דלי"ת רבתי בתפלין ומזוזה

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף ב

על פי הקבלה צריך לכתוב ד' של אחד גדולה כל כך כמו ארבע דלתי"ן קטנים:

פירוש:

על פי הקבלה (של האר"י ז"ל) צריך לכתוב ד' של אחד (בתפלין של ראש ושל יד, ובמזוזה) גדולה כל כך כמו ארבע דלתי"ן קטנים.

פירוש: הדלי"ת הזו צריכה להיות גגה עבה ד' קולמוסים, שהיא ד' דלתי"ן (רגילות, או קטנות כפי שיבואר). והירך יהא ארוך כשיעור עובי ד' קולמוסים כלפי מטה, והוא שיעור "ארבע דלתי"ן קטנים", כמבואר בשו"ע רבינו להלן סעיף יט ששיעור ירך הדלי"ת כשהיא קצרה כמלוא אות קטנה, דהיינו כמלוא אות יו"ד שהיא שיעור עובי הקולמוס. נמצאו ד' דלתי"ן קטנות, עובי גגן ד"ק ועובי [אריכות] רגלן ד"ק. וזה שיעור הדלי"ת רבתי בתפלין ומזוזה.

אבל בס"ת דלי"ת רבתי אינו צריך להיות גגה עבה כל כך, אלא כמו כל האותיות רבתי שהן כפולות, כלומר, שיעור הגג כפליים בעוביה מהרגילה, ורגלה ארוכה כפליים.

נמצא ששתי הדלי"ת רבתי [בתפלין וס"ת], שוין בשיעור אורך רגלן שהוא כפליים מדלי"ת רגילה. כי הד' הרגילה ירכה לכתחלה שתי קולמוסים, והרבתי ד' קולמוסים. אבל השינוי בין תפלין וס"ת הוא בעובי גגן, בתפלין ומזוזה עוביה ד' קולמוסים, ובס"ת עביה רק ב' קולמוסים.

עיי"ן, צד"י

הצד"י יש לפסול משום שחיבור היו"ד הוא במקום כפיפת המושב, ונחשב שינוי לצורת עיי"ן (כמבואר בפוסקים).

העיי"ן אין בו מושב בולט מספיק שמאלה - יש לפסול משום שדומה לטי"ת (יש מקום לדון כשאלת תינוק, אבל נראה לי כאן בכתב זה להחמיר).

למ"ד בלי מושב

כתב ספרדי - הלמ"ד אין לו מושב.

לפי מנהגי אשכנז, למשנה ברורה הלמ"ד פסולה, כי חסר לו חלק מהאות, אך לפי שו"ע רבינו כשר בדיעבד. וא"כ לדידן מותר לתקנה, להוסיף לה מושב. למנהג ספרד נראה דמותר להשאירה כך.

"ובשעריך" מחלוקת רש"י ורמב"ם

"וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך" - פירש רש"י: ובשעריך לרבות שערי חצרות ושערי מדינות ושערי עיירות.

פשט רש"י דריבוי שערי חצירות מדינות ועיירות הוא דין תורה, הנלמד מתיבת "בשעריך" המיותר.

אבל דעת הרמב"ם (הל' מזוזה פ"ה, ובתשובתו מובאת בכסף משנה שם. וכן יוצא דעת חידושי הריטב"א ביומא יא) - "ובשעריך" בא ללמד על שער החייב במזוזה שצריך שיהא בו דלת, כלומר אין חיוב בפתח אלא שיש לו מזוזות הסף ודלת, וזה נקרא "שער". אבל לא בא לרבות שערי מדינות חצרות ועיירות, דאלו אין בהם חיוב כלל במזוזה מן התורה. ואף מדרבנן אינן חייבין, אלא אם נפתחים להם בתים שדרים בהן.

רש"י והרמב"ם לשיטתם. לרש"י פתח חייב במזוזה אע"פ שאין בו דלת, לכן לומד מיתור "ובשעריך" שערי חצרות. אבל לרמב"ם אין לימוד לשערי חצרות, ואינן בכלל ביתך וע"כ פטורים מן התורה.

ראה גם  פורום לנושאי סת"ם: חיובי 'בית אוצרות' מחסן או חנות במזוזה
פורום לנושאי סת"ם: חיוב מזוזה בבית אוצרות מד"ת או מדרבנן

תלתא לגריעותא [שלשה בעיות]

בתי"ו זו שלשה בעיות (שינויים):

א) גג ימין משוך הרבה וגג שמאל אינו בולט,  ב) רגל ימין ארוכה מרגל שמאל,  ג) רגל שמאל אינה כפופה דיה !!!

כמו שישנו כלל בהלכות טריפות ש'תרתי לריעותא' בעצמו נחשב לחסרון בכשרות, כמו"כ סברא זו עצמה פשוטה לעניננו, צירוף בעיות קטנות ושינויים קטנים - הן פגיעה ב"כתיבה תמה" ו"צורת האות".

אותיות פסולות

 המ"ם פסולה - שינוי צורה.

 התי"ו השניה פסולה, אין לה רגל שמאל של ת' בכלל.

סמ"ך מרובע ופסול, דומה למ"ם.

התי"ו [וסרתם] ג"כ חסר לו צורת רגל שמאל, הוא רק משוך באלכסון אך אינו מתכופף כפי שצריך.

שאלות בצורות האותיות

מ"ם אין לו מושב - פסול.

יו"ד ארוכה לדעתי זו שיעור וי"ו ופסולה. העולם מכשיר כי ניכר היטיב צורת יו"ד ביחס לשאר כל הכתב.

כ"ף בקושי כשרה, מושבה צר מדי. כעת עדיין כשרה אך פחות מזה, יש כבר חשש פיסול של שינוי צורת הכ"ף.

רגל כ"ף נוגעת לגג תחתיה

רגל הכ"ף נוגעת לגג הה"א שלמטה - אם זה היה קורה קרוב לסיום הגג שבצד ימין, או שהסופר היה עוצר בחצי הגג, נמצא שנהפכה הכ"ף הזו לבי"ת גדולה [גבוהה] ונפסלה. ואע"פ שהמשיך עשיית הגג והשלמת הה"א, וניכר כעת שתי האותיות כל אחת לעצמה, מ"מ היות שלרגע נפסל הכ"ף משום שינוי צורתה, המשך תיקונה הוי כחק תוכות [בכתיבה]. כן פסק בקסת הסופר.

אמנם כאן מסתמא משך גג הה"א כולה בבת אחת, אם כן לשום רגע בכתיבה ממש לא נשתנתה הכ"ף - וכשרה ע"י גרירת הנגיעה, כמו כל שתי אותיות הנוגעות זו לזו שאינן מוקפות גויל, שמותר לגרר ביניהם.

(ואיני אומר שבאמצע משיכת הקולמוס לשניה אחת נהפכה צורתה, כי אינני מתייחס אלא לפעולות גמורות של כתיבה, ולא לשינוי תיאוריטי).

דיני תפירת הבית, תיתורא עליונה, הגדרת בית תפלין

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף עז

קבלה ביד הגאונים לתפור י"ב תפירות כנגד י"ב שבטים ג' תפירות בכל צד וחוט התפירה יהיה סובב מב' רוחות בכל תפירה ותפירה ואם פיחת מי"ב תפירות או הוסיף לא פסל וא"צ שתהיה התפירה בתוך הבית אלא סמוך לבית ומכל מקום צריך שיהיה עור הבית מתפשט ונכפל בין ב' הכפלים של התיתורא במקום התפירה כדי שתהיה התפירה גם בעור המתפשט מהבית (שהוא נחשב מגוף הבית) ונמצא גוף הבית תפור בתיתורא ואם לאו פסול שהרי הלכה למשה מסיני שתפילין יהיו תפורין והבתים הם הנקראים תפילין ולא התיתורא שמפני זה צריך לרבע גם גוף הבתים ולא די בריבוע התיתורא מפני שאמרו תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני והבתים הם הנקראים תפילין והתיתורא נקראת תיתורא של תפילין:

פירוש:

קבלה ביד הגאונים לתפור (את הבתים של התפלין כדי לסוגרן ב)י"ב תפירות, כנגד י"ב שבטים, ג' תפירות בכל צד (של הבית), וחוט התפירה יהיה סובב מב' רוחות (מצד מעלה של התיתורא ומצד מטה) בכל תפירה ותפירה, ואם פיחת מי"ב תפירות או הוסיף לא פסל. ואין צריך שתהיה התפירה בתוך (גוף) הבית (עצמה) אלא (יכול לתפור) סמוך לבית (בכפלי התיתורא), ומכל מקום צריך שיהיה עור הבית מתפשט (למטה ולצדדים) ונכפל (לצידי הקציצה כעין כנפים) בין ב' הכפלים של התיתורא במקום התפירה, כדי שתהיה התפירה גם בעור (זה) המתפשט מהבית (שהוא נחשב מגוף הבית), ונמצא גוף הבית תפור בתיתורא, ואם לאו פסול, שהרי הלכה למשה מסיני שתפילין יהיו תפורין, והבתים הם הנקראים תפילין, ולא התיתורא (ואם התפירה תהא רק בתוך התיתורות, אזי התפלין גופן לא נתפרו, ופסולין). שמפני זה צריך לרבע גם גוף הבתים ולא די בריבוע התיתורא, מפני שאמרו תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני, והבתים הם הנקראים תפילין, ו(אילו) התיתורא נקראת 'תיתורא של תפילין' (ולא 'תפלין' עצמם):

חידוש וביאור:

א)  קבלה ביד הגאונים לתפור .. וחוט התפירה יהיה סובב מב' רוחות .. ואם פיחת או הוסיף לא פסל. לא נתבאר בפוסקים הראשונים, האם תפירה זו מלמעלה ומלמטה [סובב מב' רוחות] מעכבת.

אמנם פשוט דהתפירה מרובעת מהלכה למשה מסיני, וסתם ריבוע הוא בעל ד' צלעות, כלומר מהלל"מ שתהא התפירה מד' רוחות סובב כל צידי הבית לד' רוחותיה. אך האם תפירה זו מעכבת מב' רוחות שלמעלה ולמטה, לא נתבאר. עי' במשנה ברורה (ס"ק קעד) דלא מוכח מדין תורה והלל"מ דתפירה מרובעת גם מלמעלה וגם מלמטה, דו"ק בדבריו שלומד מדין תיתורא שמסתפק אף בה (בס"ק קעז ושער הציון שם) האם תיתורא עליונה מעכבת. ולפי זה פשיטא דתפירה התחתונה מעכבת ריבועה (והסתפק רק על תפירה שלמעלה האם ריבועה מעכבת). ובערוך השלחן (סעיפים עה, עו) סתם דתיתורא ותפירה בעינן מרובעות גם מלמעלה וגם מלמטה. ונראה סתמות דבריו דזהו הלל"מ. (ואין דבריו נראים לי כפי שיבואר).

וקצת משמע בדברי רבינו כאן, דרק מספר התפירות [י"ב, אם פיחת או הוסיף] אינו מעכב, אך תפירה מב' רוחות כלומר מרובעת מלמעלה ומלמטה מעכבת. (ואין זה תלוי בדין תיתורא העליונה, וכפי שיבואר בהמשך דעת רבינו דאין הלל"מ לענין תיתורא העליונה).

ב)  ואין צריך שתהיה התפירה בתוך הבית אלא סמוך לבית. זה לשון הרא"ש (הל' תפלין סי' ז, הובא בב"י ומג"א), ומפרש רבינו דאין הכוונה שלא צריך להיות התפירה בעור הבית כלל, אלא דסגי שהתפירה תהא בעור המתפשט למטה בין הכפלים [וזה נחשב שהתפירה היא בתפלין עצמן], אבל תפירת התיתורות לבדן, אם לא נתפר גם עור הבית עמם, פסול מטעם שמבאר.

אמנם מוכח מלשון הרא"ש ורבינו דגם תפירה בגוף הבית עצמה כשרה, רק דאינה צריכה לכך, ולכן אם תפר גוף הבית בקצותיו לתיתורא התחתונה [כשיטת רש"י ורמב"ם] כשרה.

ג)  ומכל מקום צריך שיהיה עור הבית מתפשט ונכפל בין ב' הכפלים של התיתורא במקום התפירה. מבואר במשנה ברורה (ס"ק רכח) דצריך להיות כנפי עור הבית והתפירה בהן, בכל ד' רוחות המתפשטות תחת תיתורא העליונה, דהתפירה צ"ל מכל ד' רוחות התפלין, ואם הכנפים הן רק בב' או ג' צדדים אינה כשרה, דבצדדים האחרים לא נתפרו התפלין. ותפירת גוף התפלין חייב להיות מד' רוחות.

נראה לענ"ד לדייק מדברי רבינו "צריך שיהיה עור הבית מתפשט ונכפל בין ב' הכפלים של התיתורא במקום התפירה", דצריך רק שיתפשט העור תחת התפירות מד' רוחות [כסברת המ"ב הנ"ל] אך לא בעינן שהתפשטות עור זה תהא מרובעת, דלא הזכיר רבינו דבר זה [דאחרת רבותא הול"ל, דבעי שכפלי העור שהן המשך הבית יהיו מרובעים תחת תיתורא העליונה, אלא ודאי דלא בעינן ריבוע שם].

ד)  ב' הכפלים של התיתורא.

במשנה ברורה (ס"ק קעז, ובשער הציון אות קפא) מסתפק האם תיתורא עליונה ותחתונה שתיהן הלל"מ. ולשונו קליל, דמשמע ספקו שמא סגי אפילו תיתורא אחת לבדה, רק העליונה. אבל פשוט בראשונים (רש"י ותוס' מנחות לה, רמב"ם טוש"ע) דעיקר התיתורא היא התחתונה הסוגרת פי הבתים, ואם כן עיקר ספקו על העליון לבד. וראה בשו"ת מנחת יצחק (חלק ו סי' א) דאין שום הכרח לומר דתיתורא העליונה הלל"מ.

ויש לומר דדברי רבינו [ע"פ דברי רא"ש הנ"ל] הן בתפלין שהתיתורא מעור אחר שאינו עור אחד עם עור הבתים, ולכן חייב להיות תיתורא עליונה, כדי לתפור הבית בתוך התיתורות. אבל אם עשו את חלק העליון של מושב התפלין מהתפשטות עור הבתים עצמן [כדעת רש"י, וכפי שעושים היום בכל התפלין המהודרות, שעור העליון של התיתורא הוא בעצם המשך עור הבית, הנקרא בפי כל "תפלין מקשה" שכל הבית והתיתורא כולו מעור א'] אזי התפירה אינה בין כפלי התיתורא, אלא בין עור הבית עצמו לתיתורא התחתונה.

וצ"ע אם באופן כזה חל דין תיתורא על חלק העליון של מושב הבתים, דאינו תיתורא אלא המשך התפשטות עור הבית. ומנהג העולם לומר, דהוא גם עור הבית וגם תיתורא, וחייב להיות מרובע. וצ"ע.

אמנם פשט הראשונים הנ"ל דרק התחתונה היא תיתורא [הלל"מ], ואין דין תיתורא בעליונה, וא"כ מדינא דאורייתא [הלל"מ] אין מושב התפלין העליון צ"ל מרובעת. (ודוחק לומר חידוש, דכל חלק מהתפלין חייב להיות מרובע מהלל"מ. דאיך יתכן לומר הלל"מ על חלק שאינו צריך מצד עצמו, שהרי כנ"ל כפלי התפשטות עור הבית לצדדים סגי לתפרה לתיתורא התחתונה, ובהם עצמם לא נזכר ריבוע).
ומצאתי בלשון כתבי האריז"ל (פרי עץ חיים, שער התפלין פרק י) שקורא לחלק העליון הזה "מעברתא" ולא קורא לה "תיתורא".

ה)  התפירה גם בעור המתפשט מהבית (שהוא נחשב מגוף הבית) ונמצא גוף הבית תפור בתיתורא ואם לאו פסול שהרי הלכה למשה מסיני שתפילין יהיו תפורין והבתים הם הנקראים תפילין והתיתורא נקראת תיתורא של תפילין.

פסק זה של רבינו, מחייב שהנחת הפרשיות יהיו דוקא בתוך הבית עצמו. ומעתה בתפלין העשויים [כפי שמתאר רבינו כאן] שהתפשטות עור הבית הוא למטה בין כפלי התיתורא, כל שמונח הפרשיות בתוך עור הבית עצמו, שגם הוא מכלל הבית, בתפלין של יד יש מקום לומר דהוי הפרשיות בבית עצמו, משא"כ בתפלין של ראש לא שייך להניח הפרשיות בחלק זה שבין כפלי התיתורא, כי המחיצות שבראש אינן יורדות בתוך אויר התיתורא, ושם אינו תפלין של ראש כלל.

אמנם יש מקום לומר לאידך שאין זה לגמרי מקום הבית, ואע"פ שכתב רבינו "עור המתפשט מהבית (שהוא נחשב מגוף הבית)", נראה דהיינו לענין דין תפירת הבתים, אבל לא לענין הנחת הפרשיות בה. וכן משמע ממה שרבינו הכניס בסוגרים "(שהוא נחשב מגוף הבית)", משמע שאין על כפלי העור דין בתים בפשיטות גמורה לכל דבר.

אבל בתפלין כפי שעושים היום שעור עליון של התיתורא הוא כיפול עור הבית עצמו, פשיטא שאסור שתרד לשם הפרשה, שהרי התיתורא אינו מקום הנחת הפרשה, שהפרשה צ"ל דוקא בבית עצמו, ועור זה המתפשט לצדדים, אם הוא מהבית אינו מרובע שם [כריבוע הבית] והבתים צ"ל מרובעים בכל משך גבהן, או שהוא תיתורא.

פסק זה תואם את המבואר בשוע"ר [סי' לב] סעיפים נה, סא, דהפרשיות [בין ביד בין בראש] צריכות להיות מונחות דוקא בבתים (והוא דין תורה, כמבואר בסעיף נה) ולא למטה באויר התיתורא.

קו ימין בשי"ן גולם

קו ימין של השי"ן גולם והוא פסול. החריץ כלשהו המפריד בין הראש העבה למושב לא מועיל - כי הולכים אחר הצורה הנראית לעין, ולא אחר התבוננות דקדקנית באות (כמו דרך זכוכית מגדלת. יש להדגיש שהתמונה כאן מוגדלת מהמציאות - כך שבמציאות היא נראית ממש גולם).

יו"ד כלמ"ד קטנה

הגדל תמונה

יודי"ן כלמדי"ן קטנות !

כ"ף - יש על פניה עוקץ והיא מתחילה להדמות ללמ"ד - שאלת תינוק.

שי"ן שבעור הבתים באותו כתב של הפרשיות

שאלה:  האם זה משנה אם תמונת השי"ן שבעור בתים של ראש הוא אותו שי"ן [מאותו כתב] של הפרשיות, או שאין בזה שום ענין?

תשובה:  לכתחלה חייב להיות השי"ן מאותו כתב של הפרשיות, אם הפרשיות כתב בית יוסף - שניהם בית יוסף, אם כתב האר"י - שניהם כתב האר"י וכו' בשאר הכתבים. דבר זה נרמז בלשון שו"ע רבינו סימן לו באות שי"ן - "ולפי קבלת האר"י ז"ל כל השיני"ן שבתפילין יהיו ג' קוין כג' ווי"ן ישרות". פי' כל השיני"ן לרבות השיני"ן שבגופי הבית של ראש, שאף הן ווי"ן ישרות. וכבר כתבתי זה ב פורום לנושאי סת"ם: שו"ע אדמו"ר סימן לו, אותיות ש,ת

הטעם לזה, כי יש לשי"ן זה גם דין כתב, כמבואר בשו"ע סימן לב לענין עשיית השיני"ן שיש אומרים שלא יהא בשי"ן זה חק תוכות, ובשו"ע סי' לט לענין פסול [שאינו כשר לכתיבה] שחופה הבית או תפר, שהתפלין פסולות כדין נכתב ע"י הפסול, משום עשיית השי"ן שבעור שיש לה דין כתב, עיין שם.

אמנם בדיעבד פשיטא שכל צורות השי"ן [שבכתבים השונות] כשרות, ואינו מעכב, אלא שאין לעשות כן לכתחלה משום נימור הכתבים.

פינת קיר באמצע חדר

חץ אדום מצד ימין - מזוזה קבועה בפתח החדר.

חץ כתום במרכז - פינת קיר הסוגרת מעט מחלל החדר.

אע"פ שראשי כתלים - פינות קיר משתי הצדדים - עלולות להחשב צורת פתח, להתחייב במזוזה [בלי ברכה, לפי שיטת הרא"ש וטור בסי' רפז "ראשי הכתלים הן הן פצימי שער החדר". אבל לרמב"ם ושו"ע שם, נראה דפטור לגמרי], מ"מ היינו דוקא במקום שראשי קיר הללו, מבדילות את החדר ממקום אחר.

אך פינות שבאמצע חדר ואינן מבדילות חדר זה, מחדר או מקום אחר, אלא רק משנים את צורת החדר בלבד, היות שהוא כולו חדר אחד, די במזוזה א' שבפתח לחדר. ואין ראשי קיר הללו נחשבים לצורת פתח, ופטורה ממזוזה לכל הדיעות.
המשקוף המקושט הבולט מלמעלה ומפינות הקיר, אין לו שום משמעות כאן.

ראה גם  פורום לנושאי סת"ם: קביעת מזוזה בפתח חדר שנפתח כולו לחדר מרכזי

תודתי לרב דוד ברסמן על התמונה

שתי זייני"ן ותגיהן סמוכות

בדרך כלל שתי זייני"ן סמוכות ונראות כנוגעות בתגיהן - יש בו חשש לחי"ת, כמפורסם.

אך במקרה שלפנינו אני נוטה יותר להקל, דאינם נראית יחד כחי"ת, מחמת שהתגין גבוהות וזקופות ואינן נראות כחטוטרת של חי"ת. אמנם יש מקום להחמיר.

יש קצת טשטוש דיו בין התגין, אך במציאות אין נגיעה ביניהם, הגם שזה מוגדר כמצב של "אינו ניכר להדיא [ההפסק]".

גם אחר מחיקת התגין החיצונים עדיין אינה נראית כל-כך חי"ת.

תודתי לרב יוסף משה על התמונה

דלי"ת רבתי שאין התינוק יכול לקראה

שאלה זו מהפורום לסופרים באנגלית:

תינוק לא יכל לקרוא הדלי"ת, מה דינה?

לעניות דעתי היא פסולה, היות שחסר בה שיעור ירך [כי צריכה להיות מלוא או"ק, ובגג עבה כזה חייבת להיות כשיעור עובי הגג ולא פחות]. ומכיון שיש בה שינוי ותינוק אינו מכירה, הרי זו פסולה, ולא מהני בה תיקון שלא כסדרן.

אמנם אם התינוק היה קוראה, נראה שהיה מותר לתקנה (ואז רק אחר התיקון היתה כשרה).

ריוח בתוך תיבה, משיכת נו"ן וצד"י

ב"ה, ה' אב, הילולא של האר"י ז"ל

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף לו

אמנם יש להסתפק במצ"ת שמשפטה להיות חסר וכתבה מלא אם מועיל אריכות הצ' למטה אחר שיגרור הוי"ו כי שמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כב' תיבות וכן בנת"ן שמשפטה להיות חסר אם מועיל אריכות הנו"ן למטה אחר גרירות הוי"ו ומכל מקום כל שנראית כב' תיבות פסולה אבל אם בתחילת הכתיבה ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוכה בתוכה כזה כשר ובלבד שלא ימשוך יותר מדאי ואם המשיך יותר מדאי כדי למלאות השיטה יש להסתפק אם כשר אם לאו ויש להראות לתינוק שאינו לא חכם ולא טפש כמו שעושין בכל אות שיש בה ספק כמ"ש סימן ל"ו:

פירוש:

אמנם יש להסתפק (בדין ריוח בתוך התיבה בין אות לאות שפוסל) ב(תיבה) 'מצת' (שבתפלין) שמשפטה להיות חסר (וי"ו), וכתבה מלא (וי"ו – מצות), אם מועיל אריכות (מושב) הצד"י למטה (לקרבה לתי"ו) אחר שיגרור הוי"ו (היתיר), כי שמא כל עוד שאינו מאריך (גג) האות למעלה (וניכר פירוד בין הצ' לת' בגגותיהן) נחשבת כב' תיבות (ופסולה, ולא מהני קירוב שלמטה), וכן (יש להסתפק ספק זה) ב(תיבה) 'נתן' שמשפטה להיות חסר (וי"ו, וכתבה מלא וי"ו – נותן), אם מועיל אריכות (מושב) הנו"ן למטה (לסמכה לנו"ן פשוטה) אחר גרירות הוי"ו. ומכל מקום כל שנראית (לעינינו תיבה זו) כב' תיבות פסולה.

אבל אם בתחילת הכתיבה ממשיך (כלומר מושך) רגל התחתון (המושב) של הנו"ן והצד"י, וכותב האות הסמוכה בתוכה (כגון יו"ד בחלל הנו"ן – מעל מושבה, ונראית יפה תיבה אחת) כשר, ובלבד שלא ימשוך (המושב) יותר מדאי. ואם המשיך (המושב) יותר מדאי (אפילו) כדי למלאות השיטה, יש להסתפק אם כשר אם לאו (שמא נשתנה צורת האות), ו(לכן) יש להראות (האות) לתינוק שאינו לא חכם ולא טפש, כמו שעושין בכל אות שיש בה ספק (בצורתה), כמו שיתבאר סימן ל"ו (סעיף ד):

חידוש וביאור:

א)  אמנם יש להסתפק במצ"ת .. שמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כב' תיבות .. ומכל מקום כל שנראית כב' תיבות פסולה.

במגן אברהם (ס"ק לג) אחר שהביא ספק זה מהב"י, כתב "וכתב הלבוש שיש להחמיר בזה", ורבינו השמיט הכרעה זו (עי' ברוך שאמר הגה קז דמשמע שנוטה להחמיר, וקסת הסופר סוף פ"ז דמחמיר). משמע דעת רבינו דנשאר הדבר בספק. ולכאורה הכוונה, דאם יש להסתפק שמא נראית כב' תיבות או תיבה א', מהני שאלת תינוק. ורק אם נראית לנו בודאות כב' תיבות פסולה, ואז לא מהני קריאת התינוק. (דיעות האחרונים בענין זה, ראה משנת הסופר וביאור הסופר סוף פרק ז).

