יריעה של ספר תורה - כבודה

יריעה של ס"ת עתיק מוצגת בחלון על הקיר. האם זהו כבודה?

נראה שאמנם מותר לשמור ס"ת עתיק [פסולה, או אפילו חלק ממנה] ואע"פ שדין ס"ת שבלה לגניזה, מ"מ אם יש ליהודי צורך חשוב מותר לו לשמרה. אבל במקום ואופן מכובד דוקא. ולא תלויה בהצגה על הקיר כחפץ אומנתי. יש להוסיף שיש ביריעה שמות ק' ואסור לעמוד מולם בצורה לא צנועה, שזה כמעט בלתי אפשרי שישמרו מזה.

אע"פ שאי אפשר לקרוא את הכתב מחמת איכות הצילום והזכוכית המכסה, מ"מ אפשר לראות בבירור צורות הפרשיות השנויות במחלוקת שבין הרא"ש והרמב"ם.

במרכז התמונה [עמוד אמצעי בשליש התחתון] סיום פרשה ולא נשתייר ט"א לסוף השורה והניח שורה תחתיה כולה פנויה - ריוח פרשה סתומה לפי הרא"ש, ולפי הרמב"ם היא פרשה פתוחה.

למטה ממנה [וכן למעלה בתחילת העמוד] ריוח בסיום השיטה וכן ריוח בתחילת השיטה שתחתיה - לפי הרא"ש היא פרשה פתוחה, ולרמב"ם היא פרשה סתומה.

בריוח הפרשה שלמעלה [בתחילת העמוד] נראה שיש שיעור ט"א בסיום השורה, ובכל זאת הניח גם ריוח ט"א בתחילת השיטה שתחתיה - אפשר שספר זה נכתב לפי דעת הרא"ש, וזו פרשה פתוחה היא, כמבואר בפסקי הרא"ש וטור יורה דעה הל' ס"ת. [או שלפי הרמב"ם היא סתומה, כי לא רצה להניח ריוח פחות מכשיעור ט"א בתחילת השורה, גם על פי הרמב"ם].

קביעת מזוזה

 

בשער זה שלוש מסגרות של משקוף. א. החיצוני הקשתי שעליו נקבע המזוזה. ב. לפנים הימנה מסגרת פשוטה מרובעת. ג. לפנים הימנה המסגרת שעליה קבועה הדלת.

המקום הנכון של המזוזה הוא במסגרת הפנימי השייכת לדלת, בתחילת המסגרת בטפח החיצון שבה [מסומן בחץ].

ואפילו אם כנף הדלת [הנראית בתמונה] סגורה ונעולה, היות שנפתחת לפעמים, היא כולה שער אחד, ואין הכנף מפריע לחלל הפתח, אלא כל החלל חטיבה אחת, והסף הימני הוא כפי שאמרנו.

מ"ם סתומה מעוגלת למטה

 

המ"ם מעוגלת למטה - מועיל שאלת תינוק. (סליחה שהתמונה אינה ברורה כל כך. אולי הגדלה)

חתך באות ה"א

בה"א יש חתך שהיה הולך מרגל שמאל עד הגג, שנעשה אחר הכתיבה. הסופר גרר מגג הה"א וכעת החתך הוא מחוץ לה"א.

מה היה דינו של חתך זה?

חתך ארוך נידון כנקב הנראה לעין כמבואר במקדש מעט משום שאם ימתחו אותו יפתחו שפתי החתך ויראה לעין. אבל היות שנעשה אחר הכתיבה, אע"פ שלא היה במקום החתך שום היקף גויל בין גג הה"א לרגל שמאל, לפי השיטה העיקרית בהלכה [שו"ע רבינו לב סעיף יט] היה כשר. אמנם לדעת הירושלמי שם, נראה שהיה מעכב היקף גויל באופן זה גם אחר הכתיבה, [וכתב רבינו שם שראוי להחמיר כדעתם] ולכן טוב עשה המגיה שגרר מהגג ועכשיו החתך הוא מחוץ לגג הה"א, וממילא היא מוקפת גויל [גם לירושלמי].

שאלות בצורות אותיות

רגל הגימ"ל ארוכה ביותר - כשרה.

נו"ן פשוטה שאלת תינוק.

חיתי"ן - כבר הבהרתי כמה פעמים - כאשר אנו רואים סופר שלכתחילה עשה ראש שמאל של החי"ת וי"ו שלא כדין - אנו יודעים בודאות שיש לנו עסק עם סופר וסחורה זולה !!! וכבר איתרע מעט "חזקת כשרות" !!!

וי"ו - שאלת תינוק אם אינו רי"ש. וי"ו זו ממש על גבול [הכשרות ו]הפסול הודאי.

מ"ם סתומה בקושי יש בה חלל - כשרה בדיעבד. מותר לגרר ממנה מעט להרחיב חללה.

יודי"ן אין להן שיעור בגופן, ודומין מעט לחיתי"ן קטנות - שאלות תינוק. וראויות לתקנם שיהא גופן כשיעור.

אל"ף - חסר שיעור [מלוא אות קטנה] לעובי היודי"ן שלה - בעיה גדולה לפי חלק גדול מהפוסקים האשכנזים [ושו"ע רבינו] כפי שביארתי כמה פעמים. מותר לתקנה.

למ"ד - אני חושש שזו שינוי צורת האות ופסולה.

ריבוע הטיח סביב תיתורא העליונה

עור תיתורא העליונה עצמה לא נפגעה, אלא הטיח והמילוי המכסה מבחוץ נפגע וחסר בריבוע. מכל מקום צריך לתקן הריבוע, שיהא שטח "התיתורא העליונה" מרובעת דוקא.

נו"ן עם מושב רחב

הנו"ן מושבה רחב מדי, וגבה יוצאת מסיום ראשה - היא נוטה לכעין כ"ף. נראה שאפשר לשאול תינוק - ואם יקראנה נו"ן יש להכשיר.

במקרה כזה אני ממליץ לכסות את תגי הנו"ן. (אע"פ שבדרך כלל אין צורך לכסותם, אבל כאן שנוטה לכ"ף, נראה לי להחמיר ולכסותם).

התינוק קראה נו"ן.

צורת פתח באמצע מטבח

צורת פתח (בליטות משני הצדדים) באמצע המטבח [שים לב - השיש נמשך מסביב לבליטה שבתחתית עמוד השמאלי]. האם פתח זה חייב במזוזה?

נראה העיקר שפטור, משום שאין צורת פתח באמצע חדר חייב. כי אינו מפריד החדרים זה מזה, ולא נחשב בעיני בעל הבית לפתח והפרדת חדר, אלא לכעין קישוט באמצע החדר.

אמנם יש מקום להחמיר ולקבוע מזוזה על עמוד סף הימין (זה תלוי יותר בדעת בעל הבית, האם חושב החלק שלפני הפתח כחלק וענין לעצמו).

(יש מקום לדון על צורת פתח כזו, על בליטה זו שבתחתית עמוד שמאל. בהנחה שהיא גבוהה י' טפחים מהרצפה ויש בה שיעור סף, (כי אם היא נמוכה מי"ט, לענ"ד היא מבטלת את עמוד סף השמאלי. ואין מקום להחמיר).

לדעת השו"ע פתח שאין בו ב' מזוזות פטור, האם בכה"ג שעמודי הסף אינם תואמים כלל, האם יתחייב לדעת השו"ע. ואפילו לדעת הרא"ש, דסף ימין לבד מחייב, כתב הטור [סימן רפז] דהיינו רק כאשר קיר חלק מולו, אבל פתח שימאי שיש בצד שמאל אבן יוצא ואבן נכנס פטור, ולא מהני מה שיש סף ימין ישר. ושמא גם כאן אין כאן כלל צורת פתח גם לדעת הרא"ש וטור. אמנם אפשר לחלק [כמדומה לי שכ"כ בספרי האחרונים] דשימאי היינו מקולקל, אבל כל שמתקינים פתח זה ליופי ושימוש מיוחד כמו שלפניניו, אין זה בכלל שימאי.

כל העולם נמשך אחר דעת סידור דרך החיים בענין פתח חנות שצד אחד בו רוחב עליון כחלון (כעין זה שלפנינו) שנחשב לסף גמור. ונראה לי, שזה רק אליבא דסברת רש"י בסימן רפז דפתח היינו מקום החלל, ושיעורו חלל י"ט גובה ברוחב ד"ט, אם כן לא איכפת לו איך נראים עמודים הסף. אך לדעת השו"ע צ"ע).

ראה גם פורום לנושאי סת"ם