הדברים??

נא להתבונן היטב בבי"ת שלפנינו [ראה גם הגדלה].

האם היתה הבי"ת הזו כתובה מתחילה כסדרה, או שמא היא היתה כ"ף כשרה ואחר כך הוסיף (המתייג??) את העוקצים על ראשה ומשהו כעין עקב למטה??!!

קשה לי להגיד שיש כאן [לסופר??] חזקת כשרות?!

כתב גרוע "ושננתם"?

הכתב זול וגרוע. המילה "ושננתם" פסולה.

הנו"ן הראשון הוא כ"ף! הנו"ן השני אני לא יודע אם יש לו צורת נו"ן [אולי היתה דינה שאלת תינוק]. התי"ו פסולה אין לה רגל ברור משמאל כפוף וניכר היטב לפניה [נראה לי פשוט שלא מועיל שאלת תינוק, כי אין כאן צורת אות]. המ"ם ספק סמ"ך - מועיל שאלת תינוק.

סמ"ך בכתב חב"ד

בהרבה כתבים של חב"ד מצוי סמ"ך שבצד שמאל זוית חדה [בדרך כלל מוגבהת משהו כלפי מעלה] - אין בעיה, כי האות ניכרת היטב על ידי עיגול חד שבצד ימין ובצורתה הכללית של גופה.

קיצור הלכות היקף גויל

דיני היקף גויל [ע"פ שוע"ר סימן לב, ומעט תוספת]

א.  אות שמתחילת כתיבתה יש בתוכה נקב [הנראה לעין] או סמוך לה הנוגע בה מבחוץ או מבפנים בחללה, פסולה משום שאינה מוקפת גויל. וכן אות המגיעה עד סוף הקלף מאיזה צד, או הנוגעת לחברתה מתחילת הכתיבה, הרי זו אינה מוקפת גויל ופסולה.

ומכל מקום מותר לגרר מעט מדיו האות כדי שתהא מוקפת גויל וכשרה [בתנאי שתישאר צורת אות ושיעור הכשר אות המבוארים בשוע"ר. ואפילו באותיות השם הק' מותר לגרר כדי שתהיינה מוקפות גויל כדין].

ב.  אות שניקב בגופה (בתוך הדיו) נקב אחר שנכתבה, והנקב באמצע דיו האות (כלומר דיו מקיף לנקב מכל צד), ולא נשתנה צורתה [ולא נחסר שיעור הכשרה] כשרה, אפילו בלי גרירה.

ג.  נקב מחוץ לאות הנוגע באות שאירע אחר הכתיבה, או אפילו נחסר כל הקלף מחוץ לאות, מן הדין כשרה בלי גרירה כמו שהיא. אך יש להחמיר לכתחילה ולגרור מהאות שתהא מוקפת גויל [אבל באותיות השם הק' אין לגרור, אלא כשרה כך]. ואם על ידי הגרירה תתמעט שיעור הכשרה [או תתבטל צורתה] יש להכשירה כמו שהיא.

ד.  נקב בחלל האות לאחר שנכתבה, אם הנקב ממלא כל חלל האות, כלומר שיש נקב מקו דיו אחד לקו דיו שני [המקביל לראשון, כגון גג הבי"ת והמושב, או ירך ימין ושמאל של הה"א] ואין ביניהם שום היקף גויל (ולאו דוקא שהנקב ממלא כל החלל ממש) מן הדין כשרה בלי גרירה כמו שהיא. אך יש להחמיר לכתחילה ולגרור מעט מהאות שתהא מוקפת גויל בחללה [אבל באותיות השם הק' אין לגרור, אלא כשרה כך].

ה.  נקב שאירע בחלל האות [פי' חלל אות שיש בה היקף ג' מחיצות, כגון בי"ת ה"א או מ"ם וכיוצא בהן] אחר הכתיבה, סמוך לדיו אך אינו ממלא כל חללה, כי יש היקף גויל אחר הנקב, כך שבין קו אחד לקו המקביל שבה יש היקף גויל כשרה, ואין צריך לגרור ממנה אף לחומרא.

ו.  אותיות הנוגעות זו לזו אחר שנכתבו מתחילה בכשרות בהיקף גויל, יש להחמיר ולגרור ביניהם [אבל מן הדין כשרות גם בלי גרירה]. ואפילו באותיות השם הק' מותר לגרר הדיו העודף מביניהם [כי לא נתקדש תוספת זו].

ז.  נקב שאירע אחר הכתיבה בין שתי אותיות, ולא נשתייר ביניהם היקף גויל בשום צד של הנקב, יש להחמיר ולגרור מעט מאיזה צד כדי שתהא היקף גויל ביניהם (ואם קל ראוי לגרור מב' צידי הנקב כדי שכל אחת מהן לבדה תהא מוקפת גויל בפני הנקב). אבל באותיות השם הק' אין לגרור, אלא יש להכשיר כך בלי גרירה. [ומכל מקום נראה לי, אם יש ספק אם הנקב היה משעת הכתיבה או אח"כ, יש להקל ולהתיר ולגרור אף באותיות השם].

נקב וחסרון היקף גויל אחר שעת הכתיבה

בשו"ע רבינו (סי' לב סעיף יט) מביא ב' שיטות בדיני היקף גויל.

שיטה א' דכל האות מד' רוחותיה בפנים ובחוץ צריכה להיות מוקפת גויל בשעת הכתיבה, ואם לאו פסולה. אבל אפשר לתקן חסרון זה ע"י גרירת מקצת הדיו שבין האות לנקב כדי שישתייר היקף גויל, ואין בזה משום חק תוכות, כל זמן שנשתייר צורת האות ושיעור הכשרה. אבל חסרון היקף גויל שקרה לאחר שעת הכתיבה, אינו פוסל כלל.

שיטה ב' [ע"פ ירושלמי] שהיקף גויל מעכב בין שקרה בשעת הכתיבה בין שקרה אח"כ, אלא שמיקל בהגדרת חסרון היקף גויל. כלומר, כל שיש היקף גויל מעבר לנקב, לא איכפת לשיטה זו שהאות עצמה נוגעת בנקב, כל שיש היקף גויל מעבר לנקב.

ומסיק רבינו: והעיקר כסברא הראשונה ואעפ"כ יש לחוש לסברא האחרונה להחמיר כשלא נשתייר קלף חלק כלל מצד הב' של הנקב בין שהנקב הוא חוץ לאות סמוך לה ממש בין שהוא בתוכה וממלא כל חללה.

ולבסוף מביא רבינו שיטה ג': ויש אומרים שאף לפי סברא האחרונה אין האות צריך להיות מוקף גויל גם אחר הכתיבה אלא מבחוץ אבל לא מבפנים ואפילו אם הנקב שבתוכה ממלא כל חללה כשרה ונכון להחמיר:

ב.  וצ"ב: א) מה הוסיף רבינו בשיטה זו [שיטה ג'] על שתי השיטות הראשונות, מבחינת פסק ההלכה. שהרי מצד הדין אפשר להקל בכל נקב שאירע אחר הכתיבה כסברא הא', ולכתחילה ראוי להחמיר בכל נקב אחר הכתיבה אפילו מבפנים כסברא הב'. א"כ מה הרווחנו מידיעת שיטה זו הממוצעת [המחלקת בין ניקב מבפנים ומבחוץ]?

ב) וכן יש לדקדק דלכאורה הו"ל לרבינו קודם לבאר את כל השיטות, ואח"כ להכריע ביניהם מה ההלכה. ולמה קודם מכריע בין ב' השיטות הראשונות, ואח"כ מביא שיטה ג' ושוב הכרעה?

ג) יש לדקדק הלשון "בין שהנקב הוא חוץ לאות סמוך לה ממש" – מה הכוונה "סמוך לה ממש", הרי אם הנקב לא נוגע לדיו האות הרי היא מוקפת גויל. ואם כן מה דקדק רבינו בתוספת זו?

ג.  אמנם יש לתרץ את השאלה הראשונה בדוחק, דנקט רבינו שיטה הג' כדי להודיע שאם אנו בשעת הדחק, ויש לפנינו ב' מקרים, ניקב מבחוץ וניקב מבפנים כל חללה של האות, דיש להעדיף מקרה של ניקב כל תוכו של האות לאחר הכתיבה, ממקרה שניקב מבחוץ ואין בה היקף גויל כלל [אחר הכתיבה]. כי ניקב מבפנים רבו המכשירים [שיטות א' וג'], ואילו מקרה שניקב מבחוץ ולא נשתייר קלף חלק כלל מעבר לנקב [דאין לנו רק שיטה א' דהיא עיקר כנגד שיטות ב' וג']. ואע"פ שנראה דבר זה נכון, אך דחוק לומר שזו היתה (כל) כוונת רבינו בהבאת שיטה זו [הג'].

ד.  והנה לא נתבאר בפירוש בדברי רבינו האם לפי שיטה הב' [הירושלמי] מותר לתקן חסר היקף גויל ע"י גרירת מקצת האות, כמו שביאר לשיטה הא'. או שמא סובר שיטה זו [הירושלמי] דיש בזה פסול משום חק תוכות. [אמנם אפשר לומר גם לאידך, דכל שנשתייר שיעור מספיק בדיו שראוי לגורדו מהאות וישתייר באות שיעורה, ס"ל לירושלמי דכשר אפילו בלי גרירה, ועל דרך שנתבאר לעיל סעיף ה. אך דבר זה אינו מבואר בדברי רבינו כאן].

אך אין בזה ליישב הקושיות על מהות שיטה הג', דאיך שלא נפרש בשיטת הירושלמי [שיטה הב'] הרי כבר הורה להחמיר לכתחילה כשיטה זו, לפסול חסר היקף גויל בין מבחוץ בין מבפנים. ומה הרווח בידיעת וביאור שיטה הג'?

אך לעיקר הדין, נראה דס"ל לרבינו דגם אם נחמיר כשיטה הב' לפסול חסר היקף גויל אחר שעת הכתיבה, מ"מ מהני גרירה לעשותו כשר ומוקף גויל. ואין לנו להחמיר תרתי, גם לפסול נגד דעה הא' דמכשיר לגמרי, וגם להחמיר שלא מהני גרירה, כי לא נתבאר כלל בשיטתו בשו"ע שיש חומרא כזו.

ה.  ונראה ביאור שיטה הג' כך. דנתבאר דיש ב' חילוקים בין שיטה הא' וב'.

א) שיטה א' מחלקת בין לפני הכתיבה ואחר הכתיבה, ושיטה ב' אינה מחלקת.

ב) שיטה א' מגדירה חסר היקף גויל כל נקב שנוגע בשפת האות, ואילו שיטה ב' רק חוסר קלף לגמרי שאין היקף קלף כלל מסביב לאות.

והנה עיקר החילוק שמבאר רבינו בין השיטות הוא חילוק הא'. דלפי הדעה העיקרית [בשו"ע] יש חילוק בין נקב שהיה בשעת הכתיבה דפוסל, לנקב שאירע אחר כך שאינו פוסל, ואילו לשיטה ב' גם נקב אחר הכתיבה פוסל.

ובזה מבאר רבינו דיש סברא ג' דאף לשיטה זו שאינה מחלקת בין לפני ואחר הכתיבה היינו רק בנקב שמבחוץ, אבל בנקב מבפנים הם מודים לחלק.

נמצא שיטה זו סוברת שהנקב מבפנים בחלל האות פוסל רק בשעת הכתיבה. ומעתה צ"ב מאי שנא בנקב שבחלל האות לפני הכתיבה ולאחר הכתיבה?

אלא פשוט דסברא זו סוברת בחילוק השני (בהגדרת חסר היקף גויל) כסברא ושיטה הא'. כלומר, נקב הנוגע לשפתי האות בין מבפנים בין מבחוץ ואע"פ שיש קלף מעבר לנקב היינו חסר היקף גויל. ופסול זה פוסל בשעת הכתיבה, אבל לאחר הכתיבה נקב זה פוסל מבחוץ ולא מבפנים.

ומעתה דברי רבינו ברורים דשיטה הא' עיקר - סוברת שלעולם כל נקב אחר הכתיבה אינו פסול, אבל שתי שיטות האחרות [ב' וג'] סוברות דיש פסול היקף גויל גם אחר הכתיבה, ויש להחמיר כשיטתם [לכתחלה].

א) אם הנקב ממלא כל חלל האות – יש להחמיר כשיטה ב' (ירושלמי).

ב) אם ניקב ולא נשאר קלף חלק מעבר לנקב מבחוץ – יש להחמיר כשיטה ב' וג'.

ג) אם ניקב מבחוץ אחר הכתיבה ויש קלף חלק מעבר לנקב – יש להחמיר כשיטה ג'.

ו.  ונראה הטעם שרבינו הכריע בין שתי השיטות [סברא ראשונה ואחרונה] בראשונה, ורק אח"כ הביא שיטה חדשה [שיטה ג'].

כי בא להדגיש שעיקר המחלוקת בין השיטות [סברא הראשונה והאחרונה] היא בשאלה זו – האם היקף גויל פוסל רק בשעת הכתיבה או גם לאחרי שעת הכתיבה (ולא בהגדרת הפסול: האם זו נקב לבד הנוגע בשפתי האות, או חוסר היקף קלף לגמרי).

ובענין זה יש סברא חדשה [יש אומרים, שיטה ג'] הסוברת כסברא האחרונה. אבל במחלוקת האחרת הנזכרת ביניהם בהגדרת היקף גויל, אין שיטה זו סוברת דוקא כסברא האחרונה.

ז.  ובדקדוק לשון רבינו "בין שהנקב הוא חוץ לאות סמוך לה ממש" נראה שנתכוון לבאר שיש להחמיר כירושלמי [גם אחר הכתיבה] בחסר היקף גויל מחוץ לאות דוקא [בין לשיטה ב' וג' בסברא האחרונה כנת"ל], אבל בניקב תוך קוי האות שנתבאר לעיל סעיף טז שפסול בשעת הכתיבה בגלל כתיבה פסוקה, בזה אין להחמיר כלל דלכו"ע אחר הכתיבה אין בזה פסול כלל [גם לא לשיטה ג], משום דהיא מוקפת גויל מעבר לדיו מחוץ לאות ממש.

סף מזוזת השער מתנדנדת

סף ובו מזוזה קבועה, ונתרועע סף זה – כל פעם שפותחים את הדלת הסף עצמו זז מקומו מעט עם הדלת, ולמטה נעקר מעט ממקומו, כי נתלשו המסמרים המחזיקים אותו לקיר. אבל למעלה אצל המשקוף עדיין מחובר. וכשעוזבים את הדלת הוא חוזר למקומו.

האם יש חשש תולמ"ה משום שהמזוזה נעקרה עם הסף, ואם יחזרו ויקבעו את הסף במסמרים, הרי נעשית מאליה?

נראה מסברא דכל שעדיין הסף קבועה למעלה ולא נעקרה לגמרי, וגם אינה מתנדנדת מעצמה, אע"פ שהוא תלוש מעט לא נחשב שנעקר ובטל הסף.

אבל אם היתה מתנדנדת מעצמה, לכאורה אינה קבועה כלל ופסולה, כמו שאמרו כל מחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה אינו מחיצה (בשו"ע או"ח סי' תרל, ושוע"ר סימן שסב סעיף ב).

חי"ת ועוד שאלות

קו"ף - רגלו מתחיל מתחת למושב, ורק נשאר רושם מהדיו שהיה ראש הרגל בחלל. אני מסתפק אם זה כשר, ובודאי אפשר/צריך לתקן דבר זה, שיהא ראש הרגל מתחיל בחלל.

פ"א - תוספת שקר במקום "כאילו עקב". שקר אחד הוליד שקר שני!!!

חי"ת - נראה לי שלפי דעת שו"ע רבינו חי"ת זה פסול, משום שצורת רגל שמאל שלו דלי"ת ולא זיי"ן. לשאר פוסקים כשר.

כתב מאוד זול וגרוע - החי"ת פסול, אין לו צורת ב' זייני"ן [להיות חי"ת של רבינו תם] ולא צורת גג פשוטה להיות חי"ת של רש"י.

שאלות על דלי"ת ווי"ו

נראה לי שהדלי"ת הזו כשרה (מי שמפקפק על כך, שישאל תינוק).

הוי"ו הזה פסול, כי אין לו ראש ברור. הוא נקרא "גולם" כלומר מקל ללא ראש.

נפסק ברגל הוי"ו. החלק התחתון אינו מצטרף לעליון להכשר האות - על כן צריך לכסות מההפסק ולמטה לפני התינוק ולשאול מה יקראנו? אם יקראנה יו"ד היא פסולה, ואי אפשר לתקנה שלא כסדרן. ואם יקראנה וי"ו היא כשרה, ומותר לתקנה.

חי"ת עם גג רחב קצת

החי"ת (רחם) גגו השמאלית קצת רחבה, מ"מ כשר.

בשו"ע אדמו"ר הזקן (סימן לו אות ח) מבואר דאם עשה הראשין דלי"ת וזיי"ן פסולה, ואין לפסול אלא בדלי"ת ממש או דלי"ת הפוכה, אך זו עדיין אינה דלי"ת. וגג רחב כזה מצוי הרבה בכתב המיוחס (כתב חב"ד).

זיי"ן ראש משוך לימין

הזיי"ן הזה ראשו עובר ימינה הרבה, ואינו כתוב נכון לכתחילה. אבל אי אפשר לפסלו, אלא לאחר שתינוק יקראנו זיי"ן, הוא כשר. וכמובן מצוה לתקנו (ע"י עיבוי הירך לקראת מרכז האות).

מזוזה בפתח סלון

אע"פ שאין סף סוגר בפתח זה, אלא זוית הקיר לבדה היא נחשבת פתח לסלון, ויש לקבוע מזוזה בצד ימין של כניסה לסלון כפי שמופיע כאן.

שאלות בצורת האות

הזיי"ן ראשה דומה קצת לוי"ו. מועיל שאלת תינוק [אני הייתי מכסה את התגין בשאלה] ותיקון.

בנו"ן יש פגם בפתיחת הראש - צריך תיקון.

הפ"א יש בה נגיעה לגוף - שאלת תינוק ותיקון.

הצד"י הזה בעייתי - אני הייתי נוטה לפוסלו, בגלל שיש בה שתי שינויים (קטנים). א) צד שמאל דומה ללמ"ד קצת, ב) צד ימין יוצא מסוף הצואר. אבל שורת הדין כאן שאלת תינוק.

נקרעה מחיצה שבין בית לבית

שו"ע רבינו סימן לב סעיף סא: חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד מקום התפר ואם לא הגיע כשירה והוא שיהיה ניכר החריץ למעלה כדי שיהיה ד' ראשיה נראות לכל. במה דברים אמורים כשעשה מחיצות הבתים מבפנים גם בין בית לבית מלמעלה עד סוף רוחב הפרשה מעור אחד עם מחיצות החיצונים אבל אם לא עשה כן או שעשה כן ונקרע אחר כך העור שבין פרשה לפרשה פסול כמו שיתבאר סי' ל"ג:

פירוש וביאור לשון רבינו, הוספתי בסוגרים בצהוב:

חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד מקום התפר ואם לא הגיע כשירה. והוא שיהיה ניכר החריץ למעלה (בחלק העליון של הבית) כדי שיהיה ד' ראשיה נראות לכל (כלומר לכל צד, מלפנים ומאחור [וכל שכן צריך שיראה החריץ לכל רוחב הבית למסתכל מעל]. אך אם אינה ניכרת למעלה כן, אע"פ שניכרת למטה או מצד אחד בלבד, פסול, דאינה טוטפת שנתבאר לעיל סעיף נה, ד' בתים לד' פרשיות).

במה דברים אמורים (להכשיר הטוטפת) כשעשה מחיצות הבתים (כלומר שהוסיף חתיכות עור להיות מחיצות) מבפנים גם בין בית לבית (והדביקן שם היטב מכל צד וגם) מלמעלה (ולא נשתייר שום ריוח בין סוף כפלי החריץ ומחיצה זו הדבוקה אליה) עד סוף רוחב הפרשה מעור אחד עם מחיצות החיצונים (כי דבק הוי חיבור שנחשב מחמת כן הבית מעור אחד כנת"ל סעיף נז). אבל אם לא עשה כן (כלומר שהמחיצה לא היתה מגעת למטה עד סוף רוחב הפרשה, ונמצא הפרשה בולטת למטה מחוץ לבית שלה וע"פ הנ"ל סעיף נה הוי פסול מן התורה דאינה טוטפת, או שהיתה מחיצה רעועה שאינה דבוקה למעלה או לצדדים כנדרש, וממילא אין זה טוטפת [וגם אם יש בה מחיצות, אך אינן מעור אחד, כי אינן דבוקות היטב יחד]), או שעשה כן ונקרע אחר כך העור (של המחיצה) שבין פרשה לפרשה פסול כמו שיתבאר סי' ל"ג:

ב.  והנה ממה שתלה רבינו הפסול בנקרעה המחיצה משום ש"נקרע אחר כך העור שבין פרשה לפרשה" ולא משום שנקרע ובטל מחיצות הבתים, נראה ברור [וכן פי' בצמח צדק (או"ח סי' ח בסופו)] דהפסול משום שאין מחיצה בין הפרשיות, כלומר כל שפרשה אחת רואה את חברתה, אין זה מחיצה כשרה לד' בתים. ונפקא מינה כפי שיבואר להלן.

ג.  אמנם צריך עיון וביאור מהו שציין רבינו כמו שיתבאר בסימן ל"ג? הרי לא נתבאר שם [לא בשו"ע הגדול ולא בשוע"ר] פיסול בזה אם נקרעה המחיצה שבין הפרשיות.

ואדרבה מבואר שם [בשוע"ר] דאם נקרעו מחיצות של שתי בתים הסמוכות דפסול בישנים [לפי שיטה הא' שם] אבל "אם הם חדשים כשרים בכל ענין", משמע אפילו בנקרעו ב' בתים סמוכים זה לזה, ואפילו במחיצות שביניהם, בישנים פסול אבל בחדשים כשר [וכן פשוט במשנה ברורה שם, ס"ק ג, ה]. והרי זה סותר את המבואר כאן דנקרעה המחיצה שבין הבתים פסולין. (ובאמת משמע שם, דאפילו בישנים אם נקרעו שתי דפנות כפלי העיר שבין בית לבית שפסול, הוא רק משום שנתקלקלו עור ב' בתים, ולא משום שבטל שם מחיצה שבין בית לבית).

ואם כן, לא רק שאינו מובן ציון רבינו "כפי שיתבאר בסימן לג", אדרבה לכאורה משם נראה סתירה לכאן.

ד.  והנה מקור דברי רבינו הוא במגן אברהם [סי' לב ס"ק נה] "עור הבתים כו'. העור צריך שיהיה שלם בין בית לבית [מרדכי עסי' ל"ג וב"י]."

ומבאר רבינו כוונת המג"א, דאע"פ שבשו"ע [סעיף מ] מבואר רק דין עומק החריץ מבחוץ. אבל ס"ל למרדכי וב"י בסי' לג, דבכל מקרה א"א להכשיר תפלין שאינן פרודות הבתים זה מזה מבפנים, ועל כן לא הכשיר כאן אלא אם הדביק מחיצה מעור אחר להשלים את מחיצות הבתים מבפנים. ומבואר דעת רבינו כן בשו"ת צמח צדק או"ח שם (תשובתו שם היא להר"ר נתן מפלאצק. השאלה עצמה ופלפול השואל נמצא בקובץ יגדיל תורה שנה א' חוברת שישית, עמוד כא ואילך. ושם גם התקשה מה ראיית רבינו מסימן לג).

וזה לשון המרדכי [בבית יוסף סי' לג. והוא קצת קיצור מלשון המרדכי בפנים]: לפי' ראשון שבקונדריס בעינן שיהיו שני בתים הסמוכים זה לזה שלמים [ובמרדכי הגהות מהר"י: שלם. וכן לכאורה גרס מג"א הנ"ל] בלי קרע, וכן אם הקרע של זה למטה לצד התיתורא ושל זה למעלה לצד בית משמע הלשון שפסול, וכל שכן שיש לפסול מה שרגילין כו' חותכין מן העור בין לבית כו' [כלומר חותכים למטה (מתחת לעמידת הפרשיות) את כפלי העור ונשאר העור מחובר רק מהצדדים ולא כלפי מטה פיות הבתים, דפוסל המרדכי, משום שאין עור הבית שלם].

ורבים נתקשו בדבריו, מהו ה"כל שכן שיש לפסול מה שרגילין וכו". ומה קשר הדברים.

וביאור דבריו ע"פ המג"א ושוע"ר כך:

דצריך שיהא עור המחיצה שבין בית לבית שלם, וכן משמע בהמשך המרדכי (שם בפנים, ולא הועתק בב"י) דאם נקרעו המחיצות של שתי בתים סמוכים והקרעים זה כנגד זה, פסול לכל הפירושים. ועל כן לפירוש הא' ברש"י שנקרעו קצת מחיצות של שתי בתים סמוכים אף בדפנות הרחוקות שבהם, כל שכן אם נקרעו מחיצות הקרובות זו לזו שבין הבתים הללו, ומיירי שהקרע של בית א' למעלה ושל בית ב' למטה, כלומר ואין הקרעין רואין זה את זה, ובכל זאת פסול משום שנקרעו מחיצות של ב' בתים סמוכים [משא"כ לפי' השני ברש"י בכה"ג כשר, דלא נקרע אלא אויר אחד ולא ב' אוירין. וכן בחילוף שבין ישנים וחדשים, אזי יהיו כשרים בנקרעו ב' בתים סמוכים באופן זה, דאין זה מוכיח על קלקול העור].

והטעם לפשיטות זו של המרדכי, משום דאם נקרעו ב' מחיצות והקרעין זה מול זה הוא פסול פשוט, שאינו תלוי כלל בסוגיא הנ"ל של נקרעו ב' בתים כו' ישנים וחדשים כו' והפירושים השונים ברש"י.

ה.  וביאור הדבר, דיש כאן שני פסולים.

א) אסור שהפרשיות יראו זה את זה, וכל שחסר מחיצה ביניהם, הרי זה חסר בדין טוטפת של ד' בתים, דבעינן שיהא כל פרשה בבית שלה בפני עצמה. והבית צ"ל סוגר על הפרשה לגמרי להבדיל בין בית ובית ובין פרשה לפרשה. ופסול זה הוא מן התורה (וביארו רבינו בסעיף נה כנ"ל ע"פ מנחות לד ד' בתים לד' עורות).

ב) אם נקרעו המחיצות של הבתים, תפלין זה נפסל משום שהעור נתקלקל כמבואר ברש"י ופוסקים, וזה תלוי בכמות ואיכות הקרעים, ולפי' הא' ברש"י [וכן פסקו בהלכה] אם נקרעו מחיצות של ב' בתים סמוכים פסול בתפלין ישנים [או חדשים לשיטת רש"י עצמו] ולא בחדשים [או ישנים לרש"י עצמו].

הרי שפסול זה של נקרעו מחיצות הבתים הוא תלוי במקרה ובאיכות העור, והוא הפסול המבואר בשו"ע סימן לג.

על כן ביאר המרדכי, דעכ"פ העור צ"ל שלם בין הבתים, דאי לאו הכי פסול [מן התורה, ולא משום חשש קלקול העור]. ולא היה חילוק כלל באופן זה, בין ישנים לחדשים, ושאר חילוקים.

ועל כן כתב המרדכי דכל שכן שיש לפסול מה שחותכין עור הכפלים למטה וכו', דאין עור החיפוי שלם כלל, שהרי צ"ל הבית מעור אחד שלם, ולמטה הוא חסר.

והמג"א העתיק דברי המרדכי (וכן פשט דעת הב"י בסי' לג) דבעינן שיהא הבית שלם מבחוץ ומהצדדים. והוא הדין למטה בכפלי העור שבין הבתים [סמוך לתיתורא] וכן העור שבין בית לבית.

ועל כן בתפלין הנעשים כדין שהעור עצמו מכופל בחריץ עד למטה, אם נקרע צד אחד לבדו, עדיין צד הב' מגן וחוצץ בין הבתים, ועל כן יש מחיצה ביניהם. אבל בתפלין שהחריץ לא היה יורד עד למטה והיו צריכין להדביק עור אחד ביניהם להיות מחיצה, אם נקרע עור זה הרי בטל המחיצה והתפלין פסולים, כפי שכ' רבינו.

ורק אם נקרעו המחיצות של ב' בתים סמוכים זה לזה, בתפלין ישנים אנו פוסלים משום שהעור מקולקל. ופי' רש"י בב' דפנות הרחוקות זה מזה, כלומר והמחיצה שביניהם שלימה מב' צידיה, אעפ"כ מחמת שנתקלקלו ב' בתים סמוכים בישנים פסול. והוסיף המרדכי וכל שכן אם נקרעה מחיצה זו מב' דפנותיה, דנפסל משום שנקרעו ב' בתים סמוכים.

ו.  ובזה ניחא לשון המשנה ברורה סק"ה דבחדשים כשרים ואפילו הקרע בשני הבתים בשתי דפנותיהם. ומדסתם הדבר להכשיר [ולעיל ס"ק ג כתב לענין ישנים דהוא הדין אם נקרעו ב' דפנות המחיצה הסמוכות זו לזו פסול] ש"מ דבחדשים כשרים, כל שנקרעו מחיצות של ב' בתים בלבד [והרי למרדכי ומג"א פסול אם אין העור שבין בית לבית שלם וחוצץ בין הפרשיות, כנת"ל].

אלא הכשר חדשים בכה"ג, היינו כלשון המרדכי [שהעתיק במ"ב סק"ג] בקרע אחד למעלה ואחד למטה, כלומר ואין רואין הקרעין זה את זה, בכה"ג בחדשים כשרים, אפילו בנקרעו ב' בתים סמוכים בדפנות הסמוכות, כי אין הקרעין רואין זה את זה, ויש מחיצה שלמה בין הבתים, וכפי שנתבאר במרדכי.

ז.  אבל עדיין צ"ב [כנ"ל] הציון של רבינו לסימן לג, דהרי לא נתבאר הדבר כלל בלשונו בסי' לג לפסול חסרון מחיצה שלמה שבין הבתים, ואדרבה משמע משוע"ר שם דבחדשים כשרים בכל ענין?

ועוד קצת תמוה, דדין קלקול המחיצות מבואר בסימן לג, ושם מקומו לבאר קלקולן מאיזה טעם שיהא שנתקלקלו המחיצות. ולמה היה צריך רבינו לכתבו כאן [בסי' לב]?

אלא ברור מסגנון רבינו, דהוסיף "או שעשה כן ונקרע אחר כך העור שבין פרשה לפרשה פסול" [לא רק כדי להוסיף חידוש דין זה, אלא בעיקר] לנמק ולהוכיח הדין שחסר במחיצות שבין הבתים פסול, כמו שיתבאר בסימן לג. דמסימן לג נלמד לכאן, דאם נקרעה מחיצת העור שבין הבתים דפסול, וכל שכן אם חסר מחיצה זו מתחילה.

ומקור דברי רבינו הוא המגן אברהם הנ"ל, ע"פ המרדכי וב"י בסימן לג. אלא שבסימן לג לא הביא רבינו דבר מזה?

