תיבה או אות יתירה בסת"ם

לכבוד כ"ף טבת יום הילולא של הרמב"ם

(לא הספקתי להכין את הדבר בעתו, ועל כן התאחר כמה ימים)

תיבה או אות יתירה בסת"ם

א.  הנה פשוט בפוסקים שחסר או יתיר אות בסת"ם פוסל. אבל צ"ע, האם זה דוקא כאשר תיבה צריכה ליכתב חסר ושינה וכתבה יתיר, או תיבה שצריכה ליכתב יתיר ושינה ועשאה חסר, אבל הוסיף תיבה שאינה מפריעה לשום תיבה אחרת, או אות יתירה שאינה משנה משמעות הענין ושום תיבה, כגון שעומדת לבדה, מה הדין?

ברמב"ם [הל' מזוזה פ"ה הלכה ג] "ואם כתבה שלא בשירטוט או שלא דקדק במלא וחסר או שהוסיף מבפנים אפילו אות אחת הרי זו פסולה".

יש לדקדק מה כוונת הרמב"ם "שהוסיף מבפנים", האם כוונתו לצד הכתב בכלל, כלומר כל אות שהוסיף בצד הכתב בין בתוך הגליון [עמוד הכתב] בין מהצד בריוח שחוץ לגליון פוסל. או דילמא רק "מבפנים" כלומר כחלק מהכתב עצמו, שנראית אות זו כחלק מכתב המזוזה, אבל אם עומדת מן הצד שאינה בתוך הכתב של המזוזה, לית לן בה. [וכן נסתפק הדעת קדושים [סו"ס רעד] בספק זה].

ואמנם מהמשך לשון הרמב"ם [שם הלכה ד] "מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי, ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא. שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה וכו". משמע דכל תוספת כתב שבצד הפנימי [כלומר צד הכתב הוא הנקרא "מבפנים"] פוסל, שהרי כתב "שביטלו המצוה". (וכן הבינו בפשיטות כוונת הרמב"ם לפסול כל כה"ג בצד הכתב, בגדולי הקדש סי' רעד ס"ק יח, ובאגרות משה יו"ד ח"ב סי' קמ).

ב.  בשו"ת נודע ביהודה (קמא יו"ד סי' עד) כתב שאות יתיר או תיבה יתירה אינו פוסל הס"ת, ורק אות יתיר שמקלקל את משמעות התיבה או תיבה המשנה את הענין פוסל. והוכיח כן מהראב"ד שהעתיק מגן אברהם (סי' לב ס"ק לג, בשם כנסת הגדולה) דתיבות כפולות [יתירות] אינו פוסל בתפלין. וחלק הנו"ב שם על מהרש"ל שכתב בפשיטות דכל אות יתיר בס"ת פסול, ולכן הנוני"ן שברווחים לפני ואחרי פרשת ויהי בנסוע לדעתו פוסלים (אע"פ שברור שאינם משנים משמעות תוכן הפרשיות שם, כי הנו"ן אות בודדת ועומדת בריוח).

אמנם הרדב"ז פוסל תפלין שכתוב בהם ב' פעמים בחזק [עד שיתקן ויגרר היתר] וכן פסקו כל האחרונים (דלא כראב"ד הנ"ל).

והקשו על הנודע ביהודה [גד"ה ואגרות משה הנ"ל] דנעלם ממנו דברי הרמב"ם בהלכות מזוזה הנ"ל, דפוסל כל יתור שבצד פנים.

ג.  בשו"ת בית אפרים (יו"ד סי' סד) ובשערי אפרים (הלכות קריאת התורה פרק ה), דחה את הוכחת הנו"ב מהראב"ד, וסבר דהראב"ד רק התיר תפלין שהיו בה תיבות כפולות אחר גרירת היתירות, אבל להניחן כמו שהן לא.

ופירושו דחוק מאוד בלשון המג"א וכוונת הראב"ד. דאם בא להכשירן אחר שגיררן פשיטא, גמרא מפורשת היא [מנחות כט ע"ב] דיתירות לית לן בה, ופירשו התוס' ורוב הראשונים גוררן, וכי יעלה על הדעת דתפלין חמירא מס"ת שיפסל גרירת היתר. וליכא קס"ד לקרוא בזה שלא כסדרן, שהרי אינו כותב שום דבר לא כסדר, אלא רק גרר העודף.

אלא פשוט דהראב"ד סבר כסברת "היש טועין" שכתבו התוס' שם (וכ"כ בנמוק"י הלכות קטנות שם) דיתירות לית לן בה ומניחן. דאינם מקלקלים ההבנה כלל, וכל יתר כנטול ממקומו דמי, אף שלא גיררן. ושפיר מוכח כסברת הנו"ב.

ופסק בשערי אפרים דתיבה יתירה בס"ת פסול ומוציאין ספר אחרת. (אמנם הביאור הלכה סי' לב סעיף כ העתיק סברת השערי אפרים, וכ' בשמו דפוסל אפילו אות א' יתרה ולא היה מחובר לשום תיבה רק עומדת בין תיבה לתיבה או בין השיטין כסברת מהרש"ל. והמדקדק בדברי שערי אפרים הנ"ל יראה שלא כתב כן אלא לגבי תיבה יתירה בלבד, ואדרבה בשו"ת בית אפרים הנ"ל מודה לנו"ב אם אות יתירה אינה משנה כלל משמעות הענין שלא יפסול. והאריך לבאר דא"א שתיבה יתירה לא תשנה משמעות הענין, ולכן בע"כ פוסל בסת"ם, אבל אות יתירה העומדת לבדה אינה משנה המשמעות כלל. וכן העיר בס' משנת הסופר דף ל' בשער הציון אות לד).

וכן פסק במשנה ברורה סימן קמג ס"ק כה בשם א"ר ועוד אחרונים דתיבה יתירה בס"ת צריך להוציא ספר אחר. אלמא פשיטא להו דתיבה יתירה פוסל בסת"ם, דלא כנו"ב.

ד.  בלבושי שרד סי' לו הוכיח ממה שהעתיק המג"א שם סברת תשו' רמ"ע מפאנו סי' לח לפסול תגין שאינם מחוברים לאות. וברמ"ע מבואר טעמו משום אותיות יתירות בין השיטין. שמע מינה דהרמ"ע לא ס"ל כנו"ב הנ"ל. (ואע"פ שאין תולין בתפלין ומזוזה, וא"כ לכאורה שפיר ניכר שאינן מאותיות הכתב, תירץ בגד"ה שם דלחומרא אמרינן לא תולין, אבל לא לקולא דלא יחשבו אותיות, וא"כ הוי יתיר בתפלין ופוסלים).

ובגדולי הקדש שם תי' דלא קשה כלום מתשו' רמ"ע הנ"ל, דאותיות התלויין בין השיטין שפיר נקראות עם הכתב ומשנות משמעות הענין. ועל זה לא פליג הנו"ב, רק באות או תיבה יתירה לעצמה שאינה משנה כלום, כגון תיבה כפולה דניכרת שהיא כפולה.

ועוד אפשר לומר בסברת הנו"ב, דאינו סובר שתיבה יתירה או אות יתירה בתפלין כשר, ורק בס"ת בלבד קאמר. דבמקרה שאין היתיר משנה כלל משמעות הענין כשר, משא"כ בתו"מ יש פיסול אם הוסיף בה אות אחת (וי"ל דלכן לא נתקשה מהרמב"ם הל' מזוזה הנ"ל כלל), ואף אם היתיר בתפלין או מזוזה אינם משנים כלל המשמעות ועומדות לעצמן. ומה שהוכיח הנו"ב מהראב"ד, הכוונה דמתיר אפילו בתפלין יתיר, כל שכן בס"ת. אבל למעשה לא מקילים כראב"ד בתפלין.

ויש לומר טעם החילוק דבתו"מ איכא ציווי "והיו" דברים כהווייתן, וכל שינוי פסול, דאין הדברים כהוויתן. ואין זה נוגע כלל אם התוספת משנה את משמעות הענין או לא. משא"כ בכתיבת ס"ת ליכא ציווי "והיו". (דו"ק באגרות משה שם, דף רלד ע"א בסברת היש טועין, ביאר כעין סברא שכתבתי כאן. אלא שפי' דהנו"ב סובר דתפלין ומזוזה דינם כס"ת, ולפי מה שכתבתי כאן אפשר לחלק).

ה.  באגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קמ) פשוט לו ברמב"ם הנ"ל דלא כנודע ביהודה, וכוונת הרמב"ם לפסול כל תוספת אות איך שיהא, בין שיש לו קשר לכתב או לא אם הוא מצד פנים, ואפילו בגליונות.

וכתב האגרו"מ דכן פשוט בדעת הטור שו"ע ורמ"א סי' רפח סעיף טו דהעתיקו הרמב"ם הזה להלכה, וכן מבואר בביאור הגר"א שם.

ודבריו האחרונים של האגרו"מ תמוהים. דאמנם ביאור הגר"א שם ציין על השו"ע את לשון הרמב"ם הנ"ל, וכן את המקור מגמרא מנחות לב שלא יכתבנה [למזוזה] כאגרת. ומשמע שהבין שזה מקורו של השו"ע. אך בטור ושו"ע לא מבואר כלל שהוסיף בה מאומה פסול, אלא רק כתוב שאין להוסיף בה מאומה. וגם לא סמכו לכאן כלל [כלשון הרמב"ם] חסר או יתיר שפסול. שמע מינה שהוסיף בה מאומה הוא דין אחר ושונה מדין פסול יתיר. וכן לא נזכר כלל בלשונם עיכובא ופסול בדין הוסיף בה מאומה. (ולכן גם אם נאמר שמקור השו"ע מהרמב"ם הנ"ל, אפשר שרק להחמיר כשיטתו שלא לעשות כן לכתחלה, כתב השו"ע את הדבר, אך לא לפסול).

