איסור הורדת תפלין של ראש לעשותה של יד

שו"ע אדמו"ר סימן מב סעיף א

הוספתי ביאור מעט בצהוב

***

אסור לשנות תפלין של ראש לעשותה של יד, אפילו אין לו תפלין של יד ויש לו ב' של ראש. ואפילו ליקח רצועה משל ראש ל(קשרה בתפלין) של יד אסור, מפני שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ושל ראש קדושתו חמורה (משל יד, משום) שרובו של שם שד"י הוא בשל ראש, השי"ן בבתים והד' בקשר, אבל בשל יד אין בו כי אם היו"ד (בקשר).

אבל מ(תפלין) של יד ל(עשותה) של ראש מותר לשנות, (על ידי) שיעשה לו ד' בתים בתוכו.

ואם היו (התפלין) חדשים שלא הניחן עדיין עליו, מותר לשנות אפילו משל ראש לשל יד, (על ידי) שתולה עליהם מכסה עור אחד ונראית כבית אחד בחוץ, ואף שהם ד' (בתים) מבפנים אין בכך כלום בדיעבד, כמו שנתבאר בסי' ל"ב [סעיף עב]. ואין בזה הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה הימנה, אע"פ שזימנם והכינם לצורך הראש, לפי שההזמנה (בלבד לקדושה) אינה כלום (עד שיניחם לשם מצוה):

***

חידוש וביאור:

א)  אסור לשנות תפלין של ראש לעשותה של יד.

לכאורה הכוונה להניחה כתפלין של יד. אך יש לדקדק לשון "לעשותה", פירוש להפוך צורת בית של ראש לשל יד אסור, משום הורדה הניכרת, שהוא ביזוי למצוה. [כלומר עצם הפיכתה לתפלין של יד אסור ואע"פ שאינו מניחה].

ב)  אפילו אין לו תפלין של יד ויש לו כו'. כלומר ויתבטל ממ"ע של תורה שלא יניח תפלין של יד, אעפ"כ אסור להורידה.

ג)  ואפילו ליקח רצועה משל ראש לשל יד אסור.

כלומר, אע"פ שאינה ניכרת הורדתה כל כך [כמו הורדת הבית שהוא שינוי ניכר וגדול שמשנה צורת הבית של ראש], מ"מ משנה מקשר של ראש [דלי"ת] לקשר של יד [יו"ד].

ד)  ושל ראש קדושתו חמורה שרובו של שם שד"י הוא בשל ראש, השי"ן בבתים והד' בקשר, אבל בשל יד אין בו כי אם היו"ד.

יש להעיר, שבסימן כה סעיף יד ביאר רבינו שתש"ר מצותן גדולה משל יד, ולכן קבעו לה ברכה בפני עצמה, וזה לשונו: ותקנו חכמים לברך עוד ברכה אחרת על תפלין של ראש, לפי שהיא חשובה והיא עיקר המצוה ויש בה יותר קדושה שיש בה ד' בתים והשי"ן ..

וצריך להבין למה לא כתב רבינו כאן לבאר שקדושתה חמורה [כמו בסי' כה], וכתב דקדושת ש"ר חמורה רק משום רובה של שם הנמצא בשל ראש?

ונראה לענ"ד דהמדקדק בלשון רבינו כאן [וכן יש לדייק בדבריו בסימן לד סעיף ח] יראה שאינו מדבר על הפרשיות, ולא נזכר בלשונו שיש בהן הורדה (אמנם כל האחרונים נקטו בפשיטות דיש איסור הורדה בפרשיות ש"ר להניחן כפרשיות של יד. ראה שערי תשובה ומ"ב סו"ס לד, ופרי מגדים סי' מב א"א סק"ב, וביאור הלכה ר"ס מב). וכל דבריו כאן הם בשינוי הניכר שמוריד קדושת הבית או הרצועה משל ראש לעשותה של יד. והטעם, דאיסור הורדה הוא משום בזוי מצוה, ואין הורדה אמיתית בקדושת הקלף והכתב משל ראש לשל יד, דאין חילוק קדושות בין פרשיות התפלין של יד לפרשיות של ראש. וגם לא ניכר ונראה שום בזוי והורדה כי הם בפנים סגורות בתוך הבית, משא"כ בבית וברצועה ניכר ההורדה ויש בזה משום בזוי מצוה.

ואיסור הורדה הוא משום שקדושת הבית של ראש וכן רצועתה גדולות וחמורות מקדושת הבית ורצועת היד, דרובו של שם נמצא בראש. וענין ראיית השם בתפלין מבואר בגמרא על הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" אלו תפלין שבראש [וכן מבואר ברש"י מנחות לד,ב]. שמע מינה ענין זה הוא הנראה לחוץ, ויש בזה בזוי של הורדה.

משא"כ בסימן כה שמדבר לענין קיום מצוה בהנחת התפלין, יש במצות הנחת תפלין של ראש מצוה גדולה יותר משל יד מטעמים נוספים, כמבואר שם. אבל כאן לא איירי כלל במצות הנחת תפלין, אלא בשינוי בית ורצועה של ראש לעשותה לשל יד.

ה)  אבל משל יד לשל ראש מותר לשנות, שיעשה לו ד' בתים בתוכו.

דברי רבינו כאן מקורן מהמג"א סק"ב, וזה לשונו: (שו"ע: משל יד לשל ראש מותר לשנות) היינו שיעשה לו ד' בתים כמ"ש סימן ל"ב סעיף מ"ז.

ורבינו שינה בשתים: א. לא ציין לסימן לב [סעיף מז]. ב. הוסיף ("שיעשה לו ד' בתים) בתוכו".

והציון של המג"א לסעיף מז הוא דהניח פרשיות ש"י בקלף אחד בתוך ד' בתים ע"י שהניחן מושכבות בתוך הבתים כשרה. וכן פירש הפמ"ג [א"א סק"ב]. ונראה לי דרבינו השמיט זה, דלא ס"ל הורדה בפרשיות כנ"ל, ועכ"פ הדין כאן אינו מדבר בהורדת הפרשיות, אלא בבית.

אך מה שהוסיף רבינו "בתוכו" צ"ב. דהרי מבואר בסי' לב סעיף סא, שצריך בכה"ג להדביק מחיצות מבפנים מלמעלה עד למטה שיפרידו בין הפרשיות, וצריך שיהא חריצן של טוטפת הראש ניכרות. וכ"כ הפמ"ג כאן בשם הכסף משנה [פ"ג הלכה יז]. וא"כ מה שיעשה ממנו ד' בתים, היינו לאו דוקא בתוכו אלא גם מבחוץ צריך שיהא חריצן ניכר, דבלאו הכי פסול. וכן צריך שידביק עליו השיני"ם לשל ראש. וא"כ למה דקדק רבינו "שיעשה לו ד' בתים בתוכו"? [דלכאורה הול"ל באופן אחר (כגון: שיעשה ממנו ד' בתים), או להשמיט תיבה זו כלל]

ו)  ונראה דבא רבינו לבאר, היאך יעשה הבית של יד לשל ראש, והוא באופן כזה ע"י שיעשה בתוכו ד' בתים. כלומר, אל יחתוך הבית של יד לעשות בה חריצי הש"ר, כי בזה מבזה ומוריד הבית של יד מקדושתה, דניקב או נקרע גוף הבית פוסלה כמבואר בסימן לג. אלא קודם יעשה בתוכו ד' בתים, ובזה ייהפך הבית לשל ראש, בדרך העלאה ולא בזוי כלל לגוף הבית. ואחר שעשאה של ראש מתוכו, שוב יחתוך העור מבחוץ לעשות החריצין, ואח"כ ידביק השיני"ם עליה.

ז)  אבל משל יד לשל ראש מותר לשנות כו'.

והוא הדין דמותר ליטול רצועה מהיד לעשותה רצועה לשל ראש, ואע"פ שאפשר שהרצועה לבדה של ראש אין בה בעצמה קדושה יותר משל יד [ורק בצירוף הבית של ראש שיש בה שי"ן, יש בהן קדושה חמורה], דבזו קושרין דלי"ת ובזו יו"ד. מ"מ עכ"פ הורדה ליכא, דאינו מוריד קדושת רצועת היד במה שעושה ממנה רצועת הראש (ומסתמא נחשב זה העלאה).

ח)  ואם היו חדשים שלא הניחן עדיין עליו. כלומר לשם מצוה.

מותר לשנות אפילו משל ראש לשל יד, שתולה עליהם מכסה עור אחד ונראית כבית אחד בחוץ, ואף שהם ד' [בתים] מבפנים אין בכך כלום בדיעבד וכו'.

ויש להעיר, שנתבאר בסי' לב דפרשיות של ראש אין בהן דין פתוחות וסתומות משא"כ בשל יד יש בהן דין פרשה פתוחה וסתומה ומעכב אף בדיעבד, וא"כ היאך יעשה מפרשיות הראש תפלין של יד, הרי אינן כתובות [כדינן הצריכות ליד] בצורת הפרשיות פתוחות וסתומות. ויש לומר, דמיירי שעשו הפרשיות בשל ראש בפתוחות וסתומות כמנהג.

אמנם לפי הנת"ל דלא מיירי רבינו כלל בפרשיות [דלית בהו דין הורדה כלל] ניחא, דמיירי כאן רק בשינוי הבית, מראש ליד. אבל יניח בתוכם פרשיות של יד העשויות כהלכתן.

חיתי"ן

המ"ם - שאלת תינוק.

החי"ת - נראה לי פסול, צד שמאל הוא גולם גמור וקרוב שגם צד ימין הוא גולם. אם כן אין כאן "שתי זייני"ן" אלא שתי גלמים.

כ"ף פשוטה קצרה - שאלת תינוק אם לא יטעה בה.
מ"ם סתומה משונה - שאלת תינוק אם לא נשתנה צורתה.
חי"ת - נראה לי פסולה לדעת שו"ע רבינו דבעינן תרי זייני"ן - צד ימין אינו וי"ו ולא זיי"ן, אלא מין רי"ש או יו"ד.

לא יעשה דלתי"ן רישי"ן

 

קרש לי כל בכור .. בחרש האביב

בעיות בבי"ת

 

 בי"ת זו מותר לתקנה - לתקן ריבוע הזוית והעקב.

נראה לי שבי"ת זו פסולה, כי עיקר גופה כ"ף ממש, ורק יש בה בליטת שפיץ קטנה "זכר לעקב".

שאלות על צורות אות

הזיי"ן יש בה כפיפה לאחור [אין בה עדיין מספיק להחשב כנו"ן הפוכה] שאלת תינוק.

הדלי"ת אין בה זוית ועוקץ חד מספיק - ספק פסול כרי"ש.
העיי"ן אין בה מושב ברור - שאלת תינוק.

העיי"ן כנ"ל.

הביתי"ן עגולות למטה אך יש להם עקב ניכר - שאלת תינוק, ותיקונם.

ריוח בתוך התיבה

 

הריוח בתוך התיבה פוסל, כי נראה כשתי תיבות. מותר לתקן הדבר, ע"י משיכת גג התי"ו ימינה [אבל לא ע"י משיכת ראש הנו"ן שמאלה - כי אז תיפסל הנו"ן ותיראה ככ"ף].

תי"ו משונה

 

נראה לי שנשתנה צורתה ופסולה [בצירוף שתי שינויים: עיקום או בליטה בתחילת גגה, ורגלה אינה בשמאל אלא באמצעה].

סתימת הבי"ת - הפיכתה למ"ם

יש ליזהר שלא יצאו קוצים מגג הבי"ת או מהמושב, שמא יסתם חללה ותהפך למ"ם סתומה.

 

בבי"ת הזה רוב החלל נסגר ע"י קוצין דקין שבולטין מהגג והמושב - אם הקוצים היו עבים מעט יותר הייתי פוסל, אך היות שהן דקין מאוד יתכן שמועיל שאלת תינוק. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות בפועל !!

 

הבי"ת הזו (בשבתך - שכחתי לסמנה) פסולה. רוב חללה נסגר ע"י קו.

 

שאלת תינוק.

שאלות על כ"ף פשוטה

 

הכ"ף גגה רחב ביותר. אם היא ארוכה יותר מהרגל הרי זו פסולה. ואם הגג שוה לאורך רגלה - יש דיעות באחרונים, יש מכשירים בשאלת תינוק, ויש [וכן משמעות שו"ע רבינו בסימן לב] פוסלים, ורק אם גגה פחות מאורך רגלה יש להכשיר.

 

נקודה [שהיתה אמורה להיות תחילת עוקץ בפ"א] עומדת בחלל קצה התחתון של הכ"ף.

יש לשאול תינוק האם היא כ"ף או שמא יטעה בה כה"א [ותיפסל]. יש לכסות גוף הפ"א שמתחת, בשעת שאלה.

פ"א פשוטה עם מילוי [בליטת עקב פנימי]

פ"א זו יש בה שינוי מצורתה הרגילה, שהרי בליטה זו היא של הכפופה [שנתחדשה ע"י בעל הכתיבה תמה] לעשות לה צורת בי"ת מבפנים. אבל מעולם לא נתחדשה בפשוטה.

אמנם מצינו בקצת כתבים ישנים שעשו את הבליטה הישנה כלפי חוץ [עקב] גם בפשוטה, אבל לא בצורה זו [החדשה].

נראה לי שזה נידון בשינוי צורה, וצריכה שאלת תינוק אם יקראנה פ"א פשוטה או לא. ואם יקראנה יש לתקנה [או במחיקת העובי הזה או במילויה לגמרי שתהא הרגל שוה מראשה ועד למטה ולא תהא בה בליטה זו]. התינוק קראה פ"א פשוטה.

דוגמא של פ"א פשוטה עם בליטת עקב הישנה, ראה: פורום לנושאי סת"ם: מגילה ישנה - הערות

סמ"ך לא ברור

 

אמנם סמ"ך זו אין בה סממן מובהק של מ"ם, כי זויותיה אינן מרובעות (אך גם אינן עגולות ביותר). אבל היות שגופה קצת מרובעת וחללה מלאה בדיו, קשה לזהות בה בפשיטות אם זו סמ"ך או מ"ם. ולכן דינה שאלת תינוק.

 

גם סמ"ך זו - קויה החיצונים אינם ברורים דיים להוכיח מה היא, אע"פ שגם אינה נראית כמ"ם, ודינה שאלת תינוק.

גימ"ל, וי"ו

 

הגימ"ל כשרה.

וי"ו יש בה כפיפה ומתדמה מעט לפ"א פשוטה - דינה כיו"ד הדומה מעט ללמ"ד או חי"ת קטנות, שצריכות שאלות תינוק. ואם תינוק קוראן כהלכתן כשרות.

פתח עם משקוף ככיפה

הפתח הפנימי הוא לבית כנסת. והפתח החיצון הוא למשרד. בשתיהם מקום קביעת המזוזה [בלי ברכה] הוא בסף המזוזה העומדת ישר לפני עיגול הכיפה [מסומנים בחיצים].

סף ימין - ראש הכותל

כניסה לחדר ואין לפתח סף [סוגר] מימין אלא ראש הכותל לבדו. לדעת הרא"ש [בטור ובית יוסף יו"ד סי' רפז] יש חיוב מזוזה על ראש הכותל הזה, ויש להחמיר כמותו [בלי ברכה].

תמונה שניה של אותו הפתח מצד פנים:

גימ"ל

 

נראה לי שהגימ"ל הזו פסולה, משום שנשתנה צורתה מהרגיל.

פרשיות תפלין של יד כסדרן על הקלף

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף ג

לכתחלה צריך לכתוב ד' פרשיות של יד בקלף אחד שנאמר והיה לך לאות, משמע אות אחד, דהיינו בית אחד שהוא אות הנראה מבחוץ, וכשם שהוא אות אחד מבחוץ כך יש להיות אות אחד מבפנים, שתהיינה כל הפרשיות כאגרת אחת על קלף אחד.

אבל בתפלין של ראש שיש בו ד' בתים, צריך שתהיינה הפרשיות כתובות בד' קלפים לכתחלה כמו שיתבאר:

***

חידוש וביאור:

א)  לכאורה כל סעיף זה אינו במקום, שהרי בלאו הכי מבאר בסוף הסימן דיני פרשיות של יד ושל ראש, אם מעכב בהן קלף אחד או לא, ומה צורך כאן לבאר שלכתחלה כו'.

ועוד, רבינו היפך מסדר השו"ע – שהקדים פרשיות ראש לשל יד, ואילו רבינו מקדים של יד לשל ראש? [ואמנם י"ל דהיינו לפי פסק הרמ"א דמקדימים לכתוב של יד].

מהו לשון "אבל תפלין של ראש" דבא להדגיש הבדל בדינן – לכאורה שוין הם, הפרשיות יהיו כמנין הבתים, ביד בית א' וקלף א' ובראש ד' בתים וד' קלפים?

ב)  ונראה דרבינו בא לבאר כאן גדר כתיבת פרשיות של יד, דד' הפרשיות כולם הם ענין אחד "אות אחד.. כאגרת אחת", כשם שהבית של יד מבחוץ הוא אות אחד. ואע"פ שמה שצ"ל כתובות על קלף אחד ממש הוא רק לכתחלה, מ"מ מצוה לדבקם. ועכ"פ צריכות להיות ראויות להיכתב על קלף אחד.

ונפקא מינה – אם כתב כל הד' פרשיות כסדרן [בזמן הכתיבה] על קלף אחד, אך הן מונחות [במקום] על הקלף שלא כסדר. כגון שכתב ד' פרשיות לרש"י כסדר זמן כתיבתן, אך כתובות על הקלף כסדר ר"ת. או שכתב פ' קדש תחילה באמצע הקלף וכתב אח"כ מצידו לימין פ' והיה כי יביאך.

דאם לא היה דין קלף "אות" אחד בפרשיות של יד, מה איכפת לי בכך, הרי ראויים לחתכם ויהיו לפניו ד' פרשיות נפרדות, והרי בדיעבד כתבן על ד' קלפים נפרדים כשרים. אלא ודאי כל שמונחים על הקלף [במקום] שלא כסדר, פסולות.

והאם יוכשרו כאשר יחתכם וידביקם שוב כסדרם, נראה שבאנו למח' האחרונים בדין תעשה ולא מן העשוי בתפלין.

ג)  עוד נפקא מינה – שצ"ל ריוח הפרשיות פתוחות וסתומה כדינן המבואר להלן בסעיף נ. ואם שינה פסולות, ואע"פ שאפשר לחתכן זה מזה. שמע מינה צ"ל ראויות להכתב [ולהיות מונחות יחד] על קלף אחד, כי הן ענין אחד.

כלומר, מקומן בקלף לפי הסדר והמשכיותן, מחייב שתהא סיום פרשה א' ותחילת פרשה ב' תואמות בענין הריוח ביניהם. לכן גם אם הם כתובות בקלפים נפרדים, הן צ"ל ראויות לדבקן יחד שתהיינה התאמה בריוח הפרשה, כי הן כאגרת ואות אחד.

ד)  אבל בתפלין של ראש שיש בו ד' בתים צריך שתהיינה הפרשיות כתובות בד' קלפים לכתחלה כמו שיתבאר. כלו' לא רק שלכתחלה הן ד' קלפים, אלא שדינן ד' אותות שונות. ולכן אין בהן דין פתוחות וסתומות, כמבואר בשוע"ר סעיף נד. והוא מטעם שביארתי שאין שייכות בין ד' הפרשיות זה לזה, כמו השייכות בשל יד – כי בראש הן ד' אגרות.

במלים אחרות: סעיף ג' הוא המשך ותוספת לסעיף א, דיש בתפלין דין כסדרן גם בזמן הכתיבה [סעיף א], וגם בסדר הנחת הפרשיות על הקלף – בשל יד [סעיף ג]. אבל בתפלין של ראש סדרן במקום הוא רק סדר הנחתן בתוך הבתים.

ראה גם פורום לנושאי סת"ם: סדר הפרשיות בבית של יד

ריוח כדי לגול היקף

האם צריך להשאיר ריוח בקלף המזוזה ופרשיות תפלין כדי לגול היקף?

א.  לכאורה ישנה סתירה בדבר, כי בשו"ע הל' מזוזה [יו"ד סי' רפח, וכ"כ רא"ש וטור יו"ד שם] מבואר דבמזוזה צריך להשאיר ריוח לפניה כדי לגול היקף. ואילו בהל' תפלין [אורח חיים סימן לב, סעיף לב] מבואר בפוסקים הנ"ל דאין צריך להניח ריוח כלל לפניה. וכ' הרמ"א דמ"מ נהגו להניח מעט ריוח. פירושו של דבר [פרי מגדים מ"ז ס"ק כג] דאין מניחים ריוח כ"כ כדי לגול היקף, אלא מניחים מעט ריוח יותר מכדי הקפת גויל [ודלא כפי' מנחת סלת בתקו"ת הערה 759, שפי' דברי רמ"א דנהגו להחמיר ולהניח ריוח כ"כ כדי לגול היקף]. דהיינו כמו שיעור אות גדולה או שתי אותיות בלבד [כעין שמניחים ריוח בין הפרשיות בתפלין של יד].

וכ' בביאור הגר"א [או"ח שם] דהפוסקים הנ"ל סותרים עצמם, דדין תפלין כמזוזה, ועל כן צריך להניח בשתיהם שיעור ריוח כדי לגול היקף.

ב.  ולענין סתירת הפוסקים כ' הב"י באו"ח שם, דמכיון שדעת סה"ת דאף במזוזה אין צריך להניח ריוח כדי לגול [ונראה מדבריהם שכן היה המנהג] על כן לא חלקו עליו הרא"ש וסייעתו בתפלין וסמכו על סברתו, שלא להניח ריוח בתפלין.

והוסיף הב"ח, דיש טעם בתפלין דאין צריך ריוח זה, דטעם ריוח זה בספרים כדי לשמרם, שיהא גלילת היקף קלף שומרם [כעין כריכה לספרים שלנו] וכן שייך טעם זה למזוזה שצריכה שמירה לקלף שלה [אפשר ע"ד המבואר בפוסקים לענין בדיקה, דמשום שהמזוזה עומדת בכתלים ומתבלה יותר, צריכה בדיקה יותר מתפלין שהן שמורים בבתיהם]. משא"כ בתפלין שעומדים בבתיהם ואין הידים נוגעות בהן, אין טעם להניח כדי לגול היקף.

ג.  אמנם מצאנו סברת מהר"ם [בתקון תפלין עמוד קסט] שגם בתפלין צריכה ריוח לפניה כדי לגול היקף, וכ"כ בסמ"ק וב"י [או"ח שם] בשם ר' יצחק ב"ר שניאור [מבעלי התוס'].

ולכאורה עכ"פ יש מקום להחמיר כסברת המחמירים הנ"ל. אלא שלא נהגו כן אף פעם להניח בתפלין כדי לגול.

ולענ"ד נראה דאין להחמיר חומרא זה, לפי טעם שאבאר.

ד.  דהנה אם יניח שיעור ריוח כ"כ לפני הכתב, אזי איך יניח הפרשיות של ראש בבתיהם. דהדין בשו"ע [סעיף מה] שיש להניח פתיחת הקלף לצד ימין הקורא שאם היה בא לפותחן ולקרות בהן היה קורא בהן כסדרן, מצד ימין של הקורא העומד מול המניח. ואם יניח ריוח בקלף כדי לגול, נצטרך לדקדק בכיון שיהא שיעור זה בדיוק כך שנשאר הכתב [אחר היקף הקלף כדי לגול] עומד גם בצד ימין. והרי הרבה פעמים יקרה הדבר שפתיחת הקלף תהא לצד ימין, אבל ראשית הכתב לא תהא לצד ימין. לכן נראה שאין להניח כדי לגול [גם לחומרא, דחומרא דאתי לידי קולא היא].

ועוד נראה פשוט שמאחר שכורכין את הפרשיות במטלית ושערות כבר היא שמורה, ואינה צריכה עוד לקלף כדי לגול היקף.

ה.  אמנם מצאנו סברת מהר"ם בתקון תפלין (עמוד קעג) דראשית הקלף יהא מונח לימין. ושמא היה מדקדק דגם ראשית הכתב יהא מונח לצד ימין, שיהא ההיקף כדי לגול בדיוק בשיעור כריכה סביב הקלף פעם אחת, שיהא גם הכתב עומד בצד ימין הקורא. (אמנם קצת דוחק, דלא הזהיר התקו"ת על כך)

ועכ"פ מהר"ם לסברתו הנ"ל דצריך להניח כדי לגול היקף גם בתפלין, ולכן ס"ל דלצד ימין הקורא מקפיד שיהא פתיחת הקלף.

אך פשט הרמ"א (סי' לב סעיף מה) ותרומת הדשן "וראש הפרשה" היינו דראש הכתב יהא מונח. ולכן דקדקנו שלא יניח ריוח כדי לגול היקף, כדי שיהא ראשית פתיחתה של הקלף והכתב אחת, לצד ימין הקורא.

ו.  והנה במזוזה גופא היא מחלוקת הראשונים, וז"ל תוס' מנחות "שמא" יש להניח בה ריוח כו'. נראה לי כוונתם, דלא היה המנהג כן, אלא דמסברא נראה להם שצריך. וכן משמעות סה"ת דלא נהגו.

ונראה שרוב העולם, מעולם לא נהג כסברא זו להניח ריוח, כדביאר בפתחי תשובה [יו"ד רפח שם בשם תשו' שבות יעקב], והטעם כמבואר בסה"ת דאם יניח ריוח כדי לגול אזי יכוסה שם שדי שכותבים בחוץ לשמירה. ומה שכ' הגה"מ שיכול לנקוב הקלף, ס"ל [כסה"ת] דהוי גנאי לנקוב הקלף. ולכן לא נהגו אפילו לחומרא להניח כדי לגול היקף במזוזה (וכל שכן בתפלין). אמנם נוהגים להניח ריוח בצד ימין של המזוזה יותר מבסופה (ראה גם בלשכת הסופר ריש פרק כז), אך לא בשיעור כדי לגול היקף.

