במילה "לטוטפת" [בשורה האחרונה] השירטוט חתך את הקלף ועשה שריטה [קרע עד] מעבר לקלף. אי אפשר בתמונה לראות את השריטה, אבל מתחת לגג הלמ"ד וראש ימין של הטי"ת, רואים נזילת הדיו לצד השני של הקלף דרך השריטה.
מה דין האותיות הללו והמזוזה הזו?
אמנם נקב קטן שאינו נראה לעין והדיו עובר עליו וסותמו אינו חשוב נקב כלל [כמבואר בשו"ע והפוסקים בסימן לב], אך שריטה ארוכה, אע"פ שהיא דקה וגם אינה נראית לעין [ובמצב כתיבה רגיל הדיו יעבור עליו ויסתמנו], היות שכאשר תמתח לצדדים ייראה הנקב, דינו כנקב הנראה לעין לכל דבר. כן פסק במקדש מעט [בסימן לב ס"ק לח. ובלאו הכי, לדעת המקדש מעט (שם ס"ק לד) כל שהדיו מחלחל ועובר לצד השני של הקלף, חשיב נקב שאין הדיו עובר עליו, ואינו מוקף גויל].
ולכן הל' שנחתך צוארה - פסולה, כי האות אינו גולם אחד, וגם אינו מוקף גויל. ודבר זה לא ניתן כלל לתיקון.
הט' אינו מוקף גויל ופסול עד שיקיפנו גויל בגרירה [אם אפשר].
היות שהל' פסולה צריך לגרר [במזוזה - שצ"ל כתיבה כסדרן דוקא] כל תיבת 'לטוטפת', ולחזור לכתבה אחר השריטה. ואע"פ שישאר ריוח כשיעור ז' יודי"ן בין התיבות [והיו - לטוטפת] בדיעבד זה כשר, כי אין בו שיעור פרשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה