א. בשו"ת צמח צדק (יו"ד סי' רה) ושו"ת
מהרש"ג (ח"א סי' א) מבואר, דלמ"ד שעשה ראש צוארו כוי"ו הפוכה
כשרה. והוכיחו כן מפסק תשו' פנים מאירות (סי' סו) באל"ף שיו"ד עליונה
פניה הפוכה לצד ימין כשרה, כי אין זה שינוי גמור בצורת האות, והוא הדין ללמ"ד
שראש הוא"ו הפוכה.
ב. כתב התקון תפלין: הף' [פשוטה] יכתוב עגול כמו רי"ש או כמו
ד', רק שתהיה הנקודה שבפנים הפוכה לפנים לצד הרגל ולא לצד חוץ כמו ת'. והעתיקו
דבריו באגור וב"י בשם מהר"י אסכנדרי. וז"ל הריא"ס יזהר בנקודה
שבתוכה שלא תהיה הפוכה לצד חוץ פן תדמה לת'.
לא מוכרח מדבריהם שהפיכת הנקודה הוא פסול בצורת הף', ויותר משמע
דרק חשש ישנה שמא תתחלף בכך [למראית עיני התינוק] לתי"ו. וכן פשט לשון
מהריא"ס "פן תדמה לתי"ו" - לא שבודאי תידמה לתי"ו
ותפסל בכך, אלא רק שמא תשתנה.
וכ' הפמ"ג משמע שרק בפ"א פשוטה יש חשש, אך בפ' כפופה
אין חשש בהפיכת נקודתה. והטעם כי אינה מתדמה כלל לת'. (וי"ל דאין כוונת הפמ"ג
דבפשוטה הוא פסול ודאי, אלא יש חשש ולכן צריך הבחנת תינוק. משא"כ בכפופה הגם
שזה שינוי מצורתה הנכונה לכתחילה, מ"מ בדיעבד אין חשש כלל ואין צורך לקריאת
התינוק, כי אינה מתחלפת לאות אחרת).
ג. אך מהמשנת סופרים [אות פ] נראה בעליל שסובר שפסול
יש בדבר, אם יהפוך נקודת הפ"א בכפופה [ולכאורה הוא הדין בפשוטה], הרי זה
שינוי צורה ופסולה.
(וצ"ע ממ"ש המ"ס באות תי"ו דאם עשה רגל
שמאלי קצר כיו"ד קטנה הפוכה בתוך הת' דפסול, כי נשתנית לפ"א פשוטה.
ומקורו הפמ"ג. ולמדו כן מדכתב הב"י שאם רגל הת' ארוך שמא תדמה
לפ"א. שמע מינה דבתרתי לריעותא, כאשר גם הירך ארוכה מהנקודה (רגל שמאל), וגם
הנקודה הפוכה, פסולה בודאות כי נעשית פ"א פשוטה. אבל שינוי אחת לבדה תידון
בשאל"ת. וא"כ מאי שנא בפ"א שיש בה רק שינוי אחד שנקודתה הפוכה,
שבזה לדעת המ"ס תיפסל?
ולכאורה נראה סברת המ"ס דבתי"ו הנ"ל [ירך ימין
ארוך, ושמאל נקודתה הפוכה לפנים] פסולה ודאית דנעשית מין פ"א פשוטה.
אבל בשינוי אחד בלבד, היינו, שנקודת התי"ו הפוכה פנימה, או נקודת הפ"א הפשוטה
או הכפופה הפוכות לחוץ, פסולה מספק בדין לבד. כלומר, מה שהניח המ"ס
באותיות פ,ף דין זה בצ"ע, היינו ספיקא דדינא).
ד. ונראה סברת המ"ס, דבהפיכת נקודת הפ"א,
שתי בעיות.
א) שמא תתחלף באות אחרת, כלומר הפ"א פשוטה תיראה
כתי"ו, כמבואר בתקון תפלין וב"י.
ב) יש פסול בעצם ושינוי בצורתן בהפיכת הנקודות. ולדעתו נחשב זה
לשינוי גמור בצורת האות [ופסק, שמספק יש לפסול בהפיכת נקודות הפאי"ן].
ומקור סברת הפוסלים משום שזה מבואר בגמרא "שלא יעשה
טיתי"ן פפי"ן" ומכאן למדו שהטי"ת צריכה להיות כפופה לתוכה מעט
אבל לא הרבה. ש"מ שעצם הכפיפה בטי"ת מוכרחת, כמבואר במשנת סופרים על אות
טי"ת.
וכמו כן מחוייב שנקודת הפ"א [כפופה] תהא כפופה לתוכה דוקא,
דאחרת אינה מתחלפת בטי"ת כלל. וכל הנשמע מסברת בעל הברייתא הוא לעיכוב ולפסול
- לשיטת המ"ס וביאור הלכה (כמבואר באות ט').
וכן מבואר במקדש מעט [באות ף] שלפי שיטת היראים הפיכת נקודת
הפ"א פוסל. והוא סברת המחמירים שהביאור הלכה חושש לה.
(ולפי זה יש לומר דמה שהזהיר התקון תפלין רק בפ"א פשוטה
שלא יהפוך הנקודה, ולא הזהיר כן גם בכפופה. כי בפ"א כפופה הוא שינוי גמור
ופסול, ע"פ המבואר בגמרא שלא יעשה טיתי"ן פפי"ן, כלומר פ"א הכפופה.
