ריוח בתוך תיבה, משיכת נו"ן וצד"י

ב"ה, ה' אב, הילולא של האר"י ז"ל

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף לו

אמנם יש להסתפק במצ"ת שמשפטה להיות חסר וכתבה מלא אם מועיל אריכות הצ' למטה אחר שיגרור הוי"ו כי שמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כב' תיבות וכן בנת"ן שמשפטה להיות חסר אם מועיל אריכות הנו"ן למטה אחר גרירות הוי"ו ומכל מקום כל שנראית כב' תיבות פסולה אבל אם בתחילת הכתיבה ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוכה בתוכה כזה כשר ובלבד שלא ימשוך יותר מדאי ואם המשיך יותר מדאי כדי למלאות השיטה יש להסתפק אם כשר אם לאו ויש להראות לתינוק שאינו לא חכם ולא טפש כמו שעושין בכל אות שיש בה ספק כמ"ש סימן ל"ו:

פירוש:

אמנם יש להסתפק (בדין ריוח בתוך התיבה בין אות לאות שפוסל) ב(תיבה) 'מצת' (שבתפלין) שמשפטה להיות חסר (וי"ו), וכתבה מלא (וי"ו – מצות), אם מועיל אריכות (מושב) הצד"י למטה (לקרבה לתי"ו) אחר שיגרור הוי"ו (היתיר), כי שמא כל עוד שאינו מאריך (גג) האות למעלה (וניכר פירוד בין הצ' לת' בגגותיהן) נחשבת כב' תיבות (ופסולה, ולא מהני קירוב שלמטה), וכן (יש להסתפק ספק זה) ב(תיבה) 'נתן' שמשפטה להיות חסר (וי"ו, וכתבה מלא וי"ו – נותן), אם מועיל אריכות (מושב) הנו"ן למטה (לסמכה לנו"ן פשוטה) אחר גרירות הוי"ו. ומכל מקום כל שנראית (לעינינו תיבה זו) כב' תיבות פסולה.

אבל אם בתחילת הכתיבה ממשיך (כלומר מושך) רגל התחתון (המושב) של הנו"ן והצד"י, וכותב האות הסמוכה בתוכה (כגון יו"ד בחלל הנו"ן – מעל מושבה, ונראית יפה תיבה אחת) כשר, ובלבד שלא ימשוך (המושב) יותר מדאי. ואם המשיך (המושב) יותר מדאי (אפילו) כדי למלאות השיטה, יש להסתפק אם כשר אם לאו (שמא נשתנה צורת האות), ו(לכן) יש להראות (האות) לתינוק שאינו לא חכם ולא טפש, כמו שעושין בכל אות שיש בה ספק (בצורתה), כמו שיתבאר סימן ל"ו (סעיף ד):

חידוש וביאור:

א)  אמנם יש להסתפק במצ"ת .. שמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כב' תיבות .. ומכל מקום כל שנראית כב' תיבות פסולה.

במגן אברהם (ס"ק לג) אחר שהביא ספק זה מהב"י, כתב "וכתב הלבוש שיש להחמיר בזה", ורבינו השמיט הכרעה זו (עי' ברוך שאמר הגה קז דמשמע שנוטה להחמיר, וקסת הסופר סוף פ"ז דמחמיר). משמע דעת רבינו דנשאר הדבר בספק. ולכאורה הכוונה, דאם יש להסתפק שמא נראית כב' תיבות או תיבה א', מהני שאלת תינוק. ורק אם נראית לנו בודאות כב' תיבות פסולה, ואז לא מהני קריאת התינוק. (דיעות האחרונים בענין זה, ראה משנת הסופר וביאור הסופר סוף פרק ז).

ב)  אם מועיל אריכות הצ' למטה .. הנו"ן למטה.

מכאן מוכח דאי אפשר להמשיך ראש שמאל של הצד"י וראש הנו"ן עד לאות שלאחריה, דאחרת מה נסתפקו כאן, יתקן ע"י משיכת ראשי הצד"י ונו"ן, ויהיו כל האותיות סמוכות זו לזו בגגותיהן. אלא פשוט דזה חשיב שינוי צורת האות.

ג)  ואם המשיך יותר מדאי כדי למלאות השיטה. אמנם רבינו העתיק זה מהט"ז (ס"ק כא), אך יש להסתפק מה כוונתו בזה, שהרי השאלה היא משום שינוי צורתן ע"י משיכת מושבן יותר מדאי, ומאי נפקא מינה - למה משכן?

ואפשר, דמכיון שניכר כוונת הסופר במשיכה זו למלאות השיטה א"כ שמא מוכח קצת, דלא עשה כן לשנות צורת האות (עיין סברא כזו, שכתב שערי תשובה ס"ק יב בשם גנת ורדים, דאם משך כ"ף פשוטה הרבה בסוף שיטה, דניכר שהיא כ"ף ומשיכתה רק לסיים השיטה דיש להתחשב בזה). קמ"ל דכל שתינוק אינו מכירו לא מהני.

ושמענו מדברי רבינו, דמהני משיכת המושב למלאות השיטה, ולא ישאר ריוח ט' אותיות בסוף השיטה ויפסל משום ריוח פרשה שלא במקומה. כלומר, אע"פ שלענין קירוב אותיות התיבה יש להסתפק שמא אין קירוב שלמטה מהני לעשותה תיבה אחת, אך לענין שלא ישתייר ריוח פנוי מהני.

ד)  ויש להראות לתינוק שאינו לא חכם ולא טפש, כמו שעושין בכל אות שיש בה ספק.

אע"פ שאין דוגמת אותיות הללו באחרות, כלומר נו"ן שמושבה משוכה הרבה אינה דומה לאות אחרת שמחמת זה יטעה בה התינוק, וכן צד"י שמשך מושבה הרבה, וממילא יש לומר דאין זה ספק שקול כמו הבחנת תינוק בין אותיות מתחלפות - בי"ת הדומה לכ"ף, או וי"ו ליו"ד, או דלי"ת לרי"ש וכיוצא בהן. אעפ"כ מהני קריאת התינוק, דכל שתינוק מכירה הרי זו האות. (ודלא כסברת הדרכי נעם המובא בגידולי הקדש כלל יד, דלא מהני קריאת התינוק בספק שאינו שקול. ראה גם משנת הסופר סימן ו ס"ק ו).

ה)  כמו שיתבאר סימן ל"ו (סעיף ד). לכאורה למה ציין רבינו להלן, ולא ציין לדין שאלת תינוק שכבר נתבאר בסימן לב (סעיף כ, כא)?

והתשובה לכך: דין שאלת תינוק המבואר בסימן לב הוא המבואר בגמרא מנחות, ומיירי בחסר שיעור אורך האות [קיצור הוי"ו וחששו שנדמית ליו"ד], דההכרעה בספק זה ע"י קריאת התינוק. אבל בסימן לו נתחדש דגם ספק בצורת האות, כגון שנסתפק בין בי"ת לכ"ף אם זו צורתה או האחרת, ההכרעה ע"י קריאת התינוק. ואע"פ שהגמרא דנה רק בחסר שיעור, מ"מ פשוט לראשונים (רא"ש וטור שציין רבינו בקונטרס אחרון כאן) דה"ה לכל ספק בצורת האות, וממילא למד רבינו דה"ה בספק זה של האריך מושב הנו"ן וצד"י, דמאי שנא.