ב)  אם מועיל אריכות הצ' למטה .. הנו"ן למטה.

מכאן מוכח דאי אפשר להמשיך ראש שמאל של הצד"י וראש הנו"ן עד לאות שלאחריה, דאחרת מה נסתפקו כאן, יתקן ע"י משיכת ראשי הצד"י ונו"ן, ויהיו כל האותיות סמוכות זו לזו בגגותיהן. אלא פשוט דזה חשיב שינוי צורת האות.

ג)  ואם המשיך יותר מדאי כדי למלאות השיטה. אמנם רבינו העתיק זה מהט"ז (ס"ק כא), אך יש להסתפק מה כוונתו בזה, שהרי השאלה היא משום שינוי צורתן ע"י משיכת מושבן יותר מדאי, ומאי נפקא מינה - למה משכן?

ואפשר, דמכיון שניכר כוונת הסופר במשיכה זו למלאות השיטה א"כ שמא מוכח קצת, דלא עשה כן לשנות צורת האות (עיין סברא כזו, שכתב שערי תשובה ס"ק יב בשם גנת ורדים, דאם משך כ"ף פשוטה הרבה בסוף שיטה, דניכר שהיא כ"ף ומשיכתה רק לסיים השיטה דיש להתחשב בזה). קמ"ל דכל שתינוק אינו מכירו לא מהני.

ושמענו מדברי רבינו, דמהני משיכת המושב למלאות השיטה, ולא ישאר ריוח ט' אותיות בסוף השיטה ויפסל משום ריוח פרשה שלא במקומה. כלומר, אע"פ שלענין קירוב אותיות התיבה יש להסתפק שמא אין קירוב שלמטה מהני לעשותה תיבה אחת, אך לענין שלא ישתייר ריוח פנוי מהני.

ד)  ויש להראות לתינוק שאינו לא חכם ולא טפש, כמו שעושין בכל אות שיש בה ספק.

אע"פ שאין דוגמת אותיות הללו באחרות, כלומר נו"ן שמושבה משוכה הרבה אינה דומה לאות אחרת שמחמת זה יטעה בה התינוק, וכן צד"י שמשך מושבה הרבה, וממילא יש לומר דאין זה ספק שקול כמו הבחנת תינוק בין אותיות מתחלפות - בי"ת הדומה לכ"ף, או וי"ו ליו"ד, או דלי"ת לרי"ש וכיוצא בהן. אעפ"כ מהני קריאת התינוק, דכל שתינוק מכירה הרי זו האות. (ודלא כסברת הדרכי נעם המובא בגידולי הקדש כלל יד, דלא מהני קריאת התינוק בספק שאינו שקול. ראה גם משנת הסופר סימן ו ס"ק ו).

ה)  כמו שיתבאר סימן ל"ו (סעיף ד). לכאורה למה ציין רבינו להלן, ולא ציין לדין שאלת תינוק שכבר נתבאר בסימן לב (סעיף כ, כא)?

והתשובה לכך: דין שאלת תינוק המבואר בסימן לב הוא המבואר בגמרא מנחות, ומיירי בחסר שיעור אורך האות [קיצור הוי"ו וחששו שנדמית ליו"ד], דההכרעה בספק זה ע"י קריאת התינוק. אבל בסימן לו נתחדש דגם ספק בצורת האות, כגון שנסתפק בין בי"ת לכ"ף אם זו צורתה או האחרת, ההכרעה ע"י קריאת התינוק. ואע"פ שהגמרא דנה רק בחסר שיעור, מ"מ פשוט לראשונים (רא"ש וטור שציין רבינו בקונטרס אחרון כאן) דה"ה לכל ספק בצורת האות, וממילא למד רבינו דה"ה בספק זה של האריך מושב הנו"ן וצד"י, דמאי שנא.