אבל הפשוטה אינה מתחלפת כלל בטי"ת, ולא ס"ל לתקון תפלין שהשוואת הכפופות
והפשוטות הוא לעיכובא בכל פרטיהן. אבל המ"ס חושש לדבר כמבואר לעיל במ"ס
לאותיות מ,נ).
ה. אמנם קשה כי התקון תפלין באות תי"ו כתב
לענין צורת רגל שמאל "ועיקום הרגל לצד חוץ ולא לצד פנים שלא תדמה לף'
[פשוטה]". משמע גם כאן שאין זה פסול ודאי, אלא חשש התדמות לאות אחרת.
וקשה מאוד לומר, שתי"ו שנקודתה הפוכה פנימה – יש לה בכלל
צורת האות ת'. ולמה לא יפסול בודאות, כפי שהעיר במשנת הסופר (ביאור הסופר עמ' צא,
ד"ה קבלה).
ו. ולכן נלע"ד, שהתקו"ת והראשונים
מדברים על צורת רגל שמאל של הת' כעין שעושין בכתב ספרדי, שהרגל יוצא ממקומו בגג
אלא שיש בה עיקום פנימה וחוצה [וכן עושין רגלי האל"ף בכתב ועליש, וכן בנקודת
הפ"א יש בה עיקום זה אלא שעיקר בליטתה כלפי פנים, ורק עוקץ סופו בולט כלפי
חוץ מעט] – ובזה הזהירו הראשונים הנ"ל שבליטת העיקום של הפ"א תהא כלפי
פנים, ובתי"ו כלפי חוץ, שמא תתחלפנה למראית עיני התינוק. אבל לא נפסל בהכרח
מחמת שינוי בדבר, משום שעדיין עיקר צורת האות עליהן. ואין זה נגד הגמ' שלא יעשה
טיתי"ן פפי"ן, שהרי יציאת נקודת הפ"א מהגג במקומה הנכון, ושפיר קיים
מאמר הברייתא שאם תהפך הפ"א על צידה תדמה לטי"ת (ואף ליראים אין בזה
פסול – ודלא כמשמעות הבנת מקדש מעט הנ"ל, שהיראים פליג על התקון תפלין
וסייעתו. אלא לכו"ע אם נשתנה מעט הוי שאלת תינוק לבד).
אבל המ"ס מדבר [בכתב אשכנז] בנקודה הפוכה ממש, דהיינו
בפ"א שתלויה הנקודה בגג בפנים ובולטת כלפי חוץ [תחת הגג], ובתי"ו שתלויה
במקומה לצד שמאל של הגג ועקומה כולה והפוכה לגמרי כלפי פנים – בזה הוא פסול גמור,
משום שנשתנה צורתן לגמרי.
ז. אמנם אין שום הכרח שהמ"ס חולק על פסק
הפנים מאירות הנ"ל, דיו"ד עליונה באל"ף הפוכה כשרה.
דשאני הפיכת נקודות הפ"א ורגל שמאל של התי"ו [כשהן
הפוכות לגמרי] דהוי שינוי גמור מצורתן, כי צורה זו של הנקודה בפ"א, ורגל שמאל
בתי"ו הוא מעיקר צורתן [וכ"כ משנת הסופר הנ"ל - לענין תי"ו.
ולענין פ"א מוכח מהגמ' כנ"ל שזה עיקר צורתה], משא"כ ביו"ד האל"ף
וראש הלמ"ד הנ"ל וכיוצא בהן, הוי הפיכת ראשן דבר זוטר ולא עיקרי בצורתן
[וכן לא נרמז פרט זה בגמרא].
וע"ד שכ' המקדש מעט [באות נ] דהפיכת ראש הנו"ן [כלו' בולטת
רק לצד ימין מהצואר, ולא לצד שמאל כלל] הוי פסול גמור, ולא כהפיכת יו"ד
האל"ף. ומה שכ' המקדש מעט הטעם, דהוי כאילו כל הנו"ן הפוכה, כוונתו,
דהיות שראש הנו"ן הוא חלק עיקרי בצורתה, הפיכתה פוסלת, כשם שהפיכת כל האות
היא בודאי פסולה. משא"כ בהפיכת יו"ד עליונה שבאל"ף, שאין עמידת פני
יו"ד זה חלק עיקרי וגדול באות, ולכן כאשר הוא מהופך אינו נידון כאילו [רובו
או] כולו הפוך.
וכן מפורש בשו"ת מהרש"ג (הנ"ל, ועוד שם סי' ג)
[דמכשיר ל' שראש צוארו הפוך כנ"ל], פוסל ראש גימ"ל הפוך לצד ימין,
והיינו שהקו יוצא מקצה שמאל של הראש ואין הראש עובר כלל על הירך לצד שמאל, דהוי
שינוי גמור, דאין זה צורת אות. וכן הפיכת ראשי יודי"ן ווי"ן ונו"ן
פשוטין, שמע מינה שלא כל ראשים הפוכים שוים.
כתב ספרדי ישן בהן נראה צורת רגלי הא' ות' ונקודות הפ"א באופן שהרגל\נקודה בולט ומתעקם הן לפנים והן לאחור. ובזה חששו הראשונים - שמא הבליטה בפ"א תהא עודפת כלפי חוץ, ובתי"ו שמא תהא עודפת כלפי פנים.
תי"ו שבליטת נקודתה עודפת הרבה כלפי פנים. ובזה הזהירו שמא תדמה לפ"א, ויש צורך בשאלת תינוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה