ראיתי קצת מגיהים שכאשר הוחלט אצלם שהתפלין או המזוזה פסולים, חותכים
במספרים חתך בקלף. וברוב פעמים החתך הולך בתוך המילים עצמם.
אני חושב שזו התנהגות אסורה, אבל אפתח בלימוד זכות.
ברור שנתכוונו להציל ממכשול, כי שמא יכשל אדם במזוזה לא כשרה, או
שיקבענה חזרה עם הפיסול, או שמא איניש דלא מעלי יתקן הפסול שלא כדין, או אם זה
חוזר לסוחר שמא ימכרנו לאחרים וכו'. וכבר היו דברים מעולם. וזהו לימוד זכות חשוב
וראוי.
אבל אעפ"כ יש כאן איסור בדבר. ראשית, מגיה שברור לו שהדבר פסול
אינו צריך לחשוש [מן הדין] למה שאחר יעשה ח"ו באיסור, ולעומת זה הרבה שאלות
שמגיה או רב זה מחמיר לפסול, רבנים אחרים מכשירים, הרי היה יכול בעל המזוזה לשאול אצל
מגיה/רב אחר ויכשיר לו הדבר, ולכל הפחות הכשר בדיעבד. נמצא זה החותך משחית רכוש
ועובר על איסור תורה של איבוד כתבי הקודש ואיבוד או גניזת שמות קודש על חינם, שהרי
גם מזוזה כשרה בדיעבד היא מצוה וקדושה.
אבל גם אם המזוזה או הפרשה פסולה פיסול גמור מן הדין, שאי אפשר לשום
רב להכשיר הדבר, אין רשות לחתוך הקלף משתי סיבות.
סיבה א' אסור לאבד כתבי הקודש וגם אם הם כבר פסולים, אין רשות להשחיתם
השחתה נוספת, אלא דינם להגנז לבד, ולא שום איבוד אחר [וכאן נכנס הלימוד זכות
הנ"ל, שחשבו שכיון שמצילים אחרים מאיסור, פעולה זו יותר חשובה וגוברת על
איסור איבוד כתבי קודש, אבל לא כן הדבר]. וזה החותך מלה או אות מהמזוזה שאינה כשרה,
הרי הוא מאבד כתבי הקודש על חנם - דבר האסור.
ואפילו לחתוך רק בגליון עצמו דרך השחתה וביזוי נראה שיש איסור הנ"ל של איבוד וביזוי כתבי הקדש. שהרי ידוע שיש קדושה בגליונות סת"ם, א"כ חל
עליהם איסור ביזוי והשחתה.
סיבה ב' יש כאן גזל [אם לא נתנו בעל המזוזה או התפלין רשות על כך
מראש, וכבר נתבאר שאין להם היתר הלכתי להרשות דבר זה] אין רשות לאדם להשחית
רכוש אחרים, גם אם כוונתו לטובתו. ואע"פ שמזוזה זו הולכת לגניזה, אין רשות
להשחית רכוש של אחר.
מטעם הנ"ל נראה שגם אסור לסמן עליהם בסימון שאינו נמחק, כגון
בדיו של עט או סמן שאינו נמחק, או לכתוב עליהם 'פסול'.
(אמנם אם נתן בעל המזוזה רשות אפשר שמותר לכתוב בדיו או סמן שאינו נמחק על צד השני של הקלף את המלה 'פסול'. אבל רק בפסול ברור ומסוכם לכל, ולא בפסול או חומרא שאינה מוסכמת).
הוספה:
רב דוד ברסמן העיר לי, שבמשנת הסופר (ילקוט הסופר בדף לב) כתב: נוהגים המדקדקים שכל מזוזה או פרשה הפסולה, חותכין בה כדי שלא יבאו הרמאים ליטלם ולמכרם, .. ויזהר לא לחתוך בתוך האותיות, רק בין השיטין באופן שכל רואיהם יכירום שהם פסולים. ע"כ.
לא עיינתי במקור הדברים שציין לס' הזכרונות. אבל פשוט שמדבר על בעל המזוזה או הפרשה, ולא מגיה שאינו בעל הפרשה, שאין לו רשות לחתוך קלף של אחר, או מכיון שהסכימו כל בני העיר לסמוך על המגיה הזה ונתנו לו רשות לעשות כל מה שצריך במזוזה או בפרשה הרי זה כנתנו לו רשות מראש גם לחתוך [כפי המנהג] אם ימצא פסול.
ומדבריו למדנו שסובר שמותר לחתוך בגליון ובין השיטין, אבל לא בכתב.
(אמנם אם נתן בעל המזוזה רשות אפשר שמותר לכתוב בדיו או סמן שאינו נמחק על צד השני של הקלף את המלה 'פסול'. אבל רק בפסול ברור ומסוכם לכל, ולא בפסול או חומרא שאינה מוסכמת).
הוספה:
רב דוד ברסמן העיר לי, שבמשנת הסופר (ילקוט הסופר בדף לב) כתב: נוהגים המדקדקים שכל מזוזה או פרשה הפסולה, חותכין בה כדי שלא יבאו הרמאים ליטלם ולמכרם, .. ויזהר לא לחתוך בתוך האותיות, רק בין השיטין באופן שכל רואיהם יכירום שהם פסולים. ע"כ.
לא עיינתי במקור הדברים שציין לס' הזכרונות. אבל פשוט שמדבר על בעל המזוזה או הפרשה, ולא מגיה שאינו בעל הפרשה, שאין לו רשות לחתוך קלף של אחר, או מכיון שהסכימו כל בני העיר לסמוך על המגיה הזה ונתנו לו רשות לעשות כל מה שצריך במזוזה או בפרשה הרי זה כנתנו לו רשות מראש גם לחתוך [כפי המנהג] אם ימצא פסול.
ומדבריו למדנו שסובר שמותר לחתוך בגליון ובין השיטין, אבל לא בכתב.
I remember seeing a teshuva (don't remember where) printed in Shavet Halevi (written to Dovid Greenfeld) that one should make a cut on a posul mezuzah .See also Mishnas HaSofer p. 32 in the yalkot sofer where he writes one should only cut between the lines.
השבמחקתודה רבה רבי דוד.
השבמחק