יום חמישי, 9 בינואר 2014

שתי הערות בצורת שירת הים

לכבוד שבת פרשת שירה, אכתוב כאן שתי הערות בצורת שירת הים. אפשר שזה יהא מעניין לחלק מן הקוראים, בעזרהי"ת.

א.  רמב"ם הל' ס"ת פ"ז הלכה י: יש דברים אחרים שלא נאמרו בגמרא ונהגו בהם הסופרים וקבלה הוא בידם איש מפי איש. והן שיהיו מנין השיטין שבכל דף ודף לא פחות משמנה וארבעים ולא יתר על ששים .. ושיהיה בראש השיטין למעלה משירת הים, הבאים, ביבשה, השם, מת, במצרים, חמש שיטין. ולמטה מן השירה חמש שיטין, תחלת כל שיטה מהן כך, ותקח, אחריה, סוס, ויצאו, ויבאו.
וממשיך אחר זה [הלכה יא] וכל הדברים האלו למצוה מן המובחר ואם שינה לא פסל.
פשט לשון הרמב"ם שמצוה שיהא מעל השירה בדף שלה חמש שיטין בדקדוק ולא יותר, וכן למטה ממנה חמש שיטין הללו בדקדוק ולא יותר ולא פחות, וזהו המנהג והקבלה למצוה. (ודוחק גדול בלשון ובענין לפרש שתהיינה חמשה שורות הללו, ולא איכפת לן אם יש עוד שורות נוסף לפני אלו שלמעלה, או נוסף לאלו שלמטה לאחריהן).
ותמוה, כי בסוף פרק ח כתב: שירת הים כותבין אותה בשלשים שיטות, שיטה ראשונה כדרכה ושאר השיטות אחת מניחין באמצעה ריוח אחד, ואחת מניחין הריוח בשני מקומות באמצעה עד שתמצא השיטה חלוקה לשלש, ונמצא ריוח כנגד הכתב וכתב כנגד הריוח.
ואם הכתב שלשים שיטין ועשרה שורות הנ"ל למעלה ולמטה בדקדוק לא חסר ולא יתר, הרי ארבעים שיטין לבד בעמוד. ולמעלה כתב שנהגו ע"פ קבלה לא פחות מארבעים ושמונה שורות וכו'. וכן מעיד הרמב"ם על עצמו להלן פרק ט (הלכה י) "ספר תורה שכתבתי אני רוחב כל דף ודף מדפיו ארבע אצבעות, ושירת הים ושירת האזינו רוחב כל דף משתיהן שש אצבעות. ומנין השיטין שבכל דף ודף אחת וחמשים". הרי שעשה בכל הדפין כולל שירת הים חמשים ואחת שיטין.
וכתב בתשובת צמח צדק (יו"ד סו"ס רט, בקשר לענין דומה שרצו לדייק מצורת השירה), דכוונת הרמב"ם שירחיב הריוח שבין שיטה לשיטה כדי שתהא גובה עמוד זה של השירה שוה לשאר העמודים, אבל סך הכל בעמוד זה יש רק מ' (או מב) שיטין של כתב בלבד, לקיים קבלה הנ"ל. [וקצת דוחק בלשון הרמב"ם הנ"ל "כל דף ודף אחת וחמשים שיטין" משמע גם דף השירה היו נ"א שיטין. וצריך לומר דהכוונה גובה הדף נ"א שיטין, ולאו דוקא נ"א שיטין של כתב].

ב.  מנהג עתיק להניח ריוח שיטה פנויה לפני ואחרי השירות [גם שירת הים והאזינו], והמקור לכך במס' סופרים פרק יב, אך לא נזכר קבלה זו בכל הפוסקים הראשונים [רמב"ם רא"ש טור ושו"ע], וא"כ בודאי הנחת שיטה זו אינו מעכב, דאחרת לא היה הרמב"ם משמיט דבר זה [בפרט אם נמצא במס' סופרים].
ולפי קבלה זו גובה כל העמוד בדקדוק מב שיטין. חמשה שיטין לפני השירה ושיטה פנויה הנ"ל, ל' שיטין של שירה, ושיטה פנויה וה' שיטין שבאו על פי המסורה אחר השירה, ס"ה מב שיטין. וכן המנהג מקדמת דנא כמבואר בלשכת הסופר (ריש סי' טז).
והנה הרמב"ם מנה בכלל מנין פרשיות הפתוחות, אז ישיר, ויסע, כלומר שהשירה עצמה פרשה פתוחה, וכן הפרשה שאחריה. ולפי שיטתו בפרק ח ששתי צורות יש לפתוחה, הרי כאן זו הצורה השניה של ריוח שיטה פנויה ומתחיל הכתב של הפרשה הפתוחה מראש השיטה, נמצא שע"י הנחת השיטה הפנויה תתקבל פרשיות פתוחות לדעתו. (ואם לא היה עושה השיטה פנויה, אלא היה מניח ריוח ט"א בסוף שיטה שלפני השירה, וכן בסוף השירה עצמה היה מסיים "בתוך הים" לא בסוף שיטה כנהוג, אלא היה מניח ריוח אחריה ט"א ומתחיל ויסע בשיטה הבאה, כשרות על פי הדין, אלא שאין זה כמצוה ע"פ הקבלה המסורה הנ"ל. ואפשר שבסיום השירה אין להניח ריוח פתוחה, דאין על זה שם ריוח פרשה בצורת השירה, או שמפריע לצורת השירה. ונראה מכל האחרונים דלית להו סברא זו).
אמנם לרא"ש הרי שיטה פנויה צורת פרשה סתומה, וא"כ היאך נניח ריוח שיטה פנויה ותהיינה השירות סתומות וכן הפרשיות שלאחריה, במקום שצריכות להיות פתוחות. (ודברי החכם צבי סי' כה דחוקים ביותר, שכ' דלרמב"ם צריך להניח שיטה פנויה כמבואר במ"ס, ואה"נ לרמב"ם זו פתוחה ולרא"ש זו סתומה. דברמב"ם ורא"ש לא נזכר מאומה מהנחת השיטה כנ"ל, וברא"ש וטור לא נזכר שום שינוי מצורת השירה לרמב"ם ובפרט שפרשה זו היא סתומה, ולא יתכן שהיו שותקים משינוי זה שהוא ע"פ דין הגמרא שלא יעשה פתוחות סתומות כו'. וגם הדבר דחוק מאוד מצד עצמו למבין, לומר שהשירה עצמה היא פרשה סתומה).
וכעין זה כתב רעק"א (כתבים סי' ז, נדפס על גליון הרמב"ם הוצאת פרנקל הל' ס"ת שם) דלרא"ש אינה ריוח פרשה כלל, ומה שמניחים הוא מנהג בעלמא ע"פ מסכת סופרים. ואין הכי נמי לרא"ש אי לא הניח שום ריוח כלל בין השירה לפניה או לאחריה אינו מעכב. והדוחק מובן.

ג.  והנה מחמת קושיא עצומה זו, כתבו הרבה אחרונים שיש לעשות תיקון ברווחים שתהיינה השירות פתוחות אליבא דכו"ע. ונחלקו לשתי תיקונים:
א) בעל מאיר נתיב כתב דיסיים תיבת 'עבדו' בתחילת שיטה השישית, וישייר שאר השיטה פנויה ותהא פתוחה בסוף השיטה לכו"ע. וכן יעשה בסיום השירה יכתוב תיבת 'בים' בריש שיטה ל"א של השירה, וישאיר עד סוף השיטה פנויה ותהיה פתוחה לכו"ע.
אמנם הקשה בדבר שמואל (סי' שכה) דא"כ תיבה 'בים' אינו כצורה שירה, ושמא מעכב אף מיעוט השירה שאינו בצורת שירה, אלא כשאר הכתב.
וכן קשה דהרי אין זה כלל כמנהג של מ"ס, להניח שיטין פנויות לפני ואחרי, ולעשות השירה ל' שיטין בדקדוק, וכאן היא ל"א שיטין.
ב) בעל כהונת עולם כתב דיסיים 'עבדו' באמצע שיטה ה' ויניח ריוח ט"א אחריו ואחר זה שיטה פנויה, וכן יסיים השירה 'בים' לא בסוף השיטה, אלא לפנים ויניח ריוח ט"א עד סוף השיטה, ואחריה שיטה פנויה, ונמצא השירה ל' שיטין והשיטין פנויות לפניה ואחריה כמסורה, וגם ריוח פרשה פתוחה לפני השיטה פנויה אליבא דכו"ע.
אלא שבעל דעת קדושים (סי' ערה) כ' דאפשר שצירוף ריוח פתוחה וסתומה [שיטה פנויה] אליבא דהרא"ש אינו לא צורת פתוחה ולא סתומה (ועי' גדולי הקדש שם, דכתב ליישב דריוח פתוחה בסוף שיטה ועוד שיטה פנויה אינו מקלקל צורת הפתוחה, והצדיק מנהג זה. אמנם עדיין יש דוחק, דאפילו נימא כסברת הגד"ה בשאר מקומות בס"ת, דהנחת ריוח פתוחה ושיטה פנויה הוי פרשה פתוחה, היינו לפרשה הבאה. אמנם כאן שהנחת שיטה לפני השירה ואחריה הוא למטרה אחרת כנראה ע"פ המסורה הנ"ל, נמצא שהריוח ט"א בסיום פרשה הקודמת מופסקת ע"י הריוח שיטה פנויה, ואפשר גרע טפי ולא מצטרף לעשות הפרשה שאחר השיטה פנויה פרשה פתוחה).
ועוד קשה לי קצת בצורה זו, דמניחים ריוח ט"א [שיעור פרשה] אחר סיום השירה, אחר תיבת 'בים', והרי ריוח פתוחה זו אינה מצורת השירה, ונמצא עשה מקצת השירה כרצוף. דאע"פ שאין כאן כתב רצוף אבל יש כאן מנהג של [כתב] רצוף (ודוחק לומר, דהשירה מסתיימת באמצע שיטה. ובדב"ש הנ"ל נראה דלא חשש לזה).
ורבו נוהגים כסברא האחרונה, הובאו דבריהם בכל ספרי האחרונים. ולא באתי לערער על שום מנהג, אלא להעיר ולבאר מה שאפשר לומר בדרך סברא לבאר את צורת השירה לרא"ש.

ד.  כתב המאירי [קרית ספר, מאמר שני ח"ב דף נא]: וכבר הזכירו הגאונים בענין זה מין אחד קראוהו פרשה סדורה, ופירושה שאינה בכלל מנין הפרשיות אלא סדורה כסדר שאר ענינים שבפרשה עצמה שאע"פ שיש ריוח בינה ובין עליונה הימנה אין אותו ריוח נעשה ליתן לה שם כפרשה בפני עצמה להיותה במנין הפרשיות אלא להרחיב בין מאמר למאמר ליתן ריוח בין הדבקים .. ואני תמה אם בריוח זה כשיעור הראוי הרי ודאי פרשה היא אלא שהיא סתומה לדעתינו .. אלא שלדעתי פי' הדברים בסדורה כל שנשאר ריוח בין ב' הפרשיות אלא שלא הניח כשיעור הן כסתומה הן כפתוחה ..
והנה ענין פרשה סדורה נזכר בפוסקים האשכנזים הראשונים ע"פ תיקון קדמונים (מובא בתוספות מנחות לב, ס' התרומה רא"ש טור הגה"מ ועוד. אבל לא נזכר בדברי הרמב"ם).
וכתב הטור (יו"ד סי' ערה) שאם שינה בזה [בסדורה] לא פסל כיון שאינו מפורש בגמרא. והרב ב"י כתב שלא ידע מה ענין פ' סדורה זו. וביאר הט"ז (שם ס"ק ה) דישנם מקצת פרשיות [רווחים] בס"ת שלתיקון סופרים [קדמונים המובא בספרי אשכנז] אינו פרשה [פתוחה או סתומה], ולפי הגמרא והרמב"ם היא פרשה פתוחה או סתומה. (וכוונת הטור שאם שינה בזה לעשותן סתומה כמנהג הגמרא במקום שהן סתומות לדעת הרמב"ם, או פתוחה כמנהגם במקום שהיא פתוחה לרמב"ם, לא עיכב. אבל לא הניח ריוח כלל במקום שצ"ל או פרשה סדורה למנהג קדמונים והיא סתומה או פתוחה לרמב"ם, אלא כתב ללא רצוף הפסקה, בודאי פסול).
והנה הטעם לסדורה זו לא ביאר הט"ז, אמנם נלמד מדברי הקרית ספר הנ"ל. והיינו שיש רווח בין שתי ענינים, ואינו פרשה גמורה ליקרא סתומה או פתוחה. כלומר ריוח בין הדבקים, ולא שם פרשה פתוחה או סתומה.
ומה שתמה הקרית ספר דאם יש שיעור פרשה הוי ריוח פרשה במקום שאינה צריכה, יש לומר דסברת האשכנזים דסדורה מותרת אפילו בשיעור גדול כריוח פרשה. כי כל ענין הפרדה בין הפרשיות הוא בריוח לכל הפחות ט' אותיות שיהא ניכר ריוח בין הדבקים, אלא שברוב המקומות יש שם פרשה מדוייקת סתומה או פתוחה, אך בסדורה יש ריוח אך ללא שם פרשה פתוחה או סתומה.
וכל זה למנהג אשכנז, אך לרמב"ם לית ליה סדורה זו (וכן בודאי נהגו בספרד, ולכן לא ידע הב"י מה ענינו).

ה.  ונלע"ד דריוח שיטה פנויה זו לפני ואחרי השירות לפי הרא"ש היא ריוח פרשה סדורה, ולכן אינו מעכב מה שעשאה שיטה פנויה כצורה שבמקום אחר היא נחשבת פרשה סתומה, כי הענין כאן הוא להפריד בין הדבקים.
והוא דבר מסתבר, שהרי השירה הוא ענין לעצמו, שלכן נחלק בצורתו משאר הכתב, לעשות מסורג [אריח על גבי לבינה]. ועל כן גם ראוי להניח ריוח שיטה פנויה כמבואר במ"ס, להפרידו משאר הכתב. ולא מצד שהיא פרשה פתוחה כפי שכתב הרמב"ם, אלא מצד שהיא סדורה. אמנם אם לא הניח ריוח כלל, גם לא ט"א כשיעור פרשה פתוחה, פשיטא דפסול שהרי הדביק שני ענינים שצריכין להיות ביניהם ריוח, או סדורה כתיקון קדמונים או פתוחה לרמב"ם.

אין תגובות:

פרסום תגובה