הנחת הפרשיות בבתים

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף ע

הוספתי ביאור מעט בצהוב

***

כל פרשה (בתפלין של ראש) צריכה להיות זקופה מעומד בתוך ביתה לכתחלה, כדרך שמעמידין ספר תורה בהיכל. ואם נתנה שם מושכבת כשרה. וצריך (טו) ליזהר שלא להפך הפרשיות בבתים (שהכתב תהא כלפי מטה), אלא יניחם שם בענין ששיטה העליונה (של הכתב) תהיה למעלה בראש הבתים ושיטה התחתונה למטה לצד פה הבתים (צד הפונה לתיתורא).

ולכתחלה יש ליזהר (בתפלין של ראש) שראש הפרשה (כלומר פתיחת הקלף) יהיה מונח (בביתה) לצד ימין הקורא שהוא עומד נגד המניח, שאם בא לפתחן ולקראן יהיו מונחין (הפרשיות) לפניו כהלכתן, שהרי מצינו שסדר הנחתן בבתים הן מסודרים לפי ימין הקורא שיהיה קורא כסדר (מימין לשמאל) מתחלה פרשת קדש של ימינו ואח"כ פרשת והיה (כי יביאך) ושאר הפרשיות של שמאלו כמ"ש בסי' ל"ד (מחלוקת רש"י ור"ת בהנחת הפרשיות לצד שמאל הקורא):

***

קונטרס אחרון

(טו) וצריך ליזהר כו'. עיין ביורה דעה סוף סימן רפט, ד(קביעת מזוזה) אפילו בדיעבד פסול (אם הוא) מושכב לרש"י, ומעומד (פסול) לרבינו תם משום בזיון, וכל שכן כשהפך (המזוזה ראשה כלפי מטה, שהוא דרך בזיון לר"ת), ואף רש"י מודה (דפסול). (ועל כן אפשר דאע"פ שלענין פרשיות תפלין מושכבות כשרה, שאינה דרך בזיון, אבל הפוכות הוי בזיון ופסול אף בתפלין).

***

חידוש וביאור:

א)  כל פרשה צריכה להיות זקופה מעומד בתוך ביתה לכתחלה.

אע"פ שדברי רבינו כאן הם לענין תפלין של ראש, פשיטא שהוא הדין בתפלין של יד שהפרשיות יהיו בעמידה ולא מושכבין או הפוכין, כמפורש בסעיף עב.

ב)  ואם נתנה שם מושכבת כשרה. וצריך ליזהר שלא להפך הפרשיות בבתים כו'.

אע"פ שרבינו מזהיר שלא להפכן, ומבאר בקונטרס אחרון שהפוך גרוע ממושכב, מ"מ לא פסק שהן פסולות משום כך.

ונראה טעמו ע"פ מה שכ' הב"י דנראה מדברי הרמב"ם שכל זה [היאך יניח הפרשיות בבתים] אינו מעכב. וממילא אפשר דהוא הדין אפילו הפוכות. ויש לומר משום דאין זה בזיון כל כך כמו במזוזה דנראית הפוכה, משא"כ בתפלין שהן מחופות בבתים אינו גנאי גדול כ"כ לעכב בדיעבד, אפילו הפוכות.

ואמנם לשון רבינו צריך ליזהר משמע זהירות יותר מסתם הדין [כמו מושכבות] של לכתחלה, כי אכן יש סברא לפסול כדהוכיח בקונטרס אחרון, אלא שרבינו לא פסקה בפירוש לפסלן מטעם הנ"ל.

ובמקדש מעט (ס"ק קפב) [וכן נראה בביאור הלכה] הבין דכוונת רבינו לפסול.

ג)  ולכתחלה יש ליזהר שראש הפרשה יהיה מונח לצד ימין הקורא.

דקדוק לשון "ראש הפרשה" וכן הוא ברמ"א, הוא על ראש הכתב ולא ראש הקלף. ועל כן אין טעם להניח יותר קלף לפני ראש הפרשה [כדי לגול היקף] שהרי יפריע לכוון שראש הפרשה תהא נפתחת לימין הקורא. אלא יניח רק מעט קלף לפני הפרשה כמבואר בשו"ע רבינו לעיל סעיף מה, ואז פתיחת הקלף הוא גם ראש הפרשה.

נפלה טיפת דיו [או מריחה] באות של השם

 

נפלה דיו על המ"ם בשם. אע"פ שיש מקום לחשוב המריחה שדהוי מהדיו של הכתב ל"געפלאסין" שדברו האחרונים שאינו מבטל צורת האות [ראה תמונת הגדלה למטה]. נראה לי שכאן אינו כן, דבטל קריאת המ"ם והיא פסולה [דו"ק בלשון שו"ע רבינו לב סעיף כב "או שנראית הטיפה כאילו הוא גופה של אות אע"פ שהאות ניכרת היטב פסולה"].

ואין לדמות מקרה זה, לדין נגעה רגל שמאל של הה"א [בשם] לגגה בנגיעה דקה כחוט השערה, דפסולה וא"א לתקנה. דהתם לא בטל קריאתה, אלא צורתה ההלכתית שנפסלה מחמת הנגיעה, משא"כ כאן בטל קריאת המ"ם. וממילא מותר למחקה אפילו בשם. 

גגות ה"א ותי"ו, ועוד

 

היו"ד בקושי יש לה גוף - חייב תיקון.

גגות תי"ו וה"א אינם לכתחילה - רגלי ימין של ה"א ותי"ו צריכות להיות בצד ימין של האות, ורגלי שמאל בצד שמאל כמבואר בבית יוסף והפוסקים, ואם הרגלים באמצע הגג פסולות לכתחילה וכשרות רק בדיעבד שאי אפשר לתקנם.

 

גג ה"א כנ"ל.

המ"ם משוכה גגה ומושבה - שאלת תינוק. 

הטי"ת יש בה בליטה ומתדמה מעט לעיי"ן - שאלת תינוק.

הנו"ן ראשה לא ברור - צריכה תיקון.

הז' ראשה עובר הרבה לשמאל - שאלת תינוק אם לא יטעה בה התינוק כדלי"ת.

נפגם ריבוע התפלין

יש פגם גדול והריבוע בטל.

צריך לבדוק האם לא נפגע וניקב גג או מחיצות הבית שם (עור התפלין עצמה). אם יש נקב בעור התפלין הרואה את האויר למעלה על הגג או כלפי חוץ פסול. [בדרך כלל אפשר לבדוק ע"י אור פנס קטן הנכנס בתוך הבית - האם האור פורץ החוצה דרך חור]

ואם לא ניקב או נקרע עור הבית, אפשר לתקן הריבוע ע"י הוספת טיח המתאים.

כ"ף בדגנך

 

הכ"ף קצרה מעט וליד אותיות האחרות שבתיבה נראית כעין רי"ש. שאלו כבר תינוקות והם קראוה רי"ש בגלל הסמיכות.

ניתן לבודד את הכ"ף ולכסות שאר אותיות התיבה, ולשאול תינוק עליה לבדה - אם יקראנה כ"ף, א"כ מותר לתקנה כלומר להאריך את יריכה ותהא כשרה. [אבל ללא תיקון פסולה אע"פ שקראוה התינוקות לבדה כ"ף, כי אינה נקראת ביחד עם התיבה].

נפל דיו על הבי"ת

נפסלה הבי"ת, כי אי אפשר להכיר אם היא בי"ת או כ"ף.

בי"ת - צריכה להיות מרובעת

 

הביתי"ן הללו אינן מרובעות כדינן שצריכות להיות לכתחילה. אמנם בודאי הן כשרות, אבל אין זו צורת הבי"ת לכתחילה.

לכתחילה הבי"ת צריכה להיות מרובעת, גם בזויות מצד ימין, וגם ריבוע הגוף, כלומר צורת הגוף כמרובע פחות או יותר. ואילו כאן המושב ארוך הרבה יותר מן הגג, ומשוך לחוץ הן מצד ימין והן מצד שמאל.

המשך - חק תוכות

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף כג

וכן אם טעה וכתב ד' במקום רי"ש או ב' במקום כ' אין תקנה לגרור או למחוק התג מפני שהוא כחק תוכות ..

אבל אינו יכול לגרור הכ"ף לעשותה כמו בי"ת או הרי"ש לעשותה כדלי"ת:

***

חידוש וביאור:

א)  יש לדקדק מהו "אם טעה וכתב ד'".

ונראה דאם נתכוון לכתוב דלי"ת [אע"פ שהיה טועה לכתוב כאן דלי"ת] אין זה "כחק תוכות", אלא חק תוכות ממש, שהרי גורר מתוך הדלי"ת לעשותה רי"ש.

אבל אם טעה וכתב ד' כלו' אפילו היתה כבר עשויה רי"ש וטעה [בציור האות] ועשאה כדלי"ת שהוסיף בה התג, אין לגררה מפני שהיא כחק תוכות. ואין צריך לומר שטעה והתכוון לכתוב דלי"ת גמורה, דודאי הוי ח"ת ממש.

ולפי זה כוונת רבינו "אם טעה וכתב ד'" אין לתקנה בגרירת התג, דלכל הפחות הוי כחק תוכות.

ב)  אבל אינו יכול לגרור הכ"ף לעשותה כמו בי"ת או הרי"ש לעשותה כדלי"ת. וזהו ח"ת ממש.

חק תוכות

לכבוד כ"ף – כ"ד טבת, ימי הילולא של הרמב"ם ואדמו"ר הזקן

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף כב

כבר ביארתי חלק מסעיף זה בעבר, ראה http://hebrewstam.blogspot.co.il/2012/01/blog-post_19.html. אמנם לחיבת הקודש עברתי על סוגיא זו שוב, והוספתי בה.

הוספתי בפנים מעט ביאור בסוגרים בצהוב.

***

ואם נפלה טיפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות (אע"פ שעדיין היא מוקפת גויל בתוכה), כגון שנפלה (טיפת דיו) לתוך ד' ונראית כה"א, או שנפלה לתוך ב' ונראית כפ"א, או שאין (נראית הב' לאות אחרת אלא שאין) שם ב' עליה, או שנפלה לתוך אות אחרת ואין שמה עליה, או ש(נפלה הדיו על האות ו)מחסרת קצת מן (צורת) האות אפילו אינה מחסרת ממנה אלא קוצה, והיא קוץ שהאות נפסלת בחסרונו (כגון קוצו של יו"ד), או שנראית הטיפה כאילו הוא (מ)גופה של אות (וגורם לשינוי בצורתה) אע"פ ש(דיו) האות ניכרת היטב (כגון שהטיפה דהויה מדיו האות), פסולה.

ואין לה(אות) תקנה לגרור הטיפת דיו, ועל ידי כך תהיה האות כתיקונה, מפני שהוא כחק תוכות דהיינו שחוקק התוך של אות וממילא נשאר צורת אות במה שאינו נגרר. והתורה אמרה וכתבתם ולא וחקקתם, ופי[רשו] חכמים שבחק תוכות הכתוב מדבר.

והוא הדין אם מוחק הדיו (במקרים הנ"ל) בעודו לח, ועל ידי כך נעשית האות כתקנה, הרי זה כחק תוכות, שאין חילוק בין חקיקה וגרירה (בדיו יבש) למחיקה (בדיו לח) כיון שאינו כתיבה, והתורה אמרה וכתבתם (ולא תיקון צורתה באמצעות גרירה או מחיקה):

***

חידוש וביאור:

א)  ואם נפלה טיפת דיו לתוך האות כו'.

הלשון "ואם" בוי"ו החיבור, צ"ע מה הכוונה. דהרי זה ענין חדש, ואינו המשך סעיף הקודם?

רבינו [וכן הטור ושו"ע] מדבר שנפל טיפת דיו שלא בכוונה, וגרם לשינוי בצורת האות כפי שמבאר כאן. אך אם כתב בכוונה אות אחת [או אפילו טעה ונתכוון לכתוב אות אחרת, חשיב כתיבה בכוונה לענין זה] ובא למחוק חלק ממנה לעשותה אות אחרת, הוי חק תוכות גמור לכל דבר [ולא נחלקו בזה סמ"ק ורא"ש שהביא הטור כאן].

ב)  (אע"פ שעדיין היא מוקפת גויל בתוכה). אבל לא דיבר מנפילת דיו חוץ לאות. ופשטות לשון רבינו בכל הסעיף משמע, דאין פיסול ח"ת אם נפל דיו מחוץ לקוי האות ואינו נוגע בה, ואע"פ שאפשר שיתדמה ע"י כך לאות אחרת או שתאבד צורתה מחמת כן, מ"מ היות שאין הדיו הזה כלל חלק מהאות או חלק הכתיבה, מותר לגררה, ואין זה כחק תוכות.

