מזוזת שער שמצד שמאל המזוזה נמוכה

הפתח הקטן מצד ימין [של התמונה לפני הספה האדומה, מעל החץ] מצד ימין יש מזוזת שער בולטת לכיון הפתח והיא עולה עד למשקוף, אך בצד שמאל יש מזוזה נמוכה שאינה מגעת למשקוף.

נראה לענ"ד שאפילו אם יש בגובה מזוזה השמאלית עשרה טפחים, מן הדין הפתח הזה פטור ממזוזה. (ואין להקשות מדברי סידור דרך החיים שחייב בציור כזה מזוזה בפתחי חנויות, כי הוא דיבר בפתח חיצוני. אבל כאן בפתח פנימי שבאמצע הבית, נראה לי שאין כאן הפרדה ברורה בין החדרים להחשיב זה כפתח גמור למזוזה. ועדיין צ"ע בדבר זה) כל דברי מהדין, אבל פשוט שהרוצה להחמיר ולקבוע בלי ברכה, רשאי.

ראה גם נושאים דומים:
פורום לנושאי סת"ם: קביעת מזוזה בפתח המתרחב למעלה
פורום לנושאי סת"ם: פתח חצר עם מצבות המבטלות צורת הפתח
פורום לנושאי סת"ם: מטבח הנפרד מחדר אוכל על ידי משטח וקיר עץ

חשש זנב בתפלין

יש כאן בעיה של זנב [כלומר שלשה שורות נכנסות זו אחר זו].

אמנם יש מחלוקת בין רבני הדור, האם ריוח פרשה מצטרף לכניסה של זנב, או שמא הכניסה הוא למטרת ריוח הפרשה ולא לשנות את צורת הדף, על כן אינו מצטרף לשיטות הזנב.

אך לנוהגים כמנהג הרב בית יוסף [השו"ע] לעשות הריוח של פרשת והיה אם שמע סתומה כשיטת הרמב"ם, ולא להניח ריוח אחר ובשעריך, אלא מניחים רק מעט ריוח להיכר וסימן בלבד שהפרשה הבאה היא תהא סתומה כמבואר בבית יוסף ובשו"ע אדמו"ר הזקן, על כן במקרה כזה אין כאן כלל ריוח לצורך פרשה, ובודאי מצטרפת [לשתי דיעות הנ"ל] לשלשה שיטות של זנב. ועל כן נראה לפסול כאן.

פשוט שאין חילוק בענין זה בין הריוח במזוזה או בתפלין, כי הריוח שבין שמע לוהיה שוה בשתיהם.

אמנם יש להסתפק בזה לפי שיטת הט"ז שמניח מעט ריוח פחות מט' יודי"ן אחר ובשעריך, כדי שתצטרף למעט ריוח בראש שיטה שלפני פרשת והיה, כדי שתהיינה יחד שתי הרווחים פרשה סתומה, כמבואר שיטתו בזה. האם נאמר שהיות שזה למטרת ריוח פרשה סתומה על כן אין שיטה זו מצטרפת לזנב, או דילמא היות שאינה שיעור פרשה אלא מעט, מנין לנו לצרפה להשלמת סתומה, דילמא היא למטרת זנב. (ומן הסברא נראה להקל בזה, כסברא ראשונה להכשיר).

ידידי ר' ברוך דנון שיחי' העיר לי שהדברים שכתבתי כאן מבוארים בספר משנת הסופר (דף רעו, ביאור הסופר ד"ה צר בסופו), וכיוונתי לדעתו. תודה

יו"ד משוכה ביותר

נראה לי שהיו"ד הזה פסול.

תי"ו משונה

התי"ו של וקשרתם משונה - אני מסתפק האם הוא כשר בגלל שינוי גדול בצורת האות.

התי"ו של ושבעת - קצת משונה מועיל שאלת תינוק.

מזוזה חשודה

שימו לב תחת כל הזייני"ן שסימנתי יש סימני מחיקה!! חשוד!!

הבי"ת השני של לבבכם נראה לי פסול, הוא צורת כ"ף.
המ"ם שסימנתי משונה בגלל שהיא אינה מרובעת לגמרי וגם יש לה קוץ גדול. שאלת תינוק תועיל והייתי מציע לתקנה אם זו היתה הבעיה היחידה.

תיבה או אות יתירה בסת"ם

לכבוד כ"ף טבת יום הילולא של הרמב"ם

(לא הספקתי להכין את הדבר בעתו, ועל כן התאחר כמה ימים)

תיבה או אות יתירה בסת"ם

א.  הנה פשוט בפוסקים שחסר או יתיר אות בסת"ם פוסל. אבל צ"ע, האם זה דוקא כאשר תיבה צריכה ליכתב חסר ושינה וכתבה יתיר, או תיבה שצריכה ליכתב יתיר ושינה ועשאה חסר, אבל הוסיף תיבה שאינה מפריעה לשום תיבה אחרת, או אות יתירה שאינה משנה משמעות הענין ושום תיבה, כגון שעומדת לבדה, מה הדין?

ברמב"ם [הל' מזוזה פ"ה הלכה ג] "ואם כתבה שלא בשירטוט או שלא דקדק במלא וחסר או שהוסיף מבפנים אפילו אות אחת הרי זו פסולה".

יש לדקדק מה כוונת הרמב"ם "שהוסיף מבפנים", האם כוונתו לצד הכתב בכלל, כלומר כל אות שהוסיף בצד הכתב בין בתוך הגליון [עמוד הכתב] בין מהצד בריוח שחוץ לגליון פוסל. או דילמא רק "מבפנים" כלומר כחלק מהכתב עצמו, שנראית אות זו כחלק מכתב המזוזה, אבל אם עומדת מן הצד שאינה בתוך הכתב של המזוזה, לית לן בה. [וכן נסתפק הדעת קדושים [סו"ס רעד] בספק זה].

ואמנם מהמשך לשון הרמב"ם [שם הלכה ד] "מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי, ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא. שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה וכו". משמע דכל תוספת כתב שבצד הפנימי [כלומר צד הכתב הוא הנקרא "מבפנים"] פוסל, שהרי כתב "שביטלו המצוה". (וכן הבינו בפשיטות כוונת הרמב"ם לפסול כל כה"ג בצד הכתב, בגדולי הקדש סי' רעד ס"ק יח, ובאגרות משה יו"ד ח"ב סי' קמ).

ב.  בשו"ת נודע ביהודה (קמא יו"ד סי' עד) כתב שאות יתיר או תיבה יתירה אינו פוסל הס"ת, ורק אות יתיר שמקלקל את משמעות התיבה או תיבה המשנה את הענין פוסל. והוכיח כן מהראב"ד שהעתיק מגן אברהם (סי' לב ס"ק לג, בשם כנסת הגדולה) דתיבות כפולות [יתירות] אינו פוסל בתפלין. וחלק הנו"ב שם על מהרש"ל שכתב בפשיטות דכל אות יתיר בס"ת פסול, ולכן הנוני"ן שברווחים לפני ואחרי פרשת ויהי בנסוע לדעתו פוסלים (אע"פ שברור שאינם משנים משמעות תוכן הפרשיות שם, כי הנו"ן אות בודדת ועומדת בריוח).

אמנם הרדב"ז פוסל תפלין שכתוב בהם ב' פעמים בחזק [עד שיתקן ויגרר היתר] וכן פסקו כל האחרונים (דלא כראב"ד הנ"ל).

והקשו על הנודע ביהודה [גד"ה ואגרות משה הנ"ל] דנעלם ממנו דברי הרמב"ם בהלכות מזוזה הנ"ל, דפוסל כל יתור שבצד פנים.

ג.  בשו"ת בית אפרים (יו"ד סי' סד) ובשערי אפרים (הלכות קריאת התורה פרק ה), דחה את הוכחת הנו"ב מהראב"ד, וסבר דהראב"ד רק התיר תפלין שהיו בה תיבות כפולות אחר גרירת היתירות, אבל להניחן כמו שהן לא.

