אותיות נוגעות ודבוקות זה לזה

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף כח

סעיף זה דן בדין היקף גויל בין שתי אותיות. והוספתי בתוכו מעט ביאור בסוגרים בצהוב.

***

וכל זה (שנתבאר בסעיפים הקודמים שאי אפשר להכשיר אות ע"י גרירה, ופסולה בכך משום חק תוכות) כאשר הפיסול הוא בצורת גוף האות, אבל אותיות הנוגעות (נגיעה דקה זו בזו, או) ודבוקות (דיבוק עבה) זו בזו (ועל כן אינן מוקפות גויל), בין שנדבקה (האות השניה לראשונה) קודם שנגמרה (האות) השנית שלא היתה עליו צורת אות בהכשר מעולם (כי מעולם לא היתה מוקפת גויל כהלכתה), בין שנדבקה אחר שנגמרה (אבל מתחילתה היתה כשרה כהלכתה), יכול (לגרר ו)להפריד (ביניה)ן בסכין, וכשר. ואין ב(גרירה כ)זה משום חק תוכות, כיון שלא היה פסולן בגופן (כלומר בצורת האות) אלא (רק פסול הלכתי) מחמת חסרון היקף גויל סביב להן.

לפיכך אם נשתנה צורת האות ע"י דביקתה לחברתה (ופסולה משום שאבדה צורת גוף האות) אין פירוד מועיל בה (להכשירה משום שזה חק תוכות), ודינה כמ"ם (פתוחה) שנסתמה (שפסולה, ואי אפשר לגרר פתיחת המ"ם משום ח"ת, ועוד) שכל מה שנכתב בפיסול צריך גרירה (כנת"ל סעיף כה).

ויש אומרים שהוא הדין אם כל אורך האות דבוקה לחברתה (אע"פ שניכרת צורת האות, מ"מ נחשב הדבר לביטול צורתה ו)אין פירוד מועיל בהן (משום ח"ת):

***

חידוש וביאור:

א)  וכל זה כשהפיסול הוא בצורת גוף האות אבל אותיות הנוגעות ודבוקות זו בזו כו'.

החילוק מבואר, דיש פסול שאין האות נראית בצורתה [איבוד צורתה], ותיקון אות זה היא כתיבה חדשה, וממילא יש בה משום שלא כסדרן. ואם נעשית באמצעות גרירה פסולה משום חק תוכות.

אבל אות שחסרה רק צורתה ההלכתית, כגון חוסר היקף גויל, אין תיקונה נחשבת תיקון גוף האות, ולכן אין גרירת היקף גויל משום חק תוכות, שהרי צורת האות היתה כתובה וניכרת מקודם. וכמו כן אין בתיקון זה משום שלא כסדרן.

ב)  שנדבקה קודם שנגמרה השנית שלא היתה עליו צורת אות בהכשר מעולם.

הוא הדין אם נדבקו זה לזה לפני שנגמר אף הראשונה, מותר לגרר ביניהם כפי שיבואר כי לא היה בהן פסול בצורת גופן, אלא משום היקף גויל בלבד.

ויש לומר הטעם דנקט רבינו שנדבקה השניה לראשונה אחר שנגמרה הראשונה, משום שדיבר בהוה, שהרי לכתחילה אין להתחיל אות אחרת קודם שיגמור הראשונה משום כתיבה שלא כסדרן. וא"כ מן הרגיל שכאשר נדבקה השניה לראשונה, הראשונה כבר נגמרה כתיבתה.

ג)  בין שנדבקה קודם שנגמרה השנית שלא היתה עליו צורת אות בהכשר מעולם, בין שנדבקה אחר שנגמרה יכול להפרידן בסכין וכשר, ואין בזה משום חק תוכות כיון שלא היה פסולן בגופן אלא מחמת חסרון היקף גויל סביב להן.

רבינו משוה את שתי המקרים, א. נגיעתן זה לזה לפני שנגמרה צורתה בכשרות, ב. נגיעתן אחר שכבר היו גמורות בכשרות. ופשט דבריו, דכשם שזה פסול משום שאינה מוקפת גויל, כן נגיעתן זה לזה אפילו לאחר שנכתבו מתחילה בכשרות, פסולות משום שאינן מוקפות גויל.

וצריך ביאור מה שונה דין זה מדין היקף גויל שחסר מחמת נקב, דמבואר בדבריו [סעיפים יח, יט] דאין פסול היקף גויל לאות אלא אם חסרה מתחילת כתיבתה, אבל אם נכתבה בכשרות מתחילה ואח"כ חסרה היקף גויל מחמת נקב אינה נפסלת בכך?

ויש לחלק, דפסול נגיעת אותיות זה לזה הוא משום שאינו "כתב תם" [כמבואר בסעיף ה] כלומר שאין האותיות ברורות זו מזו, וזה פסול לעולם, ולא תלוי בכתיבה, או בשעת הכתיבה. משא"כ נקב באות הוא פסול "כתיבה תמה", ולכן אינה אלא בשעת הכתיבה.

ד)  ויש להעיר דלעיל בסעיף ה כתב דאם נגעה האות בסופה אחר שיעור הכשרה יש מי שמכשיר האות אף בלי גרירה, אלא שמסיים שם - ויש להחמיר. ולכאורה סברת היש מי שמכשיר משום שאין דין היקף גויל אלא בעת כתיבת האות, אבל לאחר שנגמרה בכשרות, או משום שכבר יש בה שיעור אות, או משום שכבר נגמרה כולה ואח"כ נדבקה לאחרת, כבר ליכא פסול היקף גויל. וא"כ מה שכתב רבינו כאן, דאחר שנגמרה האות פסולה משום היקף גויל, אין זה פסול מוסכם.

ויש לומר דדעה הנ"ל היא רק סברת 'יש מי שאומר', ורבינו סתם כאן כמשמעות פסק רוב הראשונים (מרדכי, התרומה, רא"ש, טור ושו"ע) שאין שום חילוק בין נגיעה לפני הכתיבה או אחר כך.

אמנם יותר נראה דאף למכשיר הנ"ל, היינו דוקא אם נשתייר כדי לגרר מהדיו שביניהם, אז כשר אף בלי גרירה (מטעם "כל הראוי כו"). אבל אם לא משתייר כדי לגרר, מודה 'היש מי שמכשיר' לפסול משום שאינה מוקפת גויל אפילו למטה בסוף האות, וכל שכן למעלה. וא"כ גם היש מי שמכשיר מסכים שיש פסול היקף גויל בנגיעת אותיות זה לזה, אף אחר שנגמרו. ולא הכשיר אלא במקרה שיש דיו מספיק לגרר ביניהם, ואחר שנכתבו כשיעור הכשרן.

ה)  ונפקא מינה דאם יש נקב בין שתי אותיות ולא נשתייר באף אחת מהן כדי לגרר לפני הנקב ואחר הגרירה ישתייר הכשר לאות, לכו"ע פסול משום שאינן מוקפות גויל, אף לאחר שנכתבו בכשרות מתחילתן.