אבל האמת שמקור השו"ע הנ"ל מהרא"ש וטור, שכתבו שלא יוסיף בה מאומה. אך לא נתבאר בדברי אף אחד מהם פסול. ואילו דין כתבה אגרת העתיק הרא"ש [בהל' מזוזה] לעיל מיניה הרבה, ופי' שלא שירטט או חיסר ויתיר. וכן מבואר בכסף משנה שכ' מקורו של הרמב"ם הנ"ל כתבה אגרת וכפירש"י. אבל על מה שכ' הרמב"ם שאם הוסיף בה מאומה פסלה, לא מצא הכסף משנה מקור. הרי מוכח שאין פסול הוסיף בה מאומה אליבא דהרמב"ם, מוכרח מהדין כתבה אגרת.

ונראה לי דעת ביאור הגר"א שהוסיף בה מאומה פסול, משום שעשאה אגרת. כי מה לי הוסיף תיבה, או אות בחסר ויתיר, או הוסיף בה אות בפנים בכתב. אבל מחוץ לכתב שניכר שאינו מכלל המזוזה עצמה, לא פירש בה פסול. ולכן סמך הגר"א שכוונת הרמב"ם כל תוספת שנמצאת בתוך הכתב (ודלא כהבנה הפשוטה ברמב"ם כנ"ל שכל שבצד הכתב פוסל, כפי שפי' גד"ה ואגרות משה. ולפי זה כוונת "הוסיף בה מבפנים" אין פירושו מצד הכתב, אלא בתוך הכתב עצמה או בשייכות לכתב עצמה).

ו.  בגד"ה ביאר למה פסל הרמב"ם תוספת בפנים (כלומר מצד הכתב) במזוזה, משום שנראה כמוסיף על כתב המזוזה. כלומר, היות שנהגו טועים להוסיף פסוקים או שמות המלאכים לשמירה, וחשבו את המזוזה עצמה קמיע של שמירה. נמצא שלדעתם הפסוקים או השמות תוספת על הכתב, כי הם מענין הכתב, ולכן נפסל המזוזה בכך משום יתיר.

ולפי זה אם ברור שאין התוספת כלל ענין שמירה ושום שייכות לעצם המזוזה, יש לומר דגם לרמב"ם אינו פסול [גמור עכ"פ מדאורייתא, אלא אפשר גזירת חכמים ע"ד לשון הרא"ש טוש"ע הנ"ל שלעולם לא יוסיף בה מאומה].

וכן פשוט לפי זה דבתפלין דליכא טעם זה – של טעות של שמירה בהוספת פסוקים ושמות מלאכים, כל תוספת מבחוץ על הצד שאינו שייך כלל לפרשיות התפלין, וכן בס"ת עד"ז, יש להכשיר.

ז.  המסקנה העולה להלכה:

א) דעת ביאור הלכה גד"ה ואגרות משה להחמיר ולפסול כל ייתור אות בתוך כתב הס"ת פרשיות התפלין או המזוזה, אפילו בתלויות בין השיטין או עומדות בתוך הכתב בפני עצמן, כל יתיר שבתוך הכתב פוסל (כמהרש"ל, דלא כנו"ב).

ב) אות שמחוץ לעמוד הכתב ואינה נראית כלל מחוברת עמה, ולא נקראת עמה, אלא ברור שהיא ענין בפני עצמו. נראה דעת רוב הפוסקים דאין לפסול בסת"ם (ואפילו במזוזה, כי תמוה לומר דמזוזה חמירא מס"ת ותפלין בכך. ודלא כאגרות משה הנ"ל).

ג) וכן אות שאינה יכולה להקרא עם הכתב כגון תוספת אות הפוכה שהכשיר גד"ה (סי' רעד ס"ק יז) בשם כמה פוסקים, וכל שכן אות שלא בדיו שחור, פשיטא דאינה פוסלת בסת"ם – כל זמן שאינה נקראת עם הכתב (דלא כאגרות משה הנ"ל בדף רלה ע"ב). אבל כל שיכולה להקרא עם הכתב באיזה אופן, יש לפסול משום שמשנה את משמעות הענין.

ד) אמנם במזוזה כל תוספת שכתוב מצד הכתב אף על הצד, ואף שאינה שייכת כלל לענין המזוזה, יש להחמיר ולגוררו לכתחלה, לקיים פסקי הרמב"ם טוש"ע שלא יוסיף בה מאומה מצד הכתב.