שאלה: תפלין שהיו מונחים בבית הכנסת והניחם, ואח"כ בא בעל הבית וטען שמקפיד מאיזה תירוץ שיהיה. האם בדיעבד לא קיים המניח מצות תפלין?
תשובה: נראה שאם הניח תפלין בהיתר, כלומר ע"פ הכלל ניחא ליה לאיניש שייקימו מצוה בממונו, כל היכא דלא מפסיד מידי, כגון שקיפלם כפי שמצאן ולא הוציאן ממקומן למקום אחר (כמבואר באורח חיים סימן יד), הרי זה הניחם ברשות חכמים וקיים המצוה. ומה שגילה אדם זה שהוא יוצא מן הכלל ומקפיד, יש לומר דלאחר תקנת חכמים הנ"ל ניחא ליה לאיניש כו' בטלה דעתו הפרטית. ושפיר קיים המצוה, ואינו צריך לחזור ולהניח תפלין או לחשוש שברכתו על התפלין היתה נאצה חלילה, משום תפלין גזולין. ובפרט שאפילו תפלין גזולין פסולין רק מדרבנן, שפיר נימא הם אמרו והם אמרו וד"ל.
שוב מצאתי הסברא הזו כתובה בשדי חמד מערכת נו"ן כלל יד, בשם כמה פוסקים דמה שצווח דלא ניחא ליה בניגוד למקובל אחר שעת המעשה לאו כלום הוא, אפילו למצוה דאורייתא כגון ציצית ואתרוג [ונחלקו שם הפוסקים אם צווח מלכתחילה לפני שנטל זה, האם שומעין לו נגד המקובל]. כל שכן לתפלין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה