרות, ולפי
השו"ע חייבת).
ד) חנות שעובד בו ואוכל שם חייב במזוזה עם
ברכה.
ה) חנות בבנין קבע שאינו עובד שם ואינו אוכל
שם, אלא רק נכנס ויוצא לשם לצרכי סחורה בלבד, יקבע שם מזוזה בלי ברכה (ע"פ
האחרונים הנ"ל).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה