צד"י - ראש שמאל הפוך

ראש שמאל של הצד"י נמחק ממנו מעט, וכעת נראה ראשו הפוך לצד ימין. הוא כשר.

מצוה לתקן צורתו לכתחילה בהוספת דיו מעט לצד שמאל של ראשו, שיהא כראש זיי"ן.

זיי"ן יורדת מעט מהשיטה - בכתיבה ארוכה

הז' ארוכה מעט מהשיטה, וגם היא ארוכה יותר מפי שלוש מעובי ראשה. מה דינה?

הז' הזאת כשרה, כי צורת ז' לה. ולחומרא ראוי לשאול תינוק אחר שיראו לו זייני"ן ונוני"ן פשוטין מכתב זה, ולראות אח"כ שיקראנו.

וטעם הדבר, כי עובי כללות האותיות בכתב זה, נקרא 'כתיבה ארוכה' בלשון הא"ב [ראה קובץ ספרי סת"ם עמ' רד] שהוא יותר משיעור שלוש קולמוסים לאות ממוצעת [בי"ת], אלא גבהה של אות רגילה ד' קולמוסים. ולכן יחס הז' לנו"ן פשוטה תשתנה בהתאם - משיעור ב' קולמוסים בירך [בכתב קצר ובינוני], לג' קולמוסים [בכתב ארוך], ושיעור הנו"ן פשוטה חמשה קולמוסים לערך באורך ירכה.

ולכן כאן שהיא קרובה יותר לגובה אות ממוצעת ורק יורדת מעט מהשיטה [ואין זה חשוב שיעור עובי הקולמוסים הרגיל, אלא רק בהתאם לכתב זה - 'כתיבה ארוכה'] יש בה שיעור ז' ולא נו"ן.

מזוזה אי אפשר בשאלה

שו"ע אדמו"ר סימן לח סעיף יא

היה צריך לתפילין ולמזוזה ואין ידו משגת לקנות שניהם, תפילין קודמין מפני שהם חובת הגוף. ועכשיו שאין מניחים תפילין אלא בשעת קריאת שמע ותפלה, אם אפשר לו לשאול תפילין מאחרים לקריאת שמע ותפלה, מזוזה קודמת שאי אפשר בשאלה.

***

הערה בדרך אפשר:

א)  מזוזה קודמת שאי אפשר בשאלה (לשון המגן אברהם).

העולם רגיל לפרש, שתפילין יוכל לשאול לזמן קצר בכל יום להניחם, משא"כ מזוזה אינה מצויה לשאול לתקופה ארוכה. ולכן יקנה מזוזה לקיים המצוה (שאי אפשר בשאלה, כלומר אינו מצוי לכך).

אך פשט הלשון "אי אפשר בשאלה" משמע שמצד הדין אי אפשר לשאול מזוזה, ולא שאינו מצוי לשאול.

ולכאורה יש כאן חידוש דין, דמזוזה שאולה אינו יוצא בה. וי"ל הטעם, כשם שרק 'ביתך' שלך חייב במזוזה, ובית שכור פטור מדאורייתא ממזוזה. הוא הדין מזוזת הקלף שלך בעי, ולא שאול או שכור.

ב)  אמנם במנחת חינוך (מצוה תכג) כתב, ובודאי מזוזה שאולה יוצאין בה דלא כתיב [במזוזה] לכם. וכ"כ בשו"ת הר צבי (יורה דעה סי' רלח). וכן מובן מהמקדש מעט (סי' רפה סק"ב), וכ"כ בגד"ה רפט אות ג' (ועי' דעת קדושים שם (סק"ה) "ויש לומר דאינו יוצא יי"ח רק במזוזה שלו").

ויש להעיר מדין 'תעשה ולא מן העשוי' דלא כתיב מפורש במזוזה ויליף מציצית, שמא הו"ה 'לכם ולא גזול ושאול' יליף מזוזה מציצית.

וכתבתי כל זה רק להעיר.

ממי"ן

המ"ם הזו פסולה - בטלה ממנה צורת האות, כי נתמלאה [חלל הכ"ף שבה] דיו.

המ"ם יש בה הפסק ניכר בחרטום. האם מותר לתקנה בתפלין ומזוזה שלא כסדרה?

לענ"ד מותר לתקנה, כי צורת המ"ם עצמה ניכרת היטב (וכן משמע לי בדעת הצמח צדק או"ח סי' טז - בשאלה על אל"ף שקפץ ממנה דיו בהפסק ניכר בקו גגה, עיי"ש).

יש פוסלים משום שההפסק ניכר להדיא. לענ"ד העיקר מה שהאות ניכרת להדיא, ולא איכפת לי כל כך אם ההפסק ניכר. וכמדומה לי שכבר ביארתי זה בפורום.
ראה פורום לנושאי סת"ם: תיקון אותיות שנפסקו שלא כסדרן (באות ד)

צד"י - ראש ימין גולם

הראש ימין גולם, והוא פסול. הקוצים היוצאים מהקו לשתי הצדדים למטה - אינם עושים לו צורת ראש.

לפי הנוהגים להקל ולתקן גלמים [בתפלין ומזוזה שלא כסדרן], כמו כן כאן - אפשר לתקנו.

ראה גם פורום לנושאי סת"ם: קוים משוכים בשוה
פורום לנושאי סת"ם: גולם - קו משוך

נו"ן פשוטה שנתעבה ראשה מחמת דיבוק התגין

הנו"ן נדבקו תגיה ונתעבה ראשה, וכעת אין בה שיעור נו"ן פשוטה [ירך פי שלוש מעובי הראש] אלא כשיעור זיי"ן [ירך פי שתים מעובי הראש]. אמנם במדידה מדוייקת הירך ארוך מעט יותר מפי שתים מהראש. אך קשה להניח שמועיל כאן שאלת תינוק כדי להתיר תיקון.

למטה הגדלה - להראות את עובי ראש הנו"ן לאחר דיבוק התגין:

ראה עוד דוגמאות לבעיה זו: פורום לנושאי סת"ם: שיעור אורך האותיות
פורום לנושאי סת"ם: נתעבה גג הנו"ן פשוטה
פורום לנושאי סת"ם: המתייג מקלקל

תשובת צמח צדק - קצת עור דוכסוסטוס שנשאר דבוק על הקלף

תשובת צמח צדק [אורח חיים סימן יד]

תשובה זו דנה בדין מקצת מפרשת תפלין הכתובה על 'דוכסוסטוס'. פירוש שעל הקלף נשאר דבוק קצת מהעור הנקרא 'דוכסוסטוס' שאפשר לקלפו מן הקלף. ערכתי רק את עיקר התשובה, והוספתי כמה הערות.

***

א.  (אותיות א-ד) הוכחה מלשון הרבה ראשונים דכל שנגרר העור השלם מצד השיער וגם מצד הבשר, אזלינן בתר רובו, ואם רובו מחלק העליון הנקרא קלף, אף מה שדבוק בו למטה שם קלף עליו, וכשר לתפלין.

