מ"ם סתומה שנסדקה

[התמונות הן לתת מושג על המדובר, ויתכן שהפיסוק מוגזם מעט יותר מהאמור בכתבה].
אמנם בקסת הסופר (סי' ט סעיף ד) חידש שהמ"ם סתומה והסמ"ך מכיון שהיו עומדים בלוחות בנס כי החלל שלהם מוקף לגמרי מכל צד ע"י האות ולא היה מקום לחלל הריק [ובלוחות היה האבן שם] לעמוד אלא רק בנס, על כן אם המ"ם וסמ"ך נסדקו והחלל מפולש לחוץ הרי זה שינוי בצורת האות, ומה שפסקו שסדק והפסק קטן באות מותר לתקנו אף שלא כסדרן כי עיקר האות קיימת כסדרה, לא חל הדין במקרה זה, כי יש פגם בעיקר צורת האות, שאותיות מ"ם סתומה וסמ"ך צריכין להיות חלל מנותק לגמרי מבחוץ ע"י קוי האות, וא"א לתקנה שלא כסדרה בתפלין או מזוזה. אבל כל הפוסקים חולקים על סברתו זו, כמו שכ' במשנת הסופר שם ס"ק כה.

ולכן שתי התמונות הראשונות [מצד ימין] מותר לתקנם גם בתו"מ. אבל בתמונה השלישית יש בה בעיה, היא נדמית קצת לטי"ת, ונראה לי שיש לה דין הפסק קטן שאינו ניכר להדיא כל כך, שמבואר בשו"ע רבינו סי' לב סעיף ל דמותר לשאול תינוק, ואם יקראנה טי"ת היא פסולה ואסור לתקנה בתו"מ שלא כסדרן, אבל אם יקראנה מ"ם מותר לתקנה אף בתו"מ לאחר שנכתבו, כשאר הפסקים המבוארים בשו"ע רבינו שם. (וכ"כ במשנת הסופר סי' ה באות מ"ם סתומה, ילקוט הסופר ציור 172).

אבל בתמונה הרביעית שנפסקה במקום שעושה אותה כעין מ"ם פתוחה נראה לי שחמור יותר ולא מהני כלל שאלת תינוק. ואבאר, שאם היה דין חילוף מ"ם סתומה בפתוחה כחילוף המ"ם לכל אות אחרת [כגון הטי"ת שכתבנו קודם] היה לה דין שאלת תינוק היאך התינוק יקראנה.

אבל נראה שיש דין מיוחד [המבואר בשבת קג] "שלא יעשה סתומין פתוחין ופתוחין סתומין" ופירש רש"י מ"ם סתומה ומ"ם פתוחה שלא יעשה זה לזה.

ואין הכוונה רק שלא יכתוב במקום מ"ם סתומה מ"ם פתוחה רגילה, ולאידך במקום פתוחה שיכתוב מ"ם סתומה, אלא גם שלא ישנה הפתוחה לעשותה סתומה מכל ענין כלומר אע"פ שעיקר תמונתה נראית לגמרי כמ"ם פתוחה אלא שנסתמה בסתימה דקה כחוט השערה, מ"מ הרי היא מ"ם סתומה ופסולה. וכן לאידך שלא יעשה הסתומה פתוחה אפילו מעט אע"פ שתינוק יקראנה מ"ם סתומה, מ"מ שם מ"ם פתוחה עליה.

ונראה לי שפסולין הללו (שלא יעשה מ"ם פתוחה סתומה, וסתומה פתוחה) בכלשהו אפילו פירוד או דיבוק כחוט השערה, וכדין הה"א וקו"ף שנוגעין לגגן, שאין פיסולן משום שהתינוק לא יקראם, אלא פסול הלכתי של שינוי צורת אות, ולא מהני בה כלל שאלת תינוק. וכן הוא דעת הביאור הלכה (סי' לב סעיף יח ד"ה מ"ם), ומשנת הסופר (סי' ט ס"ק כה).

חיתוך מזוזה פסולה

ראיתי קצת מגיהים שכאשר הוחלט אצלם שהתפלין או המזוזה פסולים, חותכים במספרים חתך בקלף. וברוב פעמים החתך הולך בתוך המילים עצמם.

אני חושב שזו התנהגות אסורה, אבל אפתח בלימוד זכות.

ברור שנתכוונו להציל ממכשול, כי שמא יכשל אדם במזוזה לא כשרה, או שיקבענה חזרה עם הפיסול, או שמא איניש דלא מעלי יתקן הפסול שלא כדין, או אם זה חוזר לסוחר שמא ימכרנו לאחרים וכו'. וכבר היו דברים מעולם. וזהו לימוד זכות חשוב וראוי.

אבל אעפ"כ יש כאן איסור בדבר. ראשית, מגיה שברור לו שהדבר פסול אינו צריך לחשוש [מן הדין] למה שאחר יעשה ח"ו באיסור, ולעומת זה הרבה שאלות שמגיה או רב זה מחמיר לפסול, רבנים אחרים מכשירים, הרי היה יכול בעל המזוזה לשאול אצל מגיה/רב אחר ויכשיר לו הדבר, ולכל הפחות הכשר בדיעבד. נמצא זה החותך משחית רכוש ועובר על איסור תורה של איבוד כתבי הקודש ואיבוד או גניזת שמות קודש על חינם, שהרי גם מזוזה כשרה בדיעבד היא מצוה וקדושה.

אבל גם אם המזוזה או הפרשה פסולה פיסול גמור מן הדין, שאי אפשר לשום רב להכשיר הדבר, אין רשות לחתוך הקלף משתי סיבות.

סיבה א' אסור לאבד כתבי הקודש וגם אם הם כבר פסולים, אין רשות להשחיתם השחתה נוספת, אלא דינם להגנז לבד, ולא שום איבוד אחר [וכאן נכנס הלימוד זכות הנ"ל, שחשבו שכיון שמצילים אחרים מאיסור, פעולה זו יותר חשובה וגוברת על איסור איבוד כתבי קודש, אבל לא כן הדבר]. וזה החותך מלה או אות מהמזוזה שאינה כשרה, הרי הוא מאבד כתבי הקודש על חנם - דבר האסור.

ואפילו לחתוך רק בגליון עצמו דרך השחתה וביזוי נראה שיש איסור הנ"ל של איבוד וביזוי כתבי הקדש. שהרי ידוע שיש קדושה בגליונות סת"ם, א"כ חל עליהם איסור ביזוי והשחתה.

סיבה ב' יש כאן גזל [אם לא נתנו בעל המזוזה או התפלין רשות על כך מראש, וכבר נתבאר שאין להם היתר הלכתי להרשות דבר זה] אין רשות לאדם להשחית רכוש אחרים, גם אם כוונתו לטובתו. ואע"פ שמזוזה זו הולכת לגניזה, אין רשות להשחית רכוש של אחר.

מטעם הנ"ל נראה שגם אסור לסמן עליהם בסימון שאינו נמחק, כגון בדיו של עט או סמן שאינו נמחק, או לכתוב עליהם 'פסול'.
(אמנם אם נתן בעל המזוזה רשות אפשר שמותר לכתוב בדיו או סמן שאינו נמחק על צד השני של הקלף את המלה 'פסול'. אבל רק בפסול ברור ומסוכם לכל, ולא בפסול או חומרא שאינה מוסכמת).


הוספה:
רב דוד ברסמן העיר לי, שבמשנת הסופר (ילקוט הסופר בדף לב) כתב: נוהגים המדקדקים שכל מזוזה או פרשה הפסולה, חותכין בה כדי שלא יבאו הרמאים ליטלם ולמכרם, .. ויזהר לא לחתוך בתוך האותיות, רק בין השיטין באופן שכל רואיהם יכירום שהם פסולים. ע"כ.
לא עיינתי במקור הדברים שציין לס' הזכרונות. אבל פשוט שמדבר על בעל המזוזה או הפרשה, ולא מגיה שאינו בעל הפרשה, שאין לו רשות לחתוך קלף של אחר, או מכיון שהסכימו כל בני העיר לסמוך על המגיה הזה ונתנו לו רשות לעשות כל מה שצריך במזוזה או בפרשה הרי זה כנתנו לו רשות מראש גם לחתוך [כפי המנהג] אם ימצא פסול.
ומדבריו למדנו שסובר שמותר לחתוך בגליון ובין השיטין, אבל לא בכתב.

כ"ף ווי"ו הסמוכים מאוד זה לזה

כ"ף ווי"ו הסמוכים מאוד זה לזה, כגון בתיבה "בכור" נראה לי פשוט שזה מ"ם גמור ומותר לתקנו בתפלין לעשותו מ"ם אפילו שלא כסדרן כמבואר בשו"ע רבינו סי' לב סעיף ל, ואם כן היאך יתכן שזה כ"ף ווי"ו כשרים?

זו דעתי ואיני מבין דרך אחרת בענין, אבל הסופרים ומגיהים כאן בירושלים שמעתי אומרים לא כן הדבר, אלא היות שצריך להיות כ"ף וי"ו והרי הם לפנינו ואינם נוגעים, איני שואל תינוק שמא יקראם מ"ם!
הם סומכים עצמם על אילן גדול הלוא הוא, שו"ת מהרש"ג חלק א סי' ג, וכן הסכים בשבט הלוי חלק ה סי' ח. אודה ואבוש שאינני מבין כלל הוראה והיתר זה, כאשר לענ"ד נראה ברור ההיפוך שהוא מ"ם כשר לתיקון, היאך נוכל לשחוק ולומר כעת אני לא רוצה לשאול תינוק וסגי איך שאני נתכוונתי שיהא כ"ף ווי"ו?!

די מקובל להחמיר [ולפסול] בענין ממש דומה בכתיבת המלה "מזוזות", אם הזיי"ן והוי"ו או שתי זייני"ם נתקרבו בתגיהן כל כך [אע"פ שלא נגעו עדיין] שהיה מותר לתקנם כחי"ת משום הפסק דק שאינו ניכר להדיא, א"כ הוא חי"ת ממש, ולכן פסול לאותיות האחרות. ומאי שנא כ"ף ווי"ו שנעשו מ"ם - משתי זייני"ן או וא"ו וזיי"ן שנעשו חי"ת? 

חסר בתפירות של בית

ראיתי בית של תפלין שהתופר עשה את כל הסיבוב מד' רוחות פעם אחת, ובחזור סיים את הכנסת הגיד שתים או שלוש תפירות לפני סיום השלמת כל התפירות, וקשר הגיד שמה.

לא ראיתי בפוסקים מדברים מזה, ונראה לי שבדיעבד היה הבית כשר [כלומר שהמניח יצא ידי"ח מצות תפלין], כי היה גיד התפירה סובבת כל הד' רוחות, אע"פ שלא היתה כפולה כל הד' רוחות.

שוב ראיתי בספר זכרון אליהו פרק ט שהעתיקו מאשל אברהם תנינא (סי' לג סע' ב) שכתב "וכן בחיסר מתחלה מקום תפירה אחת צל"ע אם נלמד מנקרע תפירה אחת [להכשיר] כי יש לומר שנעשה בהכשר קיל" [כלומר אם נעשה בהכשר תחילה ואח"כ נקרע קיל מלא נעשה כלל מתחילה]. משמע קצת שמסתפק אפילו לפסול בחיסר תפירה אחת, ונראה דפשיטא ליה דבחיסר ב' תפירות או ג' תפירות לפסול.

ואין הדברים נראים, דנקרע גרע הרבה שהגיד משתחרר ויוצא ובטל התפירה, משא"כ כשהוא תפור היטב אלא שלא עשה תפירה אחת או שתים וקשרה מקודם במקום שסיים. וצ"ע.  

אבק על האותיות

לפעמים בגין נקיון הקלף מתפזר אבק עליו ובפרט אבקה של גיר שנדבקת על האותיות ולכן נאלצים להשתמש במחק כדי לסלקה.

האם חייבים להעביר דיו על אותיות אלו כמו במקרה של עפרות זהב?

וגם אם אבקה זאת נדבקת על אותיות של שם ק' האם מותר להורידה ע"י מחק או שמא זה מחזי כמוחק שם ח"ו?

שאלות בדין "דרך כתיבה"

כתב "ו" ולידה גג של "ד" באופן כזה שהיה הפסק ניכר להדיא (וכל שכן אם לא) ואחר כך סיים רגל של "ד".

שאלה היא האם ע"י שכתב רגל - חקק "ו" ? הרי לכאורה נתבטלה צורתה כלומר תינוק היה קורא אותה "ר" וגם לעינינו כך הוא.

או נאמר שזה דרך כתיבה שסופרים כותבים אותיות קרוב?

מטלית בתפלין או מזוזה

בדין טליית מטלית בתו"מ, הנה לאחר שהחל הכתיבה היה נראה פשוט דפסול לטלות מטלית משום כתבה על ב' עורות דפסול ביו"ד סי' רפח, דלכאו' מטלית לא עדיפא מב' עורות, והדביקן לא עדיפא מתפר ב' העורות זל"ז. אמנם אם תפר העורות לפני הכתיבה שוב הוו עור אחד והוי כותב על עור אחד (רעק"א המובא בפ"ת יו"ד שם, וכן מוכח סב' הצפנת פענח על הרמב"ם הל' מזוזה פ"ה הלכה א), וכשר. וכמו"כ הדביק העורות כדביאר רבינו בה' תפלין [סי' לב סעי' נח] שדבק הוי חיבור כמו תפירה, וחשיבא עור א'. א"כ הדבקת מטלית לפני הכתיבה שפיר דמי.

אלא דיש לעיין דילמא מטלית גרע מב' עורות, ומטלית הוא היתר מיוחד מהלל"מ בס"ת, ולא שמענו בתו"מ היתר זה. אך כמובן יש לומר לאידך, דהיתר המטלית הוא משום שאינו אותו מין של ס"ת, דספרים בגויל והמטלית מין אחר [מקלף וכיו"ב ואיצטריך להתירו] משא"כ מטליות שלנו שהן קלף ע"ג קלף דהוי מין אחד לא איצטריך הלל"מ להתיר.

א.  דיבוק עורות לפני הכתיבה אי הוי חיבור למזוזה, כן כתבו בית שמואל אה"ע סי' קל ודע"ק סי' רפח סע' ד. והדע"ק כתב כן ע"פ סברת החילוק מרעק"א הנ"ל.

אמנם העירו (בביאור הלכה סי' לב סעיף לח, משנת הסופר סי' כז סק"ה ובשער הציון שלו)  דרעק"א בסי' יא כתב בפירוש שהדבר בספק, וכן חלקו על הבית שמואל הרבה אחרונים (בית מאיר אה"ע שם, ח"ס א"ח סי' ה, ביאור מרדכי על המרדכי הלכות קטנות, בית אפרים או"ח סי' א, וכן מסכים בתשו' הצ"צ או"ח סי' ט' י' דאין להתיר מזוזה מב' עורות המדובקין).

ונמצא לדעת האחרונים [החולקים על הב"ש] אי דבק הוי חיבור ב' עורות לענין מזוזה הוא ספיקא דדינא, ולעולם חיבור ב' עורות לכתוב עליהם פרשה בתפלין או מזוזה יש לפסול [מספק]. וא"כ אין לנו לתלות הכשר טליית מטלית בדין דיבוק עורות.

ב.  אמנם מצאתי בשו"ת יד יוסף סי' ג [שציין במשנת הסופר שם] שהתיר אפילו לדבוק מטלית במזוזה אחר הכתיבה [כלו' אחר שהחל כתיבת המזוזה] ואחר שהדביק המטלית התיר לכתוב על גביו.

ולמד מטלית במזוזה מדין מטלית בס"ת. ואם נקשה מהא דמזוזה אינה נכתבת על ב' עורות, צריך לומר שהיקל כסברת רש"י ותוס' דמזוזה נכתבת על ב' עורות אם תפרן אפילו לאחר הכתיבה. [וצ"ע דזה נגד השו"ע יו"ד סי' רפח שפסול אפילו אם תפרן, וא"כ אין להתיר אלא אם דיבק לפני הכתיבה כביאור וחילוק רעק"א הנ"ל].

ג.  נמצא שיש סברא לכאן ולסברא לכאן, סברא להחמיר דלא מצאנו היתר דיבוק מטלית אלא בס"ת מהלל"מ לבד ולא בתו"מ, או דעכ"פ מוכח מדין כתבה על ב' עורות ודבקן דפסול ואפילו דבק לפני הכתיבה, דלא מהני לרוב האחרונים.

ויש לסברא לאידך דדיבוק מטלית של קלף דק ע"ג קלף יותר טוב ממטלית הנזכר בגמרא והעתיקוהו הפוסקים. כי מטלית שלנו מהני מסברא, דלא בעי הלל"מ אלא למטלית על הגויל שהוא מין אחר, אבל קלף על הקלף לפני הכתיבה הוי מין במינו והוי ממש עור אחד.

