בספר תורה יש ריוח פרשה שהיא פחות מט' אותיות גדולות, אבל יש בה ריוח ט' יודי"ן בריוח.
מה עדיף - למחוק קצת מהכתב ולצופף הכתב ["למעט הכתב"] בשביל ריוח שיעור ט' אותיות גדולות, או עדיף להניח ריוח הקיים שהיא כשרה בדיעבד, ולא יצופף הכתב, שהרי "אל ימעט הכתב לכתחילה"?
כמדומה לי שהנוהג הוא להקטין את הכתב על מנת לקבל שיעור ריוח פרשה [ט' אותיות גדולות] של לכתחילה. אבל האם מנהג זה נכון על פי הדין?
שמעתי מסופרים ותיקים שביארו ש"אל ימעט את הכתב" פירושו לכתוב באותיות קטנות [אם גובה האותיות בשיטה ג' קולמוסים, אז הוא כותב באותיות קטנות של ב' קולמוסים גובה או פחות כעין תלויות מעל השיטה], אבל להצר את רוחב האותיות, אבל גובהם נשאר בגובה השיטה, אין זה בכלל [או שאין זה כל כך] מיעוט הכתב, ועדיף להרחיב ריוח הפרשה על חשבון מיעוט [מה] של הכתב באופן כזה.
כמדומה לי שהנוהג הוא להקטין את הכתב על מנת לקבל שיעור ריוח פרשה [ט' אותיות גדולות] של לכתחילה. אבל האם מנהג זה נכון על פי הדין?
שמעתי מסופרים ותיקים שביארו ש"אל ימעט את הכתב" פירושו לכתוב באותיות קטנות [אם גובה האותיות בשיטה ג' קולמוסים, אז הוא כותב באותיות קטנות של ב' קולמוסים גובה או פחות כעין תלויות מעל השיטה], אבל להצר את רוחב האותיות, אבל גובהם נשאר בגובה השיטה, אין זה בכלל [או שאין זה כל כך] מיעוט הכתב, ועדיף להרחיב ריוח הפרשה על חשבון מיעוט [מה] של הכתב באופן כזה.
השאלה הזו היא רלוונטית גם לתפלין, במקרה שהוא בא לסיים שיטה ובה ריוח פרשה פתוחה, ורואה שצריך למעט את הכתב על מנת להספיק להניח הריוח של ט' אותיות גדולות.
השבמחקמה ראוי יותר - למעט את הכתב עבור הריוח הנ"ל, או אל ימעט הכתב ויסתפק בריוח קטן של ט' יודי"ן?