שאלה על צד"י פשוטה

הצד"י בעיה גדולה ואני נוטה לפסלה - היות שהירך מדובק למטה, היא מתדמה לטי"ת. ועוד שהרי הרגל צריך לירד למטה מדיבוק הראשים, ופירשו הפרי מגדים ומשנת סופרים כדי שיעור מלוא אות קטנה למטה מהדיבוק.

יתכן להקל כאן על ידי שאלת תינוק ואם יקראנה צד"י נוכל להכשיר, וכן סביר להניח שיש שיעור בירידה אחר הדיבוק כמלוא אות קטנה. (וגם אם אין שיעור זה, אחר קריאת התינוק נראה העיקר שמותר לתקנה).

ובכל זאת אני נוטה לפסלה משום שינוי כללות צורתה - כי הצד"י צריכה שתהא הנו"ן שבה ניכרת, ולכן הרגל צריכה לירד למטה מדיבוק הראשים כנ"ל, ואילו צד ימין-היו"ד צריכה להיות קטנה ביחס לנו"ן זו. כאן נראה ששתי החלקים שוים והיא כמין טי"ת.

הבוחר יבחר ...

בשדך - היות שהסופר לא דקדק לכתוב על השירטוט, הכ"ף נופלת מהתיבה וספק האם נקראת ביחד עם שאר התיבה כמילה אחת (בעיה זו אפשר לפתרה - או להכשיר ע"י קריאת התינוק אם יקראנה כתיבה אחת, או תיקון הכ"ף בהוספת דיו).

נפסקים

חי"ת זו לאחר שנכתבה הורם מהקלף גיד שמחק את החטוטרת של החי"ת. היא נפסלה, ואי אפשר לתקנה משום כתיבה שלא כסדרה, כמבואר בשו"ע שאם נפרדה החטוטרת וניכר הפירוד להדיא היא פסולה. והטעם כי נפרדה לשתי אותיות אחרות - וי"ו וזיי"ן, ואינה חי"ת כלל.

פירוד רגל הה"א מהגג מותר לתקנה כי ניכרת שהיא ה"א ולא נשתנתה לאות אחרת [זה לדעת שו"ע רבינו והאחרונים המקילים בפירוד הניכר. אבל שיטת הפרי מגדים והקסת להחמיר דכל פירוד הניכר להדיא ממילא האות פסולה לגמרי וא"א לתקנה שלא כסדרן].

נראה לי להקל ומותר לתקן למ"ד זו שנפסקה, כי עדיין ניכרת היטב שהיא למ"ד וכל תינוק יכירנה כלמ"ד.

פתח כניסה

 

פתח כניסה חיצוני ואין לה מזוזות שער כלל, פטורה ממזוזה לכל הדיעות.

אע"פ שכניסה כזו בתוך הבית אם יש הפרדה ברורה בין החדרים על ידי פינות הקיר נחשבות למזוזות הסף לדעת קצת הפוסקים, אבל בפתח הפונה כלפי חוץ אין נחשבים למזוזות שער כלל.

מ"ם או סמ"ך?

לפי המקדש מעט המ"ם הזו פסולה. לפי שו"ע רבינו נראה שמועיל שאלת תינוק.

תי"ו

נראה לי שהתי"ו הזו פסולה - פשוט אבדה צורתה.

מבחינת שיעור אורך ירך ימין - שיעורה כמלוא או"ק, ונדמה בהשקפה ראשונה שאין בה שיעור זה [כי הגג עבה יותר מרגל ימין. אבל גם אם ימצא שיש בה שיעור, מ"מ צריכה צורת אות - ואין כאן].

שאלות על כפי"ן

הכ"ף ['כי'] - פינתה התחתונה מרובעת ממש. יש פוסלים כ"ף שיש בה זוית למטה (משמעות שו"ע רבינו באות כ"ף, ומ"ב במשנת סופרים אות כ"ף) ויש רבים מכשירים כל זמן שתינוק מכירה ע"י צורת גופה שהיא עגולה.

"ערפך" - הכ"ף פשוטה אינה ארוכה משאר התיבה. ולכתחלה דבר זה צריך תיקון.

שתי כפי"ן הללו אין להן מושב טוב כפי שצ"ל לכתחילה. מ"מ אינן פסולות, כי תינוק מכירן.

כ"ף פשוטה כמעט אין לה גג ישר, אלא מתחילה להתעגל בראשית קו הגג. מ"מ אין זה שינוי גמור של צורת האות ויש להכשיר.

קביעת מזוזה במסדרון/פרוזדור

 

 

מסדרון [עם מדרגות יורדות] בין מרכז הבית לחדר צדדי, ויש בפתח שלה שתי מזוזות ומשקוף כדין [דבר זה אינו משתקף בתמונה הראשונה - כי נראה שם שאין מזוזת סף שמאל בירידה למדרגות], היכן קובעים את המזוזה על פתח זה, איזה נחשב צד ימין? לכיוון הבית או לכיוון החדר הצדדי? שאלה זו היא בפרט לפי מנהג חב"ד שקובעים לחדר הצדדי על פי היכר ציר, וכאן ההיכר ציר נפתח החוצה. נמצא המזוזה על פתח החדר [שלמטה] בימין היציאה ממנו לכיוון הבית.

יש לקבוע את המזוזה על ימין פתח המסדרון לכיוון החדרים, כי זה דרך ביאתו של פתח זה, כלומר דרך הבא ממרכז הבית לתוך המסדרון לכיוון החדרים [שלמטה]. ואע"פ שהחדר עצמו [שלמטה] הוא דרך יציאה לכיוון הבית [כלומר המזוזה שבפתח החדר עומדת [בכיוון] הפוכה מזו, ששם מורה על צד ימין לבית, ואילו בפתח המסדרון מורה על צד ימין לכניסה לחדרים].

אין אנו עושים חשבון כזה, לומר, ממה נפשך או שהוא בא מצד הבית לגמרי עד תוך החדר, וכל המזוזות צריכות להיות לצד ימין זה, או שהוא בא מהחדר עד תוך הבית וכל המזוזות יעמדו לצד ימין של כניסה לצד הבית. אלא כל פתח נידון לעצמו [ולא איכפת לנו מה שנראה כאילו סתירה בכיווני ההליכה שבב' פתחים הללו].

פתח טרקלין ובו כניסה עם דלתות

 

הפתח הפנימי הוא לטרקלין [חדר גדול וחשוב], והפתח הראשון הוא מבוא קצר לאותו פתח, והוא עמוק קצת ויש בו ארונות מב' צידי המבוא [מאחורי הדלתות, כפי שנראה בתמונה השניה].

שני הפתחים חייבים במזוזה, החיצון עם ברכה. והפנימי בלי ברכה, היות שאין בו דלת.

תמונת השער הפנימי הוא כיפה שדברו בו חז"ל. ולפי כל הדיעות [יש בה צורת כיפה ה]חייבת במזוזה], היות שמזוזותיה [סיפיה] עומדות ביושר עשרה טפחים לפני שמתעגלת הכיפה (כמבואר ברמב"ם ושו"ע יו"ד סי' רפז). אם עיגול הכיפה היה מתחיל לפני סיום עשרה טפחים של יושר הסיפים לרמב"ם ושו"ע היתה פטורה, ורק לשיטת רש"י והרא"ש היתה חייבת.

בית שער

מסגרת זו לפני הפתח יוצרת בית שער. האם היא חייבת במזוזה?

נראה לי שאם היה בה דלת אפילו היתה השטח שבפנים המסגרת פחות מד' אמות על ד' אמות, או אם יש בה שיעור ד' אמות על ד' אמות, יש לקבוע בפתחה מזוזה. אבל אם אין בה דלת ולא שיעור הנ"ל טפלה לפתח הראשי ופטורה.

אע"פ שבדרך כלל בית שער אינו צריך כלל שיעור דע"ד [דלא נאמר שיעור זה אלא לבית שצריך שיהא ראוי לדור, אבל בית שער ענינו מבוא בלבד לפתח הבית, ומה איכפת לי מהשיעור]. מ"מ מסגרת זו אינה סגירה גמורה, וכאשר אין בה [דלת ו]שיעור נראה לי שפטורה.

קרע בספר תורה

הקרע חותך שורה שלימה של הכתב. אין שם שם. יש לגרר את כל השורה, ולהדביק טלאי של קלף טוב מאחורי הקרע להדק הקרעים. לשרטט את השורה, ולכתוב את השורה מעל או מתחת לקרע. יש להקפיד שכל היקף גויל האותיות יהיו רק בקלף ולא נוגעים לטלאי כלל.

אפשרות אחרת לתיקון - לחתוך חלון במקום השורה, ולהדביק היטב טלאי רחב של קלף כשר מאחור. ואז לשרטט על הטלאי ולכתוב השורה כולה על הטלאי. גם במקרה זה צ"ל כל היקף גויל האותיות על הטלאי ולא יגעו לשפתי הקרע [וקלף הספר עצמו] כלל.

שיעור אורך האותיות

כבר הסברתי את הנושא הזה כמה פעמים, אבל היות שנזדמן שתי שאלות יפות לאחרונה, אני מעלה אותן ואת הנושא שוב:

הוי"ו ארוכה ויש בה שיעור של נו"ן פשוטה. רוב העולם מיקל וסובר היות שיש כאן שאלה על תמונתה, קריאת התינוק יוכיח. ואני סבור שכיון שהאות חורגת משיעורה ונכנסה לגדר שיעור של אות אחרת [הוי"ו או זיי"ן נכנסו לשיעור נו"ן פשוטה] פסולה [ולא מועיל בזה היכר תינוק].

השאלה כאן מעניינת, בגלל שאמנם הוי"ו כשהוא עומד בפני עצמו נראה כוי"ו, אבל בגלל סמיכותה לתיבה נראית ארוכה משאר האותיות ולכן נראית כנו"ן. מה דינה?

עניתי: שלדעת המקילים מותר לגרר אריכותה, כי מכיון שהאות עצמה כשרה (אחר היכר תינוק), מה שהיא לא מסתדרת עם שאר האותיות שבתיבה, אין תיקון זה בגדר חק תוכות. ואעפ"כ כל זמן שלא תיקנוה המזוזה פסולה, כי התיבה אינה נקראת יחד.

בתיבה "פן" מקרה הפוך מהנ"ל - הנו"ן לכאורה נראית נכונה כי היא ארוכה ביחס לשאר האותיות הסובבות. אבל במדידה נראה שהיות שראשה עבה כפול [עוביה ב' קולמוסים], ויריכה אינה פי שלוש מראשה כשיעור נו"ן, אלא פי שתים בלבד כשיעור זיי"ן - היא בעצם זיי"ן גדולה ולא נו"ן פשוטה ופסולה !!
למטה תמונה מוגדלת עם קוי רשת למדידה:

שאר הסימונים בתמונה דלעיל:
תי"ו - כפיפת רגל שמאל לא ברורה, צריך שאלת תינוק ותיקון.
בי"ת - גגה עבה במיוחד בקושי נשאר בה חלל. נראה פסק האחרונים שאין שיעור כלל לעובי חללה, וכל זמן שתינוק מכירה כשרה, ומותר לגרר מחללה.
ממי"ן - שאלות קשות של שינוי לסמ"ך. 

פתח בין חדר קטן לגדול ואין בו צורת פתח שלימה

נשאלתי על פתח לחדר קטן ששיעורו פחות מד' על ד' אמות הפתוח מחדר גדול. הכניסה היא רק מצד חדר הגדול, כי אין יציאה מחדר הקטן החוצה. הפתח שביניהם אין בו דלת ואין בו מזוזת סף ימנית כלל, אלא רק מזוזת סף שמאלית. האם יש סברא לקבוע מזוזה על סף שמאל של הפתח - ככניסה לחדר הגדול?

זו צורתה:

א.  יש ג' טעמים לפטור פתח זה ממזוזה: א) אין בו דלת, ולרמב"ם כל פתח שאין בו דלת פטור. ב) אין לו סף ימין ופטור לכל הדיעות, לדעת הרמב"ם ושו"ע כל שאין לפתח ב' מזוזות סף מב' צידיה פטור, ולרא"ש אם יש לו מזוזת סף ימין לבד חייבת, אך במזוזת סף שמאלית לבדה פטור. נמצא פתח זה פטור לכו"ע כי אין לו מזוזות סף מימין. ג) החדר קטן ואין בו שיעור ד' על ד' אמות.

ב.  הנה נחלקו האחרונים בחדר קטן הפתוח לחדר גדול, האם יש לפטור משום שאין בו שיעור. סברת הרבה אחרונים דלא פטרו חז"ל בית שאין בו דע"ד, אלא כאשר זה שיעור כל הבית. אך בית שיש בו שיעור דע"ד בחדר גדול, גם חדר קטן המחובר לו שאין בו שיעור חייב בגלל החדרים הגדולים, כי גם הוא חלק מדיור הבית (עיין רעק"א ופתחי תשובה יו"ד סימן רפו, קיצור שו"ע סימן יא בהערות לחם הפנים ומסגרת השלחן).

והנה בסברת המחייבים יש ב' טעמים. א. דיש חיוב על חדר זה כמו כל חדר אחר בבית, כי הוא חלק מכלל הדיור. ב. אין חיוב בעצם על חדר זה, אלא החיוב הוא משום דפתח זה הוא פתח של חדר הגדול. ונפקא מינה ביניהם, האם קובעים את המזוזה על צד ימין של הכניסה לחדר הקטן, או לצד ימין של הכניסה לחדר הגדול.

ג.  הנה אם באנו במקרה זה לחייב משום פתח הגדול, נמצא שיש לפתח זה מזוזת סף ימין לצד כניסה [לבא מחדר הקטן] לגדול, וחייב לפי הרא"ש הנ"ל כאשר יש מזוזת סף ימני.

אמנם יש לדון כאן, דלכאורה [אם אנו שואלים באיזה צד לקבוע את המזוזה] הרי הולכים אחר ימין ביאה מבחוץ. שהרי דרך לבוא רק מצד חדר הגדול, כי א"א לבוא מצד החדר הקטן כי הוא סתום. וא"כ על כרחך דרך הכניסה מהחוץ לפנים, ונמצא מוכרח שהוא פתח לקטן ואין בו מזוזת סף ימין כלל.

ד.  אמנם לאידך אנו רואים בחז"ל שאין הולכים אחר היכר ימין [רק בין מקום חיוב למקום חיוב שני, ולא] בין מקום פטור לחיוב, אלא לעולם צד החיוב הוא עיקר. וכמו"כ מנהג חב"ד שהולכים אחר היכר ציר בכל הפתחים שבתוך הבית אע"פ שהוא נגד ימין כניסה וביאה, כגון חדר סתום שאין לו מוצא ואי אפשר לבוא לתוכו רק דרך אותו הפתח, אעפ"כ קובעים ע"פ היכר ציר [אם הדלת נפתחת החוצה מהחדר] לצד יציאה מהחדר.

וכמו כן כאן יש לומר דהיות שחדר הפנימי הקטן הוא פטור בעצם, ורק יש כאן צד לחשוב פתח זה של חדר הגדול, א"כ יש סברא לקבעו על סף שמאל של [כניסה ל]חדר הקטן, שהוא סף ימין של כניסה לחדר הגדול.
כל זה בגדר הידור וחומרא, אבל שורת הדין שאין כאן חיוב כלל - על פי ג' טעמי הפטור שהזכרתי תחילה.

רווחים בתוך התיבה, בין התיבות

הרווחים כאן לא מסודרים. שורת הדין שאלת תינוק על הרווחים. הסיבה לכך - כי הרווחים שבין האותיות ובין התיבות עצמן לא ניכרות נפרדות זו מזו. בנוסף לכך רגל התי"ו [של 'לטוטפת'] קצת קרובה לתיבה שאחריה. 

הריוח בין הנו"ן לכ"ף גדול מדי, ולא מועיל סמיכות שלמטה של מושב הנו"ן.

היות שאי אפשר לתקן יש להכשיר בדיעבד, כי ניכרת יותר כתיבה אחת מחמת גודל הרווחים שבין התיבה, שבזה ניכר שריוח זו אע"פ שהיא כמלוא יו"ד, עדיין כולה תיבה אחת.

כנ"ל בשתי הדוגמאות הבאות, יש סמיכות לאותיות למטה ואין סמיכות למעלה אצל השרטוט - דבר שאינו כשר לכתחילה לחשבן כתיבה אחת, ומ"מ בדיעבד כאשר א"א לתקנם יש להכשיר ע"י הכרה כללית בפער בין הרווחים הגדולים שבין התיבות, לבין הריוח זו שבתוך תיבה.

