נקב באות אחר שעת הכתיבה, שיעור אורך או עובי האות

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף יח

וכל זה בנקב הנעשה קודם הכתיבה שבשעת הכתיבה כבר היא מופסקת ע"י הנקב ואינה תמה ושלימה אבל אם היתה כתיבה תמה כהלכתה ואח"כ אירע בה נקב אע"פ שהנקב מפסיק כל עובי האות מעבר לעבר ונראית חלוקה לשתים אם יש בארכה שעד הנקב כשיעור הכשר אות זו בלי צירוף מה שמהנקב ולמטה כשירה ואף אם אין כשיעור עד הנקב אלא שהנקב אינו מפסיק כל עובי האות אלא נשאר מעביה חוט דק שלם בצד הנקב כשירה שהרי אם עשה עוביה דק כ"כ מתחילתה היתה כשירה שהרי לא נתנו שיעור לעובי האותיות ויכול לעשותן דק כמו שירצה:

פירוש:

וכל זה (שנתבאר בסעיף טז, דנקב פוסל האות משום כתיבה פסוקה או שאינה מוקפת גויל, דוקא) בנקב הנעשה קודם הכתיבה, שבשעת הכתיבה כבר היא מופסקת ע"י הנקב, ואינה (כתיבה) תמה ושלימה. אבל אם היתה כתיבה תמה כהלכתה, ואח"כ אירע בה נקב אע"פ שהנקב מפסיק כל עובי האות מעבר לעבר ונראית חלוקה לשתים, אם יש בארכה שעד הנקב כשיעור הכשר אות זו בלי צירוף מה שמהנקב ולמטה כשירה. ואף אם אין כשיעור עד הנקב, אלא שהנקב אינו מפסיק כל עובי האות אלא נשאר מעביה חוט דק שלם בצד הנקב כשירה, שהרי אם עשה עוביה דק כל כך מתחילת (כתיבת)ה היתה כשירה, שהרי לא נתנו (חכמים) שיעור לעובי האותיות ויכול לעשותן דק כמו שירצה:

חידוש וביאור:

א)  שבשעת הכתיבה כבר היא מופסקת ע"י הנקב ואינה תמה ושלימה.

כלומר דדוקא אם בשעת הכתיבה אירע שהאות פגע בנקב, בין שהנקב היה באמצע האות או בצידו שלא היה מוקף גויל, פסולה משום שאינה כתיבה תמה ושלימה כנת"ל בסעיף טז.

ב)  אבל אם היתה כתיבה תמה כהלכתה ואח"כ אירע בה נקב כו'.

זהו שיטת הבבלי [המבוארת בסעיף יט] שפסק כן בב"י ושו"ע, שנקב אחר שעת הכתיבה אינו פוסל [כי נקב אינו פסול בצורת האות, אלא בכתיבתה בלבד]. ולכן אין חסר היקף גויל משום נקב שאירע אחר הכתיבה [משא"כ לשיטת הירושלמי המבואר שם, דאם הנקב אירע אחר הכתיבה ג"כ פסול כמו שאירע בשעת הכתיבה. אלא דלפי הירושלמי לא כל נקב הנראה פוסל, כי רק אם אין קלף כלל מעבר לנקב אינו מוקף גויל, אך אם יש היקף קלף מעבר לנקב אינו פוסל כלל].

ולכן אין לפסול האות מחמת נקב כזה אלא אם בטלה צורתה או שיעורה, כפי שמבאר והולך.

ג)  אבל אם היתה כתיבה תמה כהלכתה ואח"כ אירע בה נקב.

לכאורה משמע מהלשון, דאם לא היתה האות כתיבה תמה כהלכתה, ולפני שתיקנה [גירר מהדיו שיהא לה היקף גויל], אירע נקב חדש - גם הוא פוסלה. כגון שכתב אות סמוך לנקב הפוסלה אלא שראוי לגרר שיהא היקף גויל, ואחר סיום הכתיבה אירע נקב חדש בסוף האות - גם שם אינו מוקף גויל. ולא נאמר שהנקב השני אירע אחר הכתיבה ואינו מעכב, כי מעולם לא היתה האות תמה כהלכתה. וצ"ע בדין זה.

ד)  אם יש בארכה שעד הנקב כשיעור הכשר אות זו כו'.

דעת רבינו על פי הרמ"א [סעיפים טו, טז] דיש שיעור לאורך האות, ולא סגי צורת האות לבדה. ולכן אם נפסק רגל הדלי"ת או רגלי הה"א, לא סגי שישתייר צורתן הנראית, אלא בעינן דוקא שיעור לאורך יריכן, כמבואר בסעיף יט דשיעורן כמלוא אות קטנה דוקא.

ה)  ואף אם אין כשיעור עד הנקב אלא שהנקב אינו מפסיק כל עובי האות אלא נשאר מעביה חוט דק שלם בצד הנקב כשירה, שהרי אם עשה עוביה דק כ"כ מתחילתה היתה כשירה, שהרי לא נתנו שיעור לעובי האותיות ויכול לעשותן דק כמו שירצה.

אם הנקב לא הפסיק האות לשתים, אם כן הרי זה תלוי בנשתייר צורת האות. שאם נשתייר צורת האות והיא כולה גולם אחד הרי זו כשרה, אע"פ שיש באמצע האות נקב [שאינו מפסיקו לגמרי], ואע"פ שהאות דקה ביותר שמה, מ"מ אין מיעוט בעובי של הקו פוסלה, שהרי לא נתנו שיעור לעובי האותיות.

לכאורה הרי זה סתירה לנתבאר קודם – דיש שיעור לעובי [אורך ירכי] האותיות?

והחילוק הוא: דלגבי אורך הירך יש שיעור לאות, אבל לגבי עובי או דקות כל קו אין לה שיעור. ולכן קו שהיא ארוכה כשיעורה אבל דקה ביותר, לגבי הדקות הזו לא נתנו שיעור לעובי.

והטעם מבואר דהיות שיש לקו שיעור אחר, דהיינו שיעור אורך, לא איכפת לן בשיעור עובי. אבל כל שיהא השיעור תלוי בעובי כגון גוף היו"ד – לא נוכל לומר אין שיעור לעובי האות, דאחרת לא יהא כאן אות [יו"ד] כלל.

וזה הכלל: כל שיש שיעור באורך הירך או הגג לא איכפת לן בעובי הקו הזה, אבל גוף היו"ד וכן יוד"י האותיות [כגון יוד"י האלפי"ן שיני"ן פאי"ן וכדומה] לא שייך לומר "אין שיעור לעובי האותיות".