א. יש לבאר למה חילק בשו"ע
רבינו בין דיני תגי שעטנזג"ץ - שכתב דינן בסעיף נפרד בסימן לו, ואילו תגי
בדקחי"ה כתבן על פי סדר האותיות – ולא כענין בפני עצמו? דלכאורה מאחר שהתגין
אינן גופי האות ואינן מעכבים [לפי השיטה העיקרית, שיטת השו"ע] וק"ו תגי בדקחי"ה
דלכו"ע אינן מעכבין, למה לא כתב רבינו דין תגי בדקחי"ה כסעיף בפני עצמו
בסוף הסימן – כמו שעשה לענין תגי שעטנזג"ץ?
ונראה דיש חילוק בגדרי התגין הללו. תגי בדקחי"ה הם מצוה [לכתחילה,
כי אינן מעכבין] בצורת האות. ולכן נוהגין תגין בדקחי"ה בכל האותיות הללו, בכל
מקום בסת"ם לכולי עלמא. משא"כ תגי שעטנזג"ץ אינן דין ב[צורת ה]אות,
אלא דין בסת"ם, שצריכין להיות מעוטרין בתגין. ולכן ס"ל לכמה ראשונים
שאין תגי שעטנזג"ץ בכל מקום בסת"ם, אלא רק באותיות מיוחדות בלבד.
ב. ונראה דיש גם נפקא מינה לדינא
בהגדרות התגין.
א) מה שביאר המג"א (סי'
לב ס"ק ג) ושוע"ר (סי' לב סעיף ה) בשם המאירי דלא בעינן היקף גויל לתגין,
היינו דוקא בתגי שעטנזג"ץ לבדן, כי אינן חלק מציור האות. אבל תגי
בדקחי"ה צריכים להיות מוק"ג, שהרי הן מגוף האות.
ב) וכן לענין קידוש התגין שהן
על אותיות בשמות ק'. תגי בדקחי"ה הן חלק מהאות וצריך לקדשן. אך תגי שעטנזג"ץ
כגון בשמות אדנ"י שד"י וצבאו"ת [אפשר] אין צריך לקדשן.
ג) וכן יש לומר דאין חק תוכות
כלל בתגי שעטנזג"ץ ומותר לכתחלה לעשותן בחקיקה, כי מעולם לא נזכר בהם דין
כתיבה (קל וחומר מהסוברים שהשי"ן בבתים כשר בח"ת). משא"כ
בדקחי"ה אסור לעשותן בחקיקה, כי הן חלק מכתיבת האות.
ג. אמנם כל הגדרת חילוק זה, הוא
על פי שיטת השו"ע שפסק כרמב"ם דתגי שעטנזג"ץ אין מעכבין ואינן אלא עיטור
לכתב כנ"ל, ואינן מגופי האות והכתב. אך לר"ת דינן כגופי האותיות
[ולשיטתו אף מעכבין], וא"כ פשיטא דבכל הדברים הנזכרים דעת ר"ת דדין
כתיבת תגי שעטנזג"ץ כדין כתיבת האותיות עצמן [לחק תוכות, היק"ג, וקידוש
השמות]. והיות שרבינו פסק שיש להחמיר לכתחלה כסברת ר"ת, ורק בדיעבד יש להכשיר
כפסק הרמב"ם ושו"ע, א"כ לכתחילה יש להחמיר בכל הנ"ל.
ד. ועל פי הנ"ל יש לבאר
מנהג חב"ד [תקנת אדמו"ר הזקן] דשי"ן שבבתים לא עושין לה תגין. כי
אין התגין בשי"ן חלק מהאות, והלכה למשה מסיני שיהא בהבית שיני"ן [צורת
אות של שי"ן], ותגין הללו אין להם שייכות לצורת האות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה