היקף גויל – מחלוקת הבבלי וירושלמי

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף יט

סעיף זה מבאר דין היקף גויל בשעת הכתיבה ואחר הכתיבה. ומבאר שתי שיטות בדין היקף גויל, שיטה א' שיטת ההלכה ע"פ השו"ע, שיטה ב' שיטת הירושלמי.

השמטתי את תחילת הסעיף הדן בשיעור אורך הכשר האותיות, והעתקתי את החלק הדן בהיקף גויל, והוספתי בתוך הלשון ביאור בסוגרים - בצהוב.

***

... אבל אם ניקב (אחר הכתיבה - בחלל הלבן שב)תוכה של ה"א או של מ"ם ו(שאר אותיות) כיוצא בהן (שיש להן חלל המוקף דיו מג' או ד' צדדים), אפילו (אם) הנקב ממלא כל החלל ולא נשאר שם היקף גויל כשירה, וכן אם אין היקף גויל כלל לאיזו אות מבחוץ, שניקב שם נקב ארוך המגיע עד סוף הקלף כשירה, כיון שהיתה מוקפת קלף מתחלתה בשעת הכתיבה.

אבל אם לא היתה (האות) מוקפת קלף מתחילת (כתיבת)ה (כגון שיש נקב הנוגע באות מתחילת כתיבתה, או גבולי האות הגיעו לקצה הקלף) אע"פ שהיא ארוכה כראוי ולא נפסקה (צורתה או שיעורה) כלל בנקב, כגון רגל כ"ף או נו"ן הפשוטות וכיוצא בהן שבשיטה האחרונה שהן ארוכות ומגיעות עד סוף הקלף מתחילתן, פסולות (משום שלא היו מוקפות גויל מתחילת כתיבתן, כנתבאר לעיל סעיף טז שאינה כתיבה תמה).

[ו]מכל מקום אם יכול לגרור מהן (מהכ"ף או נו"ן הנ"ל) מעט בסוף הקלף וישתייר בהן כשיעור, הרי גרירה זו מועלת (להכשירן ואינה חק תוכות) אפילו אחר כתיבת כל הפרשה, ואין בזה משום שלא כסדרן, כיון שלא היו פסולות תחילה רק משום חסרון היקף גויל בלבד כמו שיתבאר (בסעיף ל).

ויש אומרים שאם הנקב ממלא כל חלל הה"א או המ"ם וכיוצא בהן פסולות, כיון שאינן מוקפות גויל בתוכן, ואע"פ שהיו מוקפות (גויל) מתחילת (כתיבת)ן (ואירע הנקב אחר כך). אבל אם אין הנקב ממלא כל החלל אע"פ שהנקב הוא סמוך לאות ממש, שלא נשאר קלף חלק אפילו משהו בין האות להנקב שבתוכה, והאות צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה, מכל מקום היא חשובה מוקפת גויל גם במקום הנקב ע"י קלף החלק שבתוכה (בחללה) מצד הב' של הנקב.

וכן אם הנקב הוא (כלפי חוץ) במקצת עובי האות שכלפי חוץ, ומקצת עוביה (של האות) שכלפי תוכה נשאר קיים (כשיעור חוט דק אחד שלם כנתבאר לעיל סעיף יח), הרי היא כשירה ע"י מקצת עובי זה שכלפי תוכה, שהוא חשוב מוקף גויל ע"י קלף החלק שמצד הב' (החיצוני) של הנקב.

(וכן אם הנקב הוא מפסיק כל עוביה (של האות) אלא שנשאר בארכה שעד הנקב כשיעור הכשירו, הרי היא מתכשרת ע"י שיעור (הכשר) זה שהוא חשוב מוקף גויל גם בתחתיותו ע"י הקלף החלק שלמטה מהנקב. (ואם נשתייר מאורך [אות] זה גם למטה מהנקב אינה נפסלת בכך, ומתכשרת היא ע"י קלף החלק שבתחתיותו (בסוף דיו האות), שכיון ש(דיו האות) מה שמן הנקב (ולמטה) עד קלף החלק אינו אות אחרת, אינו חשוב הפסק בין האות לגויל המקיפה, כמו שהנקב אינו חשוב הפסק). אבל אם לא נשתייר קלף חלק כלל למטה מהנקב פסולה (משום שאינה מוקפת גויל)).

ולפי סברא זו אין חילוק בין נקב שלפני הכתיבה (ל)בין נקב שלאחר הכתיבה, שכיון שקלף החלק שמצד הב' של הנקב מצטרף לאות להיותה נחשבת מוקפת גויל גם במקום הנקב, א"כ אף אם היה הנקב קודם הכתיבה אינו פוסל (משום כתיבה מופסקת הנזכרת לעיל סעיף טז, שהרי אין נקב כזה מפסיקה לפי שיטה זו, היות שהיא מוקפת גויל מעבר לנקב) יותר מלאחר כתיבה (כיון שנשתייר שיעור הכשר אות שלם לגמרי בלי שום נקב).

והעיקר (להלכה) כסברא הראשונה, ואעפ"כ יש לחוש לסברא האחרונה להחמיר (לפסול עד שיגרור לעשותה מוקפת גויל) כשלא נשתייר קלף חלק כלל מצד הב' של הנקב, בין שהנקב הוא חוץ לאות סמוך לה ממש, בין שהוא בתוכה וממלא כל חללה.

ויש אומרים שאף לפי סברא האחרונה (שאינה מחלקת בין נקב בשעת הכתיבה לנקב שאירע אחר הכתיבה) אין האות צריך להיות מוקף גויל גם אחר הכתיבה אלא מבחוץ, אבל לא מבפנים (בחללה), ואפילו אם הנקב שבתוכה ממלא כל חללה כשרה (אם אירע אחר הכתיבה). ונכון להחמיר (כסברא הקודמת, ולא להקל כסברא זו לענין נקב בחלל האות):

***

חידוש וביאור:

א)  אם ניקב תוכה של ה"א ... אפילו הנקב ממלא כל החלל ולא נשאר שם היקף גויל כשירה.

קמ"ל תרתי: א. לפי שיטה זו אין האות צריכה להיות מוקפת גויל אחר כתיבתה, ואפילו לא נשאר קלף חלק כלל להקיפה מבפנים בחללה או מבחוץ לה, וכנתבאר לעיל סעיף יח. ב. לפי שתי השיטות אין פסול במה שניקב ונחסר חללה של אות, ואין זה נחשב שינוי בצורת האות, כי האות ניכרת. וגם לשיטה שניה הפוסל ניקב כל חללה, הוא מטעם שאינה מוקפת גויל, אבל לא משום שנחסר חללה [שינוי צורת האות].

ב)  אבל אם לא היתה מוקפת קלף מתחלתה אע"פ שהיא ארוכה כראוי ולא נפסקה כלל בנקב.

בכל הדוגמאות שנזכרו (בסעיף טז ניקב בדיו האות, וכאן) ניקב בחלל האות או מחוצה לה, אע"פ שיש היקף קלף מעבר לנקב, היות שאינה מוקפת גויל בשעת הכתיבה פסולה, משום שאינה כתיבה תמה כנתבאר בסעיף טז. וכאן משמיענו רבותא, דאע"פ שלא ניקב כלל בגוף האות והיא ארוכה כשיעור, אלא שמגעת לסוף הקלף, אף זו לא הוכשרה כי אינה מוקפת גויל מתחילתה. ואע"פ שיש שיעור למעלה מסיום ירכה המגעת לסוף הקלף, מ"מ היות שנעשית במשיכה אחת, כתיבה אחת היא, ולא נעשית בכשרות ופסולה משום שאינה כתיבה תמה, עד שיתקן כפי שיבאר.

ג)  ומכל מקום אם יכול לגרור מהן מעט בסוף הקלף וישתייר בהן כשיעור הרי גרירה זו מועלת.

והוא הדין לכל דוגמאות הנ"ל של חוסר היקף גויל אם יוכל לגרר שיהא האות מוקף גויל [ותשאר בכשרותה גוף אחד שלם וארוכה כשיעור], אזי יגרור ותהא כשרה.

ויש לדקדק דרבינו כתב היתר גרירה רק בשיטה הא'. ומשמע קצת דלא ברור היתר גרירה לעשותה היקף גויל לפי שיטה הב' [הירושלמי]. ומ"מ לדינא נראה דאין להחמיר בפרט זה, כפי שיבואר בסוף הסעיף.

ד)  ויש אומרים שאם הנקב ממלא כל חלל הה"א או המ"ם וכיוצא בהן פסולות כיון שאינן מוקפות גויל בתוכן.

זו שיטת הירושלמי. ולדעה זו, אין חילוק בין נקב בשעת הכתיבה או אח"כ, וחולק על סברא הראשונה המכשיר חוסר היקף גויל אחר שעת הכתיבה. ולכן אם הנקב ממלא כל חלל האות אפילו אירע הנקב אחר שנכתבה, פסולה כי אינה מוקפת גויל מכל רוחותיה.

