צד"י פשוטה משונה

הצדי"ן נראים הפוכים, ראש שמאל נראה מחובר לקו ארוך היוצא מראש ימין.

אמנם כוונת הסופר היתה לכופף צואר הירך [היוצא מראש שמאל] ימינה הרבה ואחר כן למשכה בפשיטות כלפי מטה, ולכן מתדמית לצד"י הפוכה.

נראה לי שבדיעבד כשר [גם אם עשאה ממש הפוכה כנ"ל - כלומר משך הקו הארוך מראש ימין ולא משמאל], כי לא נשתנה לגמרי צורתה, ואינה נראית כאות אחרת.

[ולא כתבתי זה אלא לדין בדיעבד, אבל ברור שאסור לכתחילה לעשות הפוכה, שהרי אסור לשנות צורת האות מהכתב שנמסר כמבואר בשו"ע רבינו סי' לו סעיף א].

חי"ת שהאריך גגה מעט

חי"ת זה האריך מעט את גגה של שמאל. בשו"ע רבינו מבואר שאם עשה א' מראשי החי"ת ד' היא פסולה, כי צריכה להיות מצורת ב' זייני"ן.

בנידון שלפנינו, הגם שכבר יצא רוחב הגג מכלל ז' למין ד' הפוכה, אולי יש להקל, כי עדיין נראית חי"ת. וכן ראיתי בכמה כתבים [מכתב המיוחס] שאין מדקדקים שראש שמאל תהא צרה ממש כז' ועשאוה רחבה כשיעור ב' קולמוסים, ובצירוף שאינה כמין ד' ישרה אלא כדלי"ת הפוכה, שמא יש להקל.

בכל ענין נראה בודאי שראוי ומותר לתקנה ואין בזה שלא כסדרן. ויתקן ע"י שיעבה הרגל כדי שיהא יותר ניכר לקראת מרכז גג הז'.  

שאלות על אותיות מ"ם

נפסק הוי"ו [חרטום] מהגוף [כ"ף] - היות שההפסק דק מותר לתקנו, כי לא נשתנה צורת המ"ם.

יש פוסלים (קול יעקב בסי' לב) מ"ם זה משום שאין לחרטום ראש של וי"ו, והרי זה גולם. לענ"ד העיקר שהיא כשרה, ומ"מ ודאי יש לתקנה לכתחילה. [ואף לפוסלים, הרי אנו מתירים תיקון גלמים כיוד"י האל"ף שנגעו בגוף, כל שכן הכא].

המ"ם כשרה - אין בה פגם בצורתה.

הצד"י פשוטה  [הארץ] - ראש ימין נראה גולם - צריך לתקנו.

 הממי"ם כשרות.

באמת שזה נחשב לשינוי בצורת המ"ם, כי עיקר החיבור הוא למטה [כלומר מול המושב]. אעפ"כ העולם נוהג להקל להכשיר בדיעבד.

נראה לי שזה שינוי גמור בצורת המ"ם.

נגיעות

פסיעה לבר בשם הוי' - הה"א נוגע לוי"ו. מותר לגרר ולהפריד כי אין כאן שום שינוי בצורות אחת מהאותיות.

ראשי השי"ן נוגעין זה בזה - מותר להפריד - מעיקר הדין. (אמנם המשנת סופרים כותב שזה כשר אחר גרירה רק בשעת הדחק, ואע"פ שאין זה דעת שו"ע רבינו באות אל"ף. מ"מ כאן שהדיבוק קצת עבה, אפשר שאין זה כל כך מהודר אפילו אחר הגרירה).
ראה גם פורום לנושאי סת"ם: דיבוק ראשי השי"ן, פורום לנושאי סת"ם: נגיעות, דיבוק

זיי"ן בשיעור נו"ן פשוטה

הז' הראשונה של מזזות ארוכה מדי, אמנם כלפי העין היא נראית [יותר] כזיי"ן משום האותיות שלידה, כלומר ביחס הכללי של כל הכתב היא נראית כזיי"ן, ולא כנו"ן. מ"מ במדידת שיעור הירך [למטה תמונה מוגדלת עם קוי רשת, המראה מדידת הירך] היא פי שלוש מעובי גגה. זוהי שיעור נו"ן פשוטה, ועל פי המובן משו"ע רבינו [סי' לב סעיף כ] היא פסולה מהדין.

אמנם לענין תיקון שלא כסדרן, אם תינוק יקראנה זיי"ן - בזה יש לדון. וכמו שכתבתי כמה פעמים, שאות שיש עליה צורה הנקראת לתינוק אע"פ שחסר בה "תמה" הלכתי, מהני תיקון שלא כסדרן כדין ההיתר לתקן נפסקים. אמנם כאן צריך עדיין לדון בנושא.

הז' השניה - ראשה עבה מעט יותר, ונמוכה מעט מהראשונה, ולכן שיעור ירכה קצת פחות מהראשונה. אבל באמת שגם היא שאלה חמורה.

תי"ו עם רגל ימין כפופה

המנהג לפסול תי"ו כזה כי רגל ימין שבה כפופה כעין רגל שמאל [אלא שהיא הפוכה החוצה כלפי ימין].

צורות של בי"ת - בעיתיות

באתי כאן להמחיש חלק מהדברים שביארתי בפורום לאחרונה בענין צורת הבי"ת. [כמובן זו דעתי, וברור מתוכן ההערות של אחרים על מה שכתבתי בענין צורת הבי"ת, שאין עמם הסכמה על כל מה שאכתוב. והבוחר יבחר].

בי"ת זו מעוגלת למטה ובליטת עקבה אינה ישרה עם שטח המושב כלל אלא תלויה ממעל - צורה זו לענ"ד היא ספק בי"ת וצריכה שאלת תינוק [ואם יקראנה יש לתקן ריבועה שלמטה].

אמנם התמונה מטושטשת מעט - אך המבוקש היא צורת הבי"ת והיא ברורה כאן:

בי"ת זו פסולה כי היא עגולה למטה כעין כ"ף, ואין בליטת העקב מצילה, כי חסרה עיקר צורת הבי"ת שתהא מרובעת למטה עם זוית ועקב. ולא יועיל כאן קריאת התינוק, כי הוא פסול ברור.

ביתי"ן בעייתיים [ראה הגדלת התמונה].

הביתי"ן של ובכל, הדברים - העקב וזוית אינה ברורה - מועיל כאן שאלת תינוק [ואחר הקריאה הנכונה תיקון הזוית ועקב].

הביתי"ן של ודברת, ובקומך פסולות - הן עגולות לגמרי כעין כ"ף, העקב אינו בולט מהגב כלל. לענ"ד אינו מועיל קריאת התינוק באלו.

הבי"ת של בין לענ"ד גם פסולה משום עיוות צורתה. אמנם כאן יש מקום לאפשר קריאת התינוק (ותיקון).

הזיי"ן השני של מזזות הגג משוך מדי - כשר בדיעבד.

שער עשוי ככיפה

אם מזוזות השער [הישרות, לפני עיגול הכיפה] הן גבוהות עשרה טפחים [80 ס"מ] - יש לקבוע את המזוזה על שליש העליון של מזוזת השער [מסומן בחץ אדום]. אע"פ שהוא רק כחצי גובה כל השער. כי הכיפה נידונית כמשקוף, והשליש נמדד במזוזה הישרה.

אבל אם היו מזוזות השער הישרות פחותות מעשרה טפחים בגבהן, או אם היה מתחיל הכיפה מהרצפה [ולא היה שום מזוזה ישרה], אז יש לקבוע את המזוזה בשליש העליון הכללי של כל גובה השער.

סמכי"ן

שתי הסמכי"ן המסומנות נשאלו לתינוק, והם קראום סמ"ך. אעפ"כ אני חושש שהן פסולות, ואין להן צורת סמ"ך כלל אלא כמין מ"ם סתומה הן.

סמ"ך זו שאלת תינוק.

וי"ו כשרה

אע"פ שראשה בולט מעט כלפי ימין, מ"מ צורתה ניכרת היטב.

ס"ת שהוסיפו בו ניקוד

הס"ת הזה אי אפשר לקרוא בו משום שהרבה אותיות דהויות ואבד צבע הדיו שבהן. אבל מה שמעניין שמישהו ניקד קצת מילים בעפרון.

אסור לקרוא בס"ת מנוקד, אפילו אם מנוקד חלקית (כלומר רק בקצת מילים), עד שיוסר הניקוד ממנה.

(מעניין! ניקוד הקמץ תחת הבי"ת [ונבא] לכאורה שלא במקומו וטעות)

נו"ן ווי"ו סמוכות בשם אלקינו

ראוי לציין שזה הגדלה, ובמציאות האותיות קטנות הרבה יותר.

הנו"ן ווי"ו בשם סמוכות - היה צריך שאלת תינוק אם יקראם או יטעה לקראם טי"ת. ב"ה התינוק קראן כדין - נ' ו'.

לענ"ד במקרה כזה מותר וראוי לגרר מעט מהנו"ן ווי"ו [הגם שהן שם ק'] כדי להרויח מעט הריוח, שייראה ברור, ולא יכשל בכל פעם בהגהתן לעשותן שאלה, ושמא יבואו לידי כך לפיסול. [כלומר אפשר שמצב הדיו והקלף ישתנה מעט לרעה ופעם אחרת תינוק ישאל ויפסלם, או שתינוק אחר יטעה פעם אחרת לקראן טי"ת ולפסלן] - וחילי מכוח תשובת החתם סופר (יו"ד סי' רסז, וכן דעת רבי חיים כהן תשובה מט) שמותר למחוק מאות השם על מנת להציל ולתקן, ואין זה איסור מחיקת השם. ודברי החתם סופר ברורים. 

תודתי לרב יוסף משה שהציג בפני צילום ושאלה זו

צורות פסולות באותיות וי"ו וזיי"ן

כתב בשו"ע רבינו סימן לו אות ו:
וטוב שתהיה עגולה לצד ימין בראשה שלא תדמה לזיי"ן, ואע"פ שראש הזיי"ן עובר מב' צדדין, מ"מ יש לחוש שמא תינוק שאינו חכם ולא טפש יקראנה זיי"ן ותפסל.
למדנו מדברי רבינו, [שרק] טוב שתהיה עגולה בראשה כו' - אם ראשה של הו' מרובעת מצד ימין היא כשרה בדיעבד. אלא שהיות ואין זה צורתה לכתחלה, לכן אם תינוק יטעה לקראה זיי"ן תיפסל.
ואע"פ שידענו שהאות כשרה ונראית לנו כוי"ו, מ"מ אם נשתנתה מעט מצורתה ותינוק טעה בה לקרותה אות אחרת הרי זו פסולה, כי הכתב צריך להיות קרי לתינוק.
אבל ברור שגם אינה זיי"ן כלל. ולא בגלל שתינוק יקרא לוי"ו [כזה] שראשה מרובע זיי"ן, תהא זיי"ן כשרה.
למדנו, יש אפשרות לצורה שהיא פסולה גם לוי"ו וגם לזיי"ן. [אמנם סיבת הפסול במקרה דידן היא קריאת התינוק, אבל לא יפלא שחכמים יקבעו שצורה מסויימת פסולה לגמרי לצורת אות, ולא יועיל כלל קריאת התינוק].

ב)  באות ז, כתב רבינו:
וראשה צריך להיות עובר מב' צדדין שלא תדמה לוי"ו - ולא כתב רבינו כאן "ותפסל על ידי קריאת התינוק" - משמע שאם אין ראשה עובר עליה לב' הצדדין פסולה בעצם ולא מחמת טעות התינוק, גם אם אין התינוק קורא לה ו' אלא ז', משום שחסרה עצם צורת הזיי"ן.
ולא כתב רבינו בדין זה רק - שראשה צריך לעבור לצד ימין שלא תדמה לוי"ו, אלא גם - שצריך שתעבור לצד שמאל. ומשמע שזה אותו הפסול ובשתיהם לא מהני קריאת התינוק, אם אינה עוברת לאיזה צד.
בז' שראשה עוברת רק לצד ימין, פסולה אע"פ שזו ודאי אינה וי"ו כלל [ועכ"פ אינה וי"ו כשרה]. שמע מינה, צורת זיי"ן שראשה עובר רק ימינה שפסולה מעצם צורתה גם לוי"ו וגם לזיי"ן, ולא מהני קריאת התינוק, לא לעשותה וי"ו, ולא לעשותה זיי"ן.
אבל אם ראשה עובר רק שמאלה הרי זו צורת וי"ו גמורה, ולא צורת זיי"ן כלל (ולכן לא מהני קריאת התינוק לענין ז', אע"פ שאם תינוק יקראנה ז' הרי זה פוסלה מהיות ו').

צורת אות בי"ת - שיטת שו"ע רבינו

כתב רבינו (שו"ע סימן לו אות ב):
(על פי הסוד צריכה להיות מרובעת למעלה כמו דלי"ת ולא עגולה כרי"ש) צריך ליזהר בתג שלאחריה לרבעה שלא תהא נראית ככ"ף ואם נראית ככ"ף פסולה ואם ספק אזי מראין לתינוק ..
דעת רבינו דהחילוק בין צורת הבי"ת לכ"ף לעיכובא, הוא זוית ותג שלמטה, ולא ריבוע וזוית שלמעלה. ולכן בי"ת עגולה למעלה כעין רי"ש כשרה, אם צורתה בי"ת ויש לה תג שלמטה.

א)  צ"ע מה הכריח את רבינו לבאר דקדוק פרטי בצורת הבי"ת המבדילה מהכ"ף (תג שלמטה דוקא), ולא סבר כשיטת המקדש מעט (והחתם סופר כנתבאר פורום לנושאי סת"ם: צורת בי"ת - לפי החתם סופר) דכל חילוק שתהא בין הבי"ת לכ"ף, בזה שהבי"ת מרובעת ולא עגולה מאחריה, היא צורת בי"ת. ובזה תתקיים פסק דין הגמרא "שלא יעשה ביתי"ן כפי"ן" - כי הבי"ת אינה נדמית לצורת הכ"ף, כי הבי"ת מרובעת בכללה, והכ"ף עגולה בכללה. וכן נוטה פשט האלפא ביתא שבב"י, דאין חילוק פרטי המעכב בין הבי"ת לכ"ף, אלא כללות צורותיהן מחולקות כנ"ל.
[וא"כ היה ראוי לרבינו לכתוב רק "הבי"ת צ"ל מרובעת כדי שלא תדמה לכ"ף, ואם ספק מראין לתינוק"].

ב)  ופשוט שההכרח [כפי שמציין רבינו במראה-מקום] הוא דברי הטור, דמוכרח בדבריו שיש חילוק פרטי בין הבי"ת לכ"ף, והוא בתג שמאחריה דוקא. כלומר תג זה הוא המבדיל בין בי"ת לכ"ף, וממילא מעכב בבי"ת. ואע"פ שכללות צורתה תהא נראית כבי"ת ולא ככ"ף, למדו הראשונים [טור וסייעתו כפי שיבואר] שיש פרט המעכב בבי"ת, והוא תג שמאחריה והוא המבדיל בינה לכ"ף, וחסרון תג זה מעכב.
[אבל פשוט שגם אם יהא לבי"ת תג ועקב זה, אבל תהא נדמית כללותה לכ"ף יותר מלבי"ת, פשיטא שפסולה שהרי עשה במקום הבי"ת - כ"ף ממש. אלא שנתחדש בברייתא (שבת הנ"ל) שאע"פ שלא עשאה לגמרי כ"ף, אלא רק ככ"ף - מעשה מיוחד של כ"ף, דהיינו עיגול שלמטה מאחריה, כבר נפסלה].
וזהו דקדוק לשון רבינו "ואם נראית ככ"ף פסולה" - לא שכללות האות תיראה כ"ף, אלא שחלק זה [ריבוע שלמטה תידמה לכ"ף] ובזה תיפסל. וטעם הפסול הוא משום שחסר "כתיבה תמה" כמבואר בגמרא שבת הנ"ל.
[ולא מדקדוק לשון רבינו בלבד אני למד זאת. אלא מעצם הדבר שהוצרך רבינו בכלל לבאר איזה פרט בבי"ת מעכב, שמע מינה].