ופירושו דחוק מאוד בלשון המג"א וכוונת הראב"ד. דאם בא להכשירן אחר שגיררן פשיטא, גמרא מפורשת היא [מנחות כט ע"ב] דיתירות לית לן בה, ופירשו התוס' ורוב הראשונים גוררן, וכי יעלה על הדעת דתפלין חמירא מס"ת שיפסל גרירת היתר. וליכא קס"ד לקרוא בזה שלא כסדרן, שהרי אינו כותב שום דבר לא כסדר, אלא רק גרר העודף.

אלא פשוט דהראב"ד סבר כסברת "היש טועין" שכתבו התוס' שם (וכ"כ בנמוק"י הלכות קטנות שם) דיתירות לית לן בה ומניחן. דאינם מקלקלים ההבנה כלל, וכל יתר כנטול ממקומו דמי, אף שלא גיררן. ושפיר מוכח כסברת הנו"ב.

ופסק בשערי אפרים דתיבה יתירה בס"ת פסול ומוציאין ספר אחרת. (אמנם הביאור הלכה סי' לב סעיף כ העתיק סברת השערי אפרים, וכ' בשמו דפוסל אפילו אות א' יתרה ולא היה מחובר לשום תיבה רק עומדת בין תיבה לתיבה או בין השיטין כסברת מהרש"ל. והמדקדק בדברי שערי אפרים הנ"ל יראה שלא כתב כן אלא לגבי תיבה יתירה בלבד, ואדרבה בשו"ת בית אפרים הנ"ל מודה לנו"ב אם אות יתירה אינה משנה כלל משמעות הענין שלא יפסול. והאריך לבאר דא"א שתיבה יתירה לא תשנה משמעות הענין, ולכן בע"כ פוסל בסת"ם, אבל אות יתירה העומדת לבדה אינה משנה המשמעות כלל. וכן העיר בס' משנת הסופר דף ל' בשער הציון אות לד).

וכן פסק במשנה ברורה סימן קמג ס"ק כה בשם א"ר ועוד אחרונים דתיבה יתירה בס"ת צריך להוציא ספר אחר. אלמא פשיטא להו דתיבה יתירה פוסל בסת"ם, דלא כנו"ב.

ד.  בלבושי שרד סי' לו הוכיח ממה שהעתיק המג"א שם סברת תשו' רמ"ע מפאנו סי' לח לפסול תגין שאינם מחוברים לאות. וברמ"ע מבואר טעמו משום אותיות יתירות בין השיטין. שמע מינה דהרמ"ע לא ס"ל כנו"ב הנ"ל. (ואע"פ שאין תולין בתפלין ומזוזה, וא"כ לכאורה שפיר ניכר שאינן מאותיות הכתב, תירץ בגד"ה שם דלחומרא אמרינן לא תולין, אבל לא לקולא דלא יחשבו אותיות, וא"כ הוי יתיר בתפלין ופוסלים).

ובגדולי הקדש שם תי' דלא קשה כלום מתשו' רמ"ע הנ"ל, דאותיות התלויין בין השיטין שפיר נקראות עם הכתב ומשנות משמעות הענין. ועל זה לא פליג הנו"ב, רק באות או תיבה יתירה לעצמה שאינה משנה כלום, כגון תיבה כפולה דניכרת שהיא כפולה.

ועוד אפשר לומר בסברת הנו"ב, דאינו סובר שתיבה יתירה או אות יתירה בתפלין כשר, ורק בס"ת בלבד קאמר. דבמקרה שאין היתיר משנה כלל משמעות הענין כשר, משא"כ בתו"מ יש פיסול אם הוסיף בה אות אחת (וי"ל דלכן לא נתקשה מהרמב"ם הל' מזוזה הנ"ל כלל), ואף אם היתיר בתפלין או מזוזה אינם משנים כלל המשמעות ועומדות לעצמן. ומה שהוכיח הנו"ב מהראב"ד, הכוונה דמתיר אפילו בתפלין יתיר, כל שכן בס"ת. אבל למעשה לא מקילים כראב"ד בתפלין.

ויש לומר טעם החילוק דבתו"מ איכא ציווי "והיו" דברים כהווייתן, וכל שינוי פסול, דאין הדברים כהוויתן. ואין זה נוגע כלל אם התוספת משנה את משמעות הענין או לא. משא"כ בכתיבת ס"ת ליכא ציווי "והיו". (דו"ק באגרות משה שם, דף רלד ע"א בסברת היש טועין, ביאר כעין סברא שכתבתי כאן. אלא שפי' דהנו"ב סובר דתפלין ומזוזה דינם כס"ת, ולפי מה שכתבתי כאן אפשר לחלק).

ה.  באגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קמ) פשוט לו ברמב"ם הנ"ל דלא כנודע ביהודה, וכוונת הרמב"ם לפסול כל תוספת אות איך שיהא, בין שיש לו קשר לכתב או לא אם הוא מצד פנים, ואפילו בגליונות.

וכתב האגרו"מ דכן פשוט בדעת הטור שו"ע ורמ"א סי' רפח סעיף טו דהעתיקו הרמב"ם הזה להלכה, וכן מבואר בביאור הגר"א שם.

ודבריו האחרונים של האגרו"מ תמוהים. דאמנם ביאור הגר"א שם ציין על השו"ע את לשון הרמב"ם הנ"ל, וכן את המקור מגמרא מנחות לב שלא יכתבנה [למזוזה] כאגרת. ומשמע שהבין שזה מקורו של השו"ע. אך בטור ושו"ע לא מבואר כלל שהוסיף בה מאומה פסול, אלא רק כתוב שאין להוסיף בה מאומה. וגם לא סמכו לכאן כלל [כלשון הרמב"ם] חסר או יתיר שפסול. שמע מינה שהוסיף בה מאומה הוא דין אחר ושונה מדין פסול יתיר. וכן לא נזכר כלל בלשונם עיכובא ופסול בדין הוסיף בה מאומה. (ולכן גם אם נאמר שמקור השו"ע מהרמב"ם הנ"ל, אפשר שרק להחמיר כשיטתו שלא לעשות כן לכתחלה, כתב השו"ע את הדבר, אך לא לפסול).

אבל האמת שמקור השו"ע הנ"ל מהרא"ש וטור, שכתבו שלא יוסיף בה מאומה. אך לא נתבאר בדברי אף אחד מהם פסול. ואילו דין כתבה אגרת העתיק הרא"ש [בהל' מזוזה] לעיל מיניה הרבה, ופי' שלא שירטט או חיסר ויתיר. וכן מבואר בכסף משנה שכ' מקורו של הרמב"ם הנ"ל כתבה אגרת וכפירש"י. אבל על מה שכ' הרמב"ם שאם הוסיף בה מאומה פסלה, לא מצא הכסף משנה מקור. הרי מוכח שאין פסול הוסיף בה מאומה אליבא דהרמב"ם, מוכרח מהדין כתבה אגרת.

ונראה לי דעת ביאור הגר"א שהוסיף בה מאומה פסול, משום שעשאה אגרת. כי מה לי הוסיף תיבה, או אות בחסר ויתיר, או הוסיף בה אות בפנים בכתב. אבל מחוץ לכתב שניכר שאינו מכלל המזוזה עצמה, לא פירש בה פסול. ולכן סמך הגר"א שכוונת הרמב"ם כל תוספת שנמצאת בתוך הכתב (ודלא כהבנה הפשוטה ברמב"ם כנ"ל שכל שבצד הכתב פוסל, כפי שפי' גד"ה ואגרות משה. ולפי זה כוונת "הוסיף בה מבפנים" אין פירושו מצד הכתב, אלא בתוך הכתב עצמה או בשייכות לכתב עצמה).

ו.  בגד"ה ביאר למה פסל הרמב"ם תוספת בפנים (כלומר מצד הכתב) במזוזה, משום שנראה כמוסיף על כתב המזוזה. כלומר, היות שנהגו טועים להוסיף פסוקים או שמות המלאכים לשמירה, וחשבו את המזוזה עצמה קמיע של שמירה. נמצא שלדעתם הפסוקים או השמות תוספת על הכתב, כי הם מענין הכתב, ולכן נפסל המזוזה בכך משום יתיר.

ולפי זה אם ברור שאין התוספת כלל ענין שמירה ושום שייכות לעצם המזוזה, יש לומר דגם לרמב"ם אינו פסול [גמור עכ"פ מדאורייתא, אלא אפשר גזירת חכמים ע"ד לשון הרא"ש טוש"ע הנ"ל שלעולם לא יוסיף בה מאומה].

וכן פשוט לפי זה דבתפלין דליכא טעם זה – של טעות של שמירה בהוספת פסוקים ושמות מלאכים, כל תוספת מבחוץ על הצד שאינו שייך כלל לפרשיות התפלין, וכן בס"ת עד"ז, יש להכשיר.

ז.  המסקנה העולה להלכה:

א) דעת ביאור הלכה גד"ה ואגרות משה להחמיר ולפסול כל ייתור אות בתוך כתב הס"ת פרשיות התפלין או המזוזה, אפילו בתלויות בין השיטין או עומדות בתוך הכתב בפני עצמן, כל יתיר שבתוך הכתב פוסל (כמהרש"ל, דלא כנו"ב).

ב) אות שמחוץ לעמוד הכתב ואינה נראית כלל מחוברת עמה, ולא נקראת עמה, אלא ברור שהיא ענין בפני עצמו. נראה דעת רוב הפוסקים דאין לפסול בסת"ם (ואפילו במזוזה, כי תמוה לומר דמזוזה חמירא מס"ת ותפלין בכך. ודלא כאגרות משה הנ"ל).

ג) וכן אות שאינה יכולה להקרא עם הכתב כגון תוספת אות הפוכה שהכשיר גד"ה (סי' רעד ס"ק יז) בשם כמה פוסקים, וכל שכן אות שלא בדיו שחור, פשיטא דאינה פוסלת בסת"ם – כל זמן שאינה נקראת עם הכתב (דלא כאגרות משה הנ"ל בדף רלה ע"ב). אבל כל שיכולה להקרא עם הכתב באיזה אופן, יש לפסול משום שמשנה את משמעות הענין.

ד) אמנם במזוזה כל תוספת שכתוב מצד הכתב אף על הצד, ואף שאינה שייכת כלל לענין המזוזה, יש להחמיר ולגוררו לכתחלה, לקיים פסקי הרמב"ם טוש"ע שלא יוסיף בה מאומה מצד הכתב.

שאלות על קובה

סיום השורות בולטות ויוצאות. הבליטה היא כשיעור אות גדולה [העודפת על השורה הקודמת], ויש כאן בעיה של הפסול "קובה".

סיום השורות המסומנות, נכנסות שיעור אות קטנה או מעט יותר, אבל לא כשיעור אות גדולה. אין לפסלו משום קובה וזנב.

הלמ"ד מצויינת כי נשאל עליה כי צוארה לא במקום - מ"מ כשר.

הזיי"ן השני של מזזות - שאלת תינוק, כי דומה מעט לדלי"ת קטנה.

קרע בספר תורה, חורים בתפלין

שני ענינים שהזדמנו לאחרונה, בהשגחה פרטית:

א) מהפורום באנגלית תמונות של קרע בס"ת:

הקרע מתחיל [בתמונה השניה] מסוף הקלף, קורע כתב בשורה אחת [כולל שם קדוש] עובר לעמוד קודם [תמונה ראשונה] וקורע אותיות בחמשה שורות.

הדין שכל האותיות שנקרעו פסולות, והשם הק' טעון גניזה. לא ניתן להדביק קרע זה להכשיר את הכתב.

מה שניתן לעשות: א) להחליף שתי עמודים הללו בחדשים, ב) לחתוך את כל החלק הקרוע, או למחוק את האותיות הפוסלות [כמובן לא למחוק את השם הק', אלא לקדור אותו כולו] ולהדביק מטלית של קלף, ולאחות את הקרעים והמטלית יפה, ולכתוב את הנפסל מחדש על המטלית.

במקרה האחרון, צריך להקפיד שכל הכתב עם היקף גויל שלו יהא כולו על המטלית, או כולו על הקלף, אסור [לכתחילה] שיהא הכתב והיקף גויל שלו, חציו על הקלף וחציו על המטלית ["חציו" לאו דוקא, אלא כלומר חלקו], כמבואר בפוסקים בשו"ע יורה דעה סי' רפ.

*****

ב) קרעים וחורים בפרשיה של תפלין. בעת שהוציאוה מהבית, מחמת שהיתה הפרשיה לחוצה היטב בתוך הבית - היה צריך להוציאה בכח עם כלי (פינצטה) והקלף נפגע:

החיצים מסמנים מקומות של חורים (צריך להגדיל את התמונה)

האותיות לא נפגעו, וכולם שלימות, על כן הפרשיה כשרה. כדאי להדביק מטליות מאחוריה לחזקה, שלא ימשכו החורים והקרעים לפסול שום אות.

שתי שאלות: תי"ו, קו"ף

התי"ו הזה פסול, רגל שמאל שבו גולם גמור. והוא דומה לחי"ת (על כן אני מסופק גם למתירים תיקון גלמים, אם אפשר להתיר תיקון כאן אפילו לאחר שאלת תינוק). ראה גם:
פורום לנושאי סת"ם: תי"ו רגל שמאל גולם,  פורום לנושאי סת"ם: שאלה על תי"ו ודלי"ת,
פורום לנושאי סת"ם: תי"ו פסולה,  פורום לנושאי סת"ם: רגל שמאל של תי"ו - גולם

נראה לי לפסול קו"ף זה, משום שהרגל כמעט כולו תלוי מחוץ לחלל האות. (זה תלוי בשיקול הדעת, כי תלוי איך מודדים ריבוע חלל האות, משום שקו הגג והמושב אלכסוניים מעט), ראה גם:
פורום לנושאי סת"ם: רגל הקו"ף מחוץ לחלל האות
פורום לנושאי סת"ם: ירך הקו"ף תלוי על הגבול או חוץ לחלל האות
פורום לנושאי סת"ם: קו"ף וה"א פסולים

שאלות רגילות

נו"ן רחב מעט - שאלת תינוק אם לא יטעה בה כבי"ת.

זיי"ן שני - רחב מעט ודומה מעט לדלי"ת - שאלת תינוק.

הזיי"ן השני של מזוזות כנ"ל שאלת תינוק.

הנו"ן פשוטה אמנם גגה עובר שמאלה יותר מימינה בצורה ניכרת, מכל מקום כשרה כמו שהיא.

פ"א עם קוץ יורד מהנקודה

קוץ שיורד מהנקודה ואינו סותם ממש [כלומר בנגיעה למושב] ודאי אינו פסול, וראוי לגרור עודף קוץ הזה.

אם הקוץ נוגע וסותם את החלל של הפ"א, יש מי שפוסל. ולדעתו גרירת החיבור הוי חק תוכות ופסול. ואין דבר זה מסתבר כלל, כי צורת הפ"א ניכרת, וגם אם נוגע מותר לגרר הדיבוק (ובספק שמא נשתנה צורת הפ"א ישאל תינוק).

זיי"ן ארוכה

זיי"ן ארוכה - צריך שאלת תינוק אם היא זיי"ן או נו"ן. יש לכסות שתי האותיות האחרונות ולשאול תינוק עליה.

שאלות על מזוזה

הרי"ש ירכה קצר - היא צריכה להיות ארוכה כשיעור מלוא אות קטנה. מותר לתקנה אם תינוק קורא אותה רי"ש.

נו"ן פשוטה בקושי ראשה עובר ימינה - היא צריכה לעבור ימינה ושמאלה כזייי"ן (ולא כוי"ו). מותר לתקנה.

היו"ד 'בביתך' פסולה - היא ארוכה מדי ויש בה שיעור וי"ו.

היו"ד השני ב'כימי' ארוכה כמו המ"ם שלידה. יש דיון באחרונים, על זה ונראה להכשיר בדיעבד, אם צורת יו"ד לה.

בי"ת סתומה

הקוץ שיורד מגג הבי"ת סותם את רוב חלל הבי"ת - על כן היא [יותר מ"ם] סתומה [מפתוחה], ופסולה.

יוד"י השי"ן אינן תואמים

לשיני"ם יו"ד ימני שאינו תואם כל כך את שתי הראשים השמאלים, והוא נראה מעט כגולם כלפיהם.

