סת"ם שנכתבו במקום טינוף

מה הדין בסופר שכתב סת"ם ונמצא תחת שולחן הכתיבה [תוך ד' אמות שלו] חיתול תינוק מטונף, האם יש פסול בסת"ם שכתב?

נראה לי שהסת"ם כשרים. ראה בשו"ע רבינו סי' עו סעיף יא קרא קריאת שמע או התפלל במקום שראוי להסתפק בו בצואה ומצאה שם אחר כך צריך לחזור ולקרות ולהתפלל לפי שפשע וכו' אבל אם אין המקום ראוי להסתפק בו מצואה אינו צריך לחזור ולקרות ולהתפלל.

הרי מבואר שעבר וקרא ק"ש במקום מטונף מן הדין יצא ידי חובתו אם היה הדבר בשגגה, ואם הדבר היה במזיד רק משום קנס חכמים לא יצא וחייב לחזור ולקרות ק"ש ולהתפלל. וכן מבואר בביאור הלכה סוף סי' עו, דזה שלא יצא הוא מדרבנן.

אם כן קנס זה על הגברא [וכן מסתבר שהאיסור לקרוא ק"ש או לעשות כל דבר שבקדושה מול טינוף הוא איסור על הגברא] אבל אין זה פוסל החפצא, אם כן בכה"ג הסת"ם כשרים. [לכאורה אפילו היה מקום שראוי לבדוק, או אפילו ידע בודאי שיש בו צואה ועבר בזדון וכתב שם סת"ם, לכאורה משורת הדין הסת"ם לא נפסלו. ואין לומר דמכיון שידע שיש צואה הרי לא התכוין לשם קדושת סת"ם, דכמו כן היו אומרים דאם ידע שיש שם צואה לא היה לו כוונה בק"ש ותפלה והרי כוונתם מעכבת, אלא על כרחך שאינו מוכרח לשלול שנתכוין לשם קדושת הסת"ם. ועדיין יש לעיין בדבר לענין המזיד, אך בשוגג ברור הדבר שהסת"ם כשרים].

שאלות מעניינות שהועלו בפורום באנגלית

שתי שאלות מעניינות שהועלו בפורום באנגלית בימים האחרונים:

א.  אם סופר הבא לתקן ספר תורה [שעל פי הדין חייב לקדש כתיבתו "לשם קדושת ס"ת"] בא לתקן שם שנפסל, ואמר לשם קדושת השם, ושכח לומר לשם קדושת ספר תורה, מה דינו?

בהשקפה ראשונה מכיון שלא נתקדש בקדושת ס"ת אין לשם הזה תקנה, כן נראה לי. [אמנם בשו"ת מהרש"ם חלק ד סי' קיא כתב חידוש, שכיון שקדושת השם גדולה מכל הקדושות היא כוללת כולם, ולכן אם קידש לשם קדושת השם ממילא נכלל קדושה פחותה לשם ס"ת בכלל. ולעניות דעתי סברא זו צ"ע גדול, דהם קדושות שונות.]

ב.  האם מותר לקבוע מזוזה גלויה בפתח העומד מול צלם עבודה זרה, האם יש לצלם דין כטינוף או ערוה שאסור שהמזוזה תהא גלויה אלא צריך לכסותה, או לא?
נראה לי שעל פי הדין אין איסור משום שהמזוזה קבועה למעלה מי' טפחים והיא קבועה בכותל, על כן חלק רשות לעצמו על פי הדין, כמבואר בסמ"ג המובא בבית יוסף יורה דעה סי' רפו, ושו"ע רבינו סימן מ' סעיף ה.
אבל משום שאסור לבזות את המזוזה, ודאי חובה לכסותה כמו שכתב בשו"ע יו"ד סי' רפו סעיף ה טוב לכסותה מפני הטינוף.

קרע בשירטוט המזוזה

מזוזה שחלק משרטוט השורה נקרעה, ויש באורך קרע השרטוט כאורך מלה אחת שלימה, האם מותר לכתוב מילה זו מתחת לשרטוט, או להדביק טלאי תחת לקרע ולשרטט על הטלאי ולכתוב על מקום המשורטט בטלאי?

הנה להשאיר אותו מקום חלק אי אפשר דישאר ריוח שיעור פרשה [ט' יודין] באמצע המזוזה דפסול, כמבואר בהל' ס"ת [יו"ד סי' רעה] דהניח ריוח פרשה באמצע הכתב פסול. ובפשטות הוא הדין למזוזה. (וקשה לסמוך על סברת הרשב"ץ דמקום שאינו ראוי לכתיבה אינו פוסל משום ריוח פרשה, דמי יאמר לנו דאין המקום ראוי לכתיבה. וגם עצם סברתו במחלוקת שנויה עי' בגדולי הקדש סי' ערה ס"ק ב).

הנה לכתוב מתחת לשירטוט דנו האחרונים, ויש שכתבו שצריך הכתב להיות דבוק לשירטוט, אבל יותר הגיוני ועיקר דהשירטוט נועד ליישר את הכתיבה ולא איכפת לנו שהכתב יהא מיושר על ידי השירטוט וכתוב מעט תחתיו, כך שאפשר לכתוב קצת מתחת לשירטוט הקרוע, כדי שהכתב יהא מוקף גויל.

אבל זה צ"ע, האם קרע נחשב לשירטוט, שמא כשם שאינו מקום ראוי לכתיבה כך אינו מקום ראוי לשירטוט. ומ"מ נראה היות שרוב השורה משורטטת ורק מיעוטה היא הקרע, בצירוף ב' הדברים [דיש לומר דקרע נחשב גם שירטוט שהרי הקרע מיישר הכתב כמו השירטוט עצמו, וכן הסברא דרוב השיטה משורטטת והקרע הוא המיעוט] יש לומר דאין זה מעכב בדיעבד לפסול המזוזה.

אבל להדביק טלאי ולשרטט על הטלאי ולכתוב עליו, אינו ראוי, כי נחלקו הפוסקים ביורה דעה סי' רפ, דעת הט"ז (שם ס"ק ד) דיכול לכתוב מקצת האות על הטלאי ומקצתו על הקלף, אבל דעת הב"ח וש"ך (שם ס"ק ז, דמקצתו על הטלאי) דפסול, ואפילו היקף גויל הטלאי אינו מועיל לאות הכתובה בס"ת עצמה על הקלף. וגם אני חושש דאפשר אפילו לסברת הט"ז עד כאן לא קאמר אלא בס"ת שסמכו על הראשונים דכתיבה על הטלאי היא הלכה למשה מסיני כמבואר בב"י עיין שם. אבל במזוזה הרי קיי"ל דכתבה על ב' עורות ואפילו תפרם פסול (עיין יורה דעה סי' רפח), אפשר שגם טלאי במזוזה [ותפלין] אסור לכתוב עליה, גם למתירים בס"ת. וצ"ע בדבר זה.

לכן נראה דהטוב ביותר להדביק טלאי כדי לחזק קלף המזוזה שלא יתרחב הקרע יותר, וישרטט על הטלאי, אבל יכתוב מתחת לשירטוט הזה והטלאי שלא יגע הכתב כלל לטלאי אלא תהא מוקפת קלף מהקלף המקורי דוקא.

מזוזה שתלויה בהיפוך

מזוזה שהיתה קבועה במסמרים והמסמר העליון נפל, והמזוזה נתהפכה, והיא תלויה ראשה למטה, האם כשחוזר וקובעה צריך לברך?

נראה פשוט שצריך לברך משום דכאשר נתהפכה היתה פסולה (כמו שכתב רבינו בשו"ע סי' לב סעיף ע בקונטרס אחרון) וא"כ בטלה קביעותה הראשונה.

וה"ה אם רק נפלה מקביעותה בעמידה ונשכבה על צדה, דקיי"ל כרש"י (עיין בטוש"ע יו"ד סי' רפט) דמזוזה שכובה פסולה, וא"כ גם באופן כזה בטלה קביעותה וכאשר חוזר וקובעה בעמידה צריך לברך.

תודה רבה לרב דוד שהעיר לי שהדברים כתובים בשו"ת באר משה חלק ו סי' ו, ושם שאם נתהפכה צריך לברך. אך בנשכבה אין צריך לברך [הגם שאיני מבין דבריו, דלכאורה הלכה כרש"י שזה פסול].
ומצאתי בחובת הדר פרק ט הערה כג (דף עג) שכתב דאם קבעה בשכיבה כר"ת יחזור ויקבענה בעמידה [או באלכסון] אך לא יברך, דמאחר שרמ"א הביאו יש לחוש לדעתו שלא לברך. כנראה שזהו סברתו של הבאר משה.
על כן כיון שקיי"ל ספק ברכות להקל, לא יברך על מזוזה שהמסמר העליון נפל והמזוזה נשכבה, כאשר חוזר וקובעה.
דרך אגב: בחובת הדר (שם) כתב שאם גלל את המזוזה מעל הארץ כלפי שמע, או משמע כלפי על הארץ [כלומר במקום לגלול הכתב משמאל לימין גללה מלמטה למעלה, או מלמעלה כלפי מטה] הרי זה פסול.  והוא דבר שראיתי (לצערי) כמה פעמים.

3 שורות כקובה או כזנב

א.  מבואר בגמרא מנחות לא,ב ובשו"ע יורה דעה סי' רפח שאם עשה את המזוזה כקובה או כזנב פסולה.

פירוש, מזוזה צריכה להיות ערוכה בצורת דף [שצורתה ריבועית או מלבנית] ושוליה הצדדים ישרים [מאונכים], ולא תהא צורתה כקובה כלומר כאוהל משולש שלמטה רחב ולמעלה צר, שהשורות העליונות צרות מהתחתונות, או כזנב שהוא משולש הפוך שהשורות העליונות רחבות והתחתונות צרות.

מפשטות דברי הרמב"ם (הל' סת"מ פרק ה) נראה שהפסול הזה הוא כאשר כל המזוזה [אפילו בצד אחד] עשויין שורותיה מדורגות כעין משולש, ולכל הפחות רוב השורות כי רובה ככולה, כי אין זה צורת דף. אבל אם רק מיעוט שורותיה הן כך, נראה מדבריו דאין זה מקלקל צורת הדף, ואזלינן בתר רובה.

אמנם הפוסקים האחרונים (ראה דרישה וש"ך יורה דעה שם) החמירו אפילו בשלוש שורות שיוצאות אחת מהשניה כקובה או כזנב לפסול.

לפנינו דוגמא של קובה וזנב של 3 שורות. שלשת השורות המסיימות לכם, וקשרתם, ולמדתם, הן כקובה. ושלשת השורות המסיימות ולמדתם, ובלכתך, ביתך, הן כזנב.

ב.  לא ברור כמה שיעור הכניסה של קובה או זנב, האם הוא כלשהו או יש לו שיעור. יש להסתפק אם הוא כניסה של תיבה שלימה, או אפילו אות אחת נכנסת [בדוגמא שלפנינו הכניסה הוא אות אחת שלימה עודפת על חברתה ולא יותר] והמנהג להחמיר ולפסול באות אחת שלימה היוצאת משורה אחרת, ובשורה שתחתיה עוד יציאה של אות אחת שלימה. אבל פחות מאות אחת שלימה אין מקפידים.

ג.  מוסכם אצל הרבנים שאע"פ שהדין הזה מבואר במזוזה, הוא הדין גם לתפלין שאם השורות שלה יוצאות או נכנסות כשיעור קובה או זנב שיש לפסלה. ופשוט שיש דין קובה וזנב בס"ת, דאין זה צורת דף.

מכל מקום אם אפשר ליישר השיטות [בס"ת אפילו ע"י מחיקה וכתיבה מחדש, ובתפלין או מזוזה רק ע"י הארכת האות], כדי לבטל הדירוג של קובה או זנב, הרי זה כשר.

ד.  אין הבדל בין קובה וזנב בסיום השורות או בהתחלתן.

אמנם היכן ששורה אחת נכנסת משום שהיא ריוח לציון הפסק פרשה (פתוחה או סתומה), אין זה נחשב שורה אחת נכנסת לצרף שורות שמעליה או תחתיה לקובה או זנב, כי מוכח שכניסתה היא צורך ריוח הפרשה ולא שינוי בצורת הדף. כן דעת רוב הרבנים. [במזוזה למטה אחר הריוח ובשעריך, יש כניסה בסיום השיטה [אנכי] שתחתיה, ואעפ"כ אינה נידונית כקובה].

מקום קביעת המזוזה בשער עבה ובתוכה מסגרת דקה לדלת

מצוי מאוד פתחים שהם עבים מאבן [או שיש] ובתוכם באמצע עומקם או קרוב לסופם [לצד הבית] קבוע מסגרת [ברזל, אלומניום, או עץ] והדלת של הפתח קבוע במסגרת זו, רחוקה מטפח החיצון של תחילת השער.
היכן המקום הראוי לקבוע את המזוזה?

הרי נפסק להלכה דמקום קביעת המזוזה בטפח החיצון של הפתח, ואם כן איזה חשוב חלל הפתח כל שער האבן ואם כן יקבענה בתחילת שער האבן או רק מקום המסגרת הדקה?

כתב בספר חובת הדר [פרק ח, עמוד סז בהערה ג] דמקום הצר שהוא מצמצם את החלל הוא חלל הפתח, ואם כן מקום קביעת המזוזה הוא במסגרת.
[ואם המסגרת דקה וא"א לקבעה בתוך חללה כי הדלת סוגר על רוחב המסגרת, יקבענה על עובי המסגרת הפונה כלפי חוץ [לצד הרחוב] בטפח הסמוך למקום סגירת הדלת, שהוא חלל הפתח, או על שער האבן סמוך ממש למסגרת אם המסגרת דקה ואינה בולטת טפח משער האבן פנימה].

ונראה לי דאין דבר זה אמור אלא בפתחים גמורים, שיש להם דלת גמור עם מסגרת הנ"ל בתוך שער של אבן, ולכן הם מזוזות השער לקבוע עליהם המזוזה.
אבל שער לחצר ויש בה מסגרת ברזל וקבוע בה דלת סורג שעיקרה למנוע הכניסה, אבל אינה סותמת החלל כולו, כי בין הסורגים ריוח, כשם שאין זו דלת גמור, כך אין המסגרת פצימין ומזוזות השער, והן בטלים לשער האבן, וא"כ מקום קביעת המזוזה הוא בטפח החיצון של שער האבן דוקא, ואע"פ שהוא רחוק כמה טפחים לפני מסגרת הדקה של הדלת סורג. 

גימ"ל שרגל שמאל דבוקה לגמרי לרגל ימין

הגימ"ל של דגנך - רגל שמאל דבוק לרגל ימין בכל עביה.

נראה לי שגימ"ל זו פסולה, כי רגל שמאל צריכה להיות איבר בפני עצמו כצורת רגל, ואם נדבקת כולה לרגל ימין הרי זו דינה כיוד"י האל"ף שנוגעים לגוף האות בעצמותן ולא ע"י עוקץ דק, דפסולים משום שבטלה צורת היו"ד שלהן, כלומר מהיות איבר בפני עצמן.

לאל"ף יש ג' איברים - יו"ד העליונה והתחתונה והקו האמצעי הנקרא גג או גוף, ואם נדבק היו"ד לגמרי לקו הרי חסר איבר של האות. וכמו"כ לגימ"ל יש ג' איברים, ראש, רגל ימין, רגל שמאל, ואם נדבקה כל רגל שמאל לרגל ימין הרי חסרה איבר.

ראה ביאור הסופר [להרב שטרן שליט"א] דף מד ד"ה וירך בשם המקדש מעט, ונלע"ד שדברי המקדש מעט נכונים.

בי"ת בלי עקב

נראה לענ"ד שיש להחמיר בבי"ת זו משתי טעמים, ויש נפקא מינה בין שתי הטעמים.

א.  אמנם נראה דעת האחרונים דבי"ת מרובעת בזויות למעלה ולמטה ואינה עגולה כלל כשרה, וכן מפורש בשער הציון בשם חתם סופר דמכשיר בי"ת בלי עקב, מ"מ נראה לי דעת שו"ע רבינו דהעקב מעכב בבי"ת.

זה לשון רבינו בבי"ת "צריך ליזהר בתג שלאחריה לרבעה שלא תהא נראית ככ"ף". ואמנם כבר התחבטו בכוונת לשון זה בדברי רבינו, ונראה עיקר הפירוש שיש להקפיד בתג שלאחריה [לא אמר 'זוית' אלא 'תג' – זוית היא ריבוע לבדה, ותג הוא תוספת על האות] כלומר העקב נקרא תג, ולא סגי בזוית המרבע האות לבד. אלא צריכה הבי"ת גם בליטה כלשהו החוצה מהריבוע הנקרא תג. (ומה שכתב "לרבעה" דהיינו שישמר ריבוע האות גם אחר העקב והתג, ולא תהא עקב עגול, כי גם כך עלולה להדמות לכ"ף).

ומה שכתב רבינו שצריך להיות לה עקב עב וטוב מפני הסוד. היינו עקב טוב ועב, אך עקב קטן מאוד [כלו' תג – תוספת כלשהו] הוא מהדין בצורת הבי"ת.

דו"ק בלשון רבינו בכ"ף "אבל אם עשה [זויות] למעלה ולמטה הרי זו דומה לבי"ת ופסולה". זויות למעלה ולמטה דומה לבי"ת, אך אינה בי"ת ממש!! כי הבי"ת ממש יש לה עקב.

ב.  גם לשיטת הפוסקים דבי"ת המרובעת בזויות למעלה ולמטה היא בי"ת כשרה, נראה לי דאם תינוק רגיל אינו קוראה אינה כתיבה תמה [לכל הפחות לשיטת הרמב"ם סוף פרק א בהל' תפלין, דכל אות שאין התינוק קוראה וכו' כלומר אינה כתיבה תמה].

ולכן בי"ת מרובעת בזויות לבד, שהרבה תינוקות קוראים לה כ"ף, אע"פ שמבחינה הלכתית הבי"ת מושלמת בזויותיה, מ"מ היות שהתינוקות הורגלו בבי"ת עם עקב דוקא, ואינם מכירים בי"ת זו אלא קורים לה כ"ף, כבר אינה כתיבה תמה.

הנקודה השניה יתכן שהיא שנויה במחלוקת הפוסקים, כי נראה לי שיש מחלוקת עצומה בין הרמב"ם ופוסקים אשכנזים בהגדרת צורת האות וכתיבה תמה.

ג.  הנפקא מינה בין שתי הנקודות הנ"ל. לפי הנקודה השניה, היות שתינוק אינו מכירה היא פסולה כי אין לה צורת אות, וממילא תיקונה בתפלין ומזוזה הוי שלא כסדרן.

משא"כ לנקודה הראשונה - אע"פ שלדעת רבינו בי"ת שחסר בה תג העקב אינה כשרה, מ"מ אם תינוק קוראה בי"ת מותר לתקנה גם בתפלין ומזוזה, מדין כתיבה מועטת המבואר בשו"ע רבינו סי' לב סעיף ל (כדין פירוד יוד"י האל"ף ושי"ן וכו' וחסרון קוץ רבינו תם ביו"ד) שמותר לתקן גם שלא כסדרן.

קוץ רבינו תם ביו"ד

יש בעשיית קוץ רבינו תם שלשה אפשרויות.

1. זוית חדה ואין בה ירידה כלל כלפי מטה [ציור 1] ולפי החתם סופר (שו"ת יורה דעה סי' רסה) היא כשרה. כמובן שמוטב לתקנו – להוסיף עוקץ משהו יורד.

2. עוקץ הנעשה מכפיפת הראש [הגוף] של היו"ד. כלומר, אין העוקץ ר"ת תג והוספה על גוף היו"ד, אלא מעצם כתיבת ראש היו"ד שמתחיל מצד שמאל נמוך מעט ועולה בכפיפה מעט כלפי מעלה לעשות משיכת הגוף של היו"ד – ממילא נשאר צדו השמאלי של היו"ד כפוף מעט כלפי מטה. זהו עוקצו של רבינו תם לשיטת רוב הראשונים, ושו"ע אדמו"ר הזקן. [ציור 2]

3. תג והוספה ממש לראש היו"ד, הראש משוך ישר כמבואר באלפא ביתא שבבית יוסף (ואין כפיפה לראש) ומוסיף קוץ בולט כלפי מטה מפני היו"ד. זהו קוצו של ר"ת לפי הא"ב שבבית יוסף וקצת ראשונים. [ציור 3]

פרטים נוספים מבוארים בספר אותיות הרב עמודים קנח-קסב.

הבאתי זוג יודי"ם לכל ציור.

 

בדוגמא שלמטה:
היו"ד של יצהרך נראה [לעין] כזוית חדה, לכן ראוי לתקן בהוספת עוקץ קטן מאוד שתהא יורדת.

היו"ד של ונתתי ראשה כפופה מעט בשמאלה לצד מטה ואין צורך לתקנה, ואע"פ שיש לעוקץ גם יציאה החוצה לצד שמאל, אין זה מקלקל.

במזוזה הזו יש עוד בעיה

במזוזה הזו יש עוד בעיה. ישנם ראשי שעטנ"ז ג"ץ משוכים מאוד, לענ"ד זה שאלה על שינוי הגדרת צורת האות.

במקום שיהיו הראשים כעין יודי"ן ברוחב של קולמוס אחד או מעט יותר (עד משיכה פחות משני קולמוסים), הם קוים משוכים.

לא מדברים כל כך על הבעיה הזו, ולכן הרבה רבנים מכשירים, ולענ"ד זו ממש בעיה של שינוי צורת האות.

העליתי את המזוזה שוב, והפעם סימנתי בריבועים דוגמאות לבעיה זו. הגדל בשביל תמונה ברורה יותר

תגין גבוהים - בעייתיים

עזרא שלח  לי תצלום זה - וסימן חלק מהתגין. לדעתי הם בעייתיים [גם חלק מהתגין שלא סימן].

[ניתן להקיש על התמונה לשם הגדלה]

התג הראשון בה"א של השם, לכאורה היה מועיל שאלת תינוק, אמנם אני מסתפק מאוד בתג כל כך גדול שהרי הדלי"ת שבה [וכן הדלי"ת של ועבדתם] הוא ממש כלמ"ד.

יש גם בעיות בתגי הבי"ת ועוד אותיות שהוא לא סימן - כדאי ליכנס להגדלה ולראות.

בנוגע לתג הגדול על הקו"ף הוא עלול להדמות ללמ"ד, אך לזה ודאי מועיל שאלת תינוק.

הנני מעתיק מבלוג שהעליתי על The Sta"m Forum לאחרונה.

בתמונה הראשונה [משמאל] יש לקו"ף תג עבה בשמאל, הרב שמאי גרוס שליט"א חיוה דעתו שזה פסול, משום שנעשה למ"ד. נראה לדעתי שהוא צודק בזה, משום שלדעת אדמו"ר הזקן בסי' לו באות למ"ד צורה שלימה של הוי"ו (על ראש הלמ"ד) הכולל ראשו של הוי"ו אינו אלא לכתחילה ואינו מעכב. וא"כ לכאורה אם נסתכל על גוף הקו"ף הוא למ"ד מושלם, וכמו בתמונה השניה שהקו"ף ודאי פסול ולא מהני שאלת תינוק, כי יש כאן שינוי גמור בצורת האות, כי גופה למ"ד ממש. אם כן אינו יכול למ"ד כשר [בגלל רגל הקו"ף] וכן אינו יכול להיות קו"ף כשר [בגלל צורת הלמ"ד].

אבל מי שיסבור שראש הוי"ו בלמ"ד מעכב, א"כ גם גוף הקו"ף [בתמונה הראשונה] לא נשתנה לגמרי ללמ"ד כשר, א"כ מועיל שאלת תינוק. 

אני חושב שיש כאן שני גדרים:

א. שינוי גמור בצורת האות לא מועיל שאלת תינוק, כי [כידוע] כל היכא שברור לנו שאין לאות צורתה לא מהני תינוק, וכאשר גוף הקו"ף נשתנה ללמ"ד זהו שינוי גמור. [על כן אני מסתפק בה"א ודלי"ת שעזרא שלח].

ב. תג גדול שרק עלול לגרום לביטול ושינוי - בזה מהני שאלת תינוק, ולכן אם לא היה גוף הקו"ף ממש למ"ד כשר, ממילא יש כאן רק שאלה על שינוי הקו"ף ומועיל תינוק.

הוספה: הרב שמאי גרוס שליט"א נשאל [תשובתו הובאה בפורום באנגלית] על התגין המסומנות במזוזה והוא הכשיר את כולם כולל התג הגדול בשם הוי', ורק על תג הבי"ת [בשדך] אמר שהיא שאלת תינוק.
ולענ"ד צריך [לכל הפחות] לשאול תינוק על הדלי"ת והה"א.

הוספה נוספת: כמו כן יש לומר דלפי משמעות המשנה ברורה במשנת סופרים אות למ"ד, מושב בלמ"ד מעכב בה, אם כן הדלי"ת וה"א שאין להם מושב שוב אינם למדי"ם כשרים ומהני שאלת תינוק. אבל נראה שלדעת אדמו"ר הזקן אין המושב מעכב בלמ"ד.

משהו מענין

זהו מכסה/נרתיק מזוזה שמוכרים בארצות הברית - השאלה הועלתה על ידי אחד מחברי הפורום
The Sta"m Forum

אני מוצא את זה שאלה מעניינת במיוחד - השאלה האם יש איסור על פי הדין משום צורות לנוי המבוארים בשלחן ערוך יורה דעה סי' קמא?

בהשקפה ראשונה נראה לי שהדבר אסור.

לא הצלחתי למצוא איסור בפוסקים בדבר. אין כאן איסור ברור משום צורה לנוי, כי אין כאן פנים שלמות של אדם אלא מראה מהצד [חצי פרצוף] profile.
אמנם דנו האחרונים ביורה דעה שם סעיף ו לאסור יותר להעמיד צורות [אפילו המותרות לנוי] בבית כנסת, משום שנראה כאילו מתפללים להם - לכאורה אין זה שייך לכיסוי המזוזה.
מכל מקום נראה לי שהדבר הזה הוא שלילי. [אני מרגיש שהשיוך של צורת אדם (פסלון קטן) עם חפץ מצוה, הוא פגום].

בי"ת בעייתית

הבי"ת של ירבו -

האם זו בי"ת או נו"ן?

נראה לי שמועיל שאלת תינוק.

שיעור ריוח פרשה סתומה במזוזה, לפי תקנת אדמו"ר הזקן

כתוב בשו"ע רבינו קונטרס אחרון סי' לב סעי' נב:  "ידוע ומפורסם שהנהיג הרב להניח ריוח דוקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פ' והיה אם שמוע להניח ריוח כשיעור ט' אותיות בין בתפלין בין במזוזות אלא שבתפלין הריוח שבסוף פ' שמע וכן קודם התחלת והיה אם שמוע כשיעור ט' אותיות גדולות דהיינו כשיעור ג' פעמים אשר, ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ג' יודי"ן סוף פ' שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פ' והיה אם שמוע".

הנה פשוט שיש טעות הדפוס בלשון הקונטרס אחרון, שהרי כתב בפירוש דגם במזוזה בעינן שיעור ריוח ט' אותיות, והיאך סיים דיניח ג' יודי"ן.

ונראה דחיסורא מיחסרא מחמת השמטת הדפוס, וכן צריך להיות הלשון:

"ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ט' אותיות קטנות דהיינו כשיעור ג' פעמים ג' יודי"ן סוף פ' שמע וכשיעור ט' אותיות קטנות דהיינו כשיעור ג' פעמים ג' יודי"ן קודם התחלת פ' והיה אם שמוע". ועכשיו שפיר כתב דהנהיג להניח ריוח ט' אותיות בין בתפלין ובין במזוזה, אלא דבמזוזה סגי להניח ריוח ט' אותיות קטנות, ומעט יותר. וזהו שכ' ג"פ ג' יודי"ן, כלומר וגם מעט ריוח בין שתי התיבות [כמבואר בב"ח סימן לב, דג"פ אשר פירושו עם שתי יודי"ן שהרי צריך להניח ריוח בין התיבות כמלוא אות קטנה שהיא יו"ד] ואם כן שיעור הריוח במזוזה לפי תקנת אדמו"ר הזקן היא לערך י"א יודי"ן או פחות מעט מזה.

[או דטעות הדפוס וצ"ל ט' יודי"ן במקום ג' יודי"ן. ונפקא מינה אותה מעט ריוח שבין שתי המילים שכ' הב"ח].

ויש לדקדק קצת הלשון דקאמר "ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק וכו" משמע שמיקל בריוח מזוזה ולא צריך שיעור גדול של ג"פ אשר, אבל אינו מקפיד בדוקא שלא יעשה כן. ומי שירצה להרחיב הריוח כבתפלין ממש ג"פ אשר, לית לן בה.

אמנם יש לבאר הטעם שהקיל רבינו במזוזה מבתפלין.

ונראה דבתפלין מניחים ריוח כדין לכתחילה ג"פ אשר כשיעור ט' אותיות גדולות בשביל הפרשיות הפתוחות בסוף קדש, והיה כי יביאך, ולריוח הפרשה סתומה שלפני והיה אם שמוע, כמו שהן בספר תורה, לכן אין לשנות שיעור הפרשה [שבסוף שמע] ויניח ריוח כל פרשה בשיעור אחיד לכתחילה. אבל במזוזה שאין בה ריוח אחר, א"כ אם יניח ריוח כשיעור ט' יודי"ן לא יראה שינוי מריוח אחר, דאין ריוח אחר במזוזה.

והנה במזוזה דאין פרשיותיה באמת כמו בס"ת שהרי הפרשה אינה סתומה מהדין, דשינה ועשאה פתוחה כשרה משום דאינה סמוכה לה מן התורה, כמבואר בשוע"ר סעיף נ ובשאר הפוסקים [אלא ששיעור ריוח של פרשה כשיעור ט' אותיות עכ"פ מעכב כמבואר שם]. ויש לומר דלכן גם נוהגים לעשות שינוי נוסף להקטין הריוח מעט, דהיינו שעושין שיעור ריוח ט' אותיות קטנות, כדי לעשות קצת כשיטת הסמ"ג ורא"ש שהביא הטור ובית יוסף יורה דעה סי' רפח, דלשיטתם לא נהגו להניח כלל שיעור ריוח פרשה אלא רק מעט ריוח להכירא בעלמא. והנה לרא"ש שיעור פרשה פתוחה היא ט' אותיות גדולות [ולא קטנות, כן מוכח מסברתו דבשיעור סתומה כתב (עי' ברא"ש הל' ס"ת סי' י, ותוס' מנחות לב,א) ששיעורה ב' או ג' אותיות ולאו היינו ג' יודי"ן דזה אינו ריוח פרשה כלל, אלא ג' אותיות בינוניות כמו ג' ביתי"ן דהוא שיעור ריוח תיבה קטנה או בינונית וזוהי שיעור ריוח סתומה, ומסתומה דמיירי באותיות גדולות ילמד לשיעור פתוחה דהיינו ט' אותיות גדולות].

וכדי לכבד שיטת הסמ"ג ורא"ש דמניח ריוח רק להכירא פחות מכשיעור, לכן תיקן דאין צריך ריוח ט' אותיות גדולות, על כן טוב שיניח ריוח ט' יודי"ן או מעט יותר דלא יגיע לכלל שיעור פרשה פתוחה ממש לדידיה. משא"כ אם יניח ט' אותיות גדולות הרי לרא"ש [כנראה מדבריו בהל' ספר תורה, וכן מבואר בב"י יו"ד סי' רפח שם] תהא פתוחה ממש מכאן ופתוחה ממש מכאן, ולא פ' סתומה. ומצוה בסתומות.

קביעת מזוזה בפתח שיש לה כנף מצד ימין

לכבוד הרב שמואל שיחיה,

שאלה שנשאלתי לאחרונה במקום קביעת המזוזה.

נשאלתי על פתח חיצוני שהדלת נפתחת החוצה לצד הרחוב, ועיקר הדלת בצד שמאל של חלל הפתח ויש בצד ימין כנף קבוע והוא סגור על מסגר [ברצפה ובמשקוף] ואפשר לפתחו, אך אין משתמשים בו כלל אלא תמיד הוא סגור. ושאלתי האם אי פעם השתמשו בכנף זה לפותחו, וענו לי שפעם או פעמיים אכן פתחוהו להעביר דבר רחב. והסבירו לי שמתחילה כשעשו הפתח הזה היה בדעתם שיוכלו לפתוח כל הפתח כולל הכנף עבור מעבר סבתא שהיתה בכסא גלגלים, אך לאחר שתיקנו הדלת נפטרה וכעת אין הכנף בשימוש כלל.

היכן יקבעו המזוזה בצד ימין של החלל כולו, או על הכנף הימין ליד כנף שמאל שהוא הדלת בפועל.

ועניתי שיש לקבוע המזוזה בימין החלל כולו [ולא על הכנף עצמו], דמאחר שנעשה מתחילה לשם פתח ושתי הכנפות היו דלתות אע"פ שנתמעט שימוש כנף ימין לא נשתנה הדין ופתח אחד הוא כל החלל, וימינו הוא במזוזת המשקוף שבצד ימין. ופשיטא שאזלינן בתר ימין של הנכנס לבית מבחוץ.

מקראה לתמונה: 1 מקום הראוי לקביעת המזוזה,  2 כנף ימין הסגור,  3 דלת שימושית הנפתחת,  4 מעצורים ננעלים ברצפה ובמשקוף לסגור הכנף, ואפשר לפותחם.

עקב בי"ת נכנסת לחלל דל"ת

מסומן כאן שני ביתי"ן שעקבן חודרת מעט לחלל הדלי"ת.

לדעתי, אם עקב הבי"ת חודרת היטב לחלל הבי"ת, כלומר כל עובי הקו מגיע תוך חלל הדלי"ת, הרי הדלי"ת הזו נהפכה לה"א, ואי אפשר לדעת אם היא ה"א או דלי"ת, אם כן אין זו כתיבה תמה, והדלי"ת פסולה.

[אמנם יש דעות באחרונים (קסת הסופר ושו"ת אבני נזר) שבסופר ימני, הכותב ומושך קוי האותיות משמאל לימין, נמצא שכאשר משך את מושב הבי"ת הרי קדם המושב של הבי"ת לכניסתו לחלל הדלי"ת, ואם כן מוכח שהיא עקב של מושב הבי"ת.

לעד"נ שאין סברא זו עיקר להלכה, אלא פשטות הפוסקים [עיין בשו"ע רבינו סי' לב סעיף מא, ומשנה ברורה שם ס"ק קלב] שפסול כי נשתנה צורת הדלי"ת, ולא תלוי הדבר כלל בעובדה שאנו מכירים למי שייכת עקב זה].

והמבחן לדעת גדרה של הדלי"ת [כלומר, כמה נכנסה לחלל הדלי"ת]  [הדוגמאות למטה ערוכות ומוסמנות בריבוע], לכסות את כל מה שמחוץ לדלי"ת מלפני התינוק ולשואלו, אם מה שנשאר נראה לתינוק כדלי"ת הרי זו כשרה, ואם נראית לו כה"א הרי זו פסולה.