ג)  וכן דעת רבינו ירוחם כפי שהעתיק במשנת סופרים [בביאור הלכה]. וכן דעת התקון-תפלין באות בי"ת "העקב מראה ומוכיח שהוא בי"ת ולא כ"ף". וכן פסקו להלכה הפמ"ג ומ"ס, שיש פרט [או פרטים] המעכב בצורת הבי"ת, ולא סגי שכללות צורת הבי"ת היא מרובעת ואינה עגולה (כסברת המקדש מעט וסייעתו).

ד)  והנפק"מ פשוט, דלשיטת המקדש מעט הנ"ל אם יש ספק על כללות צורת הבי"ת דינה שאל"ת (כי לא איכפת לי לעיכובא בפרטי הצורה, רק בכללות הצורה), משא"כ לשיטת רבינו והפמ"ג ומ"ס לא מועיל כלל קריאת התינוק אם ברור לנו שבפרט זה המעכב, חסרה בצורת הבי"ת. כלומר אם היא עגולה היטיב למטה, אע"פ שרוב שאר האות נדמית ממש לבי"ת, לשיטתם היא פסולה. [וזה מדוקדק גם בלשון רבינו "ואם נראית ככ"ף פסולה", פי' שאם חסר בה התג שלמטה לגמרי, אזי בחסרון זה עצמו נראית ככ"ף ופסולה, אבל "ואם ספק" כי אין התג והבי"ת מרובעת דיה - "אזי מראין לתינוק"].
ולכן מה שכתב הטור [והמעתיקים דבריו - שוע"ר והמ"ס] שאלת תינוק, הוא כאשר תג וריבוע זה אינם ברורים, ויש להסתפק האם כללות הצורה היא בי"ת [עם תג זה] או כ"ף, בזה מועיל שאל"ת.

ה)  ומעתה למדנו שלדעת הרבה ראשונים [טור ורי"ו ותקון תפלין שנזכרו כאן, ועוד ראשונים שלא נזכרו כאן לענין הבי"ת, אלא במקומות אחרים] ושוע"ר והפמ"ג, יש פסולים פרטיים באות המעכבים מן הדין מכח הברייתא, [בנוסף לפשט הברייתא הפסול אם החליף אות א' באות אחרת לגמרי].
ואף המקדש מעט והחתם-סופר מודים בכלל זה כנתבאר פורום לנושאי סת"ם: פסול משום שאינה כתיבה תמה, ורק נחלקו בנוגע לאיזה פרטים בצורת אות בי"ת נאמר הדבר.

עוד ביתי"ן פסולות

צורת גופה ככ"ף.

הבי"ת - צורת כ"ף פסולה בגלל עוקץ העקב היוצא, אבל אינה בי"ת כלל.

בי"ת זו מועיל קריאת התינוק, כי יש בה עקב טוב.  

בי"ת פסולה - צורת גופה כ"ף יותר מבי"ת. 

בי"ת [ראשונה] יש להסתפק האם היא פסולה, כי היא עגולה מלמטה ולמעלה, או שמא עקבה מוכיח עליה ומהני קריאת התינוק. אני נוטה להחמיר.

ביתי"ן פסולות

הבי"ת הזו פסולה, כי היא עגולה בכללה. בליטת העקב אינו מציל אותה. ואין בה צורת בי"ת. [ולענ"ד לא מועיל בה קריאת התינוק, אפילו רק כדי לתקנה].

גם הבי"ת הזו פסולה, כי היא עגולה היטב למטה. [זה ברור לדעת שוע"ר והמשנת סופרים, אבל לדעת המקדש מעט נראה שמהני קריאת התינוק להכשירה, ועכ"פ לתקנה].

הצדי"ן משונות מעט בצורתן - כשר בדיעבד.

גם הבי"ת הזו פסולה לדעתי - כי עיקר צורתה כ"ף.

הפ"א - צריך לכתחילה שהמושב תכסה את רוב הנקודה.

כתב מנומר בגדלים שונים, ושאלות

הכתב הזה בעייתי ביותר שהרי ירכי ההי"ן ותוי"ן שיעורן כחצי עובי הקולמוס (או פחות) של הגג, ונמצא הכתב מנומר בגדלים שונים, שאינו לכתחילה.

אבל יותר גרוע מזה - כי בפשטות דעת הרמ"א והפוסקים האשכנזים הנמשכים אחריו, דצריך שיעור בירך האות שיהא כמלוא אות קטנה דהיינו יו"ד בכתב הזה, שהוא עובי היו"ד ועובי הקולמוס. נמצא שאין רגלי שמאל של [חלק גדול מ]ההי"ן בכתב זה כשרות !!!

השי"ן ראש שמאל עבה מאוד ונראה כמין יו"ד ולא וי"ו או זיי"ן - כשר בדיעבד.

היו"ד כפופה כעין כ"ף - נראה שכשרה, ועכ"פ ודאי מועיל קריאת התינוק.

צורת בי"ת - לפי החתם סופר

בשו"ת החתם סופר (יורה דעה סי' רסה):

בי"ת בלי עקב אין לפסול בשביל זה כיון שאינה עגולה מאחריה כעין כ"ף רק כעין דל"ת.

א. במשנת אברהם (סימן כג אות יג) פי' דברי החת"ס, דאין לפסול משום שחסרה עקב [והוא הדין חסרה ריבוע וזית למטה] משום שאינה עגולה למעלה מאחריה כעין כ"ף, אלא מרובעת בזוית כדלי"ת שם. כי העיקר בבי"ת הוא תג וזוית שלמעלה [כעין דלי"ת], ולא זוית שלמטה.

והנה מלבד שפירושו דחוק בלשון החת"ס, דלמה לו לבאר שהעיקר שלמעלה אינה כעין כ"ף וכו', ולא קיצר ופסק דעיקר ציור הבי"ת תלוי בזוית שלמעלה, ולמה לו לצייר "כעין דל"ת". ובפרט תיבה "מאחריה" אינה ברורה כלל, דהיה לו לתלות בעיקר ולכתוב "למעלה".

אבל העיקר שפירושו לא יאמן בדברי החת"ס, נגד סברת רבו [של החת"ס] רבי נתן אדלר שהביא החת"ס בתשובה רסא, שכתב "הביתי"ן לא עשה עוקץ למעלה בגגה מאחריה לצד אל"ף, ולא עקב עב למטה" (פי' שעשה תמונת בי"ת ספרדית 'כתב ועליש' שהעקב יוצא למטה אך אינה עבה מעל גובה המושב כבכתב אשכנז, ועשה הב' עגולה מעט בסוף גגה ללא עוקץ). ולא כתב רבי נתן שהיא פסולה, והוא דקדק שם בדבריו אם חושש בשינויים שהזכיר לפסול, או רק שאינם לכתחילה. ברור בדבריו שב' עגולה מעל [כתב ועליש] אינה פסולה, א"כ אין העיקר תלוי בזוית שלמעלה. ואין להניח מן הסתם שהחת"ס תלמידו, סובר הפוך.

ב.  בשער הציון של משנת סופרים אות ב' נראה שמפרש דברי החת"ס, כיון שאינה עגולה מאחריה למטה כעין כ"ף רק מרובעת בזוית פשוטה כעין דל"ת. כלומר, העיקר הוא זוית שלמטה, ורק בא החת"ס לומר דחסרון עקב אינו מעכב, כי היא אינה עגולה למטה ככ"ף אלא בעלת זוית. ומכנה זוית ישרה למטה בשם המושאל "כעין דל"ת" – הגם שריבוע הד' בגגו.

גם בפי' זה דוחק קצת הלשון "רק כעין דל"ת" – כי העיקר שאינה עגולה ככ"ף. ובודאי דוחק הלשון "מאחריה" - מה בא לומר.

ג.  לכן נראה הפי' הנכון בדברי החת"ס כפי שפירשם המקדש מעט (אות ב' ס"ק ז, ובגד"ה כלל טו).

בי"ת בלי עקב אין לפסול בשביל זה – כלומר משום חסרון העקב, כיון שאינה עגולה בכללות מאחריה כעין כ"ף, רק מרובעת בזויות כעין דל"ת.

דעת החת"ס דאין זוית מסויים לבד שמעכב בבי"ת, אלא צ"ל מרובעת בכללות ציורה, ולא עגולה מאחריה ככ"ף. ולכן מה שאין בה עקב למטה אינו מקלקל צורתה, כי היא מרובעת בזויות מלמטה ולמעלה.

ואם יש בה עקב טוב למטה כשרה אע"פ שהיא עגולה מעט למעלה ככתב ועליש, כנתבאר בדברי רבו, משום שבכללות ציורה אינה עגולה מאחריה ככ"ף.

וזה גם סברת המקדש מעט (ותשו' בית שלמה שמביא המקדש מעט שם) להלכה. ואין הפירוש שיש לבי"ת שתי תמונות, אלא שעיקר צורת הבי"ת מה שהיא מרובעת בכללותה ואינה עגולה ככ"ף, וזה יתכן בב' אופנים הנ"ל, שהיא יותר מרובעת ממה שהיא עגולה.

ד.  ונראה פשוט שמקור סברא זו מדברי הב"י באות מ"ם [ובאות פ"א], שמבאר דצורת המ"ם היא עם זוית למטה ועגולה למעלה, והזוית שלמטה אינו מקלקל צורת הכ"ף שבה, כי אין לה עקב ולמעלה היא עגולה, א"כ היא יותר דומה לכ"ף מלבי"ת. ובאות פ"א מבאר שמה שיש לפ"א זוית למעלה ועיגול למטה היא תמונת כ"ף. שמע מינה כנ"ל, שהאות כ"ף שעגולה מאחריה או למעלה לבד [עם זוית ישרה למטה] או עגולה למטה [עם זוית ישרה מעל] היא יותר כ"ף מבי"ת. וממילא הוא הדין להיפך, שאם יש בה עקב למטה אע"פ שהיא עגולה למעלה, היא יותר בי"ת מכ"ף, וכל שכן אם מרובעת בזויות למעלה ולמטה אע"פ שאין בה עקב, היא תמונת בי"ת.

שאלות על האות תי"ו

ירך ימין של התי"ו אינו במקומו בצד ימין אלא באמצע האות. דינו כירך שמאל הה"א [והוא הדין לירך ימין של הה"א] שאם היא באמצעה [כלומר כנגד אמצע גג הה"א] פסולה, אא"כ א"א לתקן הדבר, כמבואר בשו"ע רבינו ומשנת סופרים.

ולכן כאן צריך לשאול תינוק, ואם יכירה היא כשרה בדיעבד.

התי"ו [הראשונה] פסולה אין בה צורת רגל שמאל של התי"ו, אלא היא כמין חי"ת. ולא מועיל שאלת תינוק כלל.

גם תי"ו זו פסולה כקודמת, ומאותו טעם.

הפסק דק ביותר בגג התי"ו - [לפי התמונה הנראית כאן] מותר לתקנה.

אם בראיית העין במציאות יהא לנו ספק שמא נשתנתה לצורת דלי"ת ונו"ן - צריך לשאול תינוק עליה.

רי"ש ויו"ד

ראה הגדלה לתמונה יותר ברורה

הרי"ש של 'אשר' הגג צר מעובי הקולמוס, וזה אינו נכון לכתחילה. כי מחמת צרות הגג נמצא עובי הירך הרבה יותר מפי שלוש מעובי הגג, ואין זה נכון. וכן מצד 'מנומר' אינו ראוי לכתחילה שהכתב יהא בעל מידות שונות חלק צר וחלק עבה. אמנם בדיעבד כשר.

הריש של 'וקשרתם' בקושי יש לה צורת רי"ש - בדיעבד מהני שאלת תינוק אם יקראנה.

היו"ד פסולה, יריכה ארוכה יותר מפעם וחצי מעובי ראשה. מ"מ מותר לתקנה בתפלין ע"י הוספת דיו [כי תינוק מכירה כיו"ד ולא כוי"ו].

כ"ף ווי"ו נסמכו זה לזה עד שנראות כמ"ם

זכור - הכ"ף ווי"ו סמוכים מעט. מ"מ נראה ברור לעין שהן שתי אותיות ואינן מ"ם, וכשרות.

בכור - קוץ יוצא מקצה ראש הכ"ף, ולכן יש להסתפק האם אלו כ"ף ווי"ו או מ"ם פתוחה. וצריך לשאול תינוק מה יקרא, ואם יקראנו מ"ם [אחר שהראינו לו ממי"ן וכפי"ן] התפלין פסולות וא"א לתקנם.

זה הנראה לי נכון להלכה, וכן דעת הגדולי הקדש [סי' לב אות לג]. אמנם רבים מכשירים כל זמן שעינינו רואות אפילו בדקדוק [כלו' הבטה חזקה] שאין נגיעה ביניהם, והן מהרש"ג [ח"א סי' ג] ושבט הלוי [ח"ה סי' ח].
והנה דברי מהרש"ג:

 

טעמו של מהרש"ג, דלא הולכים אחר קריאת התינוק אלא בספקות, אבל כאשר ידוע לנו הדין אין משגיחים בתינוק, לא להקל ולא להחמיר. אע"פ שבכללות דבריו נכונים. מ"מ אינני מסכים שבמקרה שלפנינו נקרא זה "שאנו יודעין צורת האות" - שהרי צורת מ"ם לפנינו. ולכן דינה להשאל לתינוק או להפסל אע"פ שעינינו רואות בדקות שאינן מחוברות אלא רק סמוכות. [מה שמתאר מהרש"ג היא ידיעת הדין שבמקרה, ולא ידיעת הצורה].

מלכותו - הכ"ף ווי"ו סמוכות זו לזו ודומות למ"ם. אם תינוק יקראם מ"ם הרי זה פסול, וצריך לבטלן ולתקן.

צריך ליזהר בזה בכתב חב"ד בגלל רגילות הקוץ היוצא מפתיחת שמאל של ראש הכ"ף, שבזה מתדמה למ"ם כאשר נסמך לוי"ו לידו.

הרחיק יו"ד ימין של הצד"י מהגוף

כתוב בספר התרומה (הוצאת מכון ירושלים, תש"ע, עמוד תקמד. ראה פסקי ספר התרומה - צורת האותיות):
צד"י פשוטה צריך להיות ארוכה, ולחבר ראשה של ימין לשל שמאל, שאם היו רחוקים זה מזה, היו נראין כשתי אותיות יו"ד ונו"ן. וכן בצד"י כפופה, צריך לחבר ראש של ימין לשל שמאל באמצע האות, ולא לחברם למעלה, כדי שלא יהו נראות כמו נו"ן פשוטה ונו"ן כפופה, והיה נראית שראשיהן עב:

א)  פירוש דבריו: "לחבר ראשה של ימין לשל שמאל, שאם היו רחוקים זה מזה, היו נראין כשתי אותיות יו"ד ונו"ן". כלומר, אם ירחיק הרבה היו"ד מהנו"ן, או לא ידבקינה היטיב, תיראה כשתי אותיות [יו"ד ונו"ן] המחוברות בדקות זה לזה, ולא כצד"י.

וכ"כ בתקון תפלין (עמ' קנא) צד"י פשוטה "וידביק היו"ד היטב בצואר שלא תדמה ליו"ד נו"ן".
"וכן בצד"י כפופה .." שיעור לשון התרומה - וכן בצד"י כפופה יזהר לחברה שלא תיראה כשתי אותיות יו"ד ונו"ן כנ"ל, ועוד בשתיהם הכפופה והפשוטה מקום חיבור היו"ד יהא באמצע הצואר ולא למעלה בראש (שלא יתדמו בזה לנוני"ן כפי שמבאר, דאם הראש ימין היה סמוך מדי ונדבק לראש שמאל, תיראה כנו"ן ולא צד"י).
פירוש דבריו, דאם לא ידביק היו"ד כדינה בצואר תידמה בזה לנו"ן במקום צד"י, כגון א) אם הרחיק היו"ד הרבה מגוף הצד"י אע"פ שמחוברת לה מ"מ תידמה לשתי אותיות נפרדות במקום אחת, כלומר יו"ד ונו"ן - ולא צד"י. ב) אם ידביק היו"ד גבוה מדי בראש שמאל - תידמה לנו"ן בכך.

ב)  למדנו מדברי התרומה ותקון-תפלין חידוש בהלכה. אע"פ שהיו"ד מחוברת לנו"ן שבצד"י, מ"מ מכיון שהרחיקה הרבה מהגוף נדמית לשתי אותיות שנדבקו זה לזה, ולא לצד"י. ופשטות דבריהם שבזה יפסל [עכ"פ אם תינוק יקרא יו"ד נו"ן, תמורת צד"י]. ראה דוגמא קרובה לנידון פורום לנושאי סת"ם: חמץ או חמין
ולכאורה הוא הדין באותיות הדומות לצד"י שהן מחוברות מב' אותיות, כגון המ"ם פתוחה שהיא מחוברת מכ"ף ווי"ו. אם ירחיק הוי"ו מהכ"ף הרבה אע"פ שמחוברת לה, מ"מ תידמה לשתי אותיות כ"ף וי"ו, ולא למ"ם ותיפסל.
וכן החי"ת שהיא מורכבת משתי זייני"ן, או מוי"ו וזיי"ן בכתב האר"י, אם ירחיק הרבה ביניהם אע"פ שמחוברות יחד בחטוטרת, מ"מ יתדמו לשתי אותיות תמורת חי"ת. ואולי בחי"ת צורת החטוטרת מוכיחה עליה, שהיא חי"ת.

ג)  ומסברא שהוא הדין מצב הפכי. יו"ד ונו"ן הסמוכות כל כך זו לזו עד שנראות כצד"י, אע"פ שאינן מחוברות מ"מ נראות כצד"י ופסולות [עד שיתקן - בס"ת, משא"כ בתו"מ שלא כסדרן]. וכן כ"ף ווי"ו, או שתי זייני"ן שנסמכו כל כך עד שנראות כמ"ם או כחי"ת, אע"פ שנשאר פירוד מה ביניהם, מ"מ צורתן מוכחת עליהן שנשתנו ופסולות לצורת האות המבוקשת.

ד)  אמנם מצאנו חולקים על סברא זו, והם, מהרש"ג (חלק א' סי' ג) ושבט הלוי (חלק ה סי' ח), ומכשירים אותיות סמוכות זו לזו, כגון כ"ף סמוכה ביותר לוי"ו ונדמית למ"ם ותינוק קראה מ"ם. וטעמם, דלא אמרו שאלת תינוק היכא שעינינו רואות בבירור מהי התמונה, והיות שעינינו רואות שהן כ"ף ווי"ו, אינו נידון בשאל"ת.
ואיני מבין סברתם זו, דעינינו רואות שהתמונה אינה ברורה, דלא אמרו "עינינו רואות" משום הידיעה מה צריך להיות, אלא לתמונה עצמה הנראית לעין, ועינינו רואות ריעותא משום סמיכותן של הכ"ף לוי"ו, ונעשו צורת מ"ם (והראיה שבאות המ"ם עצמה שנעשית כך, מותר לתקנה אף בתפלין משום שצורת האות עליה ואינה כתיבה שלא כסדרן - ש"מ שזו צורת מ"ם). ולענ"ד הדבר ברור בשוע"ר סי' לב סעיף ל' דאזלינן בכה"ג [סמיכות יו"ד לנו"ן ביותר וכל כה"ג] אחר קריאת התינוק "בין להקל בין להחמיר" דו"ק שם.
ואמנם סברתי הנ"ל מבוארת ומפורשת כבר בגדולי-הקדש (סימן לב אות לג) לפסול בכה"ג של סמיכות יתר שנשתנו למראית אות אחרת.