הגם שאין לפסול, כי אינו גולם באמת, מ"מ ראוי לתקן לכתחלה שיהיו שלשת הראשים שוים בערך זה לזה, כלו'  שפניהם שוות, פונות כלפי שמאל ולא [אחד מהם] כלפי מעלה [הגם שיש לה פניה מעט כלפי צד שמאל, מ"מ עיקרו פונה כלפי מעלה].

שאלות על מ"ם

הכתב גרוע ביותר. מישהו הוסיף דיו [רפידוגרף] על גבי המ"ם (לא יודע למה?? ובמזוזה באיכות גרועה כזו - זה עצמו חשוד!)

לעצם השאלה - שאלת תינוק אם יש בה שינוי צורת האות או לא.

אף מ"ם זו שאלת תינוק, אם לא אבדה צורתה.

נגיעה מנו"ן ליו"ד

שאלה זו הועלתה בפורום באנגלית:

נראה לי פשוט שמותר לגרור הנגיעה אחר שאלת תינוק, ויקראם כדינם. אבל אם יטעה לקרותן מ"ם פתוחה היא פסולה, ואין לה תיקון. ראה גם פורום לנושאי סת"ם: כ"ף ויו"ד נוגעים

במילה "ובשעריך" היו"ד הוא כמעט באורך הרי"ש !!

שאלות קו"ף, יו"ד

רגל הקו"ף קצר ביחס למושב. רגל הקו"ף חייב לירד מתחת למושבה כמלוא קולמוס לפחות. וכאן בגלל סיום המושב שיורד מעט - נראה שאין רגל שמאל יורדת מספיק.

יש לשאול תינוק האם זו קו"ף, ואם קוראה קו"ף, מותר לגרר מסיום המושב את הירידה (או להאריך רגל שמאל) כדי שתהא רגל שמאל ארוכה בשיעורה הנכון.

רגל שמאל של התי"ו גולם - לפחות חייב לתקנה, שתהא כפיפה כהלכתה.

היו"ד יש לו בליטה מעט לימין - שאלת תינוק אם אינה זיי"ן קטנה.

נו"ן פסולה

 הנו"ן פסולה. היא דומה יותר לכ"ף.

נפסקים

הפסק ברגל האל"ף - מותר לתקנה בתפלין (אע"פ שניכר ההפסק, מ"מ האות אל"ף ברורה).

הפסק ניכר בעיי"ן - היות שלא ברור שנשתנה לאותיות אחרות (וי"ו ובי"ת??) מותר לשאול תינוק. אם קוראה עיי"ן מותר לתקנה, ואם לא יוכל לקראה אזי היא פסולה משום שינוי צורת האות, ואי אפשר לתקנה.
תמונה זו צריכים לראות אותה במציאות - כאן היא מוגדלת הרבה יותר מבמציאות!

ריוח אחר פרשת שמע בתפלין ר"ת

למה הרבה סופרי חב"ד מניחים ריוח [תשע אותיות] אחר פרשת שמע, בסוף התפלין של רבינו תם?

נראה לי שזו הצורה הנכונה, וכן ראיתי הרבה פרשיות ישנות של כתב חב"ד שהניחו ריוח אחר פרשת שמע בר"ת, כמו ברש"י.
ונראה הטעם לקיים שיטות הסמ"ק וברוך שאמר והטור, דסוברים שדין ריוח הפרשה בתפלין [אינו ממש כבס"ת, אלא] שהריוח בכל עמוד בתפלין עושה פרשה זו עצמה פתוחה, ולכן נהגו באשכנז [בזמן הראשונים, כמבואר ברמ"א בסי' לב ע"פ תשובות מהר"ם פאדוה, ובתשובת מהרש"ל סי' לז] לעשות כל הג' פרשיות פתוחות בסופן [כלומר להניח ריוח ט' אותיות בסופן שתהיינה פתוחות] ובפרשה האחרונה והיה א"ש סתמוהו מכל וכל, שלא הניחו ריוח כלל לא בראשו ולא בסופו, וזהו סתומה גמורה. (וסברת רבני וסופרי אשכנז הללו, דלא כסברת הרב ב"י אליבא דהרמב"ם, שריוח בתפלין של יד עושה הפרשה הבאה אחריה פתוחה או סתומה, בדיוק כבס"ת).

ולכן גם בתפלין ר"ת צריך להניח ריוח ט"א אחר ובשעריך, כדי שתהיה פ' שמע - היא בעצמה פ' פתוחה, בדיוק כמו בתפלין רש"י.

ראה פורום לנושאי סת"ם: תקנת אדמו"ר הזקן להניח ריוח ט"א אחר פרשת שמע בתפלין שכבר כתבתי זה, בכלל ביאור תקנתו בהנחת הרווחים בתפלין ומזוזה, עיין שם.

יו"ד כמו רי"ש

היו"ד כמו רי"ש והיא פסולה.

מזוזה כמה שאלות/הערות

האלפי"ן [בשתי התמונות] לא נוהגים לפסלן, אך ודאי שאין לכתוב אל"ף כזה שהנקודה התחתונה רחבה כל כך כקו בפני עצמו. וחייב להיות איזה גבול לרוחב [אורך] הנקודה הזו, שהרי היא יוצאת מגדר 'נקודה' ונעשית 'קו' (כמו קו המרכזי שבאל"ף).
אל"ף [אחרים] הנקודה העליונה גבוה מדי, אך עדיין כשרה.
נו"ן - שאלת תינוק, כי יש בה קצת שינוי.
פן - דוגמא מצויינת שהנו"ן אינו יורד מהפ"א - הכרעת האחרונים שצריך לתקנה.
חי"ת - עם שתי ווי"ן תעודת עניות !!
חי"ת של אחד נסגרה כל החטוטרת - כשרה.

בית כנסת האם נעשה בית שער

האם בית הכנסת שפטור ממזוזה (וכן שאר מקומות פטורין, כגון אוצרות סתם לרמב"ם, משום שאין עליהם חיוב בעצמם) יכול להתחייב במזוזה כבית שער, אם דרכו עוברים למקום שני החייב במזוזה.

א.  ברמ"א [יו"ד סי' רפו סעיף ד] ואם בית דירה [כגון לחזן או לשמש] בעזרה שלפני ביהכ"נ, העזרה חייבת ובית הכנסת פטור. ומקורו רבינו ירוחם הובא בבית יוסף. פשטות דבריהם שהפטור של בית הכנסת הוא רק משום שאין דירת החזן לפנים הימנה, אלא רק מפתח העזרה דרכה נכנסים לדירת החזן, אבל אם היתה דירת החזן לפנים מבית הכנסת אף פתח ביהכ"נ היתה חייבת משום בית שער לדירת החזן.

וכן כתב במקדש מעט (ס"ק יז, יח) בשם תשובת רבינו חיים כהן (יו"ד סי' נו) דלעולם הבית כנסת מתחייב משום בית שער של החזן (ודלא כסברת השואל שם, שביכ"נ אינו בטל לגבי חדר אחר של החזן, ולא נאמר בית שער אלא על שער הטפל לאחרים), והסכים המק"מ עם רח"כ בפשט דברי הרמ"א ורי"ו. נמצא פשוט, דאפילו שער של רבים [כבית כנסת] מתחייב כבית שער, משום כניסת ומעבר יחיד.

ב.  אמנם בס' חובת הדר [פרק ה הלכה ז] ביאר דאין בית כנסת נידון כבית שער, משום שהקהל יכולין לעכב על ידי הנכנס. וכתב כן ע"פ לחם חמודות [הל' מזוזה סעיף מח], וכתב שכן משמעות ביאור הגר"א שציין [על רמ"א הנ"ל] עי' סע' י"ב.

והנה דברי ביאור הגר"א א"א להבינם כלל, וגם כפי שרצה חובת הדר להוכיח מסעיף יב סוכה לפנים מסוכה, אין ראיה כלל, ולא הארכתי. וצ"ע מה כוונת הגר"א, אי ליכא טעוה"ד.

אמנם מה שכ' להוכיח מדברי לחם חמודות, במחכ"ת דברי הלחם חמודות להיפך מדבריו, ואדרבה ברור כסב' רח"כ ומקדש מעט הנ"ל, דאם היתה דירה בבית כנסת עצמה היו כל החצרות הפתוחות לשם חייבות, כבית שער. ולא היו פטורות [במעשה של הלחם חמודות] אלא משום שאין דירה כלל בבית הכנסת או בחצר, ורק בני המבואות היו עושין מעבר דרך חצרות בית הכנסת. ועל זה קאמר הלחם חמודות הואיל ויש רשות לקהל למנוע את ההילוך שם דרך חצר הבית כנסת, לא נחשבו בית שער.

אבל מובן דאם הקהל הסכימו שיהא דירה בבית הכנסת, ודאי שהמעבר לדירה זו נחשב [על דעת הקהל] בית שער להתחייב.

ובזה ניחא, דלכאורה יש מקום לפטור בית כנסת משום בית שער [כסברת חובת הדר], משום דאסור לעשות ביכ"נ אקפנדריא כמבואר באו"ח סי' קנ"ג. אלא, דאיה"נ אם אין רשות לעשותו אקפנדריא באמת אינו בית שער וכסברת הלחם חמודות הנ"ל, אבל אם בני הקהל הסכימו ליתן לחזן דירה שם א"כ גם מחלו לו מעבר אקפנדריא, ושוב הוי בית שער לדירתו על דעתם.

ג.  וכן מפורש סברא זו [דמקום הפטור בעצם, מתחייב משום בית שער למקום אחר החייב] במשנה ברורה סוף סי' תרכ"ו (בשם הפמ"ג), דסוכה [הפטורה משום שאינה דירת קבע] אם היא פתוחה לבית, פתח הסוכה חייב משום בית שער, עיי"ש. הרי ברור דאין מקום פטור על עצמות המקום [כסוכה] פוטרת מחיוב אחר של בית שער. והוא הדין בבית כנסת וכל הדומה.

ד.  וכן יש להוכיח מהגמרא (יומא יא) כל השערים שבמקדש לא היו להן מזוזות משום קודש, פרט לשער ניקנור שלפנים ממנו לשכת כהן גדול. הרי דאע"פ שעיקרו של שער ניקנור הוא לבית המקדש שהוא מקום פטור, מ"מ היות שגם משמש כבית שער ללשכת כה"ג חייבוהו חכמים. (ודוחק לדחות, דכה"ג שלוחן של כל ישראל, ונחשב צורך כהן גדול בשבעת ימי הפרשה כצורך כל עם ישראל, והוי חצר העזרה צורך כה"ג לבד).

וכן משמע פשט קושית הגמרא (יומא שם) דאקרא דכובי גופיה תתחייב משום דירת השומר. משמע בפשטות דפתוח לבית השומר, והגמרא שם מדמה זה לדירת החזן בבית הכנסת, ומשום זה נתחייבו פתחי הבית כנסת ועד"ז פתחי העיר, ומן הסתם דירת השומר לפנים משער האקרא גופיה, עיי"ש. וכ"כ המהדיר (ר' אליהו ליכטנשטיין, הערה 560) לחידושי הריטב"א יומא שם, ע"פ פירש"י והריטב"א שם.

ה.  ברמב"ם [פ"ו ה"ז] בית התבן בית הבקר בית העצים בית אוצרות פטורין מן המזוזה .. לפיכך רפת הבקר שהנשים יושבות בה ומתקשטות בה חייבות במזוזה .. בית שער אכסדרה ומרפסת והגינה והדיר פטורין מן המזוזה מפני שאינם עשויין לדירה. אם היו בתים החייבין במזוזה פתוחין למקומות אלו חייבין במזוזה.

יש לדקדק מהו כוונת הרמב"ם, האם הכלל "אם היו בתים החייבין במזוזה פתוחין למקומות אלו חייבין" מתייחס רק ל[חלק השני] בית שער אכסדרה כו' או גם ל[חלק הראשון] בית התבן בית הבקר כו'. ובמקדש מעט (סי' רפ"ו ס"ק לו) מבואר מפורש דלרמב"ם חנות ואוצרות פשוט שמתחייב משום בית שער אם פתוח לבית. וכן מסתבר דומיא דשער ניקנור שבבית המקדש כנ"ל, שהעתיקו הרמב"ם קודם.

וכן מצאתי מפורש במאירי [יומא יא, ד"ה כל שער, וד"ה בית התבן] דהולך בשיטת הרמב"ם הנ"ל [בגדרי דיני אוצרות ובית שער], ומפורש בדבריו דגם בית הבקר והאוצרות אם פתוחים לבתים חייבים משום בית שער.

ו.  כל הנ"ל פשוט שהוא רק לפי סברת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם [שיטה א' בשו"ע סעיף ז, והוא העיקר] דבית שער חיובו משום שדרכו נכנסים לבתים. אבל ע"פ שיטת ר"י [שיטה ב' בשו"ע שם] דחיוב בית שער אינו משום שנפתח לבתים, אלא חיוב הבית שער מצד עצמו [מדרבנן] שדומה לבית. א"כ כל בית יהא נידון לעצמו, ולא איכפת לן כלל מה שדרכו יש מעבר למקום אחר, ולכן פתח בית כנסת היות שהוא פטור בעצמותו, לא יתחייב משום שנכנסים דרכו למקום אחר, כי אינו נחשב עבור זה 'בית שער' לשיטת ר"י.

יו"ד - שינוי צורה

פסלתי את היו"ד הזה - משום שינוי צורת האות.

נו"ן גולם שהמתייג הוסיף לה [ראש] ותגין

המ"ם למעלה שאלה של סמ"ך - שאלת תינוק.

הנו"ן הזה - ברור שהמתייג הוסיף את התגין [אחר גמר הכתיבה] וגרם לנו"ן שתהא לה ראש [שלא כסדרן]. הנו"ן עצמה בכתיבתה [כמעט ברור] היתה גולם.

למטה ציור שלי של נו"ן זו, אחר הסרת התגין.

נו"ן פשוטה יורדת מהשיטה, אך אינה ארוכה מאות שלידה

השבת בקריאת התורה [פ' ויחי] שמתי לב לתיבות "לגפן" ו"שפיפן" שנו"ן פשוטה אינה בולטת מתחת לפ"א.

ולכאורה אע"פ שזה דומה מעט לבעיה המפורסמת של "פן" [הכתובה באחרונים] שיש מחמירים שלא להכשיר את התיבה כמו שהיא, מ"מ יש לומר דדוקא ב"פן" משום שהקורא עלול לטעות בקריאתה כ"פז". אבל סברא זו לא שייכת כאן, כי הקורא לא יטעה בקריאת תיבות אלו "לגפן" ו"שפיפן", כי אי אפשר להבינם בסיום ז'.

אמנם יש עוד טעם - כי הנו"ן פשוטה צריכה לירד מהשיטה. אך הפ"א עצמה גדולה ויורדת מהשיטה, וא"כ הנו"ן ודאי יורדת מהשיטה. והראיה שלא שמענו חומרא זו בתיבת "קן" שבתורה [פ' כי תצא], כי זה פשוט שהקו"ף יורד מהשיטה ואין משמעות לתיבה כזו "קז", משא"כ ב"פן" שעלול הקורא להחליפה ל"פז".
ראה גם  פורום לנושאי סת"ם: נו"ן פשוטה אינה ארוכה יותר מהאות שלידה
פורום לנושאי סת"ם: כ"ף פשוטה שאינה יורדת משיטת הכתב

מרפסת עם שתי יציאות מהבית

תרשים של בית ומרפסת [המרפסת סגורה, כלומר אין לה יציאה לרחוב או לחוץ]:
מהבית אפשר לצאת למרפסת משתי דלתות. א) דלת העיקרית היא דלת הזזה, ממנה עיקר הכניסה למרפסת, ב) דלת צדדית הנפתחת לתוך אחד החדרים [והדלת הזו אינה שימושית כל כך כמו הדלת הזזה]. היכן קובעין המזוזות?

חיוב מרפסת במזוזה, כדין חצר וחדר בבית. ולכן לפי הנוהגים לילך אחר ימין כניסה הרגיל, יש להם לקבוע את המזוזה בדלת הזזה בצד ימין של [היוצא מהבית ו]הנכנס לכיוון המרפסת, שזהו דרך רגיל לביאה. ואילו הדלת הצדדית, היות שהיא נכנסת לחדר ואינה רגילה כל כך, יש לילך אחר היכר ציר וחשיבות, דודאי החדר חשוב יותר והיכר ציר לצד החדר, על כן יש לקבוע המזוזה שם בימין כניסה מהמרפסת לכיוון החדר.

ולפי מנהג חב"ד שבכל החדרים הפנימיים הולכים אחר היכר ציר, גם לגבי הדלת הזזה יש לקבוע את המזוזה בימין כניסה מהמרפסת לכיוון הבית, כי דלת הזזה נחשבת ככל דלת, והיות שהיא פנימית היא שייכת לבית ודינה מצד היכר ציר כנפתחת לתוך הבית, על כן הכניסה היא מהמרפסת לכיוון הבית.

מזוזה פסולה [וחשודה]

מזזות - הוי"ו ארוך מדי ופסול.

אל - האל"ף נקודה התחתונה קצת כגולם [אמנם א"א לפסול משום זה], צריך תיקון.

שם ה' - הוי"ו עקום ??!!

חי"ת שתי ווי"ן - חתימת חשוד ....

חיוב שערי חצרות ובית שער במזוזה

א)  ברייתא (יומא יא) בשעריך אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות מדינות ועיירות וכו' יכול שאני מרבה בית שער אכסדרה ומרפסת ת"ל ביתך וכו' יצאו אלו.

וכתבו התוספות [ורש"י ור"ן בסוכה ח ע"ב] דזה שהברייתא פטרה בית שער ממזוזה - היינו מדאורייתא, אך מדרבנן בית שער חייב במזוזה.

דעתם דהלימוד "בשעריך לרבות שערי חצירות מדינות ועיירות" הוא דין תורה ממש, ד"שעריך" מיותר ובא ללמד על ריבוי שערים החייבים במזוזה, בנוסף ל"מזוזות ביתך". וכן פשוט בפי' רש"י (דברים ו,ט) ובשעריך - לרבות שערי חצירות מדינות ועיירות. משמע דסובר דזה פשוטו של המקרא, ודין תורה. נמצא דעתם דשערי חצירות ועיירות חייבות מן התורה.

אבל הריטב"א (יומא שם) כתב דכל חיוב שערי חצירות מדינות ועיירות הן מדרבנן לחוד (וכל שכן חיוב בית שער), וברייתא זו דלמד מהפסוק "ובשעריך" היא אסמכתא בעלמא. כלומר דבית שער שאינו פתוח לבתים פטור אף מדרבנן, וכל שער שנפתח לבתים דינו כבית שער בין שהוא שער מדינה ועיר בין שהוא שער חצר או בית שער וחייב מד"ס לבד.

וברור לי שדעת הרמב"ם [פ"ו ה"ז וה"ח] כריטב"א, שכן כתב: בית התבן בית הבקר בית העצים בית אוצרות פטורין מן המזוזה שנאמר ביתך המיוחד לך פרט לאלו וכיוצא בהן. לפיכך רפת הבקר שהנשים יושבות בה ומתקשטות בה חייבות במזוזה שהרי יש בה יחוד לדירת אדם. בית שער אכסדרה ומרפסת והגינה והדיר פטורין מן המזוזה מפני שאינם עשויין לדירה. אם היו בתים החייבין במזוזה פתוחין למקומות אלו חייבין במזוזה: לפיכך אחד שערי חצרות ואחד שערי מבואות ואחד שערי מדינות ועיירות הכל חייבים במזוזה שהרי הבתים החייבין במזוזה פתוחין לתוכן. אפילו עשרה בתים [ויש נוסח: פתחים] זה פתוח לזה וזה פתוח לזה הואיל והפנימי חייב במזוזה כולן חייבין. ומפני זה אמרו שער הפתוח מן הגינה לחצר חייב במזוזה:

הרמב"ם אינו מזכיר כלל את הריבוי מהפסוק "ובשעריך", וכתב שכל חיובי שערים הללו בין בית שער ובין שערי מדינות ועיירות וחצירות שוין, והן רק מפני שבתים פתוחין לתוכן. ומעולם לא נזכר בלשונו שיש חיוב מיוחד של שערים חיצונים שאינם שערי הבית ממש, אלא רק מהטעם שפתוחים לבתים.

וכ"כ במזוזות מלכים [דף סד ע"ב בשלום ואמת] דסברות הריטב"א והרמב"ם תואמים, דלשיטתם "בשעריך" לא בא לרבות שערי חצירות כו' אלא בא ללמד על מזוזות הבית שאינו חייב אלא בשערי הבית, כלומר דוקא פתח הנקרא שער עם דלת, כפי שביאר הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל (המובאת בכסף משנה). אבל שערים חיצוניים הללו שאינן פתחי הבתים פטורים מד"ת, אף אם יש להן דלת, כי אינן מזוזות ביתך. (ודלא כערוך השלחן [סימן רפו סעיף לד] שכתב שהרמב"ם יפרש "בשעריך" הכוונה לשערים שדרך שם נכנסים לבית, כלומר וכל בית שער הפתוח לבית חיובו מד"ת. והולך ערוך השלחן לשיטתו בסעיף ד, עיי"ש. וכ"כ בקרית ספר דלדעת הרי"ף והרמב"ם חיוב בית שער הנפתח לבתים הוא ד"ת ונלמד מ"ובשעריך").

ונמצא לפי זה המחלוקת הוא מה לימדה התורה מן המלה "ובשעריך". לרמב"ם וריטב"א בא ללמד שפתח הבית צריך שיהא בו דלת שנקרא שער. וכל החולקים על הרמב"ם וס"ל דפתח ללא דלת נמי חייב במזוזה מד"ת, א"כ "ובשעריך" בא לרבות שערי מדינות עיירות וחצירות.

ב)  יש לברר לדעת הרמב"ם דשער בתורה הוא דוקא עם דלת, האם פתחי בית שער ושערי מדינות וחצירות החייבות [לא מצד עצמם, אלא רק מדרבנן ו]משום שנפתחין לבתים, האם גם בהם צריך להיות שער עם דלת, או נתחייבו מד"ס אפילו בפתח בלא דלת, כי הפתח מוביל לבית החייב.

ומצד הסברא נראה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכל פתח שאין בו דלת אינו שער כלל. והרי הברייתא קראה להם שערים, והרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל העתיק נוסח ברייתא זו "אחד שערי בתים ואחד שערי מדינות" והוכיח ממנה דבעינן שער דוקא עם דלת, ולא פתח ללא דלת. משמע דגם חיוב בית שער שערי מדינה וחצר כו' הן רק אם הן שערים כלומר עם דלת, אבל פתחים בלא דלת פטורין, אע"פ שפתוחים לבתים, משום שאינן "שער" כלל.

[אמנם יש לדקדק את לשון הרמב"ם (שם הלכה ח) "אפילו עשרה בתים [נוסח אחר: פתחים] זה פתוח לזה וזה פתוח לזה הואיל והפנימי חייב במזוזה כולן חייבין", משמע אפילו פתחים ללא דלת (ואפשר שזה נפקא מינה בין גריסא "בתים:" או "פתחים"). דו"ק חילוק ההגדרות "פתח" ו"שער" כפי שביארם בתשובתו לחכמי לוניל].

ג)  על פי הנ"ל דבית שער חיובו מד"ס ורק משום שנפתח לבתים, ואין בו חיוב מצד עצמו, נראה לי ליישב תמיהת הכסף משנה על מש"כ הרמב"ם [בהלכה י] "חדר שבבית אפילו חדר בחדר חייב לעשות מזוזה על שער החדר הפנימי ועל שער החדר החיצון ועל שער הבית שכולן עשויין לדירה וקבועין". וכתב הכס"מ דזה הדין שכתב לעיל [הלכה ח] "אפילו עשרה פתחים זה פתוח לזה וזה פתוח לזה הואיל והפנימי חייב במזוזה כולן חייבין", ואיני יודע למה נשנה כאן.