על כן נראה לי [אע"פ שאיני ראוי כלל להגיה בדברי קדשו של רבינו], שחסר סיום סעיף א [או סעיף שלם: סעיף ב] בשוע"ר סימן לג. ושם העתיק רבינו את סברת המרדכי הנ"ל. וזה היה תוכן הדבר:

במה דברים אמורים שהחדשים כשרים (או הישנים לשיטה ב') שנקרעה דופן אחת לבדה מהמחיצה שבין הבתים, או אפילו נקרעו ב' הדפנות אלא שהיו הקרעין רחוקות זו מזו ואינן רואות זו את זו, אלא אחת למטה ואחת למעלה. אבל אם נקרעו ב' דפנות המחיצה זה כנגד זה, פסול בכל ענין בין בחדשים בין בישנים, ולא משום קלקול העור אלא דאין העור שלם בין בית לבית (וטעם הפסול, משום שלא נשתיירו ד' בתים לד' פרשיות):

ומקורו הבית יוסף סי' לג בשם מרדכי, ורש"י במנחות לד, וכפי שציין במראה מקום לסימן לב סעיף סא, וכמבואר בתשובת צ"צ הנ"ל.

ח.  ונפקא מינה מכל זה. דאם הפסול משום קרע עורות הבתים, אין לזה תיקון דהעורות מקולקלים ואינן ראויות לתפלין. אך אם הפסול הוא משום חסרון המחיצה, אפשר להדביקו כמבואר בשוע"ר ותשובת הצ"צ שם.

ועוד נפקא מינה דאם הפסול רק משום חסרון מחיצה שבין בית לבית, לכאורה סגי ברוב מחיצה קיימת, אבל אין להקפיד על מיעוטו שניקב או נקרע. אלא שמדברי רבינו נראה שיש פיסול כל שהפרשיות רואות זו את זו, משום שאין כאן בשלימות ד' עורות בד' בתים נפרדים זה מזה [ואפשר שפיסול בנקרע מיעוט המחיצה הוא רק מדרבנן, ומן התורה העיקר שרוב המחיצה קיימת. וצ"ע].

ולכן בנקרעה המחיצה ע"י סכין או היה בה נקב, דאין כאן שום הוכחה על רקבון העור וכפי שכתב בצמח צדק שם, וכן מבואר במשנה ברורה (ס"ק ד) חילוק זה, אף שרואות הפרשיות זו את זו, ופסול עד שיתקן, מועיל לדבק בעור כשר הקרע או הנקב להכשיר את הבתים.

פתח בית הכנסת הנפתחת לפרוזדור

תמונה א: פתח לבית כנסת מפרוזדור, הדלת נפתחת לחוץ [היכר ציר לצד הפרוזדור].

תמונה ב: מבט מהבית כנסת החוצה דרך אותו הפתח, המזוזה קבועה ע"פ היכר ציר בימין צד היציאה מאולם התפילה לאותו פרוזדור. ברקע דלתות חיצוניות לרחוב.

כן מנהג כל בתי כנסיות של חב"ד שראיתי, שדלת שבין אולם המרכזי לחדר כניסה [פרוזדור] ובדרך כלל הדלתות נפתחות החוצה, שקובעין המזוזה בימין היוצא ע"פ היכר ציר.

אף על פי שאני יודע שפל ערכי, אבל זוהי טעות גמור. כי הפרוזדור הזה אינו חדר שיש בו חיוב כלל מצד עצמו, וכל מציאותו מבוא ופרוזדור לבית הכנסת עצמו. ולכן אין לילך בפרוזדור כזו אחר היכר ציר.

אמנם יש בבתי כנסת צד קל, שהרי מעיקר הדין [לרוב הפוסקים] הוא נחשב מקום פטור ממזוזה, שהרי אינו דירת חול כמבואר בגמרא ופוסקים, אעפ"כ אין שום צד חיוב על הפרוזדור בפני עצמו, אם כן אין שום טעם לקבוע המזוזה בימין היוצא לפרוזדור.

כל זה אם הפרוזדור אינו משמש כלום אלא מבוא ובית שער לאולם התפלה, כמו שהוא ברוב המקומות. אבל אם חדר זה משמש לעצמו בצורה קבועה צורך המתפללים לאכול שם, לשתות שם, או שיש שם מנינים קבועים, אזי יש לילך אחר היכר ציר. אבל מה שעיקרו פרוזדור בלבד, ורק במקרים ארעים משתמשים בו שימוש אינו נחשב כלל למקום חיוב בפני עצמו, שיהא לו חיוב לעצמו לקבוע בו על פי היכר ציר.

***

מצורפות שתי תמונות נוספות של מוסד דומה, שיש פרוזדור כניסה והמזוזה קבועה ע"פ היכר ציר, בניגוד לכלל האמור.

הדלת ברקע הוא כניסה לבית מדרש מפרוזדור חיצוני הנפתח מחוץ לבנין [דלת הכניסה כנראה מימין בקצה התמונה], ולמטה הדלתות מפנים בית המדרש.

המזוזה קבועה בימין היציאה ע"פ היכר ציר לכיוון הפרוזדור. אם פרוזדור זה אינו משמש שום ענין של דיור קבע, כגון מקום קבוע לאכילה תפילה לימוד וכו', אין שום טעם לקבוע המזוזה לכיוון היציאה. דלא נאמר הכלל "הלך אחר היכר ציר" אלא בין שני חדרים שיש בכל אחד מהם צד חיוב במצוה, אבל בית שער פרוזדור ומבוא אין להם שום חיוב מצד עצמם, ולא יתכן שיהא חיוב לתוכם מצד עצמם כנ"ל.

שוב שאלוני: הרי בבית רבינו ב770 דלת החדר שלפני חדרו של הרבי [דלת לחדר המכונה "גן עדן התחתון"] נפתח לפרוזדור הכניסה, והמזוזה קבועה ע"פ היכר ציר לצד היוצא לחוץ.
עניתי: שאני בית רבינו שבבל, שכל חדר יש בו חשיבות מיוחדת, מצד שימוש של הרבי בעל הבית על המקום, וכידוע ומפורסם כמה עבודות בקדושה עשה רבינו במקום זה.
ולבד כל זה, אין חדר הנ"ל ב770 דומה כלל לנידון שלנו, כי שם הפרוזדור אינו רק מעבר מן החוץ, אלא גם מעבר לבית כנסת הקטן שממול דלת זה. וממילא דלתות שנפתחות לפרוזדור המוביל לחדרים החייבים מצד עצמם, דינם כדלתות שנפתחות בין החדרים עצמם [כמבואר בשו"ע רפו סעיף יט, דו"ק היטב שם] ואזלינן בהו אחר היכר ציר.

תודתי נתונה לרב דוד ברסמן שיחי' שהעלה נושא זה לדיון, ושלח לי את התמונות.

שוב ביתי"ן פסולות

כבר כתבתי כמה פעמים כאן, דבי"ת כזו פסולה כי עיקר גופה כ"ף, ומה שיש בה יציאה כלשהו לרמז שהיא בי"ת, אינה מכשירה כלל!

ווי"ן שאלות תינוק

בשתי הווי"ן הראש גדול יחסית לאות, והרגל קצת קצרה משיעורה הרגיל וגם נטויה מעט, כל זה מייצר בעיה האם הרגל ארוכה מספיק ביחס לראש כדי שיהא לה צורת וי"ו.

הדין כאן - שאלת תינוק אם קוראה וי"ו כשרה, יו"ד פסולה.

וא"ו ארוכה מעט

הוא"ו הראשון של והיו מעט ארוכה, מ"מ צורתה ברורה ואין בה שיעור נו"ן פשוטה, ולכן כשרה.

אבל אם היתה ארוכה קצת יותר, היתה שאלה חמורה של נו"ן פשוטה. אע"פ שתינוק קורא לווי"ן ארוכין וי"ו, מכל מקום אם ברור שיש בה ברגל שיעור נו"ן פשוטה יש לפסול.
***
למטה תמונה נוספת - "לטוטפת" הוי"ו ארוכה מדי, ויש בה שיעור נו"ן ופסלתי אותה.

ריבוע הבתים

שו"ע רבינו (סימן לב סעיף נט): תפילין בין של יד בין של ראש הלכה למשה מסיני שתהיינה מרובעות .. בגוף הבתים שיהיה הבית מרובע ארכו כרחבו (בכל משך גבהו) אבל על גבהו אין להקפיד אם הוא יותר מארכו ורחבו.

צריך ביאור למה העמיד רבינו התיבות (בכל משך גבהו) בסוגרים.

בחקרי הלכות חלק ה כתב הטעם, משום דנסתפק רבינו האם צריך שיהא הריבוע בכל משך גבהו כולו דוקא, או דסגי ברוב גבהו, אך מיעוט גובה הבית אינו מעכב אם אינו מרובע.

ועוד צריך להבין מה פירוש "בכל משך גבהו", האם הפי' שיהא מרובע בשיעור ריבוע אחד בכל משך גובהו, או שיהא מרובע עכ"פ אע"פ שהריבוע מתרחב או מתמעט מעט למעלה מכמו שהוא שיעור הריבוע למטה.

ונראה הפירוש שיהא הריבוע בשיעור אחד בכל משך גובהו, אבל אם שיעור הריבוע משתנה אינו נחשב לבית אחד מרובע, כלומר שינוי שיעור הריבוע משנה את הגדרת חלקי הבית. (כי זהו "שיעור עצמי", כלומר כל שאינו מרובע אינו בית של תפלין, ולכן לא סגי ברוב גבהו [כמו דלא סגי ברוב בית, אלא בעינן בית שלם] וגם אין השיעור יכול להשתנות, כי לא יהא זה אותו בית).

ומה שהעמיד רבינו התיבות (בכל משך גבהו) בסוגרים, אינו משום שזה חידוש הלכתי [כהבנת חקרי הלכות הנ"ל]. אלא להיפך - לרבינו פשוט שריבוע גוף הבתים הוא בכל משך גובה הבית, וזה פשט הראשונים שגוף הבית צ"ל מרובע, משום דהלכה למשה מסיני נאמר בתפלין, וגוף הבתים היינו תפלין [כפי שהעתיק רבינו סברא זו להלן סעיף עז]. וממילא פשוט שכל גוף הבית חייב להיות מרובע [וריבוע אחד בארכו ורחבו] דאחרת אינו תפלין [אחד]. [ודלא כסברת הדעת קדושים (ס"ק נ) המובא במקדש מעט (סי' לב ס"ק קסד), דאם מתמעט שיעור הריבוע למעלה אינו מעכב].

אלא רבינו העמיד התיבות הנ"ל בסוגרים, רק כביאור בפשט לשון הראשונים "גוף הבית", דהיינו כל משך גבהן נקרא גוף הבתים, "אבל על גבהו אין להקפיד אם הוא יותר מארכו ורחבו" כלומר אין הגובה עצמו צ"ל שוה לריבוע. ואם רבינו לא היה מפרש בסוגריים משמעות ריבוע גוף הבתים, היה מקום לטעות בהבנת המשפט הבא "על גבהו אין להקפיד", דהיינו טועים לפרשו שאין צריך בגובה הבית למעלה שיהא ריבוע, או לכל הפחות אינו צ"ל אותו ריבוע שלמטה. לכן מקדים ומבאר בסוגריים דריבוע הגוף באורך ורוחב שוה הוא חלק מעצם התואר תפלין ע"פ הלכה למשה מסיני, אבל על גבהו ביחס לריבוע אורך ורוחב אין קפידא.

נקב בגג למ"ד

[הגדל תמונה] נקב בגג הלמ"ד פוסל את האות משום שאינו מוקף גויל.

אופן תיקונו לגרר סביב הנקב עד שיהא הגג מוקף גויל, כתמונה הבאה:

לאחר שהגג יהא מוקף גויל בינו לנקב מכל צד, והנקב מחוץ ל[דיו של ה]אות, והיא כשרה מן הדין. אזי ליפות את האות, אפשר לטלות טלאי קטן מאחוריו לסתום את הנקב, ולהעביר דיו על מקום הנקב והטלאי כדי להשוות את הגג, ואין בזה פסול כי האות כבר כשרה ומוקפת גויל, והתוספת הוא לאחר הכשר האות [וכתיבה נוספת, ולא עצם הכתיבה של צורת האות].

יו"ד בגודל שאר השיטה

היודי"ן בגודל שאר הכתב, מסיבות שונות. נוהגים להכשיר כל זמן שצורת האות עליה.

פשוט, שצריך לפקוח עינים בגלל בעיות אחרות שעלולות לקרות!!

מדידת שיעור מלוא אות קטנה בירך

לפנינו הדגמה של אות זיי"ן, הראש בצד שמאל עבה הרבה יותר מצדו הימני. הירך צ"ל כעובי הראש [הנחשב שיעור מלוא אות קטנה] וקצת יותר [באות זיי"ן כי היא אות פשוטה כמבואר בשוע"ר סי' לב סעיף כ].

במקרה כזה היאך אנו מודדים את שיעור גובה הירך, כנגד חלק העבה של הראש או כנגד חלק הדק?

