נקרעה מחיצה שבין בית לבית

שו"ע רבינו סימן לב סעיף סא: חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד מקום התפר ואם לא הגיע כשירה והוא שיהיה ניכר החריץ למעלה כדי שיהיה ד' ראשיה נראות לכל. במה דברים אמורים כשעשה מחיצות הבתים מבפנים גם בין בית לבית מלמעלה עד סוף רוחב הפרשה מעור אחד עם מחיצות החיצונים אבל אם לא עשה כן או שעשה כן ונקרע אחר כך העור שבין פרשה לפרשה פסול כמו שיתבאר סי' ל"ג:

פירוש וביאור לשון רבינו, הוספתי בסוגרים בצהוב:

חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד מקום התפר ואם לא הגיע כשירה. והוא שיהיה ניכר החריץ למעלה (בחלק העליון של הבית) כדי שיהיה ד' ראשיה נראות לכל (כלומר לכל צד, מלפנים ומאחור [וכל שכן צריך שיראה החריץ לכל רוחב הבית למסתכל מעל]. אך אם אינה ניכרת למעלה כן, אע"פ שניכרת למטה או מצד אחד בלבד, פסול, דאינה טוטפת שנתבאר לעיל סעיף נה, ד' בתים לד' פרשיות).

במה דברים אמורים (להכשיר הטוטפת) כשעשה מחיצות הבתים (כלומר שהוסיף חתיכות עור להיות מחיצות) מבפנים גם בין בית לבית (והדביקן שם היטב מכל צד וגם) מלמעלה (ולא נשתייר שום ריוח בין סוף כפלי החריץ ומחיצה זו הדבוקה אליה) עד סוף רוחב הפרשה מעור אחד עם מחיצות החיצונים (כי דבק הוי חיבור שנחשב מחמת כן הבית מעור אחד כנת"ל סעיף נז). אבל אם לא עשה כן (כלומר שהמחיצה לא היתה מגעת למטה עד סוף רוחב הפרשה, ונמצא הפרשה בולטת למטה מחוץ לבית שלה וע"פ הנ"ל סעיף נה הוי פסול מן התורה דאינה טוטפת, או שהיתה מחיצה רעועה שאינה דבוקה למעלה או לצדדים כנדרש, וממילא אין זה טוטפת [וגם אם יש בה מחיצות, אך אינן מעור אחד, כי אינן דבוקות היטב יחד]), או שעשה כן ונקרע אחר כך העור (של המחיצה) שבין פרשה לפרשה פסול כמו שיתבאר סי' ל"ג:

ב.  והנה ממה שתלה רבינו הפסול בנקרעה המחיצה משום ש"נקרע אחר כך העור שבין פרשה לפרשה" ולא משום שנקרע ובטל מחיצות הבתים, נראה ברור [וכן פי' בצמח צדק (או"ח סי' ח בסופו)] דהפסול משום שאין מחיצה בין הפרשיות, כלומר כל שפרשה אחת רואה את חברתה, אין זה מחיצה כשרה לד' בתים. ונפקא מינה כפי שיבואר להלן.

ג.  אמנם צריך עיון וביאור מהו שציין רבינו כמו שיתבאר בסימן ל"ג? הרי לא נתבאר שם [לא בשו"ע הגדול ולא בשוע"ר] פיסול בזה אם נקרעה המחיצה שבין הפרשיות.

ואדרבה מבואר שם [בשוע"ר] דאם נקרעו מחיצות של שתי בתים הסמוכות דפסול בישנים [לפי שיטה הא' שם] אבל "אם הם חדשים כשרים בכל ענין", משמע אפילו בנקרעו ב' בתים סמוכים זה לזה, ואפילו במחיצות שביניהם, בישנים פסול אבל בחדשים כשר [וכן פשוט במשנה ברורה שם, ס"ק ג, ה]. והרי זה סותר את המבואר כאן דנקרעה המחיצה שבין הבתים פסולין. (ובאמת משמע שם, דאפילו בישנים אם נקרעו שתי דפנות כפלי העיר שבין בית לבית שפסול, הוא רק משום שנתקלקלו עור ב' בתים, ולא משום שבטל שם מחיצה שבין בית לבית).

ואם כן, לא רק שאינו מובן ציון רבינו "כפי שיתבאר בסימן לג", אדרבה לכאורה משם נראה סתירה לכאן.

ד.  והנה מקור דברי רבינו הוא במגן אברהם [סי' לב ס"ק נה] "עור הבתים כו'. העור צריך שיהיה שלם בין בית לבית [מרדכי עסי' ל"ג וב"י]."

ומבאר רבינו כוונת המג"א, דאע"פ שבשו"ע [סעיף מ] מבואר רק דין עומק החריץ מבחוץ. אבל ס"ל למרדכי וב"י בסי' לג, דבכל מקרה א"א להכשיר תפלין שאינן פרודות הבתים זה מזה מבפנים, ועל כן לא הכשיר כאן אלא אם הדביק מחיצה מעור אחר להשלים את מחיצות הבתים מבפנים. ומבואר דעת רבינו כן בשו"ת צמח צדק או"ח שם (תשובתו שם היא להר"ר נתן מפלאצק. השאלה עצמה ופלפול השואל נמצא בקובץ יגדיל תורה שנה א' חוברת שישית, עמוד כא ואילך. ושם גם התקשה מה ראיית רבינו מסימן לג).

וזה לשון המרדכי [בבית יוסף סי' לג. והוא קצת קיצור מלשון המרדכי בפנים]: לפי' ראשון שבקונדריס בעינן שיהיו שני בתים הסמוכים זה לזה שלמים [ובמרדכי הגהות מהר"י: שלם. וכן לכאורה גרס מג"א הנ"ל] בלי קרע, וכן אם הקרע של זה למטה לצד התיתורא ושל זה למעלה לצד בית משמע הלשון שפסול, וכל שכן שיש לפסול מה שרגילין כו' חותכין מן העור בין לבית כו' [כלומר חותכים למטה (מתחת לעמידת הפרשיות) את כפלי העור ונשאר העור מחובר רק מהצדדים ולא כלפי מטה פיות הבתים, דפוסל המרדכי, משום שאין עור הבית שלם].

ורבים נתקשו בדבריו, מהו ה"כל שכן שיש לפסול מה שרגילין וכו". ומה קשר הדברים.

וביאור דבריו ע"פ המג"א ושוע"ר כך:

דצריך שיהא עור המחיצה שבין בית לבית שלם, וכן משמע בהמשך המרדכי (שם בפנים, ולא הועתק בב"י) דאם נקרעו המחיצות של שתי בתים סמוכים והקרעים זה כנגד זה, פסול לכל הפירושים. ועל כן לפירוש הא' ברש"י שנקרעו קצת מחיצות של שתי בתים סמוכים אף בדפנות הרחוקות שבהם, כל שכן אם נקרעו מחיצות הקרובות זו לזו שבין הבתים הללו, ומיירי שהקרע של בית א' למעלה ושל בית ב' למטה, כלומר ואין הקרעין רואין זה את זה, ובכל זאת פסול משום שנקרעו מחיצות של ב' בתים סמוכים [משא"כ לפי' השני ברש"י בכה"ג כשר, דלא נקרע אלא אויר אחד ולא ב' אוירין. וכן בחילוף שבין ישנים וחדשים, אזי יהיו כשרים בנקרעו ב' בתים סמוכים באופן זה, דאין זה מוכיח על קלקול העור].

והטעם לפשיטות זו של המרדכי, משום דאם נקרעו ב' מחיצות והקרעין זה מול זה הוא פסול פשוט, שאינו תלוי כלל בסוגיא הנ"ל של נקרעו ב' בתים כו' ישנים וחדשים כו' והפירושים השונים ברש"י.

ה.  וביאור הדבר, דיש כאן שני פסולים.

א) אסור שהפרשיות יראו זה את זה, וכל שחסר מחיצה ביניהם, הרי זה חסר בדין טוטפת של ד' בתים, דבעינן שיהא כל פרשה בבית שלה בפני עצמה. והבית צ"ל סוגר על הפרשה לגמרי להבדיל בין בית ובית ובין פרשה לפרשה. ופסול זה הוא מן התורה (וביארו רבינו בסעיף נה כנ"ל ע"פ מנחות לד ד' בתים לד' עורות).

ב) אם נקרעו המחיצות של הבתים, תפלין זה נפסל משום שהעור נתקלקל כמבואר ברש"י ופוסקים, וזה תלוי בכמות ואיכות הקרעים, ולפי' הא' ברש"י [וכן פסקו בהלכה] אם נקרעו מחיצות של ב' בתים סמוכים פסול בתפלין ישנים [או חדשים לשיטת רש"י עצמו] ולא בחדשים [או ישנים לרש"י עצמו].

הרי שפסול זה של נקרעו מחיצות הבתים הוא תלוי במקרה ובאיכות העור, והוא הפסול המבואר בשו"ע סימן לג.

על כן ביאר המרדכי, דעכ"פ העור צ"ל שלם בין הבתים, דאי לאו הכי פסול [מן התורה, ולא משום חשש קלקול העור]. ולא היה חילוק כלל באופן זה, בין ישנים לחדשים, ושאר חילוקים.

ועל כן כתב המרדכי דכל שכן שיש לפסול מה שחותכין עור הכפלים למטה וכו', דאין עור החיפוי שלם כלל, שהרי צ"ל הבית מעור אחד שלם, ולמטה הוא חסר.

והמג"א העתיק דברי המרדכי (וכן פשט דעת הב"י בסי' לג) דבעינן שיהא הבית שלם מבחוץ ומהצדדים. והוא הדין למטה בכפלי העור שבין הבתים [סמוך לתיתורא] וכן העור שבין בית לבית.

ועל כן בתפלין הנעשים כדין שהעור עצמו מכופל בחריץ עד למטה, אם נקרע צד אחד לבדו, עדיין צד הב' מגן וחוצץ בין הבתים, ועל כן יש מחיצה ביניהם. אבל בתפלין שהחריץ לא היה יורד עד למטה והיו צריכין להדביק עור אחד ביניהם להיות מחיצה, אם נקרע עור זה הרי בטל המחיצה והתפלין פסולים, כפי שכ' רבינו.

ורק אם נקרעו המחיצות של ב' בתים סמוכים זה לזה, בתפלין ישנים אנו פוסלים משום שהעור מקולקל. ופי' רש"י בב' דפנות הרחוקות זה מזה, כלומר והמחיצה שביניהם שלימה מב' צידיה, אעפ"כ מחמת שנתקלקלו ב' בתים סמוכים בישנים פסול. והוסיף המרדכי וכל שכן אם נקרעה מחיצה זו מב' דפנותיה, דנפסל משום שנקרעו ב' בתים סמוכים.

ו.  ובזה ניחא לשון המשנה ברורה סק"ה דבחדשים כשרים ואפילו הקרע בשני הבתים בשתי דפנותיהם. ומדסתם הדבר להכשיר [ולעיל ס"ק ג כתב לענין ישנים דהוא הדין אם נקרעו ב' דפנות המחיצה הסמוכות זו לזו פסול] ש"מ דבחדשים כשרים, כל שנקרעו מחיצות של ב' בתים בלבד [והרי למרדכי ומג"א פסול אם אין העור שבין בית לבית שלם וחוצץ בין הפרשיות, כנת"ל].

אלא הכשר חדשים בכה"ג, היינו כלשון המרדכי [שהעתיק במ"ב סק"ג] בקרע אחד למעלה ואחד למטה, כלומר ואין רואין הקרעין זה את זה, בכה"ג בחדשים כשרים, אפילו בנקרעו ב' בתים סמוכים בדפנות הסמוכות, כי אין הקרעין רואין זה את זה, ויש מחיצה שלמה בין הבתים, וכפי שנתבאר במרדכי.

ז.  אבל עדיין צ"ב [כנ"ל] הציון של רבינו לסימן לג, דהרי לא נתבאר הדבר כלל בלשונו בסי' לג לפסול חסרון מחיצה שלמה שבין הבתים, ואדרבה משמע משוע"ר שם דבחדשים כשרים בכל ענין?

ועוד קצת תמוה, דדין קלקול המחיצות מבואר בסימן לג, ושם מקומו לבאר קלקולן מאיזה טעם שיהא שנתקלקלו המחיצות. ולמה היה צריך רבינו לכתבו כאן [בסי' לב]?

אלא ברור מסגנון רבינו, דהוסיף "או שעשה כן ונקרע אחר כך העור שבין פרשה לפרשה פסול" [לא רק כדי להוסיף חידוש דין זה, אלא בעיקר] לנמק ולהוכיח הדין שחסר במחיצות שבין הבתים פסול, כמו שיתבאר בסימן לג. דמסימן לג נלמד לכאן, דאם נקרעה מחיצת העור שבין הבתים דפסול, וכל שכן אם חסר מחיצה זו מתחילה.

ומקור דברי רבינו הוא המגן אברהם הנ"ל, ע"פ המרדכי וב"י בסימן לג. אלא שבסימן לג לא הביא רבינו דבר מזה?

על כן נראה לי [אע"פ שאיני ראוי כלל להגיה בדברי קדשו של רבינו], שחסר סיום סעיף א [או סעיף שלם: סעיף ב] בשוע"ר סימן לג. ושם העתיק רבינו את סברת המרדכי הנ"ל. וזה היה תוכן הדבר:

במה דברים אמורים שהחדשים כשרים (או הישנים לשיטה ב') שנקרעה דופן אחת לבדה מהמחיצה שבין הבתים, או אפילו נקרעו ב' הדפנות אלא שהיו הקרעין רחוקות זו מזו ואינן רואות זו את זו, אלא אחת למטה ואחת למעלה. אבל אם נקרעו ב' דפנות המחיצה זה כנגד זה, פסול בכל ענין בין בחדשים בין בישנים, ולא משום קלקול העור אלא דאין העור שלם בין בית לבית (וטעם הפסול, משום שלא נשתיירו ד' בתים לד' פרשיות):

ומקורו הבית יוסף סי' לג בשם מרדכי, ורש"י במנחות לד, וכפי שציין במראה מקום לסימן לב סעיף סא, וכמבואר בתשובת צ"צ הנ"ל.

ח.  ונפקא מינה מכל זה. דאם הפסול משום קרע עורות הבתים, אין לזה תיקון דהעורות מקולקלים ואינן ראויות לתפלין. אך אם הפסול הוא משום חסרון המחיצה, אפשר להדביקו כמבואר בשוע"ר ותשובת הצ"צ שם.

ועוד נפקא מינה דאם הפסול רק משום חסרון מחיצה שבין בית לבית, לכאורה סגי ברוב מחיצה קיימת, אבל אין להקפיד על מיעוטו שניקב או נקרע. אלא שמדברי רבינו נראה שיש פיסול כל שהפרשיות רואות זו את זו, משום שאין כאן בשלימות ד' עורות בד' בתים נפרדים זה מזה [ואפשר שפיסול בנקרע מיעוט המחיצה הוא רק מדרבנן, ומן התורה העיקר שרוב המחיצה קיימת. וצ"ע].

ולכן בנקרעה המחיצה ע"י סכין או היה בה נקב, דאין כאן שום הוכחה על רקבון העור וכפי שכתב בצמח צדק שם, וכן מבואר במשנה ברורה (ס"ק ד) חילוק זה, אף שרואות הפרשיות זו את זו, ופסול עד שיתקן, מועיל לדבק בעור כשר הקרע או הנקב להכשיר את הבתים.