שו"ע אדמו"ר סימן לו, סעיף ג

כל האותיות צריכים להיות גולם אחד כגון יוד"י האל"ף והעי"ן והפ"א והצד"י והשי"ן ורגלי התי"ו צריכים להיות נוגעות באות ובאחת שאינה נוגעת פסולין התפילין עד שיתקנו ואין קריאת התינוק מועלת בזה כמו שנתבאר בסימן ל"ב. וכן מ"ם וסמ"ך צריכין להיות מודבקות וסמוכות לגמרי ואפילו פירוד דק כחוט השערה פוסל בהם. וכן בשאר אותיות חוץ מרגל הה' והקוף שאין להם ליגע ואם נגעו פסולין התפילין ואין תיקון מועיל בהן כמו שנתבאר שם:

פירוש:

כל האותיות צריכים להיות גולם אחד (כלומר כל חלקי האות יהיו דבוקים, ולא יהא שום חלק נפרד מהאות), כגון יוד"י האל"ף והעי"ן והפ"א והצד"י והשי"ן ורגלי (כלומר רגל ימין או שמאל של) התי"ו צריכים להיות נוגעות באות, ו(אפילו) ב(אות) אחת שאינה נוגעת, פסולין התפילין עד שיתקנו (ההפסק והפירוד כמו שיתבאר). ואין קריאת התינוק מועלת בזה (להכשירן כשהן נפסקין), כמו שנתבאר בסימן ל"ב (סעיף כא. ובסעיף ל שם מבואר דמ"מ מהני תיקון בכתיבה מועטת בפירוד והפסק דק, ולא הוי כתיבה שלא כסדרן). וכן מ"ם וסמ"ך צריכין להיות מודבקות וסמוכות לגמרי (מכל צידיהן) ואפילו פירוד דק (בגופן) כחוט השערה (ואע"פ שעדיין מדובקות משאר הצדדים, והן גולם אחד) פוסל בהם. וכן בשאר אותיות (צריכין להיות מדובקות לגמרי כל חלקיהן), חוץ מרגל (שמאל של) הה"א והקו"ף שאין להם ליגע (רגל שמאל שבהן לגג), ואם נגעו פסולין התפילין, ואין תיקון מועיל בהן כמו שנתבאר שם (סעיף כז):

חידושים:

א)  וכן מ"ם וסמ"ך צריכין להיות מודבקות וסמוכות לגמרי ואפילו פירוד דק כחוט השערה פוסל בהם, וכן בשאר אותיות (צריכין להיות מודבקות לגמרי כל חלקיהן).

החידוש במ"ם וסמ"ך מובן, דאע"פ שכל האות גולם אחד, כי מחוברת כולה, מ"מ היות שאינה סתומה לגמרי פסולה. אך מה הרבותא בשאר אותיות?

ונראה דאע"פ שמבואר בשו"ע סימן לב דין זה ביוד"י האלפי"ן וכדומה, שנתבארו בריש הסעיף, מ"מ פשוט דדין זה של פיסוק דק שפוסל הוא נכון בכל האותיות שנפסקו ולאו דוקא שחלק ממנו נפרד מהגוף כגון יוד"י האל"ף שנפרד מגג האל"ף, אלא הוא הדין שנפרד ירך איזה אות מגגה, או שיש פיסוק דק באמצע גגה, או באמצע הירך, שהכל דין אחד.

ומפשט הלשון יש ללמוד גם לאידך, שכולם מותרים בתיקון ע"י כתיבה מועטת כל זמן שתינוק מכירו היטב, ממש כדין פירוד יוד"י האל"ף והשי"ן וכו' כמבואר בסימן לב סעיף ל, הוא הדין בכל הנשנה כאן, פרט לנגיעת רגלי הה"א והקו"ף, דמפרש שא"א לתקנן, והוא מטעם אחר, כי תיקונם על ידי חק תוכות).

ב)  הה"א והקו"ף שאין להם ליגע, ואם נגעו פסולין התפילין. רבינו סתם בלשונו, ולא פירש מה בהן לא יגע (לאן). דיש לפרש שלא יגע הרגל לגגן, אבל אי נגע לגופן לית לן בה. או שלא יגע הרגל לגופן בכלל, לא בגג ולא בגוף מצד ימין. ובסימן לב שם פירש "אם נגעו רגלי הה"א והקו"ף בגג", וכן לשונו שם בסעיף ל. וא"כ לכאורה גם כאן נתכוין לכך.

ואפשר דרבינו כאן סתם הדבר, כדי להרחיב את הפיסול, שאפילו נגע ירך שמאל לגוף גם כן נפסל. והטעם דשתי אותיות הללו צריכות להיות דוקא ב' חלקים. וא"כ אין הבדל אם נוגעות לגג או לגוף, נעשו גולם אחד וצריכות להיות ב' גופין.

ג)  חוץ מרגל (שמאל של) הה"א והקו"ף שאין להם ליגע (לגוף). אבל הירך שמאל עצמה צ"ל כולה גולם אחד, וכן גוף הה"א [הדלי"ת שבה] וגוף הקו"ף שנפסקו ואינן שלמין, פסולים, כהפסק בשאר האותיות.