ונראה לומר, דנשנה כאן כדי לבאר דחדרי הבית שהן שערים [כלומר עם דלתות] כל אחד הוא חיוב בפני עצמו מדין תורה, ולא רק שער הראשי של הבית. ונפקא מינה לקבוע המזוזה על ימין הנכנס בכל חדר מהן על פי היכר ציר הפרטי של אותו חדר דוקא. משא"כ בבית שער וכל הללו שנפתחים לבית, גם אם יש בהן שער ודלת לא אזלינן כלל בתר היכר ציר, כי אין להם חיוב כלל מצד עצמם, אלא רק מצד שהן שער ומבוא לבית החייב, וא"כ על כרחך מקום קביעתם לעולם בצד ימין לכיוון הכניסה לבית דוקא.

ד)  דעת הרא"ש דלא בעינן דלתות לשער להתחייב במזוזה, וא"כ סובר כסברת רש"י ותוס' ד"ובשעריך לרבות שערי חצירות" הוא דין תורה, ולא מצד שנפתחים לבתים (וכן משמע בתוספות מנחות לג ע"ב ד"ה דלית עיי"ש, שחיוב חצר הוא חיוב גמור מד"ת, ולכן נתקשו הרי אין בחצר תקרה).

אמנם חיוב בית שער עצמו לא נתברר בדעת הרא"ש האם הוא ד"ת או ד"ס. והגם שהביא מחלוקת רי"ף ור"י, דלרי"ף חיוב בית שער מצד שנפתח לבתים דוקא, ולר"י חיובו מצד עצמו מד"ס, אין זה מכריח שסברת הרי"ף דבית שער מדאורייתא.

דאפשר סובר הרא"ש כתוס' ישנים ביומא (שם ד"ה אחד שערי מדינות) לחלק בין שערי מדינות וחצירות דהן שערים חשובים וחיובן מדאורייתא [מריבוי "ובשעריך"], לבית שער דאינם שערים חשובים, ולכן פטורין מד"ת.

ונראה דר"י סובר כל בית שער חיובו מדרבנן אף בנפתח לבתים, דאחרת לא היה מחלק בין דאורייתא לדרבנן, אלא היה מחלק כסברת הרי"ף בין נפתח לבתים או לא, ש"מ דכל חיוב ה'בית שער' אינו אלא מדרבנן, אבל ד"ת פטורין כמבואר בברייתא יומא הנ"ל. ומה שנתחייבו מדרבנן לא ס"ל לר"י משום שדרכם באין לבתים, אלא מצד שהן עצמן דומין מעט לבית, ואין נפק"מ אם באין דרכן לבתים או לא. (וע"ד שנתבאר לענין חיוב בית אוצרות, דעיקר הסברא דחיובן רק מד"ס ומשום שדומין מעט לבתים, ולמקום דיור). וכן כתב מפורש הר"ן בסוכה שם.

נמצא דאע"פ שנחלקו הפוסקים בחיוב שערי מדינות עיירות וחצרות האם הן מדאורייתא או מדרבנן, נראה עיקר דעת הפוסקים הראשונים דחיוב בית שער בכל מקרה [גם בפתוח לבתים] הוא רק מדרבנן. (כן נראה לי עיקר להלכה ולמעשה, שהרי מפורש הדבר בר"ן ריטב"א ותוס' ישנים [ובסמ"ק, ורש"י סוכה ח ע"ב ד"ה וליהוי], וברור ברמב"ם וסברת ר"י בעל התוספות, ואין שום הכרח שהרי"ף ורא"ש סוברים אחרת. ודלא כסברת הרבה אחרונים דחיוב בית שער אליבא דהרי"ף הוא ד"ת. בדעת קדושים סי' רפו ס"ק יג נסתפק בכך, האם לפי תירוץ השני [ברא"ש, כלומר סברת הרי"ף] האם הוא ד"ת או ד"ס. ובמקדש מעט שם ס"ק כ"ח וגד"ה סק"ו החליט דלרי"ף ורמב"ם חיוב בית שער הוא ד"ת, וכן דעת הקרית ספר וערוך השלחן הובאו לעיל. ובשו"ת מהרש"ם ח"א סי' עא (ד"ה ומ"ש רו"מ) כתב דאף לר"י אם הן פתוחין לבתים חיובן מדאורייתא).

ה)  ונפקא מינה מכל הנ"ל, נראה לי דלכו"ע אין לילך אחר היכר ציר בבית שער שנפתח לבית, דלעולם הבית עיקר וחשוב, והבית שער טפל לו. ולא מיבעי לרי"ף ורמב"ם דזה עצם חיוב הבית שער משום שדרכו נכנסין לבית כנת"ל, דלא שייך כלל המושג היכר ציר בבית שער (וגם בשערי חצר לדעת הרמב"ם). אלא אף לסברת ר"י דיש חיוב על בית שער מצד עצמו, מ"מ כאשר הפתח הוא בין הבית לבית שער, פשיטא דחיוב דאורייתא של הבית עיקר, ולא שייך לומר דהיכר ציר של חיוב דרבנן יגבר על חיוב דאורייתא של כניסה לבית.

[וגם לדעת האחרונים הנ"ל דדעת הרי"ף ורמב"ם דחיוב בית שער הוא מד"ת, מ"מ זיל בתר טעמא משום שדרכו נכנסים לבתים דוקא, א"כ גם אם השער נפתח לתוך הבית שער עצמו לא שייך ליזיל בתר היכר ציר, נגד עיקר חיובו].

ופשוט דלא שייך לומר היות שהיכר ציר נפתח החוצה מהבית, א"כ פתח זה פטור מדאורייתא [וממילא ניזיל אחר היכר ציר כדי לחייב הבית שער מדרבנן], כמבואר במנחות לג ע"ב [בסופו] דלא אזלינן בתר היכר ציר בין קיטונית [בית] לגינה על מנת לפטור הפתח. כן פשוט בכל פתח שבין בית שער ובית, דתמיד הבית עיקר.

ו)  ולדידן דנקטינן כרא"ש ותוס' [וכן דעת הרמב"ן במלחמות (מתאים לפירוש התורה שלו דברים ו,ט דשערי חצירות ועיירות נתרבו מובשעריך כפירש"י), ר"ן סוכה ח] דחיוב החצר עצמה מדין תורה [כי כן פסק בטור ושו"ע ר"ס רפו], א"כ גם בית שער הנפתח לחצר לעולם חיוב קביעת המזוזה הוא בצד ימין של הכניסה לצד החצר.

ואף בפתח שבין הבית עצמה לחצר אזלינן בתר היכר ציר, כמבואר בתשובת מהרי"ל המובא בב"י ופוסקים בסי' רפט (אא"כ החצר פתוחה לרשות הרבים, דאז דרך הכניסה מבחוץ עיקר, לפי משמעות הפוסקים בטוש"ע שם).

מדידת שיעור ט' יודי"ן במזוזה

בתמונה כאן יש שיעור ריוח ט' יודי"ן מצומצם משהו. השאלה היא היאך מודדין השיעור - כנגד התיבה שבשיטה שמעליה או שתחתיה?

נראה העיקר למדוד תמיד [גם לחומרא] כנגד השיטה שמעליה [במקרה דידן זה לקולא]. כמובן שלכתחילה ראוי שתהא שיעור ט' יודי"ן ריוח כלפי ב' השיטות, אם הן שונות מעט זו מזו.

אמנם בשיעור ריוח סתומה [של והיה] שהיא בתחילת השיטה, נראה דצריך להיות הריוח נמדד גם נגד השיטה שמעליה וגם נגד השיטה שתחתיה. (וקצת ביאור לכך, דהסתומה תלויה בריוח שבין שתי הפרשיות, שבזה סותם את הפרשה הבאה, ולכן צ"ל ניכרת ביחס גם לפרשה הבאה. משא"כ הפתוחה הריוח היא סילוק פרשה הקודמת).

שאלות על צורות אותיות

הדלי"ת של ולעבדו - נראה שהיא פסולה משום שהיא דומה יותר לזיי"ן. אבל הדלי"ת של מאדך [לא מסומן] אמנם היא בעיה דומה, אבל בה מועיל שאלת תינוק, ומסתמא תינוק יקראנה דלי"ת ולא זיי"ן.

