מזוזה מפוקפקת, דיהוי דיו

מזוזה זו מפוקפקת ביותר - ואני מגדירה כ"ספק פסול".

השיני"ן - יותר ממה שציינתי - קו ימין שלהן הדיו חלוש ביותר יש חשש נפסקים.

הצד"י - ראש שמאל משוך מדי, נוהגים להכשיר [בדיעבד].

החי"ת - קו החטוטרת דהויה. אמנם אי אפשר לקבוע בודאות ע"פ תמונת הסקן, ודבר כזה צריך לראות במציאות בפועל [הגדלה למטה].

יש כאן חשש לא רק של דיהוי קו האות, אלא לשינוי החי"ת לשתי אותיות [שתי ווי"ן]. וכבר מילתא אמורה: כל הסופרים שעושין מלכתחילה החי"ת משתי ווי"ן - חשודים. ודי למבין!!

הדלי"ת - צרה, שאלת תינוק אם אינה זיי"ן.

"בניכם" ושאר הביתי"ן המצויינות - שאלה על צורת הבי"ת, כי אינן מרובעות היטב בצד ימין למטה.

המ"ם סתומה של "בניכם" אפשר צריך שאלת תינוק אם אינה סמ"ך [צריך לראות יותר טוב].

*****

מקרה נוסף של דיהוי דיו [אי אפשר לקבוע ע"פ תמונה, אלא בראיה במציאות] אם נראה לעינים שצורת הבי"ת נראית כה"א היא פסולה, והדיו הדהוי כאילו חסר. ואם הדיו נראה לעינים כרצף אחת היא בי"ת.

ראה גם פורום לנושאי סת"ם: מ"ם סתומה שהדיו דהה/התפורר

פסול נקרע האות

בשו"ע יו"ד סי' רפ מבואר שלא מהני תפירה או דיבוק קרע בס"ת, אם נקרע שום אות. וכתב הבית יוסף בשם הרא"ש דאם נקרע גוף האות אין לו תיקון בתפירה [ודבק]. ולא ביאר הרא"ש מה הפסול.

ואח"כ הביא בית יוסף מהרי"ק [סימן קכב] שמבאר הטעם דנחלק האות בקרע שהוא פסול, משום שאינו מוקף גויל, וק"ו מהא דפסל הירושלמי ניקב כל חלל האות שפסול משום דאינו מוק"ג בחלל, כ"ש שגוף האות עצמו אינו עומד על הגויל, ורק הדבק מעמידו, דאינו מוקף גויל.
ובאמת הוא ק"ו אלימתא, אלא דקשה על סברא זו שהרי מבואר בב"י או"ח סי' לב [וכן פסק בשו"ע] דפסול חסר היק"ג הוא רק בשעת הכתיבה, ולא אח"כ. [ונהי דלפי הירושלמי, אה"נ פסול היק"ג הוא גם לאחר הכתיבה, כפי שביאר בשו"ע רבינו שם סעיף יט, מ"מ קיי"ל בשו"ע כבבלי, ודלא כירושלמי]. וא"כ מנא לן לפסול לדידן מה שגוף האות נקרעה וחזר ותפרה או הדביקה במטלית של קלף. (ואפשר דמהרי"ק גופיה ס"ל דלא כסברת הב"י דחסר היקף גויל פוסל רק בשעת הכתיבה, אלא כסברת הירושלמי דבעינן היקף גויל גם אחר שעת הכתיבה).

ובלשכת הסופר [סי' יח ס"ק ג בשם הב"ח] כתב דס"ל למהרי"ק דאפילו נימא דאם אינו מוק"ג מבחוץ לאות פוסל רק בשעת הכתיבה כסברת הב"י, מ"מ אינו מוק"ג בגוף האות עצמה [כלומר קלף שתחת האות עצמה] חמור יותר וחסרונו פוסל לכו"ע [אף לב"י] אף לאחר הכתיבה.

ב.  וצ"ע למה לא כתב מהרי"ק דהפסול הוא ע"פ סברת מהר"ם [הביאו ב"י סימן לב] דכל אות צ"ל גוף אחד ולא מופסקת לשתים, והרי נעשית פסוקה לשתים מחמת הקרע.

וי"ל דבא מהרי"ק לבאר, דלכאורה אחרי שיתפור שפתי הקרע יחזור ויתדבק לאות אחת שאינה פסוקה לשתים [ותהא כשרה גם לסב' מהר"ם]. קמ"ל, דכיון שרק מחמת התפירה היא אחת ולא מחמת קלף שתחתיה, וכל שאינה אחת מחמת גוף הקלף חשיבא אינה מוק"ג.

ג.  ועוד יש לדייק קצת ממהרי"ק, למה לא ביאר דפסול משום תעשה ולא מן העשוי [כסברת קצת אחרונים דאיכא פסול תולמ"ה בסת"ם].

ויש לומר דאי נחשיב התפירה ודיבוק האות להיות אחת, ויוכשר במעשה זה המתקנו, אם כן אינו פסול משום תעשה ולא מן העשוי, דשפיר הוי מעשה המתקן, ולא נעשה האות מאליה [כפי שביארו הרבה אחרונים]. מ"מ הרי תיקון זה של תפירה נחשב עשיית האות, וכשעת הכתיבה של האות, ובעת שמתקנה הרי אינה מוקפת גויל. ובזה ניחא שאין סתירה בין מהרי"ק לב"י, וכ"כ בגדולי הקדש (סי' רפ ס"ק ג).

ד.  ובדעת קדושים וגדולי הקדש (שם, ובסי' רעד ס"ק טז) כתבו דעיקר הפסול באות שנקרעה שלא מהני תפירתה, להחזירה לכשרותה, משום דתיקון זה לאות הבא מאליה, הוי כחק תוכות. שהרי האות נִתַּקְנָה ונעשית מאליה [ולא ע"י כתיבה], והוי סוג ח"ת.

ולפי סברא זו אפשר דגם אותיות ה"א וקו"ף שהקרע חוצה את חללן [ומחלקן לשני חלקים נפרדים] אע"פ שלא פגע הקרע בגוף הדיו כלל, מ"מ הרי נפסלו, ואין התפירה ודיבוק מכשירן, משום ח"ת כנ"ל.

ה.  ולענ"ד נראה לבאר פסול זה של קרע האות, שאינו ניתקן ע"י דיבוק ותפירה, ע"פ סברת מהר"ם דאות מופסקת פסולה. וטעמו של מהר"ם משום שאות פסוקה אינו כתב תם, כדרך המבואר בשוע"ר סימן לב סעיף ה דהכתב [האות] צ"ל כתב תם, ולא דמי לפסול היקף גויל משום כתיבה תמה שאינו אלא בעת הכתיבה, אבל הכתב עצמו כלומר האות צ"ל תם תמיד (גם אחר שעת הכתיבה), ונפסק האות לשתים אינו כתב תם. (סברא כעין זו נזכרת בגדולי הקדש סי' רע"ד ס"ק טז, ונראה דלא ס"ל כן, דפסולי תמה ניתנו לתיקון, ולמה לא מועיל לדבקה, על כן החליט שהפסול משום ח"ת).

אלא דעדיין צריך ביאור למה לא מהני תיקון האות בתפירה ודיבוק, כמו שמהני תיקון בכתיבה [לפסולי כתיבה תמה כקושית הגד"ה], ועל דרך שמהני תפירת קרע בגליון ועמוד ס"ת.

ונראה ע"פ מה שמבואר בשו"ע או"ח סי' לג דקשר של תפלין שנקרע נפסל ואינו כשר לתפרו כדי להחזירו לכשרותו, דבעינן קשר תם, וקשר המוחזק ע"י קשירת הרצועה אינו קשר תם. כמו כן אות המחוברת ע"י תפירה או דיבוק אינו כתב [אות] תם, ולכן פסול.

(ודלא כהבנת גד"ה הנ"ל, שכל פסולי תמה ניתנו לתיקון. כי יש חילוק בין כתב תם וכתיבה תמה, הכתיבה היא פעולה והפסול הוא רק בעת הכתיבה, כגון פסול היקף גויל שהוא רק בעת הכתיבה. אבל פסולי צורת האות ונפסקים משום שהכתב אינו תם, הן פסולים בחפצא של האות לעולם).

ו.  ונפקא מינה מה שכתב בגד"ה (שם, בשם הדע"ק) דהא דאסור לתפור או לדבק קרע באות שנפסלה כאשר שפתי הקרע רחוקים קצת ונפסלה לגמרי צורת האות, אך אם החתך דק ושפתי הקרע עומדים זה ליד זה שלא נפסדה צורת האות למראית העין, מותר לתקנה, עיי"ש שדימה זה לנקב שהדיו עובר עליו.

ולע"ד העיקר שכל שנחלקה האות לשתים אפילו בפיסוק דק שבדקים מחמת קרע הקלף, אינה אות תמה, ולא מהני לתקנה כנ"ל (וגם המקדש מעט סי' רע"ד ס"ק ל"א נראה שחושש לה ואינו מסכים להקל כדע"ק בזה. וכן עיקר, ודלא כמשנת הסופר סי יח ס"ק יב).

ז.  ונראה דה"א וקו"ף שהקרע עובר בחללן ומפרידן לשתי גופים אע"פ שאינו נוגע לדיו כלל, מ"מ האותיות הללו אינן תמות, ולא מהני תפירה ודיבוק הקלף להכשירן.

שאלות אחרונות

 הכ"ף פשוטה צרה מאוד - צריך שאלת תינוק אם אינה נו"ן פשוטה, ותיקון [להאריך מעט גגה].

החי"ת משונה קצת, אך כשרה.

שתי זייני"ם שהתגין סמוכות ביותר הגם שאינן נוגעות [רבו המכשירים, ולענ"ד שאלה חמורה אם לא נעשית צורת חי"ת. והדברים עתיקים וכבר נתבארו בפורום זה].

חי"ת משונה קצת

רגל ימין של החי"ת מעוקם [כפוף] לאחור קצת מעין נו"ן הפוכה. כשרה, דלא נשתנתה צורתה כל כך.

קרע במזוזה בעומק ב' שיטין בכתב

מה הדין בנקרע קלף המזוזה והקרע נכנס מלמטה לתוך שתי שורות של הכתב, כלומר עובר בריוח שאחר "על הארץ" ונכנס לתוך שתי שורות שבכתב?

יש לדון כאן בשתי שאלות מעניינות:

א.  האם שיטת "על הארץ" הריוח שאחריה - נידון כשיטת כתב, או לא.

ב.  מה דין מזוזה שקרע הולך בתוך הכתב ב' או ג' שיטין.

הנה פשוט שאנו דנים שלא נקרעה ולא נפסלה שום אות מהמזוזה, דבזה פשוט דנפסל כמבואר ביו"ד סי' רפ, אלא הקרע הולך בין התיבות ואותיות ולא פסל אותם [אע"פ ששפתי הקרע נוגעין באותיות עצמן, חסרון היקף גויל אחר הכתיבה אינו פוסל כמבואר בשו"ע או"ח סי' לב].

א. מסברא נראה שהריוח שאחר על הארץ אינו מכלל המזוזה, שהרי אין לו דין ריוח פרשה [פתוחה] שנצטרך שישאר קלף חלק אחר על הארץ, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רפח שאם סיים על הארץ בסוף השיטה גם כשרה. ולכן נראה דאם נחסר כל הקלף שאחר על הארץ לא נפסלה, וממילא קרע שם אינו יותר מקרע בתוך הגליון שאינו נחשב מכלל השיטין כמבואר ביו"ד סי' רפ.

ב. הנה קרע בס"ת מבואר בשו"ע יו"ד סי' רפ, דאם הולך בתוך ב' או ג' שיטין לא נפסלה הס"ת, ומותר לתפרה או להדביקה במטלית מאחרי הקלף לחזק שפתי הקרע שלא יקרע יותר ולא יראה. וכתב בפתחי תשובה [שם, בשם חמודי דניאל] דהוא הדין בתפלין ומזוזה. כלומר שקרע ההולך תוך ב' או ג' שיטין מותר לתפרה או להדביקה כנ"ל. וממילא פשוט שמותר להדביק מטלית של קלף אחר המזוזה לחזקה שלא יקרע יותר ולא יראה הקרע.

אמנם אם לא תפרה ולא הדביקה אלא הניחה [קרועה ב' שיטין] כמו שהיא, מה דין המזוזה.
הנה בס"ת נחלקו הט"ז וש"ך שם, האם מותר לקרוא בה לפני שתפרו או הדביקו את הקרע שהולך בתוך שיטות הכתב. אמנם יש לומר דהיינו דוקא בס"ת העומד לקריאה, וגנאי גדול ובזיון לס"ת [ונראה בבית יוסף (יו"ד שם) שדין פיסול ס"ת בקרע ההולך בכמה שיטין כו' אינו אלא מד"ס, ולא דין תורה] אבל מזוזה דאינה עומדת לקריאה ואינו גנאי גדול, יש לומר דכשרה [אף לדעת הש"ך שם] אף בלא הדביק ולא תפר הקרע.

ומצאתי בספר מאיר עיני סופרים (ריש סי' יט) שכ' דכשם שאסור לקרוא בס"ת בקרע ההולך ב' שיטין בכתב, כמו כן אסור להניח תפלין ומזוזה בנקרעו ב' שיטין בכתב. ולעניות דעתי נראה יותר מה שכתבתי לעיל.

נו"ן שאלת תינוק

שאלת תינוק, האם זו נו"ן או בי"ת.

אלפי"ן משונות קצת

האלפי"ן כשרות.

החליפו שיטתם?!

בדיני צורת האות ראיתי דבר פלא, האומר דרשני. [ויש לזה קשר לענין "כתיבה תמה בפרטי צורת האות" שכתבתי לעיל].

א)  דעת שו"ע רבינו שהחילוק העיקרי [המעכב לדינא] בין האות בי"ת לכ"ף, הוא בפינה התחתונה, שבבי"ת היא זוית ועקב ואילו בכ"ף היא עגולה. באות בי"ת הדבר ברור בשו"ע שלו. ואמנם באות כ"ף הדבר לא ברור כל כך, שהרי כתב שאם יש בכ"ף זוית למעלה כשרה אם יש לה עיגול למטה, אבל אם יש בה זויות למעלה ולמטה פסולה משום שדומה לבי"ת. ולא ביאר בבירור, מה דין כ"ף עם זוית למטה ועגולה למעלה. וכבר העירו על כך רבים.

ויש מבארים [מאיר עיני סופרים (עיטור סופרים לאות ב), משנת אברהם, שו"ת נפש חיה (סי' פ)] דלצדדין קאמר, בעגולה למטה אע"פ שיש בה זוית למעלה ודאי כשרה, כי ריבוע שלמעלה אינו מעכב בכ"ף כפופה. ואם יש בה זויות למעלה ולמטה ודאי פסולה. אבל אם יש בה זוית למטה ועגולה למעלה, אין פסק ברור בדבר, וממילא יש מקום להכשיר – או הכשר סתם משום שנראה יותר ככ"ף, או על פי שאלת תינוק. (ואמנם יש ביאור אחר בדעת רבינו, ולא באתי במאמר כאן להכריע בהלכה זו, אלא לדקדק בסגנון רבינו בלבד).

מכל מקום חזינן בדעת רבינו דהעיגול שלמטה בכ"ף, יותר קובע משלמעלה. דעיגול של מטה תמיד מכשירה את הכ"ף כפופה, משא"כ עיגול שלמעלה אינו בהכרח מציל את הכ"ף [אם תדמה יותר מדי לבי"ת ותינוק יטעה בה. ולא נוכל לפרש בלשון רבינו שבכל זוית אחת לבדה, דינה שוה, כלומר שאלת תינוק, ואין חילוק בין זוית שלמעלה או שלמטה, דא"כ אין פתרון לסגנון הדברים בשוע"ר כמובן. אלא על כרחך שהזוית התחתון יותר מפריע בכ"ף מהעליון].

ב)  אמנם לענין צורת אות מ"ם סתומה, מבואר בדברי רבינו [באות מ' פתוחה] דהחילוק שבין מ"ם סתומה לסמ"ך, אינו בזויות שלה. שהרי כתב דרק לכתחילה צ"ל זוית מצד ימין למטה במ"ם סתומה, ואף זו רק שמא תדמה לסמ"ך, משמע דאם עשאה בעיגול הזויות של צד ימין גם למעלה [שכך צ"ל אף לכתחלה] וגם למטה אינו בהכרח פסול, ולכל היותר שאלת תינוק. והטעם מובן, כי עיקר מראה גופו של המ"ם שהיא מרובעת היטב מוכיחה עליה, ואילו הפינות לבדן הן טפלות לעיקר גוף האות, ואינן קובעות כל כך כמו מראית עיקר הגוף.

ש"מ דהחילוק [העיקרי המבואר בשו"ע שלו] בין בית לכ"ף הוא בזוית הפינה לבדה, ואילו במ"ם וסמ"ך אין החילוק העיקרי בפינות האות [ומזה אני מוכרח לבאר שהעיקר צורתה הכללית כנ"ל, אע"פ שאין הדבר מפורש בדבריו].

ג)  והמעיין בשיטת המקדש מעט יראה שיטה הפוכה. באותיות בי"ת וכ"ף מבואר בדבריו שאין צורה קבועה לבי"ת, אלא היא כשרה בב' צורות:

צורה א) אם היא מרובעת מצד ימין למעלה ולמטה בזויות בלי עקב. צורה ב) אם יש בה עקב למטה כשרה אע"פ שעגולה למעלה.

ובכ"ף כל שעגולה מאיזה צד בין מלמעלה בין מלמטה היא כשרה [כל עוד שתינוק לא יטעה בה כמבואר בדבריו שם. ושיטתו מבוארת יותר בגדולי הקדש (כלל טו אות כו) שלו].

ואילו במ"ם וסמ"ך משמע מדבריו, דעיקר החילוק הוא שבמ"ם שתי הפינות התחתונות מרובעות בזויות דוקא, ובסמ"ך הפוך שפינותיה שלמטה מעוגלות. ועיקר החילוק ביניהם בפינות הללו.

ד)  נמצאו שתי שיטות הפוכות, לרבינו בצורות בי"ת וכ"ף הולכים אחר פינה מסוימת [התחתונה], ואילו מ"ם וסמ"ך אחר צורת הגוף.

ואילו למקדש מעט הפוך, בי"ת וכ"ף הולכים אחר ציור הכללי של הגוף, האם הן מרובעות או עגולות ואין מדקדקים היכן ניכר ריבוע או עיגול זה כל כך, כל עוד שעיקר צורת הבי"ת מרובעת ועיקר צורת הכ"ף עגולה, ואילו במ"ם וסמ"ך מדקדקים על זויות ופינות [תחתונות] דוקא.

ועוד דבר האומר דרשוני, למה לסברת כל אחד מהם [רבינו והמקדש מעט], בזוג אחת הולכים אחר הכלל [צורת כללות הגוף], ובזוג האחר הולכים אחר פרט [פינה] בצורה.

ה)  ונלע"ד פשר הדבר כך.

הסברא הפשוטה היא שבכל צורת אות, עיקר צורת הגוף [הכלל] הוא עיקר צורת האות, ולא איזה פרט מסוים, שהרי הפרט תמיד טפל אל הכלל. ולכן [גם לרבינו וגם למקדש מעט] יותר פשוט שבזוג אחת מהם [עכ"פ], אזלינן בתר המראה הכללי של גוף האות. אלא מסיבה מיוחדת הוכרח כל אחד מהם לבאר בזוג אחת מהם, שבנוסף למראה הכללי של האות המעכבת בפשיטות, יש גם פרט מסוים שאף הוא מעכב מדין כתיבה תמה [מד"ס, כנתבאר במאמר "כתיבה תמה בפרטי צורת האות"].

ונפקא מינה לדינא: לכו"ע פשוט שהפסד בצורה הכללית של האות ודאי פוסל, ולא מהני פרט נכון להצילה מהפסד צורתה הכללית.

דוגמא לדבר: בי"ת שבכללותה עגולה ככ"ף, לא מהני מה שיהא בה עקב ברור, כי נפסדה כללות צורתה. וכן מ"ם סתומה שבכללות גופה עגולה, לא מהני מה שיש בה זויות בכל פינותיה, כי כבר נפסדה עיקר צורתה.

ו)  הטעם שרבינו הוכרח לפרש שבאות בי"ת יש דקדוק פרטי [זוית ועקב שלמטה] המעכב בה, הוא לשון הרא"ש וטור [כפי שציין במראה מקום לאות ב] דפשוט מהרא"ש וטור דהחילוק בין בי"ת לכ"ף על פי דין הגמרא לא יכתוב ביתי"ן כפי"ן, הוא בתג שבבי"ת.

ועוד מוכרח רבינו ע"פ סברת מהר"י אסכנדרי ומהרי"ל ומגן אברהם שמעתיק בכ"ף פשוטה מרובעת דפסולה, שמע מינה שבכ"ף לא מהני כללות צורתה אלא בעי דוקא שתהא [גם] עגולה בפינה מסוימת, ואע"פ שרבינו נתקשה בתיווך דיעות הנ"ל מהכ"ף פשוטה עם הכפופה [כדמוכח במ"מ לאות כ"ף. ואמנם בשו"ת הצ"צ סי' יח [קיצור לאות ב] רמז סברא לחלק ביניהם, דהעיקר בשתי הכפי"ן הוא שתהיינה עגולות מאיזה צד, ובכפופה יכול העיגול להתקיים או למעלה או למטה כסברת המקדש מעט, אבל בפשוטה אין מקום לקיים עיגולה אלא למעלה], מ"מ מוכח מדקדוק הראשונים הנ"ל דלא סגי בכ"ף פשוטה מה שעיקר צורתה ברורה, אלא יש דקדוק בפינה שתהא דוקא עגולה, אע"פ שניכרת היטב מחמת צורת הגוף.

(והמקדש מעט באות כ"ף פשוטה לשיטתו דסובר עיקר שכ"ף מרובעת בזוית כשרה, ולא נפסל אלא בעקב בולט כעין עקב הדלי"ת, והפיסול הוא משום שינוי כללות צורת האות).

ז)  והמקדש מעט באותיות מ"ם וסמ"ך נמשך אחר שיטת הדרכי נועם [שהעתיק שם], דבכל אחת מהן פינה אחת זוית ופינה אחת עגולה פסולות, הן למ"ם והן לסמ"ך, כי צידה אחת אות זו [מ"ם] וצידה השני אות אחרת [סמ"ך]. ולא חשב הדרכ"נ [והמקדש מעט] לילך אחר כללות מראה האות.

שאלות תינוק

דלי"ת ארוכה - שאלת תינוק אם לא יקראנה כ"ף פשוטה.

מ"ם עגולה - שאלה של סמ"ך - שאלת תינוק.

יו"ד רחבה - שאלה של שינוי צורה או רי"ש קטנה - שאלת תינוק. התינוק קראה למ"ד !!

'כתיבה תמה' בפרטי צורת האות

לכבוד חג הגאולה י"ט כסלו

האם דין 'כתיבה תמה' בפרטי צורת האות הוא דין תורה

א)  דין "כתיבה תמה" בצורת האותיות הוא דין תורה, כן פשטות הפוסקים האחרונים. [ראה משנת סופרים בסופו דהיקף גויל משום כ"ת מדין תורה, וכן פשטות דעתו בנוגע לצורת האותיות כמו שכתב באות כ"ף. וראה שו"ע רבינו סי' לב סעיף י דילפינן כתיבה תמה בס"ת בגז"ש מתפלין ומזוזה, משמע שהוא גזרה שוה גמורה ודין תורה, ובסו"ס לו לענין תגין כתב שראוי להחמיר כסברת ר"ת דתגין מעכבין "להחמיר בשל תורה", ותגין חובתן משום כתיבה תמה כמבואר בדבריו סי' לב סעיף ה. וכן פירש בכוונת שוע"ר במשנת הסופר סי' ה' ס"ק קפח].

וכתב במשנת סופרים אות כ"ף "ואם עשה לה זוית מאחוריה למעלה או למטה פסולה [פמ"ג] ויש מקילין ביש לה זוית מלמעלה כיון שהיא עגולה למטה, וכיון שהוא מילתא דאורייתא צריך להחמיר כדעה הראשונה דפסולה". סברת המשנ"ס דכתיבה תמה בפרטי צורת האות הוא מדאורייתא, ולכן בספק שינוי צורת האות [כגון בכ"ף] יש להחמיר ולפסול משום ספיקא דאורייתא. [ועד"ז כתב הביאור הלכה באות ט' דצורת האות הוא מילתא דאורייתא, ולכן צריך להחמיר. משמע כוונתו, דספיקא דאורייתא לחומרא. וכ"כ סברא זו דצורת האות הוא ד"ת, בשו"ת ערוגת הבשם או"ח סי' ח]. משמעות דבריו דפרטי כתיבה תמה של צורת האות, כגון החילוק הפרטי בין בי"ת לכ"ף אם הוא זוית או עיגול שלמעלה או שלמטה, הוא דין תורה.

אמנם בשו"ת לבושי מרדכי (יו"ד ח"א סי' קפז) כתב, דהגם שכ"ת דין תורה מהלל"מ, מ"מ לא נודע איזה פרטים הן מן התורה שמעכבות, ומי יאמר דזוית כזו או אחרת הן שינוי צורתה מדין תורה, ולכן מהני שאל"ת בספקות שבאות שמא נדמו לאחרת.

נראה לי פירוש סברת הלבושי מרדכי, דאע"פ שעצם דין כ"ת הוא דאורייתא, אך פרטי צורת האותיות אינם מוכרחים להיות בעצמם מדאורייתא, אלא נמסר לחכמים [או למנהג] שיקבע חילוק מובהק בין האותיות, אבל מן התורה אין קביעה מוחלטת בפרטי צורת האות [למשל בכ"ף איזה עיגול מעכב בה].

ואפשר [בדוחק] לפרש דגם סברת המשנ"ס כן, לא שהפרט עצמו בצורת האות נאמר מן התורה, אלא אע"פ שפרטים מעין אלו הן ע"פ דעת חכמים, מ"מ תוקף הדבר כדין תורה, כי מקור הדין של כ"ת הוא דאורייתא, לכן גם הפרטים נחשבים לדין תורה.

ב)  ונראה שזה ב' הסברות בתרומת הדשן (סי' רל, רלו) בביאור טעם פיסול נפסקים [כגון יו"ד האל"ף שאינו מחובר לגוף האל"ף], א. משום שכל שינוי מאמיתת תמונתה מסיני הרי זה פסול (ועי' בשו"ת צמח צדק או"ח סי יח אות ה, משמע לפי סברא זו דכל פרט בצורת האותיות המבוארת בתלמוד, הוי קבלה ומסורה מסיני, ולכן מעכב). ב. משום חסרון כתיבה תמה, דפסוקה לא הוי תמה. אבל אין פסול מה שמשנה מהמבואר בתלמוד בצורת האות [וכסברא זו האחרונה פסק רבינו בשו"ע ר"ס לו, דגם צורה המבוארת אינו מעכב, כל עוד שלא שינה לגמרי בצורת האות].

לסברא הראשונה של תרומת הדשן יש פרטים באות שהן הלכה למשה מסיני מה"ת ומעכבות, כמשמעות סברת המשנ"ס. ולסברא השניה אין פרטים בצורת האות מהלכה למ"ס, אלא הפרטים הן תקנת חז"ל לבאר דין כתיבה תמה, וכפי שיתבאר. ונראה שרבינו פסק להלכה כסברא השניה כנ"ל.

ג)  וכן נראה עיקר דהפרטים בכל אות, מה נחשב "תמה" או לא [כגון עקב הבי"ת ועיגול הכ"ף, ושיפוע רגל הדלי"ת] נמסר לחכמים שיקבעום מהו 'תמה', אך אינם מן התורה עצמה [שנאמרו למשה מסיני, ועל כן יהיו לעיכובא]. מדין תורה הכתב צ"ל תמה, כלומר כתב ברור, אך מה הן ההגדרות הפרטיות ל'תמה' שבכל אות לא נאמר, אלא נמסר לחכמים וכו'.

ואביא כמה ראיות לכך.

ד)  פשטות לשון הרמב"ם הל' תפלין סוף פ"א "אין כותבין תפילין ומזוזה אלא בכתב אשורית .. וצריך להזהר בכתיבתן כדי שלא תדבק אות באות שכל אות שאין העור מקיף לה מארבע רוחותיה פסול. וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה פסול. לפיכך צריך להזהר בצורת האותיות שלא תדמה היו''ד לוא''ו ולא וא''ו ליו''ד, ולא כ''ף לבי''ת ולא בי''ת לכ''ף, ולא דל''ת לרי''ש ולא רי''ש לדל''ת, וכן כל כיוצא בזה עד שירוץ כל הקורא בהן".

הרמב"ם מלמד את שתי ההלכות הנלמדות בגמרא [מנחות כט] מדין "כתיבה תמה", היקף גויל וצורת האות [שלא יחסר קוצו של אות]. ומהברייתא בשבת דף קג "וכתב תם שלא יכתוב אלפין עיינין וכו" לא העתיק הרמב"ם אלא ג' דוגמאות מתוך עשרה, (וגם באותן ג' לא פירט כלל מהו ההבדל שיש להקפיד, למשל בב' וכ' מהו החילוק המדויק שבהן המעכב], וסיום לשונו "וכן כל כיוצא בזה" מבואר שהן דוגמאות לבד, כלומר, צריך שהכתב יהא קרי ביותר ולא יתבלבל בה הקורא, וזהו דין כתיבה תמה.

פשט לשונו מורה שאין שום קפידא מהדין בפרטי צורה מיוחדת לאות [לא מדין תורה ולא מד"ס], רק דין "כתיבה תמה" היא, שתהא כל אות ניכרת לעצמה ולא תידמה בשום אופן לאות אחרת.

ה)  וכן פשוט בלשון תשובת הרא"ש [המובא בטור יורה דעה סי' רעד] "צורת האותיות אינן שוות בכל המדינות, הרבה משונה כתב ארצנו [אשכנז] מכתב הארץ הזאת [ספרד] ואין פסול בזה השינוי רק שלא יעשה ההי"ן חתי"ן ביתי"ן כפי"ן כמו שמפורש בגמרא".

ו)  וכן מבואר במרדכי [הלכות קטנות פ' הקומץ, ומבואר בביאור הגר"א סימן לב סע' יח, וכתב דפשטא דסוגיין דמנחות כט כמרדכי] דשתי חילוקים בין ה"א לחי"ת, מה שחטרי לגגיה דחי"ת ומה שתלי לכרעיה דה"א, ומדינא בחד מהם סגי לחלק בין האותיות. כלומר, דכל חילוק ברור בין ה"א לחי"ת יתקבל על פי הדין, כגון שבחי"ת חטרי לגגיה, ואילו בה"א אע"פ שרגל שמאל דבוק לגגו, אך אין בו חטירת הגג, ממילא ניכר היטב החילוק ביניהם. או שיתלה רגל שמאל של הה"א ואילו רגל שמאל של חי"ת ידביק למעלה לגג, גם אם לא יחטור גג החי"ת. באחד משתי אופנים אלו יש חילוק ברור, ויכול הסופר לעשות או חילוק זה או זה משורת הדין [רק דנתקבל מאוחר יותר בדורות הראשונים, החילוק הברור דתלי לכרעיה דה"א כחילוק מעכב ע"פ מנהג ופסק הרבנים אחר זמן התלמוד. אבל המנהג לכתחלה גם בזמן הגמרא של ספרי דווקני היתה לעשות ב' החילוקים, אך מעולם לא נתקבל ששתי החילוקים יחד מעכבות].

ונראה לי שעצם צורת החי"ת המקובלת היום להלכה היא דוגמא ברורה לנושא, דאם היתה צורה מיוחדת מדין התורה לאות חי"ת, היה בלתי אפשרי שתהא גם חי"ת דרש"י וגם חי"ת דר"ת, כי בודאי כל אחת מהן היא שינוי משמעותי לגבי הצורה השניה, והיתה צורה אחת מהן פסולה לגמרי. ואיך נפסק להלכה בכל הפוסקים ששתיהן כשרות.

אלא על כרחך מנהג כתיבת החי"ת בגג כזה או אחרת אינו מעכב כלל בצורת האות מדין כ"ת דאורייתא, כל עוד שהיא אות ברורה ותמה ביחס לה"א, כמו שכ' הרא"ש בתשובה הנ"ל "רק שלא יעשה ההי"ן חתי"ן" כלומר שיהא הבדל ניכר וברור בצורתם. והיות שמעולם לא נקבע הלכה ופסק או מנהג קבוע בצורת החי"ת [לומר שכל המשנה מכך פסול], נשארו שתי החיתי"ן בחזקת כשרות.

ז)  וכן נראה ביאור פסק המגן אברהם (סי' לב ס"ק לג) ושוע"ר (שם סעיף לז), דאות ה"א שרגל שמאל עומדת באמצע הגג ולא בצד שמאל פסולה, ומ"מ בדיעבד [בשעת הדחק] כדי שלא לפסול תפלין יש להכשיר "מאחר שלא הוזכר זה בתלמוד".

אם זה היה שינוי מעצם תמונת הה"א המסורה מסיני לא היה בכוחינו להכשיר כלל אפילו בשעת הדחק, אלא על כרחך דאע"פ שזה שינוי משמעותי מצורת האות ה"א, כמו שכתב הברוך שאמר (קובץ ספרי סת"ם עמ' צז, דנלמד מהיקש הגיוני "שלא יעשה ההי"ן חיתי"ן") [שהביא המג"א] מ"מ היות שגם כאשר הרגל עומדת באמצעה עדיין תינוק מכירה א"א לפסלה, כי אין פרטי צורת האות מעכבין, אא"כ נאמרו בגמרא לעיכובא מדין התלמוד.

ראה גם מה שכ' ברוך שאמר (קובץ ספרי סת"ם, עמ' קיז) בשם רבי טודרוס הלוי בצורת הלמ"ד דנשתנה מכפי המסורה האמיתית. ומשם מובן כנ"ל שיש כח במנהג לשנות צורת האות.

ח)  ובזה מוסבר יפה שיטת המקדש מעט בצורת האות כ"ף, שמכשיר כ"ף עם זוית למטה ועגולה למעלה (אם תינוק מכירה) וכן מכשיר בזוית למעלה ועגולה למטה [וכתב דאפשר דלא בעי תינוק, ועכ"פ פשוט דבשאלת תינוק כשר]. כלומר, כל כ"ף שתהא עגולה מאיזה צד, אם תינוק מכירה כשרה.

ומבואר שיטתו בגדולי הקדש (כלל טו אות כו) דאין עיגול מסויים המעכב בכ"ף, אלא כללות צורתה שאינה נדמית לבי"ת, כי הבי"ת יש לה עקב, והכ"ף אין בה עקב, וכל שתהא הכ"ף עגולה מאיזה צד שאפשר לראותה ככ"ף, כשרה מן הדין. כלומר, אין פרט מסויים בכ"ף המכריח צורתה, גם לא מדין הגמרא. אלא תמונתה הכללית שנראית עגולה ובשלילת התדמותה לבי"ת, אבל אין לה מצד עצמה פרט מסויים המעכב בצורתה.

ט)  ויש לכאורה להשוות 'כתיבה תמה' בפרטי האותיות, לדין 'לקיחה תמה' באתרוג, שנחלקו בה הראשונים [ראה שוע"ר סי' תרמח סעיף יב] האם פסולי חסר הן פסולי תורה או מד"ס, ונפק"מ בספיקן. וטעם הסוברים שהפסול מד"ס, יש לומר דאע"פ שמבואר בתורה ולקחתם שתהא לקיחה תמה, מ"מ פרטי 'תמה' נחשבים מדרבנן שתלוי בהחלטת חכמים, ולכן בספק אצל החכמים לא פסלוהו. ומסיק רבינו שם דטוב להחמיר.

י)  אמנם יש להעיר מדין רצועה שנקרעה ותפרה שפסולה משום שאינה קשר תם, המבואר בשו"ע סי' לג. וכ' בשוע"ר (סו"ס לג) "יש להחמיר (בשל תורה)". והניח רבינו "של תורה" בסוגריים, דלכאורה היינו כעין בעיה דידן בכתיבה תמה, דרק עצם הגדר והדין נאמרו מדין תורה, אך לא פרטי ההגדרה. וכן בקשירה תמה, לא נאמרו מסיני הפרטים הללו, מה נחשב תמה בקשר, אלא דהתורה לימדה שהקשר יהא תם, ומסרה דבר זה לחכמים לקבוע מהו תמה בקשר ומה לא. א"כ למה חושש רבינו לה כדין תורה. וראה במשנה ברורה (סי' לג ס"ק כו) כתב בפשיטות שהוא מדין תורה ממש [וי"ל דאזיל לשיטתו בביאור הלכה אות כ"ף בגדר כתיבה תמה שהוא מד"ת ממש, הנזכר בריש דברינו]. אבל ממה שהניח רבינו בסוגרים משמע שיש ספק בדין זה.

וכן יש להעיר ממה שכ' רבינו [בסו"ס לו] בנוגע לתגין דיש להחמיר בשל תורה, דהרי דין התגין מכתיבה תמה כנ"ל. ונתבאר לעיל סברת רבינו דפרטי צורת האותיות אינן ד"ת ממש, וא"כ למה חושש לסברת ר"ת דהתגין מעכבין [ושהן מדאורייתא], וכתב שבשל תורה יש להחמיר.

יא)  ונראה לחלק דהיכא דנזכר הפיסול בתלמוד מפורש [כגון ברצועה שנפסקה וקשרה דפסולה כי אינה תמה, וכן דין התגין מבוארת בתלמוד מנחות כט ע"ב שהקב"ה הראה למשה התגין, ואמר רבא שבעה אותיות צריכות שלשה זיונין ואלו הן שעטנ''ז ג''ץ, ולשון "צריך" יש לפרש לעיכובא] דמכיון שיש מקצת סברות אצל הראשונים שהוא דין תורה [כעין סברא הראשונה של תרומת הדשן, וע"ד הסוברים בלקיחה תמה שהן פסולי תורה], יש להחמיר בדבר המבואר בתלמוד לחשוש לסברתם שהוא דין תורה. אבל פרטים שלא נזכרו בתלמוד [בכלל, או נזכרו אך לא נרמז שום לשון של] לעיכובא, כגון עמידת רגל שמאל של הה"א שלא נזכר כלל, או נזכרו [כגון שי"ן אחד כרעא, ומ"ם וסמ"ך בלוחות בנס עומדות] אך לא נרמז שום עיכוב בדבר, אינו מעכב כלל מדין התלמוד והפוסקים (ואינו נחשב לחשש דאורייתא).

ולפי זה מכל פרטי צורת האותיות – הדין היחיד המבואר בש"ס דמעכב, הוא דין "קוצו של יו"ד" שפי' ר"ת דהיינו קוץ שמאל, ולדין זה בלבד יש לחשוש לו כדין תורה. אבל שום פרט אחר בצורת האות, לא נזכר בתלמוד כעיכוב (ועל כן אין דינו ד"ת, אלא רק ד"ס).

שיעור אורך רצועה של יד

שאלה:  בשו"ע או"ח סימן כז מבואר דשיעור אורך רצועה של יד שיקשור הבית במקומו וימתח הרצועה עד אצבע האמצעית ויכרוך עליה ג' כריכות ויקשור.

האם פי' הדבר שכאשר הרצועה קצרה כשיעור זה, אכן כך יש לעשות בפועל, לדלג על כל כריכות שבזרוע ולמתוח הרצועה ישר עד האצבע וכו' ולקשור על האצבע. או שמא זה רק שיעור האורך, אבל בפועל אין צורך לעשות כסדר זה, אלא יכרוך עד היכן שיגיע הרצועה, והיות שיש בה שיעור הנ"ל כשר כך?

תשובה:  פשט הלשון בהלכה זו ודאי מורה שכך יש לנהוג, למתוח הרצועה הקצרה עד האצבע כו' ולקשרה שם, בפועל. וכן די ברור משמעות המשנה ברורה [סימן כז ס"ק מד] "ואם יש בו לפשוט עד האצבע צרדה, הכריכות אין מעכבין".

ובזה יש לפרש כוונת "ויקשור" על האצבע, המבואר כאן בשו"ע. וידוע הקושיא דהרי אין העולם מקפיד לקשור דוקא על האצבע [ומפורסם השטורעם שעשה רבי חיים נאה בעל קצות השלחן מזה]. ובשו"ת הרמב"ם כתוב שאין קשר זה מעכב אלא למצוה לבד. ויש לומר, דכוונת השו"ע שכאשר בפועל הרצועה קצרה וצריך למתוח עד האצבע ולכרוך ג' כריכות חייב לקשור על האצבע שיהא קשר תם, כלומר שהרצועה תעמוד במקומה ולא יפלו הכריכות ממקומם, לכן חייב לקשור שם, וצריך שיהא הקשר בכלל שיעור אורך הרצועה. אך כאשר הרצועה ארוכה וכורך על זרועו וכורך על אצבעו כרגיל, אין הקשר הזה מעכב כלל, [ואינו אלא למצוה לבד, לפי דעת הרמב"ם הנ"ל].

עיין ביאור הלכה סימן לג [סעיף ה, ד"ה ואם] שנראה דנחלקו בזה האחרונים, דהמחצית השקל [ודאי] ס"ל כנ"ל. אך מהרש"ק בשו"ת שנות חיים כתב שאין העולם נוהג כן, משמע דס"ל דרק לשיעור אורך נאמר שיעור זה ברצועה של יד, אך לא בפועל שצריך לכרוך על האצבע (לא עיינתי בשו"ת שנות חיים בפנים).

שוב מצאתי הדבר מבואר בשו"ע רבינו סימן מב (סוף סעיף ג) "אם אין הרצועה ארוכה כ"כ אזי לא יעשה כ"כ כריכות" מבואר שידלג הכריכות כדי לקשור על האצבע.

מזוזה של סופר מפוקפק

מזוזה זו [כמו רוב השאלות בפורום] קיבלתי מידיד בסקן

הכפי"ן מעט משונים בגלל העוקץ עבה שבראש האות, א"א לפסול משום זה.

וי"ו - שאלת תינוק אם אינה רי"ש.

זיי"ן שני של מזוזות - שאלה חמורה אם אינה וי"ו, לכל הפחות אין להכשיר לפני שאלת תינוק [ותיקון].

החיתי"ן מעידין שסופר זה אינו ראוי כפי שביארתי כמה פעמים, דוקו ותשכחו ....

לו מזוזה זו היתה באה לפני, הייתי פוסלה...

שאלות בצורת האות

כדאי להגדיל לתמונה טובה יותר

פ"א - הנקודה כמעט גולם קו בשוה, צריך תיקון.

זיי"ן שני - שאלת תינוק אם אינה דלי"ת.

תי"ו - כשר בדוחק, רגל ימין קצר אמנם כשיעור, ורגל שמאל יוצא מאמצע הראש או אפילו ימינה.

צד"י של אריז"ל כשר. יו"ד ימני יוצא ממש מכפיפת המושב, ומבואר בב"י ופוסקים שאם יו"ד הצד"י יוצא ממקום הכפיפה הרי זה כעין עיי"ן ויש לפסול. מ"מ בכתב האריז"ל שהיו"ד הפוכה ואינה דומה כלל לעיי"ן יש להכשיר.

מ"ם [בכם] שאלת תינוק אם אינה נראית כסמ"ך בגלל שיפוע חזק של המושב.

מ"ם [ואבדתם] כשר אע"פ שהחלל צר.

רגל אל"ף תוך רי"ש

סיום רגל האל"ף נכנסת תחת גג הרי"ש. יש שאלה שמא הרי"ש נהפכת לה"א - ולכן צריך לכסות את מה משחוץ לחלל הרי"ש [מעבר למסומן בריבוע האדום. ראה הגדלה] ולשאול תינוק. אם קורא רי"ש כשר (ואפשר וכדאי למחוק בליטת הרגל החודרת לחלל הרי"ש), ואם קורא ה"א, יש לפסול.

נפסק צואר הלמ"ד

נפסק צואר הלמ"ד מהגג, מותר לתקן, כי האות ניכרת ואינה נראית כשתי אותיות. הן מצד שההפסק דק, והן מצד שאין דרך לתלות וי"ו באויר, אלא ניכר שהוא למ"ד.

שאלה על אל"ף ויו"ד

האל"ף כשר.

יודי"ן - רגל ימין קצר ביותר, מותר לתקן להוסיף מעט לאורך רגל ימין. ואין בזה חשש של חי"ת קטנה כי הרגליים כ"כ קצרות שאינה דומה לחי"ת כלל.

שאלות על ביתי"ן

1.  בי"ת זה יש לו תג גדול על פניו. הוא אינו נראה כלל כלמ"ד (והרוצה להחמיר ישאל תינוק).

2.  הבי"ת הזה [נראה לי] פסול, משום שגופו ממש כ"ף, והיציאה הקטנה אינה עקב ברור להכשיר, ובודאי שאינו זוית חדה למטה.

3.  הבי"ת הראשונה והשלישית - אני מסתפק האם יש כאן פיסול, ולכן נראה להקל ולשאול תינוק.
הבי"ת השניה - יש בה פגם, אך בכללות נראית יותר כבי"ת, בודאי מועיל שאלת תינוק ולתקן.

4.  נראה שכשר על פי הדין, כדאי לעשות שאלת תינוק.

5.  המושב אינו שטוח אלא נוטה אלכסון מעט כלפי מעלה, ולכן יש בה דמיון כעין גימ"ל. לדעתי כשרה [ומי שמסתפק שישאל תינוק].

למ"ד בלי מושב

למ"ד קצר בלי מושב.

הלמ"ד אין לו מושב. לדעת שו"ע רבינו זה כשר בדיעבד [וכן הוא בכתב ספרד אמיתי, שאין ללמ"ד מושב]. אמנם במשנת סופרים פוסל למ"ד בלי מושב. ולכן מצוה לתקנו [בכתבים אשכנזים].

בתמונה השניה הכתב חלש. שים לב שהכתיבה אינה בדיוק על השירטוט אלא מתחתיה, אע"פ שאין זה מעכב [כן העיקר להלכה, אמנם יש קצת פוסקים מחמירים בכך, שאם הכתב אינו דבוק לשירטוט שיש בזה פסול במזוזה] מכל מקום זה מעיד על איכות הכתב!

ריבוע התפירה

התמונה היא להמחשה, גם כי התמונה אינה ממורכזת וגורמת לסטיה בראיית צורת הריבוע !!

ריבוע התפירה כשמה - הוא בתפירת הגיד, ולא בתעלה. לכן אם התעלה אינה מרובעת ממש אין בכך כלום, העיקר שהגיד תפור בריבוע גמור.

סטיה קטנה של מדידת הריבוע, הן בריבוע הבתים והן בריבוע התפירה [והן בריבוע התיתורא] אינה פוסלת, כל עוד שלעין נראית מרובעת.

שאלות על נוני"ם

1. שאלת תינוק.

2. פסול, דומה לבי"ת.

3. שאלת תינוק.

4. (נקראת בפי העולם "נו"ן שבורה" כי הצואר שבור קצת) - כשרה.

5. כשרות כנ"ל.

מזוזה קטנה, כ"ף פשוטה פסולה

זו מזוזה קטנה, וקשה ביותר לשמור על צורת האותיות בגודל כתב כזה.

ציינתי כמה דברים:

אלפי"ן -חיבור נקודה התחתונה אינו בצד שמאלו אלא בימינו, אינו לכתחלה, אך אין לפסלו משום כך.

דלי"ת רבתי - הרגל פחות מעובי הגג, לרוב הפוסקים זהו פסול, משום שחסר שיעור בירכו (יש מתירים לתקנו, להאריך הרגל גם שלא כסדרן, משום שתינוק מכירו).

נו"ן - הראש רחב קצת, כשר בדיעבד.

וי"ו - קטן יחסית וקוץ גדול על ראשו - נראה שמועיל שאלת תינוק להכשיר.

חי"ת - רגל שמאל משונה - כשר בדיעבד.

כ"ף פשוטה רחבה ביותר - פסולה משום שנעשית רי"ש.

תי"ו שחסר בחללו

התי"ו שתי רגליה מחוברות יחד בחלל האות מתחת לגג, כך שלא נשתייר חלל לאות כלל מתחת לגג עצמו.
אמנם לפי הדין נראה לי חשש פסול כאן, אך אין לי הוכחה לפסלו. לכך יש להורות שבדיעבד זה כשר, ומותר לגרר מהחלל. אך אין זה מהודר לכתחלה.

ביאור סוגיית היכר ציר

ביאור דין 'היכר ציר'

א)  מנחות לג: ואמר רב יהודה אמר שמואל במזוזה הלך אחר היכר ציר. מאי היכר ציר? אמר רב אדא אבקתא. היכי דמי? כגון פיתחא דבין תרי בתי בין בי גברי לבי נשי.

ופירש רש"י שם: היכי דמי. האי הלך אחר היכר ציר דרב יהודה: כגון פתחא דתרי בתי [בין] בי גברי ובי נשי. אדם שחולק ביתו חציו להילוך אנשים המחזרין בביתו וחציו לאשתו לעשות מלאכתה בהצנע ויש פתח בין זו לזו ופתח לכל בית לרה''ר, ואמרי' לקמן (דף לד) מזוזה דרך ימין לביאה ולא ליציאה, והכא בפתח שבין זו לזו לא ידעינן הי ליחשוב ביאה והי ליחשוב יציאה, אי יציאה מהאי להאי ואי מהאי להאי, אלא הלך אחר חור שבסף שציר הדלת סובב בו ההוא צד שהחור בו חשיב בית ודרך ימין כשנכנסין בו נותנין מזוזה:

פשוט וברור בלשון רש"י, שהגדרת 'היכר ציר' הוא כדי לקבוע איזה צד ימין של הכניסה. כלומר מאחר שבפתח זו איני יודע מאיזה צד לחשוב ימין ביאה, הלך אחר היכר ציר, לקבוע איזהו ימין ביאה.

ולכן פירש רש"י את דוגמת הגמרא "כגון פתחא דתרי בתי בין בי גברי ובי נשי" שבכל אחד מהם "יש פתח לכל בית לרה''ר". כי אם לא היה לאחד מהם פתח לרה"ר, היה פשוט שימין הכניסה הוא בעל כרחך מאותו בית שפתוח מרה"ר לבית השני, ולא היינו צריכים לשאול איזה צד הוא ימין הכניסה. וממילא בכה"ג שאין בית אחד פתוח לרה"ר לא אלזינן בתר היכר ציר, אלא אחר ימין כניסה. [ונראה שרש"י דייק "פתחא דתרי בתי" שכל אחד מהם הוא בית בפני עצמו, כלומר יש לו כניסה מצד עצמו ואינו צריך לחבירו. ולכן נתעורר השאלה בפתח האמצעי שביניהם].

ושיטה זו של רש"י הועתק לפסק הלכה ברא"ש, טור, ושו"ע סימן רפט סעיף ג.

(קיצור: שיטת רש"י דעיקר הקובע הוא ימין כניסה מצד הבא מרה"ר, ובליכא סימן זה לידע איזה ימין כניסה אזלינן בתר היכר ציר לקבוע איזה צד הוא ימין כניסה).

ב)  לשון הרמב"ם (הלכות מזוזה פרק ו הלכה יא): פתח שבין בית המדרש או בין בית הכנסת וביתו אם רגיל לצאת ולבוא באותו הפתח חייב במזוזה. פתח שבין שני בתים הולכין אחר הציר של דלת מקום שהציר נראה עמו שם קובעים את המזוזה: [ושם הלכה יב: והיכן קובעים את המזוזה בתוך חלל של פתח בטפח הסמוך לחוץ בתחלת שליש העליון של גובה השער. ואם קבעה למעלה מזה כשרה. והוא שירחיקנה מן המשקוף טפח וצריך לקובעה על ימין הנכנס לבית ואם קבעה משמאל פסולה. ובית של שותפין חייב במזוזה]:

ג)  הכסף משנה שם העתיק לשון הגמרא ופירש"י הנ"ל על דברי הרמב"ם, ולא העיר מאומה, מוכח דס"ל דביאור רש"י תואם את שיטת הרמב"ם, ואין חילוק ביניהם. וכן פשוט מספריו בית יוסף סימן רפט ופסק שלו בשו"ע כנ"ל, דלא העתיק כלל לשון הרמב"ם. וידוע דרכו של הב"י שלא לפסוח מלבאר בספרו ב"י את שיטת הרמב"ם, אם היא דעה מחודשת שלא הובאה בטור, ומדשתק הב"י מלהביא את לשון ודעת הרמב"ם, מוכח בבירור סברתו שאין שום שינוי וחידוש בשיטת הרמב"ם משיטת רש"י הנ"ל. ועל כן סתם הדבר בשו"ע כרש"י רא"ש והטור.

(קיצור: דעת הרב ב"י בכל ספריו דהרמב"ם אינו חולק על פירוש רש"י).

ד)   וזה לשון השאילתות (פר' עקב): ומצוה להניחה בשקפא דימין [במשקוף ימין של השער] כד עייל [ימין של הנכנס] שנא' וכתבתם על מזוזות ואומר ה' צלך על יד ימינך. והני מילי פתחא בראה [פתח חיצון כלפי רה"ר] אבל ביתא דאית ליה בבין [חדרים] ולא ידעינן סיפי גוואי [בפתחים שבתוך הבית] בהדין גיסא עיילין [באיזה צד נכנסים לחדר] אזלינן בתר דמחית צינורא דדשא [חור הציר של הדלת] דאמר ליה ריש גלותא לרב נחמן קבע לי מזוזאי אמר להו לקבעו להון דשי ברישא דאמר רב יהודה אמר שמואל במזוזה הלך אחר הכרת ציר. [הסוגרים המרובעות בקטע זה, הן פירוש מילולי שלי, ללשון הארמי של השאילתות]

דעת השאילתות ברור דלא כפירש"י, ושאלת הגמרא היכי דמי לענין היכר ציר, אינו רק בפתח פנימי שיש לכל חדר פתח חיצון לרה"ר [כרש"י], אלא אפילו בפתחים פנימיים שאין להן פתח חיצון. שהרי כתב "והני מילי פתחא בראה אבל ביתא דאית ליה בבין ולא ידעינן.." הרי שהכלל ימין כניסה הוא רק בפתח חיצון, אבל בפתח פנימי אין לידע איזה ימין לביאה. ולמה אין לידע? שהרי בהרבה חדרים נדע מצד הבא בפתחים הקודמים היאך ימין כניסה לפתח של חדר זה [כמנהג העולם לחשב בדרך זה], ואם מדבר [הגמרא והשאילתות] רק במקרה שאין לידע מאיזה צד כפירש"י, לא הול"ל והני מילי דמשמע שולל ענין הראשון. אלא פשט לשונו מבואר [כמנהג חב"ד] דבפתח פנימי שבתוך הבית, ימין כניסה של כל חדר, הוא לאותו חדר שיש בו היכר ציר.

אבל הצד השוה לרש"י והשאילתות, דשאלת הגמרא ובירור 'היכר ציר' הוא כדי לידע כו', כלומר סימן לאיזה הוא ימין הכניסה. דאנו מסתכלים על היכר ציר ומזה לומדים היכן ימין כניסה לאותו חדר. אלא שנחלקו רש"י והשאילתות בפרט מסויים, האם היכר ציר חשוב יותר מימין כניסה מהדלת הראשית, או לא.

(קיצור: דעת השאילתות דכל פתח פנימי אזלינן בתר היכר ציר, דלא כסברת רש"י וסייעתו).

ה)  ועתה נבאר דעת הרמב"ם שכתב "פתח שבין שני בתים הולכין אחר הציר של דלת מקום שהציר נראה עמו שם קובעים את המזוזה". לא מבואר בדבריו [כלומר דילג פרט המבואר בגמ'] כגון פתחא דבין תרי בתי בין גברי ונשי, דסבור דאין זה חשוב כל כך. ופשט לשונו דלא תלה שום סיבה אחרת, אלא תמיד בפתח פנימי שבין שני בתים הולכים אחר היכר ציר, ולא התנה כפירש"י דלכל חדר יש פתח חיצון, שמע מינה דסובר כשאילתות.

אמנם בהתבוננות בלשון הרמב"ם בכללות פרק זה, נראה דביאר מתחילת הפרק את הדינים של איזה בית חייב או פטור ממזוזה, ולא ביאר כלל עדיין בפרק זה מקום הקביעה. ורק בהלכה שאחריה [הלכה יב] מבאר היכן קובעין כו'.

נראה דהרמב"ם סובר ב"פתח שבין שני בתים" שאין השאלה [רק] על איזה צד יקבע את המזוזה, כי לא נודע איזה הוא ימין כניסה כפירש"י [כי אם היה מבאר כרש"י וכפי המובן מהכסף משנה הנ"ל, היה לרמב"ם להעמיד דין זה בסוף הלכה יב ששם מקומו, וע"ד סדר הטור ושו"ע (סי' רפט) שמופיע דין פתח שבין ב' בתים כו' לאחר דין ימין כניסה]. אלא השאלה היא: איזה בית [חדר] חייב במזוזה, וע"ד הדין הקודם ברמב"ם בהלכה זו "פתח שבין בית המדרש או בין בית הכנסת וביתו, אם רגיל לצאת ולבוא באותו הפתח חייב במזוזה" שהשאלה האם יש חיוב או פטור על הפתח, כמו כן כאן השאלה בפתח שבין שני הבתים האם יש חיוב על הפתח הזה או לא. ולכאורה תמוה מה שאלה זו?

ונראה לי, דהרמב"ם לשיטתו [ריש הפרק] דבית שאין לו דלת פטור ממזוזה, דלא נקרא "שער" אלא פתח שיש בו דלת, כמבואר בתשובתו לחכמי לוניל (שהעתיק כסף משנה לעיל הלכה ה). ואין חילוק בין פתח חיצון לפתח פנימי (דלא כשיטת הגדולי הקדש סימן רפו ס"ק ח, ומקדש מעט שם ס"ק מו, דבחדרים הפנימיים אין חסרון דלת פוטר מחיוב מזוזה אף לרמב"ם, כי טעם הרמב"ם שבית שאין בו דלתות פטור משום שמירת הבית, השייך רק לדלת חיצונית. דמבואר בתשובתו) "כל פתח שאין לו דלתות פתח מיקרי שער לא מיקרי", וא"כ גם בפתח פנימי אם אין בו דלת, הרי זה 'פתח' ולא 'שער' ופטור.

וזהו שאלת הגמרא - פתח שבין שני חדרים לאיזה חדר שייך החיוב, ועל זה ענו "הולכין אחר הציר של דלת מקום שהציר נראה עמו שם קובעים את המזוזה", כלומר אין זה רק סימן לידע היכן מקום הקביעה, אלא הוא החיוב עצמו, שחדר שהדלת שייכת לו היא החדר המחוייב במזוזה, ועל כן שם קובעין על ימין שלו, כי החדר השני שאין בצד שלו דלת, אינו חייב במזוזה.

ומעתה כמה נפקא-מינות לדינא. לדוגמא: פתח שבין שני בעלי בתים, מי חייב במזוזה?

וכמובן נפק"מ לענינינו, שאין להתחשב בשום סיבה אחרת לקביעת צד ימין הכניסה העומדת בניגוד לעצם חיוב החדר מטעם היכר ציר, כי לצד השני שאין שייך לו הדלת אין עליו חיוב.

ונלע"ד שזה אחד מהעיקרים בביאור מנהג חב"ד לילך בכל החדרים הפנימיים אחר היכר ציר.

(קיצור: דעת הרמב"ם דכל פתח פנימי אזלינן בתר היכר ציר, משום דאותו חדר שבו הדלת, שם הוא מקום החיוב).

ראה גם מה שכתבתי במאמרים הבאים השייכים לנושא זה
פורום לנושאי סת"ם: "במזוזה הלך אחר הרגיל"
"במזוזה הלך אחר הרגיל" בפתח שיש בו היכר ציר

שאלה על נו"ן פשוטה

זו הנו"ן פשוטה עם הגג שנתעבה מצד התגין, שהיה על הפורום לפני כמה ימים:

המגיה מחק את התגין ובטעות מחק גם חלק מהראש - כעת השאלה האם נו"ן זו מותרת בתיקון או לא?

הדין הוא: אם ברור לנו שנשתנתה לצד"י פשוטה [כלומר לצורת צד"י, ולאו דוקא לצד"י פשוטה כשרה!!] אסור לתקנה והמזוזה פסולה, ואם ספק תינוק יקבע.

אני חושב שלא ניתן לקבוע על פי הסקן - דקות שכזו, האם זו נו"ן או צד"י. וזה תלוי רק במראה עיני הרואה במציאות בקלף, האם זו ודאי צד"י ופסולה, או ספק נו"ן ספק צד"י ומועיל שאלת תינוק.

רצועה של תפלין נחתכה קצת

רצועת תפלין נחתכה ממנה רצועת עור באלכסון, האם מותר להדביקה?

אם הקרע אינו מפריד את החתוך לגמרי, אלא עדיין חלק זה של הרצועה מחוברת מצד אחד, אע"פ שבמקום שנחתך נתמעט שיעור רוחב הרצועה [9 מ"מ מינימום], מותר להדביקה בדבק חזק שתשאר רצועה אחת בשיעורה הנכון.

אבל אם אותו עור שנחתך נקרע לגמרי ונפרד מהרצועה, וע"י כן נתמעט שיעור רוחב הרצועה במקום אחד. אם הקרע הוא במקום הקשר של יד או של ראש אין להדביקה, אלא יש להחליף את הרצועה. ואם הקרע הזה הוא בשאר הרצועה שלא במקום הקשר, בשעת הדחק יכול להדביקה, אבל מצוה לכתחלה להחליפה.

[עיין פרטי דין זה בשו"ע אורח חיים סו"ס ל"ג, ומבואר שם דיש ב' סברות להקל, א) דאין קשירת הרצועה פוסלת אלא במקום הקשר עצמה ולא בשיעור אורך הרצועה, ב) כל שנדבקת יפה שלא ניכרת בחוץ אינו פוגם 'קשר תם'. וכאן יש לצרף עוד המבואר בשו"ע רבינו סי' כז סעיף כא שבמקום שא"א להקפיד על שיעור רוחב הרצועה כו'].
ראה מה שכתבתי פורום לנושאי סת"ם: קרע ברצועה שם כתבתי להקיל יותר מכאן.

שאלה בדין היכר ציר למרפסת

שאלה:  בתמונה פתח מהבית למרפסת, המזוזה קבועה לפי היכר ציר לכיוון הבית, כי הדלת נפתחת פנימה. במקרה זה אי אפשר לפתוח את הדלת מבחוץ כי אין שם ידית ורק נפתחת מבפנים, נמצא שאי אפשר לבוא מהמרפסת לתוך הבית, ורק מהבית למרפסת. האם במקרה זה יש להתחשב שהימין הוא דרך יציאה מהבית למרפסת, ולהפוך את מיקום המזוזה.

תשובה:  מצד סברת היכר ציר [כמנהג חב"ד - ע"פ הרמב"ם. משא"כ לפי שיטת רש"י בהיכר ציר] מוכח שהדלת שייכת לבית דוקא, וא"כ אע"פ שאי אפשר לבוא דרך פתח זה מהמרפסת מ"מ החיוב הוא מצד שהוא פתח של הבית. ואמנם שאלתו מקהה קצת את כח "היכר ציר" שהרי אינו ראוי לביאה מהמרפסת כפי שאלתו, נראה לי שבמקרה כזה יש לנו לצרף את סברת המרדכי [הובא בב"י סי' רפט] דאזלינן אחר חשיבות החדר, והבית חשוב יותר, ועל כן הכניסה הוא לבית, וישאיר את המזוזה במקומה ע"פ היכר ציר.
ואמנם אותו קושי יש גם לסברת המרדכי דאזלינן בתר חשוב, שהרי אינו ראוי לביאה מצד המרפסת כנ"ל, א"כ מה איכפת לי משתי הסברות 'היכר ציר' ו'חשוב'.
אינו כן, דלאחר שיוצא מהבית למרפסת, יכול לבוא מהמרפסת חזרה אל תוך הבית, ועל כן אין לומר שאין פתח זה ראוי כלל, מכיוון המרפסת. אלא שמצד סברת 'דרך ימין כניסה' הנזכר באחרונים, ודאי דרך ימין של הכניסה הוא מצד הבית למרפסת, אבל שתי סברות הנ"ל 'היכר ציר' ו'חדר היותר חשוב' מכריעים. כן נלע"ד.
אשמח לשמוע תגובות ודיעות נוספות בענין זה.

שתי שאלות בדיני מזוזה

פתח היוצא לחצר שאחורי הבית, ואין כניסה אחרת לחצר. ולפתח זה שני דלתות, א) דלת בטחון הנפתחת לתוך הבית, ב) דלת רגילה הנפתחת אל החצר.

שאלה א) בדלת הרגילה יש מנעול רק מצד הבית, וא"א לפותחו מן החוץ כי אין שם חור למפתח. האם אפשר לומר שזה מוכיח יותר מהיכר ציר על צד הכניסה, וקובע שה'פנים' הוא הבית, ולכן יש לקבוע מזוזה לימין הנכנס לבית [סברא זו נזכרת בספר פתחי שערים סימן רפט סעיף ג, ס"ק סב], או דבכל אופן אזלינן בתר היכר ציר.

שאלה ב) על דלת הבטחון יש רשת סורג (SCREEN) למנוע זבובים, ובחדר זה ישנים איש ואשתו. האם די בסורג זה, ליחשב ככיסוי על המזוזה.

תשובה:

א)  פשוט שאזלינן בתר היכר ציר של הדלת הרגילה העיקרת, לקבוע את המזוזה בצד ימין של הנכנס לחצר, ומה שכתב דיש מנעול רק מצד הבית, אדרבה זה סברא מוכחת שההיכר ציר לצד החצר נכון כי דלת זה הוא יציאה לחצר, שהרי אין כניסה מהחצר לבית כי הדלת ננעל לגמרי משם, כלומר אי אפשר כלל לבוא מצד החצר. [ודברי הפתחי שערים הנ"ל תמוהים בעיני].

ב)  נראה לי נכון שדלת רשת הסורג זה מכיון שהחורים צפופים מכדי להעביר זבובים, נחשב ודאי כיסוי ובצירוף בית המזוזה, יהא מותר להניח המזוזה שם אע"פ שבאותו חדר ישנים, דלכל הפחות חשיב שני כיסויים. לאפוקי סורגים רחבים שיש יותר מטפח אויר בין סורג לסורג, דנראה דלא מועיל לענין כיסוי, כי המזוזה ממש נראית לעין דרך חורי הסורג.

כ"ף פשוטה שאינה יורדת משיטת הכתב

הכ"ף ב'נפשך' היא קטנה קצת, ונראה שדינה שאלת תינוק אם יקראנה כ"ף או לא [אולי רי"ש. למעשה קרוב לודאי שתינוק יקראנה כ"ף, שהרי מ"מ ארוכה היטב מהראש, ואינה דומה כ"כ לרי"ש, ואולי יש לסמוך על זה אפילו שלא לשאול].

ויש כאן עוד בעיה, גם לאחר שיקראנה כ"ף, הרי ליד השי"ן ושאר אותיות התיבה - אינה נראית כאות ארוכה.
ונראה שזו אותה בעיה שכתבו האחרונים בתיבה "פן" שהנו"ן פשוטה ארוכה מספיק ביחס לעצמה, אך ליד הפ"א נראית כזיי"ן, והסכימו דמועיל תיקון להאריך הנו"ן (ואמנם יש לחלק דהרי כאן נראית כ"ף גם ליד השי"ן, אעפ"כ) נראה שאחר שאלת תינוק על עצם צורת הכ"ף, צריך להאריכה שתרד דוקא משיטת הכתב.