ד.  עי' מחלוקת הט"ז וב"ח וש"ך (יו"ד סי' רפ סע' ב), דלט"ז מכיון שע"י דיבוק המטלית הוי עור אחד יכול לכתוב האות חציו על הגויל וחציו על המטלית, אבל הב"ח וש"ך פוסלים עד שיהא כל האות והיק"ג על המטלית. [ומכיון שלא ראינו שהב"ח חילק בין מטלית על הגויל למטלית על הקלף, ובזמנו היו כותבים הספרים בקלף, ש"מ שגם מטלית קלף על קלף ס"ל לב"ח דהעיקר כאוסרים כמבואר בדבריו, אלא דהעולם כבר נהגו היתר כמהרי"ק בזה, ועכ"פ צ"ל כל האות והיק"ג שלה דוקא במטלית].

ונלע"ד דבהא פליגי, דלט"ז דיבוק הוי עור אחד א"כ אין חילוק כלל בין המטלית לגויל, ונעשה המטלית טפל לו וכל היריעה אחת [כעין סברא זה מצאנו בהל' שופר באו"ח סי' תרפו, דאע"פ שדביק שברי שופרות פסול, מ"מ סתימה מהני, ולסברת ר"י ורא"ש אפילו סתמו שלא במינו, דע"י הדבק נעשה שם שופר אחד והסתימה בטלה לגבי עיקר השופר. ה"ה במטלית אינו ב' עורות אלא רק עור א' דהמטלית טפל לגבי היריעה].

אבל הב"ח וש"ך ס"ל דלא מהני הטלאי לעשותו עור אחד ממש, אלא דמהני רק מכח הלל"מ דכותבין על המטלית, והוא דין מיוחד בהכשר ס"ת. כמו"כ אין לומר בתו"מ דמהני כתיבה על המטלית, דלא שמענו הלכה זו אלא בס"ת.

ומכיון שלא הוכרע הלכה במח' זו של הט"ז וב"ח (עי' לדוד אמת לחיד"א שמיקל כט"ז), איני יכול להורות לא היתר ולא איסור בדבר.

קביעת מזוזה בפתח חדר שנפתח כולו לחדר מרכזי

השאלה היא על חדר צדדי שכולו פתוח לחדר המרכזי, ואין לו מזוזות השער מהצדדים המצמצמים חלל הפתח, האם יש מקום להחמיר ולקבוע בפתח כזה מזוזה?

שאלה בדין מזוזה בפתח שהסירו הדלת

מה הדין כאשר הסירו דלת לזמן קצר, כגון לכמה שעות למטרות צביעה, או להעביר איזה חפצים רחבים דרך הפתח, האם צריך עתה להוריד את המזוזה ולחזור לקבעה, משום שיטת הרמב"ם דכל פתח שאין בה דלת פטור ממזוזה, ולכן החזרת הדלת הוי תעשה ולא מן העשוי [כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רפו סעיף טו וש"ך שם] או שלא נפסלה המזוזה במקרה זה גם לדעת הרמב"ם?

ואם חייב להורידה, האם צריך לברך שוב על קביעתה?

ראה במזוזות מלכים ס"ק קכז שהביא בזה דיעות דיש סוברים דדמי לסיכך סוכה בכשרות ואח"כ העלה עליה גג דמכיון שנעשה מתחילה בכשרות לא שייך תולמ"ה, וה"ה כאן מכיון שנקבע המזוזה על השער בכשרות, ע"י נטילת הדלת לא פקע שם עשיה ממנה.

ויש חולקים (כתב סופר יו"ד סי' קלט, ישועות מלכו הל' מזוזה פ"ו) דלא דמי לכיסה על הסוכה בגג, דאין הפסול בעצם הסוכה אלא בדבר אחר, אבל כאן לדעת הרמב"ם בהסיר הדלת הרי הפתח פטור בעצם ואין בקביעת המזוזה שום דבר. ולא דמי לתולמ"ה בסוכה, דהתם החסרון הוא בתנאי המעכב אבל לא בעצם הסכך, משא"כ כאן החסרון הוא בעצם המצוה עצמה דאין חיוב מזוזה בחסר דלת.

וכן עיקר, על כן ראוי להקפיד להסיר את המזוזה ולחזור ולקבעה [אלא שהעולם אין מקפידים על כך, כמו שהעיד הכתב סופר שם. ויש ללמד זכות עליהם שסומכים בעיקר על שיטות רוב הראשונים דפליגי על הרמב"ם ופתח חייב גם בלא דלת, ורק לחומרא מחמירים כרמב"ם בעיקר קביעתה דהיינו מתחילה, אבל לאחר שנתלית בהכשר, שוב אין מקפידים כסב' הרמב"ם להחשיבו תולמ"ה].
אמנם יש עוד צד להקל ולומר שכל שנוטל הדלת על דעת להחזירו, אפשר שלא הוסר החיוב מן הבית גם לדעת הרמב"ם, דאע"פ שברגע זה אין בו דלת, מ"מ בית זה יש בו דלתות שדעתו להחזירם למקומם ונשאר תמיד החיוב, וליכא תעשה ולא מן העשוי.

אבל עדיין תישאר נפקא מינה בהסיר הדלת על מנת להחליפה בדלת אחר, דנראה דמקרה זה ודאי בטל החיוב הראשון לדעת הרמב"ם שהיה בעת שהיה דלת הראשונה.
עכ"פ פשוט שבכל מקרים הללו, אין לברך על מה שחוזר וקובעה.