ועוד משמע מדבריו כאן, דאין פיסול מה שנפל דיו על קוי האות, או נפלה לידה ללא היקף גויל ביניהם [כאשר אינו משנה צורת האות], ואין בזה חיסור היקף גויל או פיסול דיו [כתב] על גבי דיו [כתב]. דלא כחשש כמה אחרונים בענינים אלו. [עיין ביאור הלכה סעיף יז (ד"ה ע"כ) סברת הנודע ביהודה דיש בזה חסר היקף גויל, ובפרי מגדים (מש"ז סקט"ו) לענין כתב ע"ג כתב].

ג)  כללות לשון רבינו כאן לקוח מהשו"ע ומג"א (ס"ק כג). וצ"ע למה השמיט רבינו ולא ביאר כלל שתי דינים נוספים שכתב המג"א, וזה לשונו:

"אפילו מחק הטיפה [שנפלה לחלל האות] לגמרי וגמר האות ע"י כתיבה פסול דבעינן שיהא כל האות ע"י כתיבה (רד"ך).

ובכנסת הגדולה כתב נפל טיפת דיו והיא עשויה כמין חצי אות לא משכחן מאן דשרי להשלים האות ע"י כתיבה. אבל הב"י ורמ"א באבן העזר סימן קכה [לענין גט] מכשירים".

והנה טעם השמטת רבינו את הדין [הראשון של] הרד"ך, יש לומר [בדוחק], משום דלא קיימא לן כוותיה, כפי שכבר העיר רעק"א בגליון השו"ע כאן, דסברת הרד"ך נסתרת מדין המפורש בשו"ע סעיף יח מ"ם שנדבקה החרטום ונסתמה, דמספיק לגרור את הנכתב בפיסול בלבד, והיינו החרטום כולו, אבל הנו"ן שנכתבה תחילה בכשרות אין צורך לבטלה [ודלא כסברת רד"ך בזה, דצריך לגרור כל המ"ם כולה, שלאחר שנדבקה חזרה המ"ם כולה להיות דיו ולא כתב כלל], שמע מינה שמה שנכתב בכשרות תחילה לא נפסל ואין צריך לגררה, וממילא כמו כן בנפלה טיפת דיו לחלל האות ומחקה, הרי מה שנכתב תחילה בכשרות לא נפסל.

[והדוחק הנזכר אינו משום ספק שמא סובר רבינו כרד"ך. אלא משום שאין דרכו של רבינו להשמיט לגמרי דין הנזכר במג"א, לבאר מה הדין למעשה].

ד)  אמנם צ"ע למה השמיט רבינו מדברי המגן אברהם את מח' הפוסקים בנפלה טיפת דיו והשלים ממנה אות.

ואפשר דרבינו אינו מסכים עם המג"א להכשיר [אבל עדיין תמוה למה רבינו התעלם מלבאר כלל הדין]. וי"ל כמה טעמים לכך.

א. מה שהעיר הפרי מגדים (א"א ס"ק כג) דאין ללמוד מגט מה שמכשירים השלמת האות בכשרות לסת"ם, דבסת"ם בעינן כתיבה לשם קדושה, ואפשר דאע"פ שזה צורת אות וכתב, אבל אינו נחשב לשם קדושה.

ב. כתב סת"ם אינו כגט, דבגט לא בעינן כתיבה תמה, אבל בסת"ם בעינן כתב תם. ומה שנעשה חצי אות מאליו אע"פ שגמרו בכתיבה, אע"פ שלגבי גט נחשב כתב, וכשר. אך לענין סת"ם בעינן כתב תם וכה"ג אינו נקרא כתב תם. [חילוק זה מבואר בתשובות צמח צדק אבה"ע סי' קסה, אות ד].

אמנם להלן מאות ז ואילך - אבאר סברא אחרת להשמטת רבינו.

ה)  ואין לה תקנה לגרור הטיפת דיו, ועל ידי כך תהיה האות כתיקונה, מפני שהוא כחק תוכות.

משמע קצת שאינו חק תוכות ממש [וכסברת הבית מאיר (אבן העזר סי' קכה), דכל שאינו עושה האות ממש באמצעות חקיקה בדיו, אלא שרק חוקק ומסלק הפיסול מהאות שהיא עצמה נכתבה, אינו ח"ת מדאורייתא אלא מדרבנן בלחוד].

אמנם אפשר לבאר דפסולי ח"ת הללו פסולים ממש כדין ח"ת (מדאורייתא). וכוונת רבינו לבאר שהיא פסולה כמו בחקיקה. כלומר [כ"ף] הדמיון אינו להחלשת האיסור, אלא לומר שכשם שחקיקה ממש פסולה, כמו כן עוד פעולות שהכשר האות נעשית מאליה, וכגון המטיף דיו על הקלף, שאינן דרך כתיבה פסולות כחקיקה. וכן גרירת דיו המפריע לצורת האות הוי כחק תוכות.

ו)  והתורה אמרה וכתבתם ולא וחקקתם, ופי[רשו] חכמים שבחק תוכות הכתוב מדבר.

לשון השו"ע כאן הוא "וכתב ולא חקק" ורבינו הוסיף "תם". ונראה שבא לבאר [מה שכתב תחילה דאפילו הטיפה מחסרת קוצה של יו"ד, שפסולה רק משום כתב תם] גם חלק מהכתיבה שאינו "כתב" אלא "תם" בלבד, גם הוא נפסל בח"ת.

ומה שכתב רבינו "ופירשו חכמים שבחק תוכות הכתוב מדבר". נראה לי שכוונתו לדברי ר"י בן הרא"ש שהזכיר הב"י, דחק יריכות בתפלין כשר, עיין שם.

ונראה דחק יריכות [פירושו כאן] היינו לגרור דבר המעכב את האות, אבל אינו נוגע לעצם צורת הכתב. כגון חסר היקף גויל, דאע"פ שמעכב הכשרה מ"מ אין בגרירתה ח"ת, משום שצורת האות היתה קיימת.

ועד"ז אפשר לומר דאם נפל ט"ד מחוץ לאות ואינו נוגע באות, אע"פ שהוא מעכב את כשרותה, מ"מ אין בגרירת טיפה זו ח"ת, כי אינו גורר בעצם התוך של האות לעשותה וגם אינו גורר מתוך חלל האות כלום.

ז)  שוב נראה לי לבאר את טעמו של רבינו שהשמיט את שתי הדינים הנ"ל שכתב המג"א. דיש לומר באופן אחר, ע"פ מה שהבנתי מתשובת הצמח צדק (אבה"ע שם).

בטור "כתב בסמ"ק שאם נפלה ט"ד קודם שנגמרה האות ולא היתה ניכרת ואח"כ נטל הדיו" פסולה משום חק תוכות. ומשמע פשט הלשון דנטל הדיו לפני שגמר האות, דהיינו שגם אם אח"כ חזר וגמר האות, כבר נפסל משום שחציו הראשון נעשה בח"ת ופסולה. אבל אם נפלה ט"ד אחר שנגמרה האות בכשרות, שוב אינה נפסלת בנטילת הדיו משום ח"ת.

וכתב אחר כך הטור "וא"א הרא"ש פסל גם בזה, וכ"כ בס' התרומה". משמע דודאי פוסלים מה שפסל הסמ"ק כנ"ל. וא"כ נראה דעת כל הראשונים הנ"ל שאם נפלה ט"ד לפני שנגמרה האות, לא שנא נטלה ואח"כ גמרה בכתיבה, לא שנא גמרה בכתיבה ואח"כ נטל הדיו, פסולה משום ח"ת. וא"כ דעת הראשונים הנ"ל כסברת הרד"ך.

אמנם הב"י באבן העזר מפרש הסמ"ק הנ"ל דוקא שלא נטל את הדיו עד שנגמר האות, דנמצא שסיים את האות בגרירה וזהו ח"ת. אבל אם נטל הדיו קודם, וסיים את האות בכתיבה הוא כשר.

ולפי זה צ"ע למה לא ביאר בעל השו"ע [באו"ח סי' לב לענין תפלין, וכן באבן העזר סי' קכה לענין גט] דין זה. אלא בשתי המקומות סתם, וכתב רק אם נפלה ט"ד לאות שנגמרה כבר ש[הרא"ש] פוסלה. אבל מה לענין נפלה ט"ד לפני גמר האות, מה דיניהם לא פירש כלל.

ונראה לענ"ד הטעם, דבאמת הרב"י מסופק בדין זה, ולא רצה לסמוך על פירושו בטור אבן העזר למעשה.

ח)  ומה שכ' רעק"א דדברי הרד"ך נסתרים משו"ע סעיף יח לענין גרירת חרטום המ"ם. לכאורה יש לחלק, דלענין אות שנכתבה בכשרות ושוב נפסלה מצד הלכה, מהני לבטל הכתיבה בפיסול לבד, אבל מה שנכתב תחילה בכשרות לא צריך לגררה (דלא כרד"ך).

אבל אם נפל ט"ד וביטל צורת האות, ואפילו חציה הראשון, שוב יש לקבל שיטת רד"ך כשיטת הסמ"ק, דאבדה לגמרה הכתב הראשון, וממילא גרירת הט"ד לבד הוי ח"ת גם לדעת השו"ע.

ט)  וי"ל דלכן לא העתיק רבינו דין זה של הרד"ך, כשם שלא העתיק המחבר דין זה [של הסמ"ק] דיש כאן ספיקא דדינא, האם רד"ך צודק כפשט הטור, או שמא הרב"י שהביא מג"א חולק על זה.

ואפשר לענ"ד לעשות פשרה בדין זה [ע"פ מה שהבנתי מהצ"צ הנ"ל, דבנפלה דיו על האות וביטלה לגמרי לכו"ע הוי ח"ת גמור. ולא נחלקו סמ"ק וסה"ת והרא"ש אלא בנפלה תוך האות ושינתה צורתה, והוי דיו המפריע אבל עדיין קוי האות שנכתבו תחילה בכשרות קיימין לעצמן].

אם נפלה הט"ד על האות וביטלה צורתה לגמרי, שאינה ניכרת, כבר בטלה צורת אות זה, ובין שנפלה באמצע הכתיבה או אחריה, אם יגרור הדיו מהאות [או מחציה] הוי ח"ת ממש (וכסברת סמ"ק).

אבל אם נפלה ט"ד לתוך האות ומבטל שמה, שאינה נראית כב' אלא כפ' או לתוך ד' ונראית כה', יש לומר דמחיקת טיפה זו הוי ח"ת דרבנן לבד, שהרי אינו חוקק התוך ממש של דיו האות, אלא רק חוקק תוך מהחלל שלה לבד. בזה יש לומר דאם סיים האות בכתיבה, בזה צודק הרב"י דהוי גמרה בכתיבה וכשרה. אבל אם נפלה אותה ט"ד לחללה ואינה נראית כב', ובא לתקנה רק ע"י גרירה הוי ח"ת [מדרבנן].

י)  ועפ"ז יש לומר גם בדין השני שהעתיק מג"א מהכנסת הגדולה, דאם נפלה ט"ד כעין ראש היו"ד או וי"ו והשלים עליה הירך לא מצינו מי שמכשיר. אבל הב"י באבן העזר מכשיר.

דאם לא תיקן הטיפה כלל, נעשית חצי ראשון של האות לא בדרך כתיבה הוי ח"ת ממש. דאע"פ שאינו חקיקה, מ"מ נתבאר לעיל דלאו דוקא חקיקה, אלא כל שהאות נעשית ממש מאליה ללא פעולת כתיבה, הוי דין ח"ת.

אבל אם מושך ומתקן הטיפה הנ"ל לעשות לה צורה, ואח"כ השלים עליה ירכה, אפשר דהוי חק יריכות וכשרה, כפי שכ' הט"ז באבן העזר [קכה ס"ק י].

יא)  וע"פ הנ"ל, נראה דרבינו בסעיף זה דן רק בח"ת דרבנן [שנחלקו סמ"ק וסה"ת ורא"ש] והיינו בנפלה דיו לתוך האות ואינה ניכרת כו' או נפלה על מקצת האות וביטל קוצה לבד, אבל עיקר צורת האות לא בטלה.

ושני פסולים הללו הם משום כתיבה תמה ולא חקיקת התמה. אבל חקיקת תוך האות ממש, הוי פסול משום כתב ולא חקק כלשון השו"ע.

אבל אם נפל דיו על האות עצמה וביטל צורתה שוב בטלה לגמרי צורת האות, וחקיקתה הוי חק תוכות ממש [ולא משום חקיקת התמה, אלא משום חקיקת הכתב].

ולפ"ז חקיקת תמות האות כגון קוצו של יו"ד אינו פסול תורה של ח"ת, אלא פסול ח"ת דרבנן. ראה גם פורום לנושאי סת"ם: 'כתיבה תמה' בפרטי צורת האות