שו"ע אדמו"ר סימן לו, אותיות מ,ם

אות מ
פתוחה ומ"ם סתומה צריך שיהיו שוין לכתחלה בכל היכולת שהרי שתיהן נקראות ממי"ן אלא שזו מ"ם פתוחה וזו מ"ם סתומה ולכן אין לעשות מ"ם פתוחה עגולה למעלה ולמטה בצד ימין שאם יעשה בסתומה שמא יתדמה לס' לתינוק שאינו חכם ולא טפש (ועוד כי האותיות צריכים להיות נכרות מיד כשרואין אותן בראיה קלה ולא עד שיסתכל בהן קצת) אלא תהיה להן זויות למטה בצד ימין לכתחילה. אבל למעלה יש שעושין שם עגולות לכתחילה כדי שתהיה תמונת המ"ם פתוחה ככ"ף כפופה ווי"ו ומטעם זה אין עושין גג עגול אלא מאריכים אותה בשוה עד כנגד קצה מושב התחתון שעי"כ דומה גופה לכ"ף כפופה ויש שעושין אותה שם מרובעת ונמצא תמונת המ"ם פתוחה היא ב' ווי"ן [צ"ל: ווי"ו] והעיקר כסברא הראשונה. והחרטום צריך שיגיע עד כנגד מושב התחתון כדי שיהא ראוי לסתום ותמונתו לכתחלה היא כמו וי"ו עומדת מוטה קצת ולא הרבה ולכן לא יהיה הפגם שבין הגג ובין ראש החרטום גדול כ"כ שיצטרך למשוך ממנה בעקמומיות ולא יהיה הוי"ו עומדת:

סתומה כבר נתבאר שיש לעשותה עגולה בצד ימין לכתחלה אבל לא למטה וגגה יהיה עובר מחוץ לסתימה כעובי קולמוס כי זהו שיעור הנקודה של מ"ם פתוחה כי מ"ם סתומה גם כן תמונתה כף ווי"ו כמו הפתוחה אלא שהוי"ו סותמתה:

פירוש:

מ"ם פתוחה ומ"ם סתומה צריך שיהיו שוין (תמונתן זה לזה) לכתחלה בכל היכולת, שהרי שתיהן נקראות ממי"ן, אלא (רק חילוק זה יש) שזו מ"ם פתוחה וזו מ"ם סתומה. ולכן (אע"פ שהיה ראוי לעשות המ"ם עגולה ככ"ף, מ"מ) אין לעשות מ"ם פתוחה עגולה למעלה ולמטה בצד ימין, שאם יעשה (כן גם) ב(מ"ם) סתומה (עגולה למעלה ולמטה בצד ימין) שמא יתדמה לסמ"ך לתינוק שאינו חכם ולא טפש (ותיפסל ע"י קריאתו) (ועוד כי האותיות צריכים להיות נכרות מיד כשרואין אותן בראיה קלה ולא עד שיסתכל בהן קצת), אלא תהיה להן (לשתיהן לפתוחה ולסתומה) זויות למטה בצד ימין לכתחילה (כדי להבדיל הסתומה מסמ"ך, ולפתוחה כדי להשוותה לסתומה).

אבל (בצד ימין) למעלה יש שעושין שם (את שתיהן) עגולות לכתחילה, כדי שתהיה תמונת המ"ם פתוחה ככ"ף כפופה ווי"ו (וכן בסתומה, כפי שיבאר באות מ"ם סתומה). ומטעם זה אין עושין (לפתוחה) גג עגול (קמור כעין כתיבה ספרדית) אלא (גג שטוח) מאריכים אותה בשוה עד כנגד קצה מושב התחתון, שעל ידי כן דומה גופה לכ"ף כפופה. ויש שעושין אותה (את המ"ם פתוחה) שם מרובעת, ונמצא תמונת המ"ם פתוחה היא בי"ת ווי"ו, והעיקר כסברא הראשונה (שתמונת המ"ם פתוחה גופה ככ"ף, ולא כבי"ת).