פתח אחד ובו שתי דלתות

יש כאן פתח אחד ובו שתי דלתות, אע"פ שמבואר בשו"ע [סי' רפו סעיף כא] שאם יש היכר ציר לעמוד האמצעי [ורוחב טפח] הרי זה בודאי [לכל הדיעות] חייב במזוזה לעצמה.

נראה לכאורה שכאן יש לו דין פתח אחד לכל החלל הזה, כי התריס נסגר על שניהם בשוה, ודי במזוזה אחת. ואמנם יש לעיין יותר, כי אפשר לומר סברא הפוכה מכיון שכל דלת נפתחת לעצמה בנפרד מחברתה (בכל זאת נראה הנטיה בהלכה, שאם יש שיתוף חזק בין שני הפתחים המאפשר לפוטרם במזוזה אחת, זה עיקר).

לא עיינתי כעת בספרים אודות שאלה זו.

פתח שהמזוזות אינן שוות בגובה

פתח זה חייב במזוזה [בצד ימין של הכניסה, כמסומן], בלי ברכה.

אם מזוזת ימין גבוהה עשרה טפחים היא חייבת [מצד צורת שער לכל הדיעות], אע"פ שהמזוזות אינן שוות בגובהן והמשקוף נטוי באלכסון. ואם מזוזת ימין נמוכה מעשרה טפחים, היא חייבת לרש"י וסייעתו הסוברים שפתח העשוי ככיפה [בטור ושו"ע סי' רפז] חייבת משום שמודדים שיעור פתח בחלל, דאם יש עשרה טפחים גובה ברוחב ד' טפחים בחלל חייבת, הוא הדין כאן.

הטעם שאין לברך על קביעות מזוזה כאן, משום שאין בה דלת. וכל שער ללא דלת אין מברכים עליה, לחשוש לשיטת הרמב"ם שפתח ללא דלת פטור.

רי"ש בלי ירך, או חסר שיעור

נראה לי שהרי"ש הזה פסול, ואי אפשר לתקנו כלל בתפלין ומזוזה, כי אין לו ירך כלל. בשלמא אם היה לו ירך מעט כחצי שיעורו [שיעור מלוא אות קטנה בירך הרי"ש הוא לערך שיעור עובי הקולמוס, כלומר] אורך חצי קולמוס - היה מותר לתקנו בתפלין ומזוזה, משום שנראה כרי"ש והתיקון הוי כתיבה מועטת שמותר [גם שלא כסדרן], אבל לא כאשר אין לו כלל [צורת] ירך.

כאן הרי"ש יש לה ירך מסויים [כחצי משיעורו], ולכן נראה לי שמותר לתקנו.
הבי"ת נפל עליה טיפת דיו ונתבטל צורת העקב שבה - נראה שמכיון שתינוק עדיין יכירה כבי"ת, מותר לגרר החוצה את הדיו המיותר, ולהחזיר לה צורת הבי"ת עם עקב.

נו"ן ללא מושב

לנו"ן אין מושב - פסולה.

טי"ת - ראש ימין נמוך

ראש ימין של הטי"ת נמוך הרבה משל שמאל - נראה לי שאין זה שינוי צורת האות וכשרה [אחר קריאת התינוק]. 

ביתי"ן פסולים

שתי הביתי"ן המסומנים פסולים, הן עגולות לגמרי למטה ואין להם עקב כלל. השפיץ קצת אינו עקב כשר, ובודאי שאינו ריבוע גוף הבי"ת, והיות שגופו עגולה למטה היא פסולה.

להלן דוגמאות של ביתי"ן בעייתיות, בגלל שאין בהם ריבוע וזוית או עקב ברורים. אבל הן יותר טובות מהקודמים, ולכן מועיל בהן שאלות תינוק ותיקון).

סליחה על איכות התמונות.

מזוזה בעייתית - רגלי אותיות משונות

למטה ציינתי אותיות בעייתיות:

רגלי ימין של הדלי"ת, ה"א, ותי"ו, משונות כפופות מאוד לימין. יש חשש של שינוי צורת אות.

בנוסף לכך - בתי"ו יש שאלה של שתי רגליים כפופות אחת לימין ואחת לשמאל.

החי"ת משונה, כי הוי"ו בימין קצר הרבה מהזיי"ן בצד שמאל.

תודתי לרב עזרא קפיף על התמונות.

מ"ם וצד"י משונים

הממי"ן משונים - דינם שאלת תינוק.

הצד"י הראש שמאל משוך יותר מדי - לענ"ד בעיה גדולה בשינוי צורת האות.

יו"ד נמחק רוב גופו

היו"ד נמחק רוב גופו והוא פסול, שאין שם יו"ד עליה. אי אפשר לתקנה בתפלין ומזוזה (ולא מועיל בזה כלל קריאת התינוק, כי אבד שמה ממנה. נלמד בק"ו ממה שפסקו האחרונים לענין יו"ד שנמחק רגלה בלבד).

לכלוך דיו בחלל כ"ף פשוטה

לכלוך בחלל הכ"ף - צריך שאלת תינוק אם יקראנה ה"א תיפסל, ואם יקראנה כ"ף כשרה, וימחוק את הלכלוך.

נגיעת רגל משיטה עליונה לגג שבשיטה תחתונה

שאלה המופיעה בפורום באנגלית:

רגל הנו"ן נוגעת לגג הקו"ף. נראה לי שמותר לגרר ביניהם, ואין לחשוש [לסברא] שזה נהפך לרגע אחד [באמצע משיכת הקולמוס] לנו"ן כפופה, או שכעת נשתנה צורתן ללמ"ד גדולה.

וי"ו

הוי"ו קצת משונה, יש בה קצת בליטת הראש ימינה וגם היא קצרה קצת, אבל היא כשרה.

נו"ן עם עקב

אפשר להגדיל

הנוני"ן המסומנות יש בהן בליטת עקב - אין לפסלן, משום שצורת הנו"ן ניכרת היטב וברורה.

דוגמא נוספת:

גם כאן הנוני"ן המסומנות כשרות כנ"ל, אע"פ שיש בהן בליטת עקב מ"מ צורתן ניכרת היטב.
הצד"י - כשרה אע"פ שנתמלאה דיו עד מקום חיבור היו"ד הימני שבה.
יו"ד - אין בה עוקץ שמאל של ר"ת.
מ"ם - שאלת תינוק, משום שהחיבור לא ברור, האם יקראנו מ"ם [ולתקנה] או כ"ף וי"ו ויפסלנה.
רי"ש - ארוכה מעט וצריך שאלת תינוק אם לא יקראנה כ"ף פשוטה.