חיוב מזוזה בבית אוצרות מד"ת או מדרבנן

כתבתי בבלוג הקודם 'חיובי בית אוצרות מחסן או חנות במזוזה':

נראה לי שדעת הרמב"ם, וכן שאר הראשונים (רי"ף ורא"ש) שהעתיקו לשון הברייתא (יומא יא) "ביתך המיוחד לך [לדירה] פרט וכו" כולם סוברים דחיוב מזוזה בבית האוצרות אינו מדאורייתא, וכל הדיון והתנאים [מתקשטות או סתמא] הוא מדרבנן לבד. ושכן כתב בס' מזוזות מלכים [דף סד, שלום ואמת ד"ה ולדעתי].

א)  אמנם יש להקשות על הנחה זו, דהא ברייתא זו "בשעריך אחד שערי בתים ואחד שערי חצירות ואחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות ורפת ולולין ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן חייבין במזוזה, יכול שאני מרבה אף בית שער אכסדרה ומרפסת ת''ל בית מה בית מיוחד לדירה יצאו אלו שאין מיוחדין לדירה". משמע שכולה דין תורה, שהרי התנא ממעט אח"כ בית שער אכסדרה משום שנאמר ביתך יצאו אלו וכו'. וכתבו התוס' (יומא שם, ובמנחות וסוכה) דלימוד הנ"ל בברייתא לפטור בית שער היינו מדין תורה, אבל מדרבנן חייב כדמוכח בכמה מקומות בש"ס. א"כ הברייתא הנ"ל דין תורה קאמר. וכן מוכח מהכללת התנא "אחד שערי בתים" דודאי שערי בתים הן מדאורייתא, א"כ כמו כן שאר הנזכרים כולל אוצרות יין ושמן הוו מדאורייתא. ומכיון שהרי"ף ורא"ש העתיקו ברייתא זו מסתמא היא הלכה, וא"כ חיוב אוצרות לשיטת הרי"ף ורא"ש הוא דאורייתא.

ב)  הנה קושיא זו יסודה על הנחת התוס' [ונראה שכן גם סברת רש"י] דהברייתא "בשעריך אחד שערי בתים כו" ודאי דין תורה, וא"כ משמע דחיוב בית אוצרות גם הן דין תורה לפי תנא זה.

אמנם אין הכרח כלל לומר שהרי"ף ורא"ש סוברים כן, ואדרבה פשט לשונם משמע לא כן. דלאחר שהעתיקו לשון הברייתא והמיעוט "יצאו אלו שאינן מיוחדין דירה" [ומן הסתמא גם אוצרות אינן מיוחדין לדירה כנת"ל], חזרו ופירטו "ובית התבן והבקר ואוצרות שהנשים רוחצות שם פטורות", כלומר באו לבאר דאע"פ שהברייתא סתמה הדבר, מ"מ לא כל בית בקר ואוצר חייב אלא רק סתמן, אך ברוחצות פטור.

ודבר מסתבר דאם יש חילוק בבית הבקר ואוצרות בין סתמא לרוחצות, ש"מ שאין החיוב דאורייתא, דבדאורייתא אין חילוק. אלא או עיקר דיור זה חייב או עיקרו פטור [כמו בית מרחץ עצמו], אלא על כרחך שעיקר חדר זה אינו מרחץ, אלא שפטרוהו חכמים משום שרוחצות בו, שמע מינה מדעשו חילוק זה, שזה אינו דין תורה. וכמו שפי' הבית יוסף בכוונת הטור [ר"ס רפו. וכן הסכימו רמ"א ושאר אחרונים שזה דעת הטור] דדוקא באלו בית הבקר ובית העצים [ועד"ז אוצרות יין ושמן שנזכרו בברייתא] אם רוחצות פטור, משום שאין עיקרן לדירה, אבל דירה גמורה גם ברוחצות לא נפטר.

כלומר בחדר גמור החייב מן התורה, אין מקום כלל לפטור מה שרוחצות בו, כי אין זה עיקר הדיור בחדר זה. ומה שפטרו בית העצים והדומה משום שרוחצות, כי אינן מיוחדין לדירה, אלא שחכמים חייבוהו בסתם, אך ברוחצות בו פטרוהו, משום שדומה לבית המרחץ.

ג)  ואע"פ שהרי"ף ורא"ש [וטור] העתיקו לשון הברייתא, לא נחתו לדקדוקי הדברים (הנ"ל, שכל הנזכרים הן חיוב דין תורה), אלא רק לומר שיש חיוב בכל המקומות הנ"ל, בין שיהא דינן ד"ת או דין דרבנן. ודבר זה אפשרי שפוסק יעתיק לשון הברייתא, כי היא לשון פשוטה ומבוארת להלכה למעשה, אבל לא נתכוין לכל מה שיש לדקדק מהברייתא בפרטי הדברים.

וא"כ בדין בית אוצרות ס"ל לפוסקים כשאר הברייתות הנזכרות ביומא, דמוכח מהן שחיובן רק ד"ס.

ד)  ובזה יש להבין שיטת הסמ"ק ומהר"ם שהעתיק הב"י [שם] דכל חדר שיש בו דבר גנאי כרוחצות פטור, אף בדירה גמורה.

דיש לומר שאזלו בשיטת התוס' הנ"ל דברייתא זו דין תורה קאמר, ומיירי דוקא בסתם בית אוצרות שחייבין, כפי שנתבאר בגמרא שם. ומזה שפירשו רב יהודה ורב כהנא דברוחצות לכו"ע פטור, ש"מ שרחיצה פוטר אף במקום חיוב של תורה, ולכן אף חדר גמור שרוחצות וכו' פטור. [אלא ששיטת ההלכה לא כדעה זו, כמבואר בטור ב"י ורמ"א].