כאן בעיית ריוח בתוך התיבה שקשה מאוד לתקנה. יש ריוח מעט בתוך "מזזות" בין הז' לו' - יש לשאול תינוק היאך יקרא תיבות הללו.

אין ריוח מספיק בין נפשכם וקשרתם, ויש לפסול עד שיתקן (ע"י גרירת קצת מגג המ"ם).

יש סברא בבני יונה [שאפשר לסמוך על זה בשעת הדחק], שניכר סיום התיבה מחמת אות סופית. נדמה לי שגם היתר זה, רק אחר קריאת התינוק [והחידוש הוא אע"פ שלעינינו נראה ברור כתיבה אחת מחמת שויון הרווחים בין האותיות מחוץ לתיבות והרווחים שבתוך התיבה]. 

עיי"ן שגופו בעמידה

ראה הגדלה לתמונה יותר ברורה

העיי"ן הזו מאוד בעמידה ואין בה שבירת מושב - לכן יש להסתפק האם זו עיי"ן או כעין צד"י פשוטה - וצריכה שאלת תינוק.

שי"ן - שינויים בצורתה

בהמשך למה שנכתב על שינויים באותיות עיי"ן ופ"א, נעמוד על שינוי נוסף - באות שי"ן.

הרבה סופרים מושכים את קוי השי"ן עד לנקודה למטה, אבל אין עושים לשי"ן שום מושב כלל. זה אינו נכון, אלא צריך להיות לשי"ן מושב למטה, אמנם צר וחד לצד שמאל כמבואר בב"י, אבל צורת השי"ן שיש לה מושב, והוא המקום שמתחברים בו שלושת ראשי השי"ן למטה.

התמונה הראשונה כתב אר"י, השניה כתב ב"י. בשניהם גוף השי"ן דומה, הוא בנוי משתי קוים חיצונים היורדים באלכסון כלפי המושב, כאשר גם הקו היורד מראש שמאל אינו יורד ביושר אלא נמשך פנימה באלכסון כלפי המרכז. ויש בה מושב שהוא חד למטה ורחב מעט למעלה. מושב זה הוא מרכז אות השי"ן.
כך כתבו באשכנז את צורת השי"ן מאות שנים, עד למאה האחרונה שחל שינוי בכתיבת צורת השי"ן.

[החצים הם מבלוג קודם, ואינם שייכים לבלוג הזה]
השי"ן כאן אינו ממורכז לאמצע כמו שהיה פעם, אלא קו שמאל שבו [הזיי"ן - בכתב ב"י] עומד ישר וזקוף, ולכן שתי הקוין הימניים נטויים אלכסון הרבה יותר ממה שהיה פעם. בשי"ן הזה גם אין בו מושב!! ראש האמצעי כבר אינו מרכז האות !!

טעם השינוי הזה: כי המשנת סופרים כתב "הראש השמאלי (של השי"ן) יהיה לכתחילה יריכו ממש בעמידה". כלומר הראש השמאלי-הזיי"ן צריך לעמוד יריכו זקוף לגמרי. ועל פי דבריו שינו הסופרים את צורת השי"ן, מכפי שהיתה מקדמת דנא.
וציין במשנ"ס (בשער הציון) מקורו לא"ב האחרון [בהוצאת הרב משי זהב, עמוד רפב], וז"ל "וראש השלישי כמו זיי"ן ממש בעמידה". וכן כתב בספר כתיבה תמה שהירך תהא בעמידה פשוטה. ועוד הגדיל בעל ה'כתיבה תמה' שם (עיין בדבריו ובציורים) להורות שאין לשי"ן מושב.
הרב משנ"ס הבין בלשון הא"ב הנ"ל, שכל הזיי"ן גם יריכו בעמידה ממש. אבל אין הכרח לבאר כן בכוונת לשון הא"ב. אלא יש לפרש רק הראש יהא זיי"ן ממש (ובא הא"ב לשלול סברא שהראש יהא כוי"ו מרובעת בעלת ד' פינות ויריכה יוצאת מצד ימין של הראש, אלא צ"ל הראש ממש כזיי"ן עובר על הקו לב' צדדים). אבל אפשר שיריכה נטויה באלכסון מעט למרכז השי"ן. וכ"כ במשנת הסופר (ביאור הסופר ד"ה כעין זיי"ן, עמ' פט) בהבנת הא"ב.

עכ"פ משינוי זה נוצרו עיוותים בשי"ן. [יש להדגיש שחידושו של בעל הכתיבה תמה לא לעשות מושב לשי"ן, היא המצאתו הבלעדית של הכתיבה תמה. (ונראה שדברי הכתיבה תמה היו למראה עיני המשנ"ס, שהרי מעתיקם בנוגע לאות פ"א, וכמדומה לי שגם באות שי"ן הושפע מדבריו. אך לא העתיק את סברתו לבטל מושב השי"ן, אדרבה העתיק את לשון הב"י שיש לה מושב חד. ופשוט שאין לסמוך על בעל הכתיבה תמה].

סופר בעל כת"י יפה, מנסה לעשות שי"ן על פי הוראות המשנ"ס והכ"ת הנזכרים. הוא אינו מעמיד את ירך שמאל לגמרי ביושר, אלא היא עדיין נטויה מעט אלכסונית. והסיבה, כי אחרת כל השי"ן תהא נוטה על צידה. אבל גם מושב לא עשה !!
חי"ת המסומנת - כנראה שבתחילה היה ראש ימין רחב כרי"ש, ואח"כ תיקנו להיות כעין וי"ו עבה (ולדעתי לא הועיל הרבה, כי לסוברים שגם חי"ת המורכבת מדלי"ת או רי"ש כשרים, לא היה צריך לתקן. ולסוברים שהחי"ת צריכה להיות דוקא מצורת זייני"ן או ווי"ן, קשה לומר שזו צורת וי"ו).

כת"י פשוט יותר. השי"ן צידה השמאלי זקופה ביושר כהוראת המשנ"ס, ואין לה מושב כלל. ובזכות זה עובר על המפורש בגמרא וב"י שהשי"ן צריכה להיות חד למטה שלא תעמוד, מכיון שקשה לעשות קוי הימין של השי"ן אלכסונים כל כך, עשה השי"ן עגולה [או כמעט שטוחה] למטה !!
הפאי"ן המסומנות - דוגמאות למה שביארתי למעלה - שהמלוי כיום נהפך להיות עיקר בפ"א.
תי"ו - ירך ימין קצר. כשרה וצריכה תיקון.
דלי"ת צרה - אולי שאל"ת שמא היא נראית כזיי"ן.

צורת הפ"א - עיוותים מודרניים

דבר מפורסם שהצורה של האות פ"א שכותבים היום בכתב אשכנז, אינה צורתה הנכונה של האות לפי המסורת [אלא המצאה של בעל 'כתיבה תמה' לפני כמאה וחמישים שנה. והיה טעמו שעקב הפ"א האשכנזי היא אות שבורה ולדעתו פסול, ולכן כדי לקיים דברי הב"י שיש בחלל הפ"א צורת בי"ת בלבן, המציא תמונה חדשה לאות הפ"א - שהגב חלק מבחוץ (כעין פ"א ספרדי) ואילו מבפנים הוסיף בשתי שלישים העליונים קו עובי פנימי כדי להניח מקום בלבן צורת בי"ת], וכבר האריכו בזה רבים בכל צדדי הענין. ראה לדוגמא מאמרו של הרב גרינפלד
http://theworldofstam.blogspot.co.il/2012/04/blog-post.html

תמונת פ"א מודרנית (הקו הפנימי הנוסף הבא לייצר את צורת הבי"ת מאוד עדינה): 

ישנם באמת שתי תמונות לפ"א.

תמונת פ"א הספרדי שגופה כ"ף חלקה ללא שבירה כלל (התמונה שלמטה אינו מאה אחוז נכון בכתב ספרד - לסופר זה יצא [או בכוונה] צורה יפה של בי"ת בחלל): 

פ"א של כתב אשכנז המתואר בב"י - את הגב יעשה במשיכה של הקולמוס לאחור כדי שישאר בחלל צורת הבי"ת. (הדוגמא למטה מבטא רק את משיכת ושבירת הגב - ולא את שאר הפרטים בפ"א או בכתב בכלל):

והנה מהמצאתו של בעל הכתיבה תמה, נולדו עיוותים חדשים בפ"א. סופרים שאינם מדקדקים כלל בצורת האות עושים מעין קו פנימי, עם עיוותים שכבר אין להם שום הבנה בצורת האות עצמה. להלן דוגמאות:

מהכרח עשיית "קו פנימי" הנ"ל, כביכול כחלק מ'עצם צורת הפ"א החדשה' - כבר עושים את מילוי הקו בלי שום קשר לסיבה והתוצאה הנחוצה [לייצר בי"ת בלבן]. והנה לפנינו שתי דוגמאות. בתמונה שלמעלה, קוביה קטנה בחלל הפ"א ללא שום תועלת. [דרך אגב: העיי"ן שתחתיו קו אחד אלכסון ללא שבירה - וזו טעות נוספת כנתבאר בבלוג הקודם]
בתמונה שלמטה: אמנם נוצר בי"ת, אך המילוי תופס חצי מגג האות, דבר מוגזם. כי הסופר חושב שקו-המלוי הוא חלק מעצם צורת האות, והוא רק העבה קצת חלק מסויים מהאות!

עיוות נוסף, ויותר גרוע מהקודם, הוספת קו בתוך חלל הפ"א כחיקוי של קו המילוי הנ"ל, אבל היא נפרדת מהגב, וזה דבר שמתחיל לייצר שינוי בתמונת האות, שיש בה שתי נקודות פנימיות:

בתמונה שלמעלה: תוספת קו חיקוי בחלל הפ"א, אמנם הוא מייצר בי"ת בלבן. אך אין זה חלק מגב האות, אלא תוספת שבודאי לא הוזכר בב"י, וחידוש ושינוי מהמסורת.
דלי"ת רבתי המסומנת - יש בה בליטה מוגזמת ברגל - אולי קצת שינוי צורה.
גימ"ל - רגל מעוותת, קו דק ללא עובי כשיעור רגל בולטת כלפי מעלה!

שוב קו מילוי הפ"א אינו נכון, אלא תוספת קו אלכסונית לתוך חללה כדי לייצר בי"ת.
רי"ש ודלי"ת המסומנות שאלות תינוק.

צורת גוף העיי"ן לכתחילה

ישנם טועים בכתיבת צורת העיי"ן הנכונה לכתחילה.

צורת העיי"ן בכל הכתבים, שקו ימין היורד מהראש 'נשבר' מעט - כלומר אינו המשך אחד ישר (קו היורד באלכסון), אלא יש בו מעין עיקום מה (או שהיא מעוגלת מבחוץ מעט) כדי שיהא לה מושב [אלא שמושב זה נטוי באלכסון כלפי מטה].
וזו תמונתה של הגוף:

התמונות למטה הן מכתי"ק של ר' אפרים סופר (הנמצאות בפורום) - יש 'שבירה' ברורה בין הקו היורד למושב העיי"ן.

עיי"ן רבתי עשה את המושב יותר שטוח ויושב, ונטיית האלכסון פחות מבעיי"ן רגילה. וזה כדי שלא יכנס לשיטה שתחתיה. בכלל בכת"י זה, אין המושב עובר את ראש שמאל של העיי"ן, אלא הם מסתיימים בשוה, כך שאין בעיה לסמוך לידה אות אחרת.

אבל בשום אופן אין לעשות גוף העיי"ן קו אחד ישר אלכסוני, כעין צורת נו"ן פשוטה אלכסונית - וזו טעות.

למטה דוגמאות של טעות זו.
נראה לי אחת הסיבות לטעות זו, כי הבית יוסף [כלומר 'אלפא ביתא' שהעתיק הב"י] קיצר באות עיי"ן, שלא כדרכו לבאר בכל אות צורתה [כמעט] בשלימות, וכאן לא ביאר כלל את צורת גוף העיי"ן. ורק ביאר צורת ראשיה, והזהיר "וגופה תהיה בעמידה כדי שיוכל להסמיך אות (אחרת) אצלה". ומקורו האזהרה בתקון התפלין שכתב כן.
והנה בשלמא התקון תפלין אינו מבאר כל פרטי האותיות, אבל הא"ב שינה כאן והחסיר ממלאכתו.
והטעם שהזהירו כל כך, כי הרבה היו עושין העיי"ן עם מושב רחב ממש כמו מושב הצד"י, והיא בולטת הרבה שמאלה, ולא יוכל להסמיך אות אחרת אצל ראשה, כמבואר בדבריהם, ולכן הזהירו שיהא הגוף בעמידה כו', כלומר נטויה כלפי מטה ולא שטוחה וישרה בולטת לצד שמאל.
וכתב במשנת סופרים ואין הכוונה בעמידה ממש ביושר דא"כ תהא כצד"י פשוטה, אלא כוונת הב"י שיהא המושב/הגוף נטוי באלכסון, שירד קו המושב כלפי מטה מתחת לשיטה, וכך יוכל להסמיך כו'.
והנה מרוב האזהרה שלא יעשה לה מושב שטוח, לא ביארו [מרוב פשיטות הדבר] שיש שבירה וכיפוף בקו ימין שיהא צורת ראש זקוף וחלק התחתון מושב (והדבר מבואר בפירוש באותיות דרבי עקיבא), ונתנו מקום לטעות שאין בכלל צורת מושב לעיי"ן אלא כל הגוף, כלומר ראשו הימין עד סופו - קו משיכה ישרה אלכסונית אחת.

העי"ן שלמטה אין בה כפיפת המושב כלל, אלא כולה אלכסון לבד, כנ"ל.

הפ"א המסומנת יש בחללה צופצ'יק קטן בצד ימין "זכר לעקב הפ"א" - וכבר הזכרתי, ועוד אכתוב על עיוות מודרני זה, בעזרת ה'.

הבי"ת מעוגלת בימין למעלה בקצה ראשה וכן למטה בקצה מושבה/עקבה. היא צריכה להיות לכתחילה מרובעת למעלה ולמטה. מ"מ בדיעבד כשרה שצורת גופה [בכללות שהיא מרובעת ולא עגולה ככ"ף] ניכרת היטב. 

עיי"ן כולה קו אחד אלכסוני כנ"ל, וכבר מתדמה מעט לצד"י פשוטה, שעל זה הזהיר במשנת סופרים. ראה עוד 

פורום לנושאי סת"ם: עיי"ן בעמידה 

סופר זה מתחכם בעיי"ניו - מבחוץ כולה אלכסון אחד פשוט, אבל מבפנים הוא מרחיב הגוף שיהא לה קצת בטן כעין מושב.
כמו כן התחכם כבוד הסופר שמתחת לכ"ף פשוטה ויתר על חיוב לעשות תגי שעטנזג"ץ !!! (שלא יהא חלילה שאלה של כניסה לחלל הכ"ף)

דוגמא נוספת לעיי"ן שאין בה שבירה מבחוץ, אלא בטן מבפנים.
ה"א המסומנת אינה עשויה בצורתה לכתחילה, כי רגלה השמאלית תלויה בגבהה של החלל. וצ"ל שוה למטה לרגל ימין.

כתב גרוע ופסולי נפסקים

בתמונה הראשונה - המ"ם יש בה הפסק ניכר בין החרטום לגוף. מכל מקום התוספת לחרטום מצילה, שאינה נעשית כ"ף ווי"ו שלא היה בה שום שאלה של היתר, אבל כעת היא שאלת תינוק - ואם תינוק יקראנה מ"ם מותר לתקנה לפי הדין.

בתמונה השניה - האל"ף נפסקה נקודה התחתונה לגמרי מהגוף - והיא פסולה, כמבואר בביאור הלכה (סימן לב סעיף כה, ד"ה מכירם) שבהפסק גדול ביותר אסור לתקנה [שלא כסדרה] לכל הדיעות.

בשתי התמונות - ממי"ן סתומות משונות וצריכות שאלת תינוק.

וא"ו של "והיבוסי" עם תגין

ידוע שצריך זהירות בהוספת התגין על ראש הוי"ו, משום צרות הראש, שלא ידמה לכעין זיי"ן.

כאן הראש מאורך מעט ואם נחשיב את בסיס התג השמאלי, הוא עלול להדמות לרי"ש - ולכן דינה כאן שאלת תינוק.