והחרטום (הוא הוי"ו שבצד שמאל של המ"ם) צריך שיגיע (למטה) עד כנגד מושב התחתון, כדי שיהא ראוי לסתום (את המושב, כעין סתימת המ"ם סתומה). ותמונתו לכתחלה היא כמו וי"ו עומדת (ישרה, אך) מוטה (שמאלה באלכסון) קצת ולא הרבה, ולכן לא יהיה הפגם שבין הגג (של הכ"ף) ובין ראש החרטום גדול כל כך (כלומר אל יניח רווח הרבה ביניהם, להרחיק את החרטום מהגוף) שיצטרך למשוך ממנה (את ירך החרטום) בעקמומיות (על מנת לסתום) ולא יהיה הוי"ו עומדת (ישרה ועומדת מוטה קצת כנ"ל):

מ"ם סתומה כבר נתבאר (באות מ"ם פתוחה) שיש לעשותה עגולה (למעלה) בצד ימין לכתחלה, אבל לא למטה (אלא יהיה לה זוית שם). וגגה יהיה עובר מחוץ ל(קו ה)סתימה כ(משך שיעור) עובי קולמוס, כי זהו שיעור הנקודה (ראש החרטום שהוא כעין וי"ו) של מ"ם פתוחה, כי מ"ם סתומה גם כן תמונתה (צירוף האותיות) כ"ף ווי"ו כמו (במ"ם) הפתוחה, אלא ש(בסתומה) הוי"ו סותמת (פתיחת)ה:

חידושים:

א)  מ"ם פתוחה ומ"ם סתומה צריך שיהיו שוין לכתחלה בכל היכולת. דעת רבינו דשויון הכפולות הוא רק לכתחלה, וכ"כ באות נו"ן.

ב)  שמא יתדמה לסמ"ך לתינוק שאינו חכם ולא טפש. עיין באות זיי"ן דקדוק לשון "יתדמה", ונלע"ד שפירושו כאן, שצריך זהירות יתירה בדבר כי בקל עלול המ"ם סתומה להתדמות לסמ"ך – אם לא ישמור היטב ריבוע כללות גופה (ולא מספיק ריבוע הפינות לבדן). והוא עיקר גדול בצורת המ"ם סתומה, אע"פ שלא נתבאר דבר זה בפירוש בשו"ע.

ועיין באות כ"ף פשוטה דקדוק לשון "שאינו חכם ולא טפש", ופירושו כאן כעין המבואר שם, שאין למנוע לשאול תינוק - אם האות הזו בשאלה [מ"ם סתומה או סמ"ך] בסוף התיבה או באמצעה, שמחמת כן יכיר התינוק שא"א להיות מ"ם סתומה באמצע התיבה, כי מדובר בתינוק שאינו יודע לקרוא התיבה כולה. [למעשה צריך זהירות בדבר, וראוי להחמיר לכסות שאר התיבה].

ג)  שמא יתדמה לסמ"ך. מלשון רבינו ברור שמ"ם סתומה עגולה למטה אינה נפסלת בכך, ואפילו עגולה למעלה ולמטה, אלא דינה תלוי בקריאת התינוק, אם יקראנה מ"ם סתומה או סמ"ך. כי החילוק ביניהם בצורת הגוף – המ"ם מרובעת והסמ"ך עגולה – עיקר גדול בהבחנה שביניהם.

ד)  כי האותיות צריכים להיות נכרות מיד כשרואין אותן בראיה קלה, ולא עד שיסתכל בהן קצת. זה מגדר "כתיבה תמה" [לכתחילה כמבואר לעיל בשו"ע סעיף א], כמבואר ברמב"ם הל' תפלין סוף פרק א "לפיכך צריך להזהר בצורת האותיות שלא תדמה היו''ד לוא''ו ולא וא''ו ליו''ד ולא כ''ף לבי''ת ולא בי''ת לכ''ף ולא דל''ת לרי''ש ולא רי''ש לדל''ת וכן כל כיוצא בזה, עד שירוץ כל הקורא בהן".

ה)  אבל למעלה יש שעושין שם (את שתיהן) עגולות לכתחילה, כדי שתהיה תמונת המ"ם פתוחה ככ"ף כפופה ווי"ו .. ויש שעושין אותה (הפתוחה) שם מרובעת, ונמצא תמונת המ"ם פתוחה היא בי"ת ווי"ו, והעיקר כסברא הראשונה.

רבינו פתח ששתיהן שוין בכל היכולת ו[משמעות דבריו ד]תמונת גוף שתיהן כ"ף, ולבסוף מסיק שיש שעושין אותה – את הפתוחה – כבי"ת. למה סיים רק על הפתוחה, והרי דעה האחרונה סוברת שכל שכן שיש לעשות הסתומה מרובעת בזויות למעלה ולמטה כבי"ת?

אלא שרבינו לא רצה להכריע בנוגע למ"ם סתומה כנגד סברא האחרונה, ולכן מה שכתב "והעיקר כסברא הראשונה" מתייחס רק לענין הפתוחה לבד. (וכן הוא בכתב המיוחס שאין תמונת שתיהן שוין, אלא הפתוחה ככ"ף והסתומה כבי"ת).

כתב המיוחס:

א)  בכתב המיוחס אין תמונת הממי"ן שוין ממש, אלא תמונת גוף המ"ם פתוחה ככ"ף והמ"ם סתומה מרובעת עם זויות בצד ימין כבי"ת. וחילוק זה מבואר בשו"ת צמח צדק (או"ח סי' יח אות ו) "תמונת הממי"ן בסת"מ שלנו המ"ם פתוחה עגולה למעלה לצד ימין והמ"ם סתומה מרובעת בזויות מכל צדדיה .. אין מדקדקין לעשותן שוין ממש".

הרי לנו עדות על תמונת סת"מ שלנו [כתב המיוחס], והפרטים הנזכרים בצ"צ, נראים בבירור גם מתמונת הכתב המיוחס. ועוד יש לדקדק מלשונו, שזה תמונת הכתב בסת"מ – כלומר, בספר תורה, תפילין ומזוזות (ולא רק בתפלין. אע"פ שעיקר כתב המיוחס תוקן ע"י אדמו"ר הזקן - ע"פ הוראת כ"ק הרב המגיד - בתפלין).

ב)  תמונת הפתוחה כעין כ"ף ווי"ו. הכ"ף שבה דומה לאות כ"ף, [אלא (בדרך כלל) שהגב אינו חלק בעיגול ממש כמו הכ"ף כפופה], ולמטה יש בה זוית כהה כעין שבכ"ף. החרטום תמונתו וי"ו, אבל ניכר שנקודת ראש החרטום נעשה במשיכה לבדו, והוא נטוי באלכסון מעט כלפי מעלה, ותמונתו כיו"ד. ויורד ממנו ביושר קו החרטום עד תחתית המושב, ועודפת למטה מהמושב מעט (לקיים הוראת ר"י החסיד המובא בב"י, שיש בתמונת המ"ם חרטום התרנגול שעובר על שפתו, עיין שם), ובסיומה מסתיימת בנקודה קטנה.

ג)  תמונת הסתומה כבי"ת, ויש בה זוית עם עוקץ חד למעלה מימין, ולמטה ריבוע עם עקב ממש כהבי"ת (אלא שהיא קצת יותר צרה מזו של הבי"ת עצמה). קו הסתימה הוא בחלל של המ"ם (ולכן אין לקרותו כל כך וי"ו סותמתה, כמו בב"י ובשו"ע) והגג אינו עובר חוץ לסתימה כשיעור עובי קולמוס, אלא משהו כקבלת הרוקח (המובא בברוך שאמר וב"י).