ה)  ה"א ומ"ם וכיוצא בהן. כלומר כל אות שיש בה שתי קוי דיו מקבילים וביניהם חסר קלף. אבל אותיות ו,ז,ך,ן,ר לא יתכן שיפסלו מחמת חוסר היקף גויל מבפנים, כי אין בהן חלל. כמובן אין מזה נפק"מ שהרי אם לא יהא להן היקף גויל בינן לאות אחר שתחתן או מצידן יפסלו.

ומה שכתב רבינו "ממלא כל חלל" לאו דוקא שהנקב ממלא כל החלל ממש, אלא שיש נקב מקו דיו א' [כגון הגג] לקו מקביל [המושב, או מרגל ימין הה"א לרגל שמאל], ואין ביניהם במקום נקב זה שום היקף קלף.

ו)  והאות צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה.

כלומר גם למטה בסופה בסיום האות, חייבת להיות מוקף גויל. ולא מהני מה שהיא ארוכה כשיעור לפני הנקב או סוף הקלף (דלא כמשמעות שו"ת הרשב"א סי' תרי"א שאם האות ארוכה כשיעור, לא בעינן היק"ג תחת השיעור).

ז)  וכן אם הנקב הוא במקצת עובי האות כו'. דלא כשיטה הא' [דנת"ל סעיף טז] דהוי כתיבה פסוקה. דלית לירושלמי פסול זה, ומבאר הטעם שהרי נקב אינו פוסק כלל באות אם היא מוקפת קלף מעבר לנקב. וכל שכן אם הנקב מחוץ לאות ורק נוגע לגבול הדיו, דאינו מפסיק כלל את כתיבת האות, אינו פוסל כלל אפילו משעת הכתיבה כי היא מוקפת קלף מחוצה לאות ע"י קלף שמעבר לנקב.

נמצא הירושלמי חולק על סברא הא' בשלושה דברים:

א. נקב [מצד עצמו] אינו פוסל באות כלל, לא בפנים ולא מבחוץ, ולא בקו הדיו [אלא אם הוא מפסיק את האות לגמרי ולא נשתייר שיעור שלם לאות, וזה מדין גולם אחד (סברת מהר"ם), ולא מצד היקף גויל].

ב. 'היקף גויל' פירושו שיש היקף קלף סביב לאות מכל רוחותיה וכן מבפנים בחלל, אבל אין הקלף עצמו צריך דוקא ליגע ולהיות דבוק לאות, אלא אפילו יש נקב ביניהם חשוב האות מוקף גויל.

ג. אין חילוק בדין חוסר היקף גויל לאות [בין מבפנים בחללה בין מחוצה לה] בין שהיה החוסר מתחילת כתיבתה או אירע אח"כ. כל שאינה מוקפת גויל כלל באיזה מקום פסולה משום שאינה כתב תם.

ח)  והעיקר כסברא הראשונה ואעפ"כ יש לחוש לסברא האחרונה להחמיר כשלא נשתייר קלף חלק כלל כו'.

רבינו לא כתב להחמיר כשיטה זו לפסול לגמרי, שלא יועיל גרירה לעשותה מוקפת גויל (משום חק תוכות). אלא רק כתב להחמיר שפסולה משום שאינה מוקפת גויל עד שיגרר, אבל גרירה מהני [גם אחר חומרא זו]. וזהו שדקדק רבינו "להחמיר" כלומר עד שיתקן [ולא הזכיר כאן "פסול"].

ט)  ויש אומרים שאף לפי סברא האחרונה אין האות צריך להיות מוקף גויל גם אחר הכתיבה אלא מבחוץ, אבל לא מבפנים ואפילו אם הנקב שבתוכה ממלא כל חללה כשרה, ונכון להחמיר.

פשט הלשון מורה, דסברא זו רק מקילה מהסברא השניה לעיל, וס"ל [כסברא השניה] דאין נקב מבחוץ או מבפנים פוסל אלא אם אין שום קלף חלק כלל מעבר לנקב. אבל מיקל בפרט א', דמה שפסול בניקב כל חללה, היינו דוקא משעת הכתיבה ולא אחר כך.

ומה שסיים "ונכון להחמיר" דהיינו כסברא השניה [ולגרור גם בניקב כל חללה אחר הכתיבה].

אמנם ראה מה שכתבתי לבאר שיטה זו באופן אחר פורום לנושאי סת"ם: נקב וחסרון היקף גויל אחר שעת הכתיבה