אותיות חלולות בסיום ספר תורה

בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ד סי' צ) כתב דאותיות חלולים הוי כתיבה גמורה ומוקף גויל דאין שיעור לעובי קוי האות, ואין פסול מה שקוי האות כפולים, דלא נשתנה צורת האות. וכתב שכן מבואר במשנת אברהם סקי"ב [ומצאתיו במשנ"א פ"א סעיף כח בהערה לד. אך שם לא כתב כלל דהאות הראשונה כשרה או השניה, אלא דנהגו לעשות כן ומניחים לחשובים למלאות החלל].

אכן בכותב על גבי הכתב הזה (כי הממלא אינו נזהר לכתוב רק בפנים החלל בין קוי האות) אם העליון הוי שלא לשמה, הוי ספק פסול לדעת הפמ"ג.

ובספר אמרי שפר כלל טז אות יג כתב "מי שפסול לכתיבת סת"ם יעשו לו אותיות חלולות למלאות בדיו כשר".

אמנם בשו"ת יד יצחק (חלק ג סי' רסז) ושו"ת מנחת יחיאל (חלק ג סו"ס מט) כתבו בפשיטות דאות חלולה לא הוי כתיבה תמה ואין האות כשרה, ואם מילא פסול את האותיות הללו החלולים הרי הם פסולים.

ולדעתם אות חלולה אינה אות כשרה. ולענ"ד דעה זו נכונה, דאין אות חלולה צורת אות של כתיבה תמה כלל, ונמצא שאין כתב הראשון כלום. אלא רק הממלא ומשלים הוא הכותב, ואם השני הוא פסול הרי האות פסולה.

ואפילו לסברת הדברי מלכיאל שהאות הראשונה החלולה הוי אות כשרה, לענ"ד יש לשדות נרגא דבשלמא אם נתכוין הסופר שזה יהא תמונת האות אפשר לקיים סברתו דאות חלולה נמי מיקרי אות. אבל הכא דלא נתכוין הסופר כלל שיהא זה אות שלם, ושזו תהא מתכונתו הסופית של האות, הוי אות שאינה גמורה. וכל כוונת הסופר היא להראות מקום לבא אחריו שימלא בו הדיו. ונמצא שלא נתכוין הסופר לאות שלימה ותמה.

ולענ"ד הכותב כן בשבת אות חלולה על מנת שיגמר ע"י מילוי, ודאי שפטור, דלא השלים כוונתו, וכמו"כ אינו כתיבה תמה.

נמצא שלהציל את  הספר מידי כתיבה פסולה על ידי פסול או מי שלא כתב לשמה, לא מהני אות חלולה כלום. אלא מנהג זה נהגו רק עבור המכובדים החשובים להראות להם מקום וסדר נכון לכתוב, כי אינם מאומנים כ"כ יפה כמו סופר לכתבו כתיבה יפה.

גם אי אפשר להמלט ממה שהודה הדברי מלכיאל עצמו, דאם הפסול יעבור על הקו שעשה הסופר תחילה הוי העליון כתב, לפסול את התחתון. ובסוף התשובה לא סמך הדברי מלכיאל על דבר אות החלולה, אלא הצריך למחוק את האות שמילא הפסול ולכתבה מחדש, או לכל הפחות להעביר עליו קולמוס. (ולענ"ד העצה האחרונה לא תועיל כלל, כי כתב הראשון הוא פסול גמור).

סוף דבר אין להתיר לפסולים למלאות בדיו, את האות החלולה.

מטלית בתפלין ומזוזה

אני מסתפק האם מותר להדביק מטלית בתפלין ומזוזה כשם שעושין בס"ת?

הנה פשוט אצלי שלהדביק מטלית אחר שהתחיל לכתוב פרשה בתפלין או התחיל לכתוב את המזוזה, כלומר לאחר שהחל הכתיבה מצא [או עשה] חור והדביק טלאי עליו ורוצה לכתוב עליה כסדרן של התפלין או מזוזה וכדין כתיבה על טלאי הנהוג בס"ת כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רפ, פשיטא דאינו כשר [ובפשטות פסול] כמבואר בדין מזוזה (יו"ד סי' רפח סע' ד) שאינה נכתבת על ב' עורות ואפילו הדביקן. והוא הדין לפרשה אחת בתפלין שאינה נכתבת על ב' קלפים מודבקין.

אך ספקתי היא, כאשר הסופר ראה חור לפני הכתיבה והדביק עליה מטלית יפה, וכעת בא לכתוב מתחילה כל הפרשה או המזוזה על קלף זה, האם הדבר כשר.

האם הדבקת מטלית היא הלכה למשה מסיני שהתירו בס"ת, ולא שמענו הלכה זו והיתר זה בתפלין ומזוזה, או שאין בין תפלין ומזוזות לספרים כו' (מגילה יא).

או שמא כל שהדביק העורות יפה לפני תחילת הכתיבה הרי עורות מדובקין יחד הוי עור אחד ממש כמו שפסק רבינו בשו"ע או"ח סי' לב סעיף נח, ואם כן אין זה מזוזה או פרשה הנכתבת על ב' עורות אלא על עור אחד.

עלי לעיין בדבר, ובעזרת השם מה שיעלה במצודתי אפרוס בפניכם כאן בשבוע הבא עלינו לטובה ולברכה.

שבת שלום

מטלית בספר תורה מבפנים

כתוב ביריעות שלמה (פרק ט סעיף יט) שאין להדביק מטלית בס"ת אלא מבחוץ ולא מבפנים.

ואני ראיתי סופרים המדביקים טלאי יפה יפה מבפנים, וכותבים עליו. והצדק עמם, כי אע"פ שבחז"ל נאמר שטולין טלאי מבחוץ, היינו בספרי תורה שלהם שהיו מגויל שהוא עבה והטלאי מקלף שהוא דק וניכר בגויל כעין חלון וגנאי גדול לס"ת אם יש טלאי מפנים ממין אחר, ואפשר שפסול כמו דין מקצתו על הקלף ומקצתו על הגויל, ולכן אין טולין לעולם בס"ת שלהם אלא מבחוץ, והוא היתר מיוחד מהלכה למשה מסיני כמבואר בב"י יו"ד סי' רפ.

אך ספרי תורה שלנו שנכתבים על קלף שהוא דק, להדביק טלאי מקלף עליו, היינו קלף ע"ג קלף, אינו גנאי ואינו ניכר, וגם אינו ב' מינים, וכשר הדבר. 

היכר ציר בדלת ממ"ד - הוספה

היות שרבים מידידי התקשו במה שכתבתי לענין דלת בחדר זה, אשתדל לפרש הדבר יותר.

זה נוסח הפרסום הראשון:

נשאלתי בחדר ממ"ד שיש לה דלת בטחון הנפתח החוצה לתוך אויר הדירה, ואע"פ שהחדר מיועד ובנוי למטרות בטחון, מ"מ בני הבית משתמשים בחדר זה לצרכי דירה באופן שחייב במזוזה כחדר דיור. היכן יש לקבוע את המזוזה לפי מנהג חב"ד דאזלינן בתר היכר ציר, כי כאן נפתחת הדלת החוצה מהחדר לחלל הבית?

השבתי שיש לקבוע את המזוזה לכיוון החדר ולא לכיוון חלל הבית, ולדעתי במקרה כזה לא שייך לומר הלך אחר היכר ציר.

כי הטעם בהיכר ציר הוא, שההיכר ציר מורה לאיזה חדר הדלת שייכת, ולאן שהדלת שייכת שם הוא עיקר החיוב במצוה וגם כיוון הכניסה, משא"כ בדלת זה שלא נעשה למטרות דיור כלל אלא למטרות בטחון, ואדרבה למטרות בטחון הוא נפתח החוצה במקרה של הדף שלא יפגע במי ששוהה בחדר, א"כ דלת זה לא רק שאינו חלק מהדיור, אלא נבנה באופן ההפוך לצרכי הדיור וכניסה, על כן לא שייך לילך אחר היכר ציר. ומכיון שפשוט שהכניסה לחדר הוא מבחוץ, יש לקבוע על ימין הכניסה לתוך החדר.

הוספה:
אין כוונתי שבמקרה זה יש ב' אפשרויות, או לקבוע בחדר מצד שמאל בגלל היכר ציר, או מצד ימין משום שסיבה אחרת גוברת על היכר ציר!!
אלא שבמקרה זה לענ"ד אין מציאות הלכתית של היכר ציר כלל, כי אין דלת של חיוב. וממילא מקום תליית הדלת אינו אומר לנו שום דבר בנוגע לדרך הכניסה.
היכר ציר אינו סיבה לחיוב במזוזה, אלא היכר וסימן לכניסה. והיכר ציר תלוי בדלת [לפי דעת הרמב"ם], ולכן מנהגינו שכאשר אין דלת בפתח, קובעים המזוזה ע"פ כיוון הכניסה [בהעדר היכר ציר].
פתח החייב במזוזה הוא רק כאשר יש לו ב' מזוזות ודלת [לדעת הרמב"ם, נוסף לתנאים אחרים שאינם שייכים לכאן], אבל פתח שאין לו מזוזות השער או שאין לו דלת פטור. בגמרא ובהלכה נתחדש שלא רק פתח שאין לו מזוזות השער פטור, אלא אפילו יש לו מזוזות השער אלא שלא נעשו למטרות של חיוב (כגון שלא נעשו לשם צורת פתח, או לצורך דיור) אינם מזוזות שער החייבות במזוזה.
פשוט אצלי שכמו כן דלת שלא נעשה לשם דיור, אלא נעשה למטרת פטור [מקלט פטור ממזוזה, משום שאינו דירת קבע וגרוע אפילו מדירת עראי. ואכ"מ] הרי אינו דלת של חיוב.
ולכן דלת זה שלא נעשה למטרות דיור אלא הפוך ממטרות דיור, ולא שונה כלל ממתכונתו [ואין רשאים ע"פ החוק לשנותו] הרי זה דלת של פטור [של מקלט] ולא של דירה. ואע"פ שהאנשים החליטו להשתמש בחדר לצרכי דירה, ומעתה נתחייב החדר במזוזה, אבל הדלת לא נשתנה ממתכונתו. ונמצא מבחינת ההלכה יש כאן חדר עם פתח החייב במזוזה ללא דלת, ואם אין דלת אין היכר ציר.

דרך אגב: בממ"ד עם דלת זה אין לברך על קביעת המזוזה שם, כי כנ"ל על פי ההלכה אין זו דלת, ומנהג העולם שלא לברך על פתח שאין בה דלת.

רי"ש שנפל בתוכה עט סופר, ויצר רשימה דקה של דיו באות

שאלה מעניינת בענין דומה על אות ר' שנפל בשגגת הסופר העט שהסופר היה מתקן ועשה קו דק מבפנים כזה, והיה בזה חשש של שינוי צורה לסמך.

השאלה הזאת נשאלה במשמרת סת"ם באמריקה להרב דוד ליב גרינפעלד - ואחרי עיון של כמה ימים נטו להכשיר.

והנני מציג לכם את תשובתו:

ע"ד שאלת פליטת קו דק שנוצר על אות רי"ש שנגרם ע"י נפילת עטו בשעת תיקון פרשיות תפילין, הריני נוטה דבנידון כזה לא חל הכלל ד"אין שיעור לעובי האות"

ואפשר להכשירו לאחר הבחנת תינוק.

הנימוקים:  א) קו דק זה אינו גרוע משאלת "געפלאסין" שהתיר הנוב"י  אם האות ניכרת מתוך הדיו הדיהה שמקיפו, ועי' בשו"ת אבנ"ז (סי' י"ב או"ק ה) דלדעתו הכשר הנוב"י תליא בהבחנת התינוק.

ב)  הכלל דאין שיעור לעובי האות, היינו בכללותו של כל חלקי האות, דאפשר לכותבו כuלו עב או כולו דק, אבל לא כשאבר האות מחציתו עב ומחציתו דק, דאז לא חזי לאצטרופי. זאת למדתי מדברי ה"בני יונה" להגאון רבי יונה לאנדסופר בעל מעיל צדקה, שהזהיר דהאותיות (המשונות שבתורה) כגון החי"תין הלפופות, צריכין לעשותן בדקות ע"י "חוד הקולמוס" כחוט השערה, שעי"כ לא ישתנה האות מצורתו. דבריו הובאו להלכה בקסת הסופר (סי' ט"ז בלשכה ס"ק ט"ז).

ולאור הנ"ל, ברור דאות רי"ש לפנינו, והקו הדק הזר אינו שייך לאות כלל, ובפשטות התינוק יכירנה ויקראנה רי"ש, וע"כ מותר לגוררה ואין בזה חשש ח"ת, וה' יאיר עינינו בתוה"ק ולא נכשל בדבר הלכה.

עכשיו דיברתי עם הרה"ג רבי אברהם צבי ואזנער שליט"א, והסכים עמי בזה.

גימ"ל שנתחברו רגליה בדיבוק ניכר

ראה במשנת הסופר (ביאור הסופר עמ' מד, ד"ה תהא נמוכה) דגימ"ל זו כשרה (הגם שתמונת החיבור שהוא נתן שם ציור 47 הדיבוק דק יותר. המעיין בדבריו יראה שגם דיבוק קצת יותר עבה כמו שאני מצייר כאן מכשיר) משום שניכרת היטב לעין שהיא גימ"ל, ולכן גרירת הדיבוק הזה אינו חק תוכות.

וכתב שם דלא אמרינן אין שיעור לעובי האות [כלומר, ויהא קו התחתון נחשב כמושב הנו"ן] דלא אמרינן כן אלא כאשר כל קוי האות הן דקין, אבל לא במקרה שלפנינו שניכר שהוא קו זר ולא גוף האות (ודלא כסברת המקדש מעט בענין זה).

מעתה נראה לי שורת הדין דכל שהלבנונית בחלל שבין ירכי הגימ"ל הוא הרוב הניכר וברור והקו הסותם הוא מיעוט ברור, יש להכשיר ע"י שאלת תינוק.

ציור לדוגמא:

ואין להקשות למה לא נאמר שזו נו"ן חלולה לסוברים שאות חלולה חשיבא אות, דיש לומר היות שניכרת שהיא גימ"ל, אפילו לסברת המקדש מעט דנחשב ע"י קו שלמטה הסותם כאילו נסתם כל החלל, ונעשית נו"ן, היינו רק לחומרא לפסול, אך לאידך אין להכשיר נו"ן זה משום שנדמית לגימ"ל.

וכמו"כ בטי"ת שנתחברו ראשיה מעט [שכתבתי ב"אותיות שקו חוסם את חללן"] אע"פ שחושש שבט הלוי ע"פ סברת המקדש מעט שנעשית סמ"ך, ברור שגם לסמ"ך היא פסולה (ודלא כנראה מהבנת הדע"ק בזה, שכתבתי שם).

צריך להדגיש שהכתב הנתון כאן הוא מוגדל הרבה מהמציאות, החכם יעשה התאמה בעיני שכלו לפי השיעור.

טעות באות, גרר קצתה והשלים בכתיבה

הרב לייבל (שאלה בביטול צורת אות לפי אדמו"ר הזקן) שאל:

מה פשר חומרת אדמו"ר הזקן (סי' לב סוף סעיף כז) "ולפי זה גם ברי"ש שטעה ועשה לה תג כעין דלי"ת יש להקל בגרירת התג עם הגג בלבד או עם הירך בלבד כדי לעשות מעשה בגוף האות והשאר אין צריך לגרור כיון שנעשה בהכשר מתחילה ואעפ"כ המחמיר לגרור את כולה תבא עליו ברכה".

האם זה מצד סברת הרד"ך (המובא בב"י, שכל מקום שיש טעות באות חייב למחקה כולה, דכל מה שנשאר מן האות שהיה בפסול חשוב חק תוכות. והב"י דחה דבריו וכתב דכל הרבנים חולקים על סברתו).

והאם יש חילוק בין מקרים שונים של פיסול?

אשתדל לבאר את הנראה לענ"ד בדעת רבינו (קרוב לסברתו של ר' לייבל בתגובה שכתב למאמרו הנ"ל).

הנה פשוט בדעת רבינו (סעיף כה-כז) דאות שנעשה רק חלקו בפיסול, לדוגמא נדבקה יו"ד העליונה של האל"ף לגוף האל"ף, אין צריך למחוק מהאות אלא אותן חלקים שנעשו בפיסול, אבל החלקים שנכתבו בכשרות לפני שאירע הפיסול היות שנכתבו בכשרות, אין צריך למחקן. זה דעת השו"ע, דלא כסברת הרד"ך הסובר שחייב למחוק כל האות, והוא סברא יחידאה בין הפוסקים.

ולכן כתב רבינו (סעיף כה) אבל רי"ש שכתבה כמין דלי"ת יש להחמיר ולומר שלא די כשיגרור הירך לבד או הגג לבד וכו' כי היות שנעשה כל הרי"ש בפיסול בין הגג עם התג של הדלי"ת וכל שכן הירך שנכתב אחריו כולו נעשה בפיסול.

ממשיך רבינו ואומר "ואע"פ שיש לומר שאף כשיגרר אחד מהם כיון שבמה שנשאר אין בו צורת אות כלל א"כ כשחוזר וכותב הרי זה ככותב האות מתחלתה אעפ"כ אין להקל לשייר מאומה מן האות כיון שכולה נעשה בפיסול .."

סברת רבינו, דהעיקר להלכה כל שמסיים האות בכתיבה, אע"פ שחציו הראשון נעשה בחקיקה כשר [וכן מבואר במגן אברהם ס"ק כג, עיין שם], אלא שאעפ"כ אין להקל משום שהב"י הניח הדבר בספק, ואין להקל נגד פסק השו"ע להחמיר ברי"ש שעשאה כעין דלי"ת.

נמצא פשוט בדעת הרב בית יוסף ושו"ע אדמו"ר הזקן שזה חומרא מספק, ולא דין ברור. דבר זה מבואר בב"י למעיין.

ועל פי זה כתב רבינו בסע' כז: ומ"מ אם כתב מתחילה רי"ש ואחר כך טעה ועשה לה תג כעין דלי"ת ... ולפי זה גם ברי"ש שטעה ועשה לה תג כעין דלי"ת יש להקל בגרירת התג עם הגג בלבד או עם הירך בלבד כדי לעשות מעשה בגוף האות והשאר אין צריך לגרור כיון שנעשה בהכשר מתחילה" שמכיון שנכתב תחילה בכשרות אין צורך למחוק האות, אלא די בביטול צורתה, וכיון שמסיימה במעשה כתיבה הרי זה כשר. כי אין חק תוכות אלא בסיום האות בחקיקה, אבל כל שמסיימה בכתיבה די.

"ואעפ"כ המחמיר לגרור את כולה תבא עליו ברכה" כלומר גם באירע פסול אחר הכתיבה, ואין כאן כתיבה בפיסול, טוב להחמיר לגרור האות כולה.

האם דעת רבינו שבכל מקרה של פיסול שאירע באות אחר הכתיבה, ראוי להחמיר לגרור כולה?

לא!

שהרי רבינו לא כתב דבר זה על מ"ם שחרטומה נדבק, שאע"פ שדי מן הדין בגרירת מה שנעשה בפיסול, אעפ"כ המחמיר לגרור את כולה תבא עליו ברכה. שמע מינה שרק ברי"ש שעשאה כעין דלי"ת יש טעם להחמיר. כי טבע הרי"ש להיעשות בכתיבה אחת כמו שכתב רבינו, אבל אותיות שנעשו בכמה כתיבות כמו האל"ף שנעשה בג' כתיבות והמ"ם שנעשה בב' או יותר, אין אפילו ענין להחמיר.

ואפשר שרבינו רואה טעם להחמיר ברי"ש שטעה בה אחר שנכתבה בכשרות, גם כן לגרור כולה, משום שלא לחלק בין נכתבה בפיסול לבין נפסלה אחר כך, לכן טוב תמיד לגרור כולה. משא"כ האותיות שמעולם לא נעשות כולן בפיסול, אין מקום לטעות. ומכיון שסגי רק למחוק מהפיסול ומטה, א"כ בנכתבו מתחילה בכשרות ואירע בהם פיסול אחר כך בודאי סגי רק למחוק מקצתן לבטל צורתן ולסיימה בכתיבה.

והטעם שלא לחלק דרבינו סובר עיקר שגם מה שנכתבה בפיסול, מעיקר הדין הרי די בביטול צורתה וסיומה בכתיבה כנ"ל אפילו ברי"ש שכתבה ממש דלי"ת היה די מהדין למחוק הרגל לבד או הגג לבד ולתקנה דכל שמסיים בכתיבה הרי זה כתיבת האות ולא חק תוכות. אם כן אין באמת חילוק מן הדין בין נכתבה בפיסול לפיסול שאירע אחר כך, דכל שמסיים בחקיקה הוי פסול, וכל שמסיים בכתיבה הרי זה כשר.

אלא מכיון שבשו"ע כתב שצריך להחמיר, כתב רבינו גם כן שצריך להחמיר. אבל היות שאין טעם ראוי לחלק בין פיסול בכתיבה לפיסול אח"כ, לכן ראוי שלא לחלק ביניהם ותמיד להחמיר ברי"ש שטעה בכתיבתה או שאחר שנכתבה בכשרות טעה והוסיף בה תג, בכל מקרה יש למחקה כליל [מחומרא, ולא מעיקר הדין].

וכן שלשה אותיות הדומות לרי"ש יש לכללן בחומרא זו: וי"ו, יו"ד, כ"ף פשוטה, כי כולן הרגילות לכתבן  בכתיבה אחת לבד.

אמנם רבינו מדבר בכל הסעיפים הללו בטעות בכתיבת הסופר או בשעת כתיבת האות מראשיתה או שטעה אחר שנכתבה בכשרות וטעה בתיקונה, אבל מה הדין בנטף טיפת דיו על הרי"ש והפכה לדלי"ת, האם סגי לבטל צורת האות [כעיקר הדין] או גם כאן ראוי להחמיר למחקה כליל.

מסברא נראה שאין חילוק ובכל מקום שאנו באים לבעיה של מחיקת חלק מהאות ולענין שאלת חק תוכות, סובר רבינו המחמיר לגרור כל הרי"ש תבא עליו ברכה.

זה הנראה לעניות דעתי בדעת רבינו הגדול. והנני מודה לר' לייבל שעוררני לעיין בענין הזה שוב. יישר כח.