והטעם, כי בדוכסוסטוס אין נאה לכתוב עליו מצד בשר ממש, אבל כל שנגרר ונתקן לצד הבשר והוא עור אחד עם הקלף, דין קלף עליו, כי ראוי ויפה לכתוב עליו לצד הבשר.

ומלשון הרא"ש משמע דאפילו נשאר כך כך בעובי שמצד הבשר הראוי ליקרא 'דוכסוסטוס', כמו שנשאר מהחלק הראוי ליקרא 'קלף' [וליכא רוב בעור שמצד הקלף] אעפ"כ כשר כקלף. והטעם כנ"ל דנתקן וראוי לכתוב עליו מצד בשר שבו (אחר התיקון).

הערה א.  ע"ד סברה הכללית הנ"ל של הצ"צ, כותב החתם סופר (אורח חיים סי' ג). והוא מיקל טפי וסובר דכל שנתקן מצד הבשר, נקרא קלף [ולא הלך אחר הרוב כמו שכ' הצ"צ]. וכל עיקר פסול דוכסוסטוס הוא מצד העור שבפני הצד הדבוק בבשר, היינו כאשר כותבים על צד הבשר ממש שלא תוקן כלל, אך אם העור [שלם] תוקן כלפי הבשר, כבר אינו דוכסוסטוס, אלא קלף.

ב.  (אות ה) על פי ביאור הנ"ל, שעור שלא נחלק אלא תוקן מהצד שכלפי הבשר, שם קלף עליו. הרווחנו, לצאת ידי כל הדעות שתפלין שלנו נכתבות על הקלף.

דנחלקו הראשונים איזה הוא קלף, לדידן [חכמי אשכנז, וכ"פ בשו"ע] כל שכלפי השיער הוא קלף וכותבין עליו לצד הפנימי שלו [שכלפי הבשר]. אבל לרמב"ם ועוד ראשונים [חכמי ספרד], חלק זה נקרא דוכסוסטוס שפסול לתפלין, והקלף הוא החלק הפנימי שכלפי בשר דוקא. וא"כ תפלין לפני מנהג אשכנז פסולות לרמב"ם כי אינן כתובות על הקלף, אלא על דוכסוסטוס.

אמנם כל זה בעור שנחלק לשתים, איזה חלק מהם הוא קלף ואיזה דוכסוסטוס. אך עור שלם שלא נחלק ונגרר ותוקן מצד פנים, אפילו יהא רוב עביו החלק החיצון הנקרא [קלף לאשכנזים ו]דוכסוסטוס לרמב"ם וסייעתו, מ"מ התחתית שבו הוא מהחלק הראוי ליכתב עליו כדין קלף, ולא מזיק מה שרוב עביו הוא מחלק האחר, דהעיקר הוא פני הקלף שעליו הכתב.

הערה ב.  אמנם יש מחמירים לפסול, כל שנשאר קליפה על הקלף, כי הוא דוכסוסטוס שהרי לא נתקלף ממנו, ופסול לכתיבה עליו. וכן דעת מחצית השקל, וקסת הסופר [סי' ב סעיף ט].

והמקדש מעט (רע"א ס"ק כה, וגדולי הקדש שם יא) חולק על החתם סופר, וסובר שצריך דוקא לגרר כל העובי שמצד הבשר שלא ישאר דוכסוסטוס, ובלאו הכי פסול. ולהלכה למעשה החמיר המקדש מעט בתפלין לפסול אם נשאר קליפה דקה משהו שהאות כתוב עליו, אבל במזוזה מכשיר, עיי"ש בגד"ה טעמו שמיקל במזוזה.

הערה ג.  כתב במשנת הסופר (סי' ב ס"ק לט) דעד כאן לא נחלקו אלא בקליפת עור דקה שנשארה דבוקה על הקלף, אך גידין דקין ההולכים בתוך עור הקלף [אשר מטבע הבריאה נמצאים שם], בזה ליכא שום חשש דוכסוסטוס כלל, ואין חובה מהדין להוציאם לפני הכתיבה.

אמנם עצה טובה להוציאם לפני הכתיבה, דאם יצאו אחר הכתיבה עלולים לפסול האות, שיהא נחלק לשתים ובטל צורתו.
ראה גם פורום לנושאי סת"ם: גיד בקלף – חשש דוכסוסטוס

שינוי צורת האותיות

ראה הגדלה

הב' [לדבר] - פסולה היא עגולה כמו כ"ף ממש

בניכם - הנו"ן כשרה, היו"ד - לא יודע [כנראה שאל"ת]

יודי"ן [כימי, השמים] - ממש רישי"ן קטנים

תשובת אגרות משה - קביעת מזוזה בחדרים פנימיים על פי רוב כניסה

תשובת אגרות משה (יורה דעה חלק ד סי' מג) – קביעת מזוזה בחדרים פנימיים, האם הוא על פי רוב כניסה, חשיבות החדר, או היכר ציר

ביאור מחלוקת האחרונים - הגדרת חיוב מזוזה בפתח פנימי

חידושי הלכה היוצאים מדברי תשובת אגרות משה (והערות שלי בסוגרים):

א.  אין הולכין בקביעת צד ימין לחדר פנימי שבתוך הבית ע"פ היכר ציר, אלא, רק כאשר אין חשיבות בחדר אחד יותר מהשני, ואין רוב הילוך וכניסה בחדר א' יותר מהשני, אלא שני החדרים שוים.

וטעמו דהוראת התורה "ביתך" ופי' חז"ל "דרך ביאתך", הוא עיקר ההוראה היכן לקבוע המזוזה, וכל שניכר רוב הילוך הוא דרך ביאתך, ואין לילך כלל אחר היכר ציר.

אין טעם לילך אחר היכר ציר, ואפילו לרמב"ם שדלת מעכב החיוב, אין זה משנה כלל את ימין ביאה.

(מה שכתב שאין טעם לילך אחר היכר ציר. לענ"ד ודאי יש טעם, דאי אין בה שום טעם, למה נזכר בגמרא לילך אחריה [אפילו רק במקרה כאשר החדרים שוים לגמרי] הרי אינו מורה לנו כלום. אלא על כרחך, שהיכר ציר מורה דרך הכניסה לחדר, שהרגילות הוא ליכנס בצד שהדלת נפתחת לתוכה. (ויש ליישב כוונת האגר"מ, דליכא טעם בציר מצד עצמו, אלא מה שמורה דרך ביאה לחדר. וא"כ פשוט שדרך ביאה עצמה עיקר, כשידוע שהוא כיוון הביאה כנגד היכר ציר בפועל).

וכן מה שכתב שלרמב"ם אין הדלת קובע ימין כניסה [והוא רק תנאי בחיוב הבית, אך אינו תנאי בימין ביאה]. לענ"ד דבר זה אינו נכון, אלא החדר שהדלת וציר נראה עמו הוא מקום החיוב. ולכן כל פתח ודלת פנימים יש לילך בפתחים ההם אחר היכר ציר דוקא לדעת הרמב"ם, כי שם הוא מקום החיוב).

ב.  האגר"מ מביא סברת הדע"ק [רפ"ט ס"ק יא] דהיכר ציר יותר קובע את ימין הכניסה, מרוב הילוך ורוב כניסה, וחולק על דעתו.