הנו"ן של ונתתי - שאלת תינוק אם אינה כ"ף.

הנו"ן של נתן - המושב קצר מדי, אך כשר בדיעבד.

בניכם - הנו"ן גגה רחב יותר מהמושב - כשר בדיעבד.

וכן הכ"ף מושבה קצר מגגה, אף היא כשרה בדיעבד.

סמ"ך

1. סמ"ך זה אנו נוהגים להכשירו, כי צורתה ברורה ביותר. (יש מחמירים ופוסלים, כי יש לה זוית מצד שמאל, וכן משמעות דעת המקדש מעט).

2. סמ"ך שאלת תינוק, כי צורת גופה לא ברורה.

כ"ף

 1. כ"ף שאלת תינוק (בגלל הזוית שלה למטה, אולי תינוק יטעה בה).

 2. כ"ף כשרה (הגם שלכתחילה היא צ"ל יותר עגולה).

3. כ"ף כשרה. יש למחוק את הקוץ שעל ראשה.

4. הלמ"ד כשרה בדיעבד, אבל אינה לכתחילה כי לצואר אין ראש גמור כוי"ו, אלא היא כעין גולם. (לכתחילה צריך לתקנה, וכן למחוק הקוץ העודף הבולט מעל ראשה).

רי"ש

 רי"ש עם עוקץ קטן כשר. [ברור שתינוק יקרא רי"ש, מותר לגרר הקוץ הזה]

רי"ש כשר כנ"ל.

דלי"ת קטנה

הדלי"ת קטנה ביחס לשאר הכתב, וביחס לעצמה. צריך שאלת תינוק אם לא יטעה בה לקרותה יו"ד.

ירך הדלי"ת הזו קצרה מעט מעובי גגה, והיא צ"ל על פי הדין שיעור מלוא אות קטנה בירכה, כלומר כעובי הגג. ולכן אם תינוק יקראנה דלי"ת, צריך לתקן אורך הירך הזה.

באיזה צד של הגג מודדים את שיעור עובי גגה, לקבוע שיעור עובי הקולמוס? האם בצד ימין [שם הרגל יוצאת] והגג אינו עבה כ"כ, או בצד שמאל שם הגג עבה יותר?
נראה לי שעיקר המדידה היא בצד ימין מקום יציאת הרגל, ואם הרגל ארוך כעובי אותו מקום, הרי זה כשר. אבל לכתחילה ראוי שיהא ארוך יותר גם כנגד שיעור העובי שמצד שמאל [וראוי לתקנו לאופן זה].

חיוב מזוזה בבית אוצרות מד"ת או מדרבנן

כתבתי בבלוג הקודם 'חיובי בית אוצרות מחסן או חנות במזוזה':

נראה לי שדעת הרמב"ם, וכן שאר הראשונים (רי"ף ורא"ש) שהעתיקו לשון הברייתא (יומא יא) "ביתך המיוחד לך [לדירה] פרט וכו" כולם סוברים דחיוב מזוזה בבית האוצרות אינו מדאורייתא, וכל הדיון והתנאים [מתקשטות או סתמא] הוא מדרבנן לבד. ושכן כתב בס' מזוזות מלכים [דף סד, שלום ואמת ד"ה ולדעתי].

א)  אמנם יש להקשות על הנחה זו, דהא ברייתא זו "בשעריך אחד שערי בתים ואחד שערי חצירות ואחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות ורפת ולולין ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן חייבין במזוזה, יכול שאני מרבה אף בית שער אכסדרה ומרפסת ת''ל בית מה בית מיוחד לדירה יצאו אלו שאין מיוחדין לדירה". משמע שכולה דין תורה, שהרי התנא ממעט אח"כ בית שער אכסדרה משום שנאמר ביתך יצאו אלו וכו'. וכתבו התוס' (יומא שם, ובמנחות וסוכה) דלימוד הנ"ל בברייתא לפטור בית שער היינו מדין תורה, אבל מדרבנן חייב כדמוכח בכמה מקומות בש"ס. א"כ הברייתא הנ"ל דין תורה קאמר. וכן מוכח מהכללת התנא "אחד שערי בתים" דודאי שערי בתים הן מדאורייתא, א"כ כמו כן שאר הנזכרים כולל אוצרות יין ושמן הוו מדאורייתא. ומכיון שהרי"ף ורא"ש העתיקו ברייתא זו מסתמא היא הלכה, וא"כ חיוב אוצרות לשיטת הרי"ף ורא"ש הוא דאורייתא.

ב)  הנה קושיא זו יסודה על הנחת התוס' [ונראה שכן גם סברת רש"י] דהברייתא "בשעריך אחד שערי בתים כו" ודאי דין תורה, וא"כ משמע דחיוב בית אוצרות גם הן דין תורה לפי תנא זה.

אמנם אין הכרח כלל לומר שהרי"ף ורא"ש סוברים כן, ואדרבה פשט לשונם משמע לא כן. דלאחר שהעתיקו לשון הברייתא והמיעוט "יצאו אלו שאינן מיוחדין דירה" [ומן הסתמא גם אוצרות אינן מיוחדין לדירה כנת"ל], חזרו ופירטו "ובית התבן והבקר ואוצרות שהנשים רוחצות שם פטורות", כלומר באו לבאר דאע"פ שהברייתא סתמה הדבר, מ"מ לא כל בית בקר ואוצר חייב אלא רק סתמן, אך ברוחצות פטור.

ודבר מסתבר דאם יש חילוק בבית הבקר ואוצרות בין סתמא לרוחצות, ש"מ שאין החיוב דאורייתא, דבדאורייתא אין חילוק. אלא או עיקר דיור זה חייב או עיקרו פטור [כמו בית מרחץ עצמו], אלא על כרחך שעיקר חדר זה אינו מרחץ, אלא שפטרוהו חכמים משום שרוחצות בו, שמע מינה מדעשו חילוק זה, שזה אינו דין תורה. וכמו שפי' הבית יוסף בכוונת הטור [ר"ס רפו. וכן הסכימו רמ"א ושאר אחרונים שזה דעת הטור] דדוקא באלו בית הבקר ובית העצים [ועד"ז אוצרות יין ושמן שנזכרו בברייתא] אם רוחצות פטור, משום שאין עיקרן לדירה, אבל דירה גמורה גם ברוחצות לא נפטר.

כלומר בחדר גמור החייב מן התורה, אין מקום כלל לפטור מה שרוחצות בו, כי אין זה עיקר הדיור בחדר זה. ומה שפטרו בית העצים והדומה משום שרוחצות, כי אינן מיוחדין לדירה, אלא שחכמים חייבוהו בסתם, אך ברוחצות בו פטרוהו, משום שדומה לבית המרחץ.

ג)  ואע"פ שהרי"ף ורא"ש [וטור] העתיקו לשון הברייתא, לא נחתו לדקדוקי הדברים (הנ"ל, שכל הנזכרים הן חיוב דין תורה), אלא רק לומר שיש חיוב בכל המקומות הנ"ל, בין שיהא דינן ד"ת או דין דרבנן. ודבר זה אפשרי שפוסק יעתיק לשון הברייתא, כי היא לשון פשוטה ומבוארת להלכה למעשה, אבל לא נתכוין לכל מה שיש לדקדק מהברייתא בפרטי הדברים.

וא"כ בדין בית אוצרות ס"ל לפוסקים כשאר הברייתות הנזכרות ביומא, דמוכח מהן שחיובן רק ד"ס.

ד)  ובזה יש להבין שיטת הסמ"ק ומהר"ם שהעתיק הב"י [שם] דכל חדר שיש בו דבר גנאי כרוחצות פטור, אף בדירה גמורה.

דיש לומר שאזלו בשיטת התוס' הנ"ל דברייתא זו דין תורה קאמר, ומיירי דוקא בסתם בית אוצרות שחייבין, כפי שנתבאר בגמרא שם. ומזה שפירשו רב יהודה ורב כהנא דברוחצות לכו"ע פטור, ש"מ שרחיצה פוטר אף במקום חיוב של תורה, ולכן אף חדר גמור שרוחצות וכו' פטור. [אלא ששיטת ההלכה לא כדעה זו, כמבואר בטור ב"י ורמ"א].