ה)  עיין בתקון-תפלין אות טי"ת "וידבק בטוב גוף הטי"ת למטה", פי' שידביק למטה הזיי"ן של שמאל למושב הטי"ת, שלא יתדמו לכ"ף או פ"א מצד ימין וזיי"ן מצד שמאל. ומה שאומר "בטוב" - לענ"ד הפי' שלא סגי בדבוק דק, דאע"פ שאינו מפורד לשתי חלקים מ"מ נדמה לשתי אותיות הנ"ל שנדבקו זה לזה יותר מטי"ת.
וכן כוונת התקון-תפלין באות תי"ו "והרגל שמאל יהא מדובק בטוב למעלה", כלומר לא סגי בדבוק דק של רגל שמאל לגג כי עדיין עלולה להתדמות לתינוק לה"א, ולכן צריך שידביק בטוב. [והוא אותו "הטוב" שנזכר בצד"י פשוטה - "וידביק היו"ד היטב בצואר שלא תדמה ליו"ד נו"ן" וכנת"ל !!]
כמובן אפשר לפרש כוונת התקון-תפלין באותיות ט' ות' רק לכתחילה, לדקדק בצורתן, אבל אין הדיבוק היטיב מעכבת. אבל דוחק לומר שזה כוונתו בצד"י פשוטה. ועוד שבכל מקום שמקפיד על איזה דקדוק בצורת האות, פי' הדבר שאם יהא שינוי בזה ותינוק יכשל בקריאה מחמת שינוי בזה נפסול (וע"ד שכ' בשו"ע רבינו סי' לו באות וי"ו שעשה בראשה זוית בצד ימין).
המחלוקת בתי"ו שדבוקה בדקות לגגה ונראית לתינוק ה"א, הוא אותו מחלוקת של סמיכות יתר של כ"ף לוי"ו, כמבואר בגדולי הקדש הנ"ל. (עי' שבט הלוי שם שמחמיר בתי"ו כזה, מטעם אחר שהוסיף. דו"ק).

ו)  נמצא שלמדנו סברא כללית בדיני צורת האות מספר התרומה ותקון תפלין:
א. אות אחת המחוברת משתי חלקים, שהן תמונות שתי אותיות אחרות, צ"ל מדובקים היטיב זה לזה שיוכר צורת האות האחת. ואם הן מרוחקות זה מזה אע"פ שדבוקות, או דבוקות בחלישות - ומחמת כן נראות לעיני התינוק כשתי אותיות האחרות - פסול.
ב. שתי אותיות שנתחברו ונסמכו יחד בין שנדבקו בפועל, בין שרק סמוכות כ"כ שנראות כדבוקות, אם נשתנו למראית אות אחרת לעינינו נפסלו, ואם ספק הדבר ישאל לתינוק.

קשר תפלין של ראש - מנהג הרבי

הוידיו נמסר ע"י הרב מרדכי רוח שליט"א, להראות אופן עשיית הקשר של ראש כמנהגו של הרבי נשיא הדור.

זה הלשון שכתב לי ר' מרדכי (אני משה ויינר אינני מבין בזה):

מובא בספר מעשה מלך עמוד 7 קשר של התש״ר נעשה באופן מיוחד (מפי הסופר ר׳ אליעזר צירקינד)

כשהייתי אצל הרבי התעניינתי והראו לי הקשר של הרבי (קשר שהיה נהוג מדורי דורות ברוסיה):  במקום לעלות פעמיים, לרדת פעמיים .. 3 סיבובים רגל הדלת.

גימלי"ן פסולות

הגימ"ל של דגנך פסולה - רגל שמאל כולה דבוקה לרגל ימין, והיא נחשבת גולם "קו משוך בשוה".

ההי"ן ירך שמאל משוך ביותר - יש פוסלים בזה משום שינוי בצורת האות (וכן נראה עיקר מהסברא). והעולם נוהג להקל.

האל"ף כשרה בדיעבד - נקודה העליונה מחוברת בקצה הגג, וצ"ל באמצע הגג, כלומר שהגג עובר ימינה על פני חיבור הנקודה.

הגימ"ל הזה נראה לי פסולה משום שינוי גמור בצורתה. הגג רחב מדי, והרגל מחוברת גבוה מדי (תרתי לריעותא).

****

הגימ"ל הזו כשרה, כי הירך שמאל ניכר היטב [לעצמו]. מ"מ הוא מתדמה מעט לגולם בגלל איכות החיבור.

אני מציע לתקנו לכתחילה, ע"י הוספת מעט דיו לצד שמאל של מעלה של הנקודה [גג הירך], כדי שיהא הפרש ברור בין הנקודה [הירך] וחיבור הקו לגוף הגימ"ל.

נפסקים

גיד הורם ופגע בצורת הכ"ף - נראה שלא נשתנה צורתה וכשרה, וראויה לתקן. עדיף לשאול תינוק, להיות בטוח שאין כאן שינוי בצורת הכ"ף.

הפ"א נפסקה נקודתה מגגה. לדעת רוב הפוסקים [שוע"ר ומשנה ברורה] מותר לתקנה שלא כסדרן, כי צורתה עליה. (אמנם לדעת הפרי מגדים א"א לתקנה, כי ההפסק ניכר להדיא).

 הרי"ש נפסקה בגגה - מותר לתקנה, כי צורתה ניכרת היטיב.

המ"ם סתומה נפסקה גגה ומושבה. נראה לענ"ד שבטלה צורתה, וא"א לתקנה בתפלין ומזוזה, משום תיקון שלא כסדרן.