וכתב האגר"מ שכנראה למד הדע"ק כן מפירש"י [מנחות לג] דפי' היכי דמי כגון תרי בתי בי גברי כו' ומשמעות דבריו הגם דבי גברי יותר חשוב ויותר הילוך, אעפ"כ אזלינן בתר היכר ציר. והאגר"מ דוחה ביאור זה ברש"י.

(לענ"ד העיקר כסברת הדע"ק, והראיה מרש"י נכונה, דכתב שימין ביאה מבחוץ שוין ולא נודע בפתח שבין החדרים איזה הוא ימין ביאה. ש"מ ששאר התנאים (כגון 'הלך אחר רגיל' שנזכר בגמרא) אינו מתחשב בהם, אלא רק בהיכר ציר. וכ"כ בשו"ת הרי בשמים תנינא סי' רכ).

ג.  סברת הדע"ק דרוב כניסות ורוב הילוך נחשב רק הילוך של בעל הבית עצמו, ולא של שאר אנשים. וחולק עליו האגר"מ דהולכים אחר המציאות של רוב המהלכים והנכנסים, וזה נחשב 'רוב כניסה' וממילא ימין לביאה.

ד.  האגר"מ סובר דדעת רש"י כמרדכי, דבחדר שהוא חשוב ורוב תשמישו שם, לא הולכים אחר היכר ציר [ורש"י מדבר רק כאשר החדרים שוים לגמרי בהילכום וחשיבותם כנת"ל].

(לענ"ד המרדכי פליג על רש"י, וכן משמעות הפשוטה בהרבה אחרונים. דהמרדכי אזיל בתר חשיבות החדר נגד היכר ציר. ורש"י ס"ל [כנת"ל] דאזלינן בתר היכר ציר ולא אחר שאר תנאים, כל שלא ניכר ימין ביאה מבחוץ).

ה.  סברת הדע"ק דחשיבות [סברת המרדכי] הוא ענין אחר מרוב הילוך ורוב כניסה, וחדר חשוב עדיף מרוב כניסה ורוב הילוך.

האגר"מ חולק על הדע"ק, דרוב הילוך הוא עיקר כי הוראתו מהתורה, ואין חדר חשוב ורוב תשמישו טעם עיקרי לקבוע המזוזה בימין שלה, אלא כוחן רק מצד הסברא - מסתמא חדר חשוב ורוב תשמישו הוא גם רוב הילוך, וזה דעת המרדכי. (וכן ביאר בס' מנחת פתים יו"ד סי' רפט את סברת המרדכי).

אבל אם יהא חילוק בין חשיבות ורוב תשמישו כנגד רוב הילוך ורוב כניסה – יש לילך דוקא אחר רוב כניסה.

ו.  דעת האגר"מ דאין חילוק בדין קביעת ימין כניסה בין פתח חיצוני של הבית לפתחים הפנימיים, ובכולם יש רק הוראה אחת מהתורה לילך אחר ימין ביאה. והוא העיקר וגובר בכל חישוב היכן לקבוע את המזוזה. ולא נזכרו שאר התנאים (חשוב, רוב כניסה, היכר ציר), אלא רק לסייע לנו להבין היכן הוא הימין ביאה באותה הפתח.

ביאור שיטת הדע"ק ומח' האחרונים בהגדרת חיוב פתח פנימי – החיוב על החדר או על הפתח

ז.  הנה האגר"מ חולק על הדע"ק בשלשה דברים. א. רוב כניסה חשוב יותר מהיכר ציר, ב. רוב כניסה אינו תלוי בדעת בעה"ב לבדו אלא ברוב האנשים הנכנסים בכל אופן, ג. חשיבות החדר שנזכר במרדכי אינו ענין אחר מרוב כניסות, אלא הוא סברא - מן הסתם לפתח של החדר חשוב שם הוא רוב הילוך וכניסה.

ח.  וכסברת האגר"מ [החולק על דע"ק בכל ג' דברים הנ"ל] כן דעת הגדולי הקדש [סי' רפט אות ז], דהעיקר המחליט מהו ימין ביאה הוא רוב הילוך ורוב כניסה, וזהו פי' הגמרא "הלך אחר הרגיל". וזה בעצמו טעם המרדכי, והטעם משום שמבואר דרך ביאתך בדברי חז"ל בפירוש.

וכן נהג המקדש מעט למעשה בביתו (שם ס"ק כ), וראה פורום לנושאי סת"ם: קביעת המזוזות בפתחי ביתו של המקדש מעט

וכן דעת שו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' פט) כשיטת האגר"מ וגד"ה - דרגילות כניסה הוא עיקר הקובע ימין ביאה, כנגד חשיבות החדר או היכר ציר.

אמנם בשו"ת הרי בשמים (תנינא סי' רכ) מבואר כשיטת הדע"ק שהיכר ציר או חשיבות החדר גובר על רוב כניסה. ורק כאשר אי אפשר לבוא מצד אחר לפתח זה, רק אז לא אזלינן בתר היכר ציר או חשוב, משום שהכניסה מוכרח מצד זה דוקא. (ולא פסק ההרי בשמים שם לילך אחר דרך הכניסה, אלא משום שהפתח האחר היה פתח ש'אינו רגיל' ונחשב כסתום, ונשאר רק פתח א' לבוא דרכו).

ט.  והנה להבין מחלוקתם, הכל תלוי במה שכתבו האגר"מ וגד"ה דאין חילוק בין פתח חיצוני של הבית לפתחים הפנימיים, ובכולם יש רק הוראה אחת מהתורה לילך אחר ימין ביאה.

ואילו דעת הדע"ק, דיש חילוק מהותי בין פתח חיצון לפתחים פנימיים. דהחיצון החיוב של מזוזה הוא מצד הבית לבד ולא מצד הרחוב, אלא שלא נדע באיזה צד של אותה הפתח נקבענו, ולכן לימדונו חז"ל בצד ימין לביאה.

אבל בחדרים פנימיים הרי החיוב יכול להיות מוטל על הפתח הזה מצד שני החדרים, ולא נדע מאיזה חדר בא החיוב, ולכן עלינו לקבוע איזה חדר עיקר לענין חיוב המזוזה. ובזה נידונו התנאים הנ"ל, לקבוע איזה חדר הוא עיקר שעליו מוטל חיוב המזוזה של הפתח, כי הפתח שייך דוקא לחדר ההוא.

לסיכום: בפתח של חדר פנימי לדעת האגר"מ וגד"ה יש חיוב מזוזה על הפתח בצד ימין שנכנסים אליו 'ימין לביאה', ולא אמרו חז"ל היכר ציר והלך אחר הרגיל, אלא לסייע לנו להבין איזהו צד ימין בפתח פנימי.

אבל לדע"ק החיוב מוטל על החדר, והפתח שייך לאותו חדר דוקא. והיכר ציר וחשיבות החדר באו לקבוע לאיזה חדר שייך הפתח, וממילא אל החדר ההוא תהא ימין הכניסה. ולכן רוב הילוך אינו מחליט כל כך לאיזה חדר שייך החיוב, אלא רק כאשר אין סימנים הנ"ל (ראה דע"ק רפ"ט ס"ק יג, וגד"ה שם).

י.  ומעתה מובן שיטת הדע"ק וטעמו, בכל שלשת הדברים. דבפתח לחדר פנימי לא נדע בפתח זו לאיזה חדר הוא שייך, ולכן אזלינן אחר היכר ציר לומר שפתח זה הוא השייך לחדר שנפתח הדלת אליו, ועל צד ימין שבו הוא מקום הקביעה.

אבל רוב הילוך וכניסת אנשים ואפילו של בעה"ב עצמו, אינו עיקר לומר שפתח זה שייך לחדר האחר כנגד היכר ציר, או חשיבות החדר לשיטת המרדכי.

ורק במקום שליכא היכר ציר וחשיבות, והחדרים שוים 'הלך אחר הרגיל' כלומר החלטת בעה"ב היכן הוא החיוב, וזה נקבע ע"פ רוב כניסה שלו, שהרי החדר הוא שלו, ועל החדר הזו מוטל החיוב.

יא.  ונראה עיקר כשיטת הדע"ק בזה, כי הוא נכון בשיטת הראשונים כפי שאבאר.

ברש"י הנ"ל (ד"ה כגון פתחא דתרי בתי בי גברי ובי נשי) אדם שחולק ביתו חציו .. ויש פתח בין זו לזו ופתח לכל בית לרה"ר. ואמרינן לקמן (מנחות דף לד) מזוזה דרך ימין לביאה ולא ליציאה, והכא בפתח שבין זו לזו לא ידעינן הי ליחשוב ביאה והי ליחשוב יציאה, אי יציאה מהאי להאי ואי מהאי להאי, אלא הלך אחר חור שבסף שציר הדלת סובב בו - ההוא צד שהחור בו חשיב בית ודרך ימין כשנכנסין, בו נותנין מזוזה.

וכן פסקו הרא"ש וטוש"ע. ובלשון השו"ע [רפט סע' ג] "מי שחולק ביתו לשנים .. במקום שעושה החור שבסף שציר הדלת סובב בו ומעמיד שם הדלתות - הוא הבית, ובדרך ימין שנכנסים לו קובעים אותה".

דיוק לשונם מורה, שהשאלה אינה באיזה צד של הפתח לקבוע את המזוזה, בגלל שאיננו יודעים איזה צד הוא 'ימין לביאה', אלא איננו יודעים איזה צד הוא הבית שאליו הוא דרך ביאה. וזהו מה שדקדק ופירש"י "ואמרינן לקמן (מנחות דף לד) מזוזה דרך ימין לביאה ולא ליציאה" [ולא כתב "ואמרינן לקמן דרך ביאתך מן הימין"], כי השאלה היא היאך נדע בפתח זה - לאיזה בית וחדר הוא שייך.

וזה בעצם מדוקדק בפירש"י בגמרא [מנחות לד, יומא יא] "תניא ביתך ביאתך מן הימין, אתה אומר מן הימין או אינו אלא משמאל, ת"ל ביתך. מאי תלמודא אמר רבה דרך ביאתך מן הימין דכי עקר איניש כרעיה דימינא עקר". ופירש"י [בכל מקום - גם במנחות וגם ביומא שם] "דרך ביאתך לימין ולא ליציאה". ולכאורה מה נתכוון רש"י להוסיף, שהרי פשט הגמרא להוכיח שצריך ליתן המזוזה בצד ימין של הפתח?

אלא רש"י בא לבאר דהדרשא "תניא ביתך ביאתך מן הימין אתה אומר מן הימין או אינו אלא משמאל" - הוא בעצם שתי הלכות. א. מהפסוק עצמו "ביתך" דרך ביאתך, למדנו שחיוב המזוזה הוא פתח ביאה לבית ולא פתח יציאה [לבדה]. ב. שבפתח שנתחייב - המזוזה תינתן בצד ימין שבו. ומבאר הגמרא שם מאי משמע וכו' על הדין השני.

וכן מוכח לשון המרדכי "ואומר ר"י דוקא בין גברי לנשי .. אלא יניחנו בחדר דלצורכו הוא עשוי" [פי' יניח את המזוזה בחדר החשוב, כי לצורכו של החדר הפתח עשוי]. וכן פשוט ברמב"ם [הל' מזוזה פ"ו הלכה יא].

האם מותר לסמן בעפרון מצד שני של קלף המזוזה

שאלה:  כל המזוזות שאני כותב, אני שולח לסופרים שונים כדי לבדוק. ואני לא תמיד יודע מי בודק את המזוזה. האם מותר לכתוב  בצד השני של הקלף סימון בעיפרון, כדי לדעת מי מגיה וכדומה, או להדביק מדבקה קטנה?

תשובה:  מותר לכתוב בעפרון בצד השני של הקלף לצורך. וראוי למחוק את זה אחר כך, שלא ישאר סימון קבוע.

ראה גם  פורום לנושאי סת"ם: תאריך הרשום על קלף הפרשה

שאלה באמצע כתיבת ה"א של שם הוי' ב"ה

שאלה:  האם יש בקו הדק של ירך שמאל בה"א חשש לחי"ת, האם צריך שאלת תינוק?

תשובה:  נראה לי שאין כאן חשש לחי"ת, וגם המחמיר אינו צריך לשאול תינוק כעת, אלא יוכל להשלים ציור ירך שמאל כולה, ואז לשאול לתינוק.

ולא יהא בהשלמת ירך שמאל חשש "חק תוכות שנעשה בכתיבה" - מצורת חי"ת לצורת ה"א, כי זה דרך הכתיבה. (עיין לשכת הסופר סי' ג, דלא אמר "חק תוכות ע"י כתיבה" אלא כגון במשך ראש למ"ד מתוך חלל הד' דתיכף נפסלה הד' כי נעשית דמות ה"א, ולא מהני מה שחוזר וממשיך כל גוף הלמ"ד ונעשית הדלי"ת מאליה, כלומר חזרה צורתה מאליה. כי זה ג"כ חשוב חק תוכות, כי נעשית הד' מאליה, וכל שלא נעשית בדרך כתיבה אלא באופן אחר חשוב ח"ת. דהתם מתקן אות אחת ע"י כתיבת אות שניה, אבל) כאן הוא מתקן האות עצמה בכתיבתה שלה, זה בודאי דרך כתיבה ולא ח"ת כלל.

צד"י - חיבור היו"ד גבוה

אמנם חיבור היו"ד [ימין בצד"י] גבוה מדי, אך עדיין כשרה, כי מחוברת לקצה הצואר ולא לראש שמאל עצמה.

ראה גם  פורום לנושאי סת"ם: צד"י - יו"ד הימנית מחוברת גבוה סמוך לראש

שאלה על תי"ו

התי"ו הזה [ושמתם] יש בה שתי בעיות. א. רגל ימין ארוכה מרגל שמאל מעט. ב. רגל שמאל שבה אין כפיפת הרגל ברורה דיה.

נראה שיש לשאול תינוק, ואחר שיקראנה - יש לתקן אריכות רגל שמאל ביחס לימין, וכן להיטיב כפיפת רגל שמאל.

מצות כתיבת תפלין, כסדרן, חשיבות יד או ראש

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף א

מצות תפלין שיכתוב ד' פרשיות שהוזכרו בהן מצותן שהן קדש .. והיה כי יביאך .. ופרשת שמע .. והיה אם שמוע ..

וצריך לכתבן כסדר שהן כתובות בתורה, לכתוב תחלה פרשת קדש ואח"כ והיה כי יביאך ואח"כ שמע ואח"כ והיה אם שמוע, ואם שינה סדרן פסולין (התפלין הנעשים מפרשיות אלו. אבל הפרשיות עצמן יש להן תקנה שהמוקדמת בתורה שכתבה באחרונה הרי יכול לכתוב עוד פרשיות המאוחרות לה ולצרפן אליה, וכן המאוחרות שכתבן בראשונה יכול לצרפן לפרשה מוקדמת מתפלין אחרות שנפסלו בהן פרשיות המאוחרות. ואם אי אפשר לו לצרפן צריכים גניזה).

ויש אומרים שראוי להקדים ג"כ פרשיות של יד לשל ראש מפני שמוקדמת בפסוק, אך אם לא הקדים לא פסול.

(ויש אומרים שלכתחלה ראוי להקדים פרשיות של ראש לשל יד מפני שקדושת של ראש חמורה משל יד, וכן נכון ע"פ הקבלה):

***

חידוש וביאור:

א)  "מצות תפלין שיכתוב", כן הוא לשון הטור ושו"ע. ויש לדקדק פירוש לשון זה, שהרי כדי לקיים מצות תפלין צריך הרבה פעולות, עשיית הבתים, הנחת הפרשיות בהן, כריכתן בשיער, קשירת הרצועות וכו'. ולמה כתבו "מצות תפלין" בענין הכתיבה דוקא?

והרי ידוע שאין מצות התורה בכתיבתן [לבד] אלא המצוה להניחן. ואין הכתיבה ושאר פעולות הנ"ל אלא הכשר ותיקון למצוה עצמה?

ב)  ונראה טעם הדברים ע"פ הרמב"ם ריש הל' תפלין "ארבע פרשיות אלו, שהן קדש לי והיה כי יביאך .. ושמע ווהיה אם שמוע, הן שנכתבות בפני עצמן, ומחפין אותן בעור, ונקראין תפילין".

"הן שנכתבות בפני עצמן", הכוונה, שהרי אסור לכתוב פרשיות פרשיות מהתורה, אלא רק ספר שלם, כמו שכתב הרמב"ם (הל' ס"ת פרק ז הל' יד, שו"ע יו"ד סי' רפג סעי' ב, שו"ע רבינו סי' שלד סעיף יג), אבל תפלין [ועד"ז מזוזה] היות שנצטוינו לכתבן לבדן [לא כספר שלם, אלא כפרשיות לבדן] "הן שנכתבין בפני עצמן" מחמת המצוה.

וכן כוונת הטוש"ע ושוע"ר משום שמצות תפלין לכתבן, לכן מותר לכתבן פרשיות פרשיות. ולא יקשה מכאן על האיסור לכתוב שאר התורה פרשיות פרשיות. כלומר, רק כאן שהוא מצות התורה, מותר לכתבן פרשיות פרשיות.

ג)  וצריך לכתבן כסדר שהן כתובות בתורה, לכתוב תחלה פרשת קדש ואח"כ והיה כי יביאך וכו'.

יש לפרש אריכות לשון רבינו, שצרריך לכתוב תחילה פרשת קדש עד תומה דוקא, ורק אח"כ להתחיל פ' והיה כי יביאך, וכן שאר הפרשיות. ולא רק קדימת כללות פרשה א' לב' [דהיינו שסיים פ' קדש לפני שסיים פ' והיה כי, ונמצא שהיא קודמת לה בסדר כתיבתה], אלא גם שכל אות מפרשה א' תהא קודמת כסדרה לפרשה ב'. ובלאו הכי הדבר מוכרח לדין משו"ע רבינו סי' לב סעיף לד.

ד)  ואם שינה סדרן פסולין (התפלין הנעשים מפרשיות אלו. אבל הפרשיות עצמן יש להן תקנה כו' ואם אי אפשר לו לצרפן צריכים גניזה).

הטעם שהעמיד רבינו סוגריים כאן, כי במכילתא שהוא מקור הדברים נאמר שהן צריכין להיות כתובות כסדרן, ואם לאו יגנזו. ויש מקום לטעות שהכוונה, שעצם כתיבת פרשיות התפלין שלא כסדרן פוסלן [והטעם משום שאין רשות להעתיק פרשיה מהתורה, שלא ניתנה ליכתב פרשיות פרשיות אלא משום מצות תפלין או מזוזה, וכאן אינה מצוה שהרי אינו כותבן כסדרן] ואי אפשר לקחת מהן לחברן לפרשיות אחרות המתיאמות לסדר כתיבתן, משום שהן פסולות בעצמן. קמ"ל שאין הדבר כן, אלא שהפסול אינו בעצם כתיבת הפרשה אלא רק בסדרן, ואם ימצאו פרשיות אחרות המתאימות לסדרן, מותר לצרפן והתפלין כשרות.

ה)  ויש אומרים שראוי להקדים ג"כ פרשיות של יד לשל ראש מפני שמוקדמת בפסוק, אך אם לא הקדים לא פסול.

(ויש אומרים שלכתחלה ראוי להקדים פרשיות של ראש לשל יד מפני שקדושת של ראש חמורה משל יד, וכן נכון ע"פ הקבלה).

הלשון וי"א .. וי"א .. מוכח שהדיעות שקולות, ואין הכרע ועדיפות לשיטה אחת על פני השניה, ע"פ נגלה. ורק ע"פ קבלה נכון יותר לעשות כשיטה השניה.

ונראה לי שזה הטעם שהעמיד רבינו את הסוגריים כאן בשיטת היש אומרים הב' – כי עדיין רצה לעיין בדבר האם השיטות שקולות, או שמא יש עדיפות לשיטה השניה, גם ע"פ הלכה.

ו)  ונראה ששיקול ב' הדיעות כאן, הוא ע"ד הדין בתדיר ומקודש שאין הכרע מי קודם, כמבואר ברמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ט. וכן כאן, כסדרן הרי זה דומה לתדיר, שהרי התורה הקדימתו, וקיי"ל שתדיר [כסדר שהן כתובות] ומקודש אין הכרע איזה עדיף, ויכול לעשות כפי שירצה.

ולכאורה מכאן יש ללמוד הלכה חמורה, דמי שאינו יכול להשיג אלא תפלין אחת בלבד, של יד או של ראש, איזה מהם יקח. דלפי שיטה הא' של יד קודם בתורה, ולפי שיטה הב' הראש מקודש טפי.

עי' משנה ברורה סימן כו, ביוצא לדרך וא"א להניח אלא תפלין אחת, איזה מהם יניח של יד או של ראש, וכתב שתי דיעות בכך – ונראה לי שהיא אותה מחלוקת המבוארת כאן. (אמנם אפשר דלא פליגו האחרונים במ"ב שם, אלא, כאשר עכ"פ יוכל להניח אח"כ גם התפלין השני. אבל אם יודע שיוכל רק להניח אחת מהן לבדה כל היום דילמא לא פליגו. ולא משמע כן, אלא דנחלקו כנ"ל, אפילו אם לא יניח השניה כלל).
ובשערי תשובה (סימן כה סעיף א) כתב בשם שו"ת דבר משה דמי שאין בידו להשיג רק תפלה אחת, של ראש קודמת.

דיו קפץ מהאותיות

שתי התמונות מאותה פרשיה, רק אחת מהן כנגד האור.

הדיו קפץ מכמה אותיות - האותיות מ,ת [מצותי], ש,ב,ת [ושבעת], ה [השמרו] - פסולות, כי לא נשאר בדיו שלהן צורת אות כלל.

ה"א - רגל שמאל משוך

העולם מכשיר ה"א [תיבת 'משה'] זה, אע"פ שהירך משוך מדי. יש מחמירים לפסלה משום שינוי צורה (וכן נראה לי עיקר).

האם מועיל לגרר מהעובי שלה להעמידה על צורתה הנכונה, והאם זה מתקן אותה שתהא לכתחילה?

מי שפוסלה יסבור שהגרירה הוא חק תוכות. ומ"מ למכשירים עצמם עדיף שתהא צורתה הנכונה, ולכן עדיף לתקנה בגרירה כנ"ל. אך מ"מ לא תהא מחמת התיקון הזה "לכתחילה".

וי"ו - האם יש בו שיעור אות

הוי"ו יש בו בליטה נוספת תחת הראש. השאלה: מהיכן אנו מודדים עובי הראש להצריך שיעור ירך כנגדו [כי שיעור ירך הוי"ו בדיעבד חייב להיות יותר עבה [גבוה] מעובי הראש]? כי אם נמדוד מהבליטה התחתונה אין בה שיעור ירך?!

נראה לי שהוי"ו כשר, ויש להחשיב את הראש כחלק העליון הבולט, והחלק העודף למטה אינו נחשב לעובי הראש. ועל כן מותר לגרר עובי זה להיטיב צורת הוי"ו.

אך מ"מ קשה לי להגיד שהוא מהודר לפני או לאחר התיקון הזה [מחשש של שינוי שיעור האות וחק תוכות].

חדר פנימי במקלט המשרת לגן ילדים

מקלט המשרת כגן ילדים, בחדר הפנימי משתמשים בו לתליית מעילים ואיחסון צרכי הגן - האם חייב במזוזה?

יש לחייב במזוזה, כי בכל אופן משרת את הגן ילדים, והוי לכל הפחות כמחסן ואוצרות שבבית. כי הילדים אוכלים בגן ומשחקים שם וכו' והוי בית דירה החייב במזוזה.

והיכן יקבענו? יש לקבעו על פי ימין הכניסה, כלומר שדרך הכניסה הוא מהחוץ [החדר הראשון] לחדר הפנימי.

ולפי מנהג חב"ד שהולכים בחדרים הפנימיים אחר היכר ציר, והדלת בטחון נפתחת החוצה - כבר כתבתי בזה שלענ"ד אין לילך במקרה זה אחר היכר ציר כי הדלת אינו משרת כאן כדלת רגילה, אלא נפתחת ע"פ חוקי הבטחון כנגד הרגיל [החוצה], ולכן יש להחשיב זה כפתח שאין בו דלת, וחברי חולקים עלי.
ראה:
פורום לנושאי סת"ם: היכר ציר בדלת ממ"ד - הוספה,
פורום לנושאי סת"ם: שאלה אחת ותגובות שקיבלתי מפורום השלוחים,
http://hebrewstam.blogspot.co.il/2012/01/blog-post_7836.html

דלי"ת, למ"ד

הד' של ידכם משונה קצת ממה שצ"ל - הירך קרוב מדי למרכז ואינו בשיפוע - נראה שצריך הבחנת תינוק, ולאחר שיקראנו יש לתקן צורתו.

הל' כשרה בדיעבד [אבל לכתחילה הצואר יוצא מקצה הגג דוקא ולא לפנים מקצה הגג].

תשובת אגרות משה – האם יש חיוב מזוזה בפתח שאין ניכר ימין ביאה

אגרות משה (יורה דעה סימן קעו)

 

חידושי הלכה היוצאים מדברי התשובה:

א.  האגרו"מ סובר "לא שייך לתלות מקום הקביעה ברצון האדם". אלא מקום הקביעה הוא מוחלט על פי דין תורה בלבד.

ב.  צריך שיהא ימין ביאה שהוא מקום קביעת המזוזה ניכרת, ואם אינה ניכרת אזי הפתח פטור ממזוזה, כי אין לה "ימין ביאה" כלל.

ג.  הוכחתו משיטת התוספות והראב"ד [הרא"ש, וחכמי לוניל מובא בכס"מ הל' מזוזה פ"ו] הסוברים דאין הפתח חייב במזוזה בגלל הדלת, אלא אף פתח שאין בו דלת חייב [דלא כשיטת הרמב"ם], ובגמרא מנחות לג קאמר ר' נחמן לריש גלותא "קבע דשא ברישא" לידע כיוון היכר ציר שיוכל לקבעה. ומזה שלא היה מספיק לר"נ לברר היכן תהא מקום ההיכר ציר, אלא הדגיש "ברישא" שצריך שיקבע ההיכר ציר ממש בפועל, מוכח דעד שאינו ניכר ימין ביאה [ע"י היכר ציר הדלת] אינו חייב.

ד.  דעתו דאין ימין ביאה סימן לבד לידע היכן יקבע, אלא הוא גורם בחיוב. ובהעדר ימין ביאה ניכר, הפתח פטור ממזוזה. וכן בדלת מתקפלת שאין לה היכר ציר ואין בה עדיפות לצד זה או לאחר, פתח זה פטור ממזוזה כי לא ניכר ימין ביאה בה.

וגם לרמב"ם דשער בלא דלת פטור, אפילו אם יש בה דלת, אלא שאינו ניכר להיכן נפתח, כגון שהדלת קבועה באמצע השער, ואין היכר ציר לשום צד, הדין דפטור ממזוזה, כי לא ניכר ימין ביאה.

ה.  אבל פתח שידוע רוב הילוך בני אדם, כגון שהכניסה הוא מבחוץ לצד פנים הבית, חשיב בכך ניכר ימין ביאה, וחייב.

החולקים על דעת האגרו"מ, ותמיכה לסברתם

ו.  האחרונים (ראה מקדש מעט רפט ס"ק יג, מנחת אלעזר ח"ב סי' מ בשם מהרש"ק, שבט הלוי ח"ב סי' קנב, חובת הדר פ"ח סעיף ה) חולקים על פסק זה של האגרו"מ, וסוברים דבמקרה שאין הכרע איזה צד ימין - הרי שיקבע המזוזה ע"פ ימין ביאה לפי רצונו.

והוכיחו מהירושלמי סוף מגילה, שבמקרה כזה יקבע במקום שירצה - דלא כאגרות משה. [וי"ל דסובר האגרו"מ דאין הלכה כירושלמי נגד הבבלי לפי' תוס' וראב"ד הנ"ל].

ז.  הוכחת האגרו"מ חזקה לפי פירוש וסברת התוס' וראב"ד [רא"ש וחכמי לוניל] הנ"ל.

אמנם לפי' רש"י [מנחות שם] דהיה צריך לקבוע הסיפים ברישא, אין ראיה. ומפירוש רש"י (ד"ה כגון פתחא) בהיכר ציר משמע שהוא סימן בעלמא לידע, ואינו קובע וגורם בחיוב. וכן משמע מפירושו [שם לג,ב] בדין פתח שבין גינה לקיטונית, דפי' דאע"פ שהיכר ציר לגינה לא אמרינן היכר ציר לפטור. משמע דהיכר ציר הוא סימן המקובל לדרך ימין ביאה, אבל אינו מכריח החיוב.

וכן סברת ר"י במרדכי שאין היכר ציר קובע אלא במקום שאין חשיבות, אך במקום שיש חדר חשוב, ימין ביאה לצד חדר החשוב הוא הימין אף נגד כיוון היכר ציר – משמע דהקובע הוא מחשבת ורצון האדם. (ופסקו כסברת ר"י שבמרדכי הלבוש וש"ך בסי' רפט).

ח.  וכן קשה לפרש דין הגמרא "הלך אחר הרגיל" לפי סברתו, כי משמע שהרגלי בני אדם אף שאינו ניכר לעין בצורת הפתח עצמה, גורם לחיוב. וכן משמע בשו"ע [רפ"ו סעי' י] אם רגיל לצאת בו לביתו, משמע דתלוי ברגילות ודעות אדם. ודוחק לפרש הלכה זו לסברת האגרו"מ.
[וצ"ל דמבאר "הלך אחר הרגיל" לפטור, כלומר שאם אינו רגיל הרי זה פטור. אבל אין "הרגיל" סיבה [חיובית] לחייב.

או אפשר שמבאר כביאור הגדולי הקדש (רפט אות ז) "הלך אחר הרגיל" רוב כניסה בפתח זה. וכן הוא שיטת האגרות משה (יו"ד חלק ד' סי' מג). אבל עדיין דוחק לשיטת האגרו"מ, כי אין "הרגיל" הזה ניכר בעינים בפתח עצמו, אלא רק ידוע מהרגל התנהגות בני אדם].

ט.  וכן נראה סברת רעק"א [גליון שו"ע רפ"ו סעי' יג] דפתח שבין חדר גדול לחדר קטן שאין בו שיעור דע"ד, מ"מ חייב מצד פתח חדר הגדול. ובמה עסקינן, אם היכר ציר ודרך ביאה לצד הגדול פשיטא, אלא על כרחך שמדבר במקרה שהיכר ציר ודרך ביאה לצד חדר הקטן, בכל זאת מחייב מצד שהוא פתח לגדול, כשיטת רש"י דלא אזלינן בתר היכר ציר לפטור בשער הפתוח לגינה.

ביאור שיטת התוספות – דלא כהבנת האגרות משה

י.  אמנם דיוקו של האגרו"מ מתוס' וראב"ד הנ"ל, יש לעמוד עליה. דקושיא אלימתא שאל - למה אמר ר"נ "ברישא", אם אין צורך רק לידע היכן עתיד להעמיד הדלת והיכר ציר?

והוא דיוק חזק. ויותר מדיוק הלשון יש כאן, אלא דיוק כללות הנושא יש כאן.
דלפי פי' התוס' לכאורה איזה חידוש דין יש בסיפור מעשה זה דריש גלותא ור"נ (בשלמא לרש"י חידש דין תולמ"ה, ולרמב"ם חידש דין שהדלת מעכב), דהרי כבר נתבאר קודם בגמרא דאזלינן בתר היכר ציר, ומה חידוש יש כאן?
אלא ודאי החידוש הוא דר"נ הורה דצריך לקבוע הדלתות ברישא. ולתוס' וסייעתם, היינו כדי שיהא ניכר לעין דוקא דרך ימין. ש"מ שזה מעכב.

יא.  ונראה לבאר שיטת התוספות ע"פ הקדמת הבנת שיטת הגמרא עצמה.

בגמרא שם שתי מימרות. א. אר"י אמר שמואל במזוזה הלך אחר היכר ציר. ב. אר"י אמר רב במזוזה הלך הרגיל.

ולכאורה שתי המימרות סותרים, האם אזלינן בתר היכר ציר או הרגיל. ונראה מכל הפוסקים שלא ציינו שיש כאן מחלוקת וכאיזה שיטה מהם הכריעו להלכה, דשתי המימרות אינן סותרים זה את זה.

ושיטת התוס' כמרדכי. המרדכי מבאר [בשם סמ"ג] דבעל הבית שהציר סובב אצלו הוא החייב במזוזה בפתח זה. כלומר, היכר ציר הוא רק במקרה כגון בין תרי בתי, שיש שתי דיעות שונות [גברי ונשי] או שתי בעלים. ואין לבטל דעת אחד מהם מפני השני. אותו בית שהציר נראה אצלו, הוא החייב במצוה.

ובזה יתכן פי' האגרות משה דאם יהא פתח שאין היכר ציר כלל היכן ימין ביאה בין שתי הבתים, אין להטיל חיוב מזוזה על אף אחד מהבתים, וכביאורו הנ"ל בתוס' ובדברי רב נחמן.

אמנם כאשר הפתח תלוי בדעת אחד [בעל הבית אחד] הלך אחר הרגיל, כלומר דעתו וחשיבותו, כסברת ר"י שבמרדכי הנ"ל.

יב.  ודעת הרמב"ם [פ"ו הלכה יא] בתיווך שתי המימרות. דאם הפתח בין שני חדרי חיוב אזלינן בתר היכר ציר לידע באיזה צד יש לקבוע את המזוזה, משום חיוב השער על פי הדלת. ואם הפתח בין מקום חיוב לפטור [לא אזלינן בתר היכר ציר – דהוי כפתח ראשי של הבית לדידן דאין הולכים אחר היכר ציר], אלא אם הוא רגיל יש לחייבו אף לצד בית המדרש, ואם אינו רגיל בו פטור אף לצד הבית, דהוי פתח פטור.

ראה גם פורום לנושאי סת"ם: "במזוזה הלך אחר הרגיל"

קו"ף - הרגל אינו תלוי בחלל האות

יש להסתפק האם זה נחשב שהרגל תלוי בחלל הקו"ף [משום שחצי ימין של הראש בחללה] או לא [משום שיציאת הירך מחוץ לחללה]? נראה לי יותר שזה פסול.

בכל מקרה מותר וצריך לתקנה בהוספת דיו. ואופן תיקונה - להרחיב מעט גג הקו"ף לצד שמאל, ולכוין יציאת הירך יותר לצד ימין - למרכז ראש הירך, כלפי חלל האות. הדגמה של הוספת הדיו [בצהוב]:

ראה גם  פורום לנושאי סת"ם: ירך שמאל של קו"ף - תלוי בחלל או לא?

הגהת מזוזה

אפשר לראות יותר טוב בהגדלה

יודי"ן ארוכין ביותר [בשם ה', ובשעריך] - הרגל ארוך וגם יורד ישר, נהפך ל[שיעור] וי"ו ופסול.

וי"ו [מצוה, ועוד תיבות] - הראש כפוף כלפי מטה - כשר [כל זמן שלא נהפך לפ"א פשוטה קטנה ממש].

פ"א פשוטה רחבה ואינה יורדת מהאל"ף שלידה [אף] - כשר.

ה"א ירך שמאל משוך מאוד [בשם, האדמה] - שורת הדין לפסול, וכ"כ במקדש מעט. וכן נראה שזה שינוי בצורת האות, משום שנשתנה מהיות ירך שמאל למושב, וק"ו הדבר ממה שפסל הברוך שאמר (מובא במג"א ושו"ע רבינו וכל האחרונים) עמידת ירך שמאל באמצע גגה משום שאינה מתדמה לחי"ת [כמבואר בברוך שאמר], כל שכן זה.

כ"ף פשוטה עם עקב [ובלכתך] - פסולה למנהג אשכנז.

ממי"ם מוזרין [ימיכם, וימי] - כשר בדיעבד.

ה"א בשם ק' בטלה צורתה

הה"א הזה אבדה צורתה לגמרי, ומותר למחקה.

יזהר למחוק רק את צד ימין שבה [הדלי"ת] ולהניח היו"ד [שאין צורך למוחקו, וממילא אין לעשות כן לכתחילה], וימחוק מלמטה כלפי מעלה, או מצד שמאל של הגג כלפי ימין - כדי שלא ייראה לרגע כה"א.

זיי"ן פסולה

הז' פסולה מחמת כפיפת ועיקום הרגל, כי נשתנה לגמרי צורת האות לצורה אחרת.
ראה גם  פורום לנושאי סת"ם: ספק זיי"ן

כ"ף פשוטה שגגה קצר

הכ"ף גגה קצר [גם משום שהעבה את הרגל], יש להסתפק בקריאתה. וצריך שאלת תינוק, שמא יטעה בה כוי"ו או כנו"ן פשוטה.

יו"ד עליונה באל"ף חסרת ירך [חסר איבר]

כדאי לראות הגדלה

בשתי התמונות מסומנת אל"ף שיו"ד העליונה נראה שאין בה ירך כלל [הגם שאפשר לדון דאולי יש באחת מהן או בשתיהן ירך כלשהו, נניח זה לצורך הדיון בדבר]. מה דין חסר ירך ביו"ד העליונה זו?

רבים סוברים שיש בזה פיסול [הנקרא "חסר איבר"], ראה במשנת הסופר באות אל"ף [ס"ק יח] שסובר כן.

ואני סובר שהעיקר שזה כשר לדינא [בדעת שו"ע רבינו באות א' דהעוקצין שביו"ד העליונה אינן לעיכוב אלא לכתחילה]. וכבר כתבתי בזה - ראה פורום לנושאי סת"ם: יו"ד עליונה של האל"ף ללא רגל ימין – האם זה חסר איבר?

פשוט שמצוה וראוי לתקן הדבר [והוא קל] בהוספת מעט דיו, כדי שיהא צורה ברורה של ירך ימין. בגלל שכן צורתה לכתחילה, וכן כדי לצאת דעת הסוברים חומרא הנ"ל, היכא דאפשר.

גולם - קו משוך

היודי"ן הללו גלמים ופסולים, כמו שפירסמתי שבוע שעבר.
ראה משנה ברורה סי' לב ס"ק צ (על דין נדבקו יודי השי"ן כו' יותר ממקום דיבוקם דנפסלים) "דהיינו שהיו"ד נעשה קו ישר ולית צורת יו"ד, אבל אין מזיק אם נתעבה הקו מעט".

הלשון 'מעט' מוכיח דדוקא שמעובה מעט הירך, אך לא כאשר [נתחלף צורת היו"ד ש]עיקרו הוא הירך [שהוא מעובה הרבה] ובליטת הראש הוא מעט וכלשהו.
אמנם עיין בס' ביאור הסופר [משנת הסופר עמ' לט, ד"ה עיין) שמצדד בדבר זה לדקדק מלשונות הפוסקים הן לחומרא והן לקולא בנידון. אך מה שכתב לדקדק מלשון החת"ס משנה ברורה ומשנ"ס להקל, אינו נראה לי נכון בפי' דבריהם, אלא דעת המשנה ברורה כנ"ל דהראש צ"ל ניכר בצורה ברורה כחלק עיקר ביו"ד.

ובפרט לפי הסוברים [וכן סובר משנת הסופר (אות א' ס"ק יח)] בדעת הגידולי הקדש שאם נקודת היו"ד שבאל"ף אין בה רגל הרי זה פסול, משום חיסור אבר, ולא סגי מה שצורת הא' עליה והנקודה העליונה ניכרת היטב, כי להיות שחסרה הרגל, ורגל ביו"ד מעכב, הרי חסרה הא' מצורתה הנכונה.
ק"ו דאם יהא הרגל עיקר גמור, ורק מעט ראש כלשהו בולט מפני הרגל, האם יחשב ראש זה ליו"ד? האם ביו"ד עצמה כה"ג תהא כשרה? וממילא באל"ף אינו נחשב כלל "נקודה כעין יו"ד" אלא גולם.

בי"ת עגולה

הבי"ת הזו עגולה לגמרי, אין בה זוית למטה ולא עקב כלל. בליטת הגב [החוצה] היא שוה מהגג ומטה, ואין בה שבירה של עקב, אלא כולה גב עגול.

אינני רואה שום אופן איך להכשירה כבי"ת !!

בי"ת [מבכר] לא ניכר בה כ"כ שבירת העקב. קשה להכשירה, אולי ע"י קריאת התינוק אפשר לתקנה.

הערות על צורות האותיות

פ"א - המילוי של העקב (עיקום גב הפ"א) מוגזם !! נעשה חידוש ושינוי מצורת האות האמיתית. אמנם אין בידינו לפסלה, אך אין זה נכון לכתחילה.

אל"ף - צורת הנקודה העליונה כעין יו"ד [כלומר קטנה ודקה] ולא משוכה כעין רי"ש !!

שי"ן - הזרוע הימנית ממש שוכבת, והרי נעשה שי"ן עם מושב !!

ה"א - רגל ימין עקום מדי, יש כאן שינוי מעט מצורתה. אמנם אין זה פסול, אבל אם תינוק יטעה בקריאתה היא תיפסל (כמבואר בשו"ע רבינו לענין וי"ו שעשה ראשה מרובע, שאע"פ שאין בזה עצמו פיסול, נחשב שינוי מעט שאם תינוק יטעה מחמתה תיפסל). ראה גם פורום לנושאי סת"ם: חוות דעת על מזוזה
ראה גם פורום לנושאי סת"ם: אל"ף - אותו כתב ואותן בעיות.