צ' פשוטה בעייתית בירכה

לגבי צ' פשוטה בנוסף למה שפורסם לאחרונה. כאן הרגל מתפצלת לשני הראשים בשוה.

האם גם זה ניתן לתקן ?

ו' ארוך

גם ו' זאת ארוכה, והתינוק קרא ו. אולי כאן פחות פער בין הווי"ם - הניתן לסמוך על תינוק בכגון זה?
הדלי"ת (ב'מאדך') פסולה היא ממש רי"ש.

וי"ו ארוך פסול

התמונה הזו לקחתי מהפורום באנגלית

הוי"ו הזו פסולה בהחלט, היא ארוכה מדי והיא בעצם נו"ן פשוטה. ואע"פ שרבים פוסלים אותה לנו"ן פשוטה, משום שצורת הראש של הנו"ן פשוטה צריכה להיות כראש זיי"ן ולא כוי"ו, מ"מ זו נו"ן פשוטה בשיעור ולא וי"ו.

עודף דיו בירך תי"ו

יש בירך שמאל של התי"ו  עודף דיו. מותר למחוק את עודף הדיו.

יו"ד סמוכה לנו"ן

אמנם התמונה קצת מטושטשת אך מספיקה להבין את הבעיה - ב'עיניכם' היו"ד והנו"ן יחד נראים כצד"י, הגם שאינם נוגעים.

נראה לענ"ד שזהו דוגמא מצויינת למבואר בשו"ע ושוע"ר סי' לב סעיף ל שאם היו"ד נפרד מהנו"ן בצד"י אזי צריך לשאול תינוק, וכמו"כ כאן כמקרה הפוך שנסמכו היו"ד ונו"ן אולי יקראו לעיני התינוק כצד"י - ולכן צריך לשאול תינוק.

אם היה לנו ברור לחלוטין שהוא צד"י רק עם פירוד מועט, [אז הייתי פוסל כאן] או היה ברור שזה שתי אותיות נפרדות יו"ד - נו"ן, לא היינו צריכים לשאול תינוק.

חדר גדול ויש בו אסלא או אמבטיה

חדר גדול של דיור, ויש בו מטה ושלחן וארונות וכו' ובנו בו אסלא לשירותים וכן אמבטיא לרחיצה, והכל בחדר אחד. האם חדר זה חייב או פטור ממזוזה?

אם מקום הרחיצה או השירותים גלוי ונראה בחדר, אזי דין חדר זה כבית הכסא שאינו דיור כבוד ואסור לקבוע בו מזוזה, ואע"פ שמשתמש בו גם דיורי כבוד, מ"מ חדר שמיועד גם לדיור כבוד וגם לדיור גנאי פטור [ואסור] לקבוע בו מזוזה. (כן מבואר בפוסקים המובאים בב"י ורמ"א רפו סעיף ב, עיי"ש, דכל שקבוע גם לרחיצה או לשאר גנאי פטור, אע"פ שעיקרו לדיורי כבוד).

אבל אם האסלא ואמבטיה מגודרים במחיצות סביבם ווילון או דלת שמפרידם משאר החדר, אז הם חלקו רשות לעצמם והחדר המרכזי [שהוא לדיור] חייב.

ומ"מ צריך לכסות המזוזה שלא תהא נראית כנגד הטינוף.

בית הכסא שמשנה את יעודו

חדר שהיה מיועד לבית הכסא או בית המרחץ [אמבטיא] ועכשיו בעל הבית החליט לבטל תשמישו, ולעשותו לחדר דיור בבית או כאוצר [חדר מחסן לצרכי הבית] בבית, מתחייב במזוזה.

כן מבואר בתשו' פנים מאירות שהביא בפתחי תשובה [יו"ד סי' רפו] אך שם כתב שעקרו את התנור וכדומה, [ולכאורה הכוונה לענינינו שעקרו את האמבטיא והאסלה] וטעמו כדי להוכיח שמשנה לגמרי שימוש החדר.

ומסתבר שזה רק דבר במקרה שאי אפשר באמת להשתמש בחדר אם לא יעקרוהו, וכמו כן חדר קטן של שירותים, לכאורה גם אין משתמשים בו לבית הכסא אינו ראוי לשאר שימושים כי הוא קטן והאסלה תופסת מקום רב, לכן בעי עקירה. אבל חדר גדול שיש בו אסלא ואמבטיה והניחום שמה, ומשתמשים בכל שאר המקום בחדר לצרכי דיור, נראה דלא בעי עקירתם, אלא כל שהחליט להשתמש בו תשמישי דיור של כבוד והמקום נקי, חייב במזוזה.

פסול הממנה כשר לכתוב עבורו אות בס"ת

שאלה:  מי שפסול לכתוב סת"ם [אינו שומר שבת] הממנה את הסופר לכתוב עבורו בשליחותו אות בס"ת, האם הוא מקיים מצות כתיבת ס"ת [לפי המנהג המקובל שכל המשתתפים בסיום ס"ת וכותבים אותיות מקיימים בכך מצות כתיבת ס"ת]?

תשובה:  פשוט שהוא מקיים המצוה בכך, דאע"פ שהוא בעצמו פסול לכתוב, אינו פטור מהמצוה. והיות שהוא מחוייב הרי שלוחו כמותו לקיים המצוה.

מזוזה בבית שדרים איש ואשה יחד, אחד מהם נכרי

בהמשך לשאלה [שבוע שעבר] האם מותר למכור לנכרי מזוזה, חזר ובא אותו נכרי וטען שאשתו יהודיה ועל כן זכותו לרכוש מזוזה ?!

נראה לי שורת הדין, דאם בעל הבית החוקי הוא יהודי, בין האיש או האשה, כלומר הבית רכוש יהודי או היהודי הוא השוכר וחתום על חוזה השכירות - שמבחינת החוק יכול היהודי להוציא את האחר מהבית, הוא חייב במזוזה.

ולהיפך אם בעה"ב או השוכר הוא הנכרי הבית פטור ממזוזה.

ואם שניהם בעלי הבית בקנין או בשכירות, באנו למחלוקת הפוסקים, לפי הרמ"א ר"ס רפו שותפות ישראל ונכרי פטור ממזוזה, ולפי הרשב"א שהביא בדק הבית ר"ס רפו הישראל חייב. וכתבו האחרונים לקבוע מזוזה בלי ברכה.

ונראה לי שאפילו אם הבית פטור [במקרה והבע"ב החוקי הוא הנכרי] היות שדר ישראל בקביעות בבית, אע"פ שהוא פטור, מותר ליתן לו מזוזה לקבוע על הפתח, דמ"מ שמירה וזכרון מצוה לישראל ישנו.

וצריך ליזהר [במקרה ויש צד חיוב ישראל במצוה] שיקבענו ישראל במקומו, דקביעת נכרי אינו קביעת מצוה ופסול.

עוקץ שמאל של יו"ד

בנוגע לקוץ של רבינו תם ביו"ד מצינו תוארים שונים:  "קוצו של יו"ד" בגמרא מנחות לפי פירוש ר"ת בתוספות שם,  "עוקץ שמאל" בלשון שו"ע רבינו באות יו"ד,  "רגל שמאל" בלשון המרדכי, ומגן אברהם [סי' לב ס"ק לו בשם הב"י].

האם יש חילוק בין התוארים הללו במשמעות הציור של הקוץ, וכן האם יש חילוק הלכתי הנובע מכך?

נלענ"ד שיש אמנם חילוק בין ג' התוארים הללו, הן מבחינת הציור של הקוץ באות יו"ד, והן מבחינה הילכתית. וכבר כתבתי על כך בס' אותיות הרב באות יו"ד (אות ב).

א.  לענין ציור האות, 'עוקץ' הוא זוית וחידוד של קצה האות, ובא לומר שאין כאן תוספת חלק או איבר באות, אלא רק ציור צד שמאל התחתון שביו"ד שיהא עוקצי-זויתי ולא עגול [בנוסף לכך שהוא פונה מעט כלפי מטה מטעם המבואר בגמרא - יו"ד ראשו כפוף], אבל התואר קוץ או רגל משמען תוספת על ציור האות, חלק נוסף, כמו התגין שהן מכונים קוצים שהן תוספות לאות, ובודאי רגל שמאל מורה על תוספת לגוף האות [היו"ד] כמו רגל ימין שהוא תוספת.

בקיצור - התיאור עוקץ מורה שאין תוספת, קוץ ורגל מורים על תוספת.

אחד מהטעמים שרבינו בחר לכנותו "עוקץ" - נלע"ד כדי להשוות המובא בראשונים קוצו של יו"ד לר"ת שהוא עוקץ שמאל עם המבואר בכתבי האריז"ל.

וזה לשון משנת חסידים (מסכת תיקון תפלין פרק א משנה י): היו"דין יעשם בג' קוצים, קוץ עליון תחילה, ותחתיו הגוף, ותחת הגוף הרגל [כלומר רגל ימין].

א"כ ע"פ האריז"ל אין קוץ רביעי בצד שמאלו, דו"ק היטב, על כן מבאר רבינו שהגוף עצמו (שהוא הקוץ האמצעי בכתבי האר"י) צדו השמאלי הוא עוקצי ומוטה כלפי מטה, אך אין שום תוספת מעבר לג' חלקים הללו.

ב.  מבחינה הלכתית, ברור שהכינוי רגל שמאל מורה שהוא איבר נוסף, ולכן אם עשה שני רגלי שמאל האות נפסלת כי יתיר איבר כחסר איבר כמבואר באחרונים. אבל אם הוא עוקץ או קוץ [תג] הרי תוספתו אינו תוספת איבר לפסול, וא"כ עשה ליו"ד שני קוצי שמאל [של ר"ת] אינו נפסל.

פיטום הקטרת בכתב אשורי

בנוגע למה שכתבתי בענין פיטום הקטורת בכתב אשורי

כתיבת פרשת הקטרת בכתב אשורי על הקלף

ידידי הרב אביאל בניסטי שיחיה הפנה את תשומת לבי, למקורות הבאים:  כף החיים סי' קלב סעיף קטן כג - אפשר לראות את זה ב- Hebrew books

http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41181&st=&pgnum=229

וזה לשון כף החיים שם (בשם ספר רוח חיים לגאון רבי חיים פאלאג'י): אמירת פיטום הקטרת מתוך כתב אשורית ככתיבת ס"ת היא סגולה לזכות ולעושר ויהיה מוצלח בכל עסקיו עכ"ל.
(לא מפורש האם כתבו רק הברייתא דתנו רבנן פיטום הקטרת כו' או גם פרשת הקטרת הכתובה בתורה כפי שאומרים בתפלה. ומסתברא שכוונתו לכל, כולל הפרשה עצמה.

וכן משמעות מקור קדום יותר - ספר עבודת היום לרבי משה ן' מכיר [עמוד 9  ד"ה והחושש])
http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41230&st=&pgnum=8

אמנם כפי שציינתי במאמרי הנ"ל זה נגד פשטות הפוסקים, שו"ע יו"ד סי' קעט סעיף יב, ואורח חיים סי' שלד סעי' יד והפוסקים האחרונים, שאסור לכתוב פסוקים או פרשיות מהתורה על קלף וקמיע. וכנראה שהם סמכו על המקילים שציין בשו"ע או"ח הנ"ל ושו"ע רבינו שציינתי.

שאלה מעניינת בפורום באנגלית

שאלה מעניינת המופיעה בפורום באנגלית:

The International STa"M Forum: hei instead of daled

טעה וכתב ה"א במקום שצריך דלי"ת, הוסיף דיו ועיגל זוית הדלי"ת להפכה לרי"ש, ואחר כך מחק רגל שמאל ושוב ריבע זוית ועקב הדלי"ת, האם זו כשרה כי נעשתה [סיומה] בכתיבה, או שמא יש כאן חק תוכות?

אני מסתפק בדבר, דאע"פ שמסברא נראה דכל שסיים וגמרה בכתיבה הרי אנו מקילים להכשירה (כמבואר במגן אברהם לב ס"ק כג) שמא במקרה דידן הרי הוספת הדיו לעגל הדלי"ת לעשותה רי"ש היתה 'כתיבה פיקטיבית' כי הרי לא רצה באמת לעשותה רי"ש אלא רק להצילה מגרירה גדולה בלבד, ואם כן שמא זה מוגדר ככתיבה בפיסול, ולכן חייב למחוק רגל ימין כדי לסיים צורת הדלי"ת בכתיבה כשרה.

דוגמא זו [טעה ועשה ה"א במקום דלי"ת] מופיע בהלכה וכתוב בפוסקים העצה למחוק רגל ימין ורגל שמאל, ולא נשמע מעולם עצה זו להפוך הדלי"ת לרי"ש כו'.

צריך עיון והארה - מה הדין במקרה זה.

צד"י פשוטה - בעיה בירך

בעיה בצד"י הזו - אין הגדרה ברורה היכן מסתיים חיבור ראש ימין והיכן מתחיל הירך היורד [מחיבור שתי הראשים] כלפי מטה.

על מי חיוב מזוזה - בפתח שבין שני בעלי בתים

פתח שבין שני בעלי בתים, על מי חל החיוב לקנות ולקבוע את המזוזה?

כתוב בסמ"ג פתח שבין שני בעלי בתים, היכן שהציר מונח שם החיוב. וכן פשוט בדעת הרמב"ם (עי' פרק ו הלכה יא) ושו"ע (סי' רפט סע' ג) דהחיוב חל על בעל הדלת, כלומר להיכן הדלת נכנסת שמה [היכר ציר] הוא בעל החיוב, ועליו מוטלת המצוה.

היכר ציר בפתח שבין ישראל לנכרי

צ"ע מה הדין בפתח שבין ישראל לנכרי, האם מתחשבים בהיכר ציר, דהיינו להיכן הדלת נפתחת, ואם נפתחת לצד הישראל, הישראל חייב במזוזה, ואם הדלת נפתחת לצד הנכרי פטור, או דבכה"ג לא אזלינן בתר היכר ציר?

דין היכר ציר בין מקום חיוב למקום פטור מבואר בגמרא מנחות לד,ב [פתח שבין בית (מקום חיוב) לגינה (מקום פטור)] שלא אזלינן בתר היכר ציר כדי לפטור, אלא הפתח חייב במזוזה אפילו נגד כיוון היכר ציר, כגון שהדלת נפתחת לתוך [היכר ציר שלה בצד] הגינה, אעפ"כ חייב לקבוע מזוזה בשער לצד כניסה לבית. ולא נאמר דין היכר ציר אלא בין בפתח שבין שני בתים ששניהם שוים בחיוב "בי גברי ובי נשי" [מנחות לג,א].

א"כ יש לדון פתח שבין ישראל ונכרי הרי זה כפתח שבין מקום פטור לחיוב, דלעולם חל חיוב מזוזה על צד החיוב, כלומר בכיוון הכניסה לבית הישראל [ולא אזלינן בתר היכר ציר לפטור].

אלא שיש לחלק בין הפטורים של גינה ודירת נכרי, דגינה אינו מקום דיור כלל [לשון הגמרא שם "אויר" כלומר מקום ריק] משא"כ דיור נכרי הוא דיור, ושמא אזלינן בכה"ג אחר היכר ציר אף לפטור.

והרי פשוט שפתח שבין דירה לבית כסא ובית המרחץ שפטורים משום שאינם דירת כבוד, אף הפתח הזה פטור לגמרי גם לצד הבית, דלא שייך לקבוע מזוזה על פתח כזה משום דיור שאינו של כבוד. ואפילו אם המזוזה לא תהא חשופה לצואה וטינוף, מ"מ פטור כי הפתח אינו של כבוד. ולא שייך לחייב כלל בפתח זה, גם לצד החיוב.

א"כ אפשר לומר שדיור נכרי ג"כ לעולם הוא פוטר פעיל (כדיור שאינו של כבוד), ולא כפטור ריק "אויר".

ונראה שזה תלוי במחלוקת הפוסקים [המובא בב"י ובדק הבית יו"ד ר"ס רפו] האם דירה של שותפות ישראל ונכרי חייב או פטור במזוזה, דלסוברים חייב משום שדירת הנכרי הוא כלום, ממילא נשאר החיוב מצד יהודי שדר שם. משא"כ לסוברים ששותפות נכרי פוטר ממזוזה, משמע שזה פטור פעיל דהדיור והשער לא תקינים [כלשון שנמצא במרדכי דהוי חצי בית וחצי שער].

ומעתה לסוברים דחייב במזוזה הוי דין פתח זה כפתח שבין בית לגינה דלעולם חייב מצד הבית, כמו"כ בפתח שבין ישראל לנכרי לעולם יש חיוב מצד כניסת הישראל ואין זה משנה לאיזה צד ההיכר ציר. ואילו לפוטרים הרי זה פטור בכל גווני בין שהיכר ציר לצד ישראל או לצד הנכרי.

כן נראה לי נכון לדין (ודלא כמו שכ' בחו"ה פרק ב הערה י בשם קונטרס המזוזה, עיי"ש). על כן אם אפשר לישראל לקבוע מזוזה על ימין כניסה של פתחו בלי ברכה, כן יעשה.

נו"ן עם עקב

נו"ן עם עקב אינו שינוי צורה לפסול, עקב זה מבואר בבית יוסף באלפא ביתא השניה עיין שם.   אני כותב את זה, כי היה לי סיפור לפני הרבה שנים על תפלין של סופר ירא שמים עם כתב יד מהודר ביותר שעשה נו"ן עם עקב [הרבה יותר יפה ועדין מהתמונה כאן] ולשכת הגהה מפורסמת החזירה אותם בטענה שלנו"ן יש עקב והיא שאלה של שינוי צורת האות.

לכן חובתי להודיע שהנו"ן הזו כשרה.

אמנם מבואר בשו"ת לבושי מרדכי בס"ת שהיו בו נוני"ם עם עקב שפסלם משום שדומים לבי"ת, על כרחך המדובר במקרה שלפניו היו בנוני"ם רחבים קצת שבצירוף העקב היו נראים לבי"ת, אך נו"ן שצורתה טובתה ולא חסר בצורתה מאומה פרט לזה שיש בה עקב אין בשום פנים לפסול.  שוב מצאתי את הדברים מפורשים בילקוט הסופר (משנת הסופר עמ' נו, ד"ה עשה לה עקב כשר).

ולמטה תמונה של נו"ן עם עקב שהיא בעיה שמתדמה לבי"ת.