כתיבת אות על נקב

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף טז

כבר נתבאר שצריך להיות כתיבה תמה ושלימה לפיכך צריך שלא יהיה בקלף שום נקב במקום שיכתוב ואם כתב במקום נקב פסול מפני שאינה כתיבה תמה ושלימה אלא מופסקת ואפילו אם אין הנקב מפסיק כל עובי האות מעבר אל עבר אלא הוא באמצע העובי ודיו מקיפו מכל צד מכל מקום באותו מקום הנקב היא מופסקת וחלוקה לשתים ואפילו אם יש בעוביה שמב' צדדי הנקב כשיעור עובי הצריך לאות זו ואפילו אם גם יש באורך האות עד הנקב כשיעור אורך הצריך לאות זו מכל מקום כיון שאנו חושבים הנקב לפיסוק בגוף האות א"כ אין שם היקף גויל לאורך האות שעד הנקב וכן לעובי שבצדדי הנקב אין שם היקף גויל במקום הנקב והאות צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה שלא יהיה משהו ממנה בלא היקף גויל והגויל שבסיום העובי שמצד זה של הנקב אינו מועיל להעובי שמצד זה מפני שהנקב מפסיק ביניהם וחולקם לשנים וכן הגויל שבסיום אורך האות שלאחר הנקב אינו מועיל לאורך האות שעד הנקב (ומכל מקום אם יכול לגרור מן עובי שמצדדי הנקב שישאר קלף חלק מפסיק בין הנקב לעובי האות שבצדו וכן אם יכול לגרור מאורך שלמעלה מהנקב ואעפ"כ ישאר כשיעור אורך הצריך לאות זו הרי גרירה זו מועלת אפילו אם כבר כתב הרבה אחר אות זו ואין בזה משום שלא כסדרן כיון שאין פיסול באות זו אלא משום היקף גויל כמו שיתבאר):

פירוש:

כבר נתבאר (בסעיף ה) שצריך להיות כתיבה תמה ושלימה, לפיכך צריך שלא יהיה בקלף שום נקב במקום שיכתוב (שם האות). ואם כתב (האות) במקום נקב פסול, מפני שאינה כתיבה תמה ושלימה אלא מופסקת.

ואפילו אם אין הנקב מפסיק כל עובי האות מעבר אל עבר, אלא הוא באמצע העובי ודיו מקיפו (לנקב) מכל צד, מכל מקום באותו מקום הנקב היא (כתיבה) מופסקת ו(כתיבת האות נחשבת) חלוקה לשתים, ואפילו אם יש בעוביה (של דיו האות) שמב' [משני] צדדי הנקב כשיעור עובי הצריך לאות זו, ואפילו אם גם יש באורך האות עד הנקב כשיעור אורך הצריך לאות זו (כלומר שיש שיעור שלם של האות מבלעדי הנקב). מכל מקום כיון שאנו חושבים הנקב לפיסוק בגוף האות, אם כן אין שם היקף גויל לאורך האות שעד הנקב, וכן [בדוגמא הראשונה – נקב באמצע עובי הדיו] לעובי שבצדדי הנקב אין שם היקף גויל במקום הנקב, והאות צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה, שלא יהיה משהו ממנה בלא היקף גויל. ו(היקף) הגויל שבסיום העובי (של צד חוץ של האות) שמצד זה של הנקב, אינו מועיל (שיהא נחשב מוקף גויל) להעובי שמצד זה (הפנימי של האות הנוגע בנקב) מפני שהנקב מפסיק ביניהם וחולקם לשנים. וכן (בדוגמא השניה - היקף) הגויל שבסיום אורך האות שלאחר הנקב, אינו מועיל לאורך האות שעד הנקב (כי במקום הנקב אין האות מוקפת גויל).

(ומכל מקום אם יכול לגרור מן עובי שמצדדי הנקב שישאר קלף חלק מפסיק בין הנקב לעובי האות שבצדו (כלומר וישאר הנקב מחוץ לדיו של האות, ותהא האות מוקפת גויל), וכן [בדוגמא השניה – כאשר יש באורך האות עד הנקב כשיעור] אם יכול לגרור מאורך (הדיו) שלמעלה מהנקב ואעפ"כ ישאר כשיעור אורך הצריך לאות זו, הרי גרירה זו מועלת (להכשיר האות שתהא מוקפת גויל) אפילו אם כבר כתב הרבה אחר אות זו, ואין בזה משום (כתב) שלא כסדרן כיון שאין פיסול באות זו אלא משום היקף גויל כמו שיתבאר):

חידוש וביאור:

א)  לפיכך צריך שלא יהיה בקלף שום נקב במקום שיכתוב. פירוש "שום נקב" ראה פורום לנושאי סת"ם: כתיבת אות על נקב - המשך

אם כתב במקום נקב פסול, מפני שאינה כתיבה תמה ושלימה אלא מופסקת.

דקדוק לשון - תמה, ושלימה. שלימה - ממעטת שהכתיבה מופסקת באמצעה ואין האות שלם, תמה - שאינה מוקפת גויל. וכפי שיתבאר משמעות שתי פרטי פסולים הללו, בדין לפנינו.

ברישא מבאר שאם הנקב מפסיק את האות לשתים הרי אינה כתיבה שלימה אלא מופסקת. ובאמת אין זה חידוש כל כך, שהרי מבואר בסימן לו שכל האותיות צ"ל גולם אחד דוקא, ואם יש בהן הפסק פסולות משום שאינן גוף אחד, ואינן כתיבה שלימה כמו שביאר מהר"ם [בב"י ושו"ע סימן לב סעיף כה].

ב)  ואפילו אם אין הנקב מפסיק כל עובי האות מעבר אל עבר, אלא הוא באמצע העובי ודיו מקיפו מכל צד, מכל מקום באותו מקום הנקב היא מופסקת.

זהו עיקר החידוש כאן, אע"פ שהאות כולו גולם אחד ומחובר לגמרי, ואין לפסול מדברי מהר"ם הנ"ל, מ"מ הכתיבה היא פסוקה, ואין הכתיבה שלימה.

ג)  ואפילו אם יש בעוביה שמב' צדדי הנקב כשיעור עובי הצריך לאות.

שהרי אין שיעור לעובי האותיות, כמבואר להלן בסעיף יח, מ"מ במקום נקב פסולה משום שהכתיבה מופסקת שמה, אע"פ שגוף דיו האות שלם בשיעורה וצורתה.

ד)  ואפילו אם גם יש באורך האות עד הנקב כשיעור אורך הצריך לאות זו, מכל מקום כיון שאנו חושבים הנקב לפיסוק בגוף האות, אם כן אין שם היקף גויל לאורך האות שעד הנקב כו'.

זהו דין השני שמבאר רבינו כאן, דאע"פ שהאות שלימה ממש בלא נקב עד סיום שיעורה, אלא שבסיום רגלה יש נקב בדיו [וכן אם יהא נקב מחוצה לה] הוי כתיבה פסולה משום שאינה תמה [אבל לא משום שאינה שלמה, שהרי האות שלם]. ודין זה [השני] אינה נקראה כתיבה מופסקת, דהרי אין האות מופסקת כלל, אלא היות שהאות מסתיימת בפיסוק הנקב, באותה מקום אינה מוקפת גויל. והפיסול הוא משום שאינה כתיבה תמה, כי כל האות צ"ל מוקפת גויל, ואע"פ שאין הנקב מפסיק שלימותה או שיעורה.

ה)  והאות צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה, שלא יהיה משהו ממנה בלא היקף גויל.

יש לומר שבא להדגיש דלפי שיטה זו [שיטה הראשונה - המתחלת כאן בסעיף טז ומסתיים ביאורה בסעיף יט - והיא שיטת תלמוד בבלי לפי השו"ע] האות כולה בכל חלקיה צ"ל מוקפת גויל, בין מבחוץ בין מבפנים בחללה, בין בדיו האות עצמה בכל מקום (גם באמצעה), לאפוקי מסברת תלמוד ירושלמי כפי שיבואר.

ו)  והגויל שבסיום העובי שמצד זה של הנקב אינו מועיל להעובי שמצד זה, מפני שהנקב מפסיק ביניהם וחולקם לשנים. וכן הגויל שבסיום אורך האות שלאחר הנקב אינו מועיל לאורך האות שעד הנקב.

כל זה דלא כשיטת הירושלמי המבואר בסעיף יט, דלפי הירושלמי חשיב מוקף גויל מה שיש בסיום האות או בסיום הנקב קלף המקיף לאות מכל רוחותיה. וממילא שתי הדוגמאות המבוארות כאן, נקב בעובי הדיו, או נקב בסיום רגל האות, לפי הירושלמי כשרים, אף אם היו כן בשעת הכתיבה משום שהן נחשבות מוקפות גויל ע"י הקלף שמעבר לנקב או/והדיו.

וטעם מחלוקת הבבלי וירושלמי מבוארת כאן, דלפי הבבלי [ושו"ע] יש פסול בכתיבה שאינה כתיבה תמה ושלימה, אך לפי הירושלמי אין פסול בכתיבה אלא פסול בגוף האות, דאם אין האות מוקפת גויל גם אחר הכתיבה היא פסולה, מצד דין חוק האות ולא מצד דין חוק הכתיבה, ואם נחשבת מוקפת גויל אפילו אם כתבה על גבי נקב כשרה, אע"פ שהיא משעת הכתיבה. [ונפקא מינה בפשטות (בנוסף לפרטים המבוארים בסעיף יט וכאן), דלפי הירושלמי לא מהני גרירת היקף גויל משום חק תוכות. וכן מבואר בשו"ת הרשב"א, ולמד כן מהירושלמי].

ז)  ראה לעיל סעיף ה' דיש אומרים דאם האות ארוכה כשיעורה ונוגעת באות אחרת בסיום שיעורה, אינו פסול משום שאינו מוקף גויל. וצריך ביאור מאי שנא נקב בסיום שיעורה?

וי"ל דנגיעת האותיות זה לזה קל מניקב שם, דבניקב חסר בפועל קלף. משא"כ בנגיעת האותיות, יש לומר דל עודף הדיו כאילו אינו, ויש קלף תחתיו.

ח)  (ומכל מקום אם יכול לגרור מן עובי שמצדדי הנקב שישאר קלף חלק מפסיק בין הנקב לעובי האות שבצדו, וכן אם יכול לגרור מאורך שלמעלה מהנקב ואעפ"כ ישאר כשיעור אורך הצריך לאות זו, הרי גרירה זו מועלת.

הטעם שהעמיד רבינו דין זה בסוגריים. דמקורו הוא המג"א המתיר לגרר במקרה של רגל כ"ף פשוטה ארוכה הנוגעת לסוף הקלף, דמהני גרירת היקף גויל גם לאחר שכתב. אמנם אם הנקב היה מפסיק בכתיבה, אפילו בסיום שיעור האות והדיו ממשיך לאחר הנקב, וכל שכן אם הנקב היה מפסיק באמצע כתיבת שיעור האות [כתיבה מופסקת – דין א' שבסעיף] לא נתבאר שמותר לגרר מהן לעשותן מוקפות גויל. ושמא יש בזה פסול משום חק תוכות, דומיא דכתיבה בפיסול הנזכר להלן סעיף כה.

מ"מ סברתו האמיתית של רבינו שכל שהפסול אינה בכתיבת ציור גוף האות, אלא רק משום שאינה 'כתיבה תמה ושלימה', בין שהיא מופסקת באמצע עובי הדיו, בין שרק אינה מוקפת גויל, אין זה חסרון בצורת האות, אלא בכתיבתה, וממילא אין בתיקון דברים הללו לא חק תוכות, ולא משום שלא כסדרן.

ט)  ואין בזה משום שלא כסדרן כיון שאין פיסול באות זו אלא משום היקף גויל כמו שיתבאר. בסעיף ל.

ומבואר שם [סברת מהר"ם] דכל פסולי כתיבה תמה ושלימה (חסרון קוצו של יו"ד, תיקון נפסקים כאשר האות ברורה) אין בהם משום כתב שלא כסדרן. דהאותיות היו נקראות כסדר, ורק חסרו משפט תמותן בלבד. והוא הדין דין כתיבה תמה ושלימה ולא פסוקה וחסרת היקף גויל, שמועיל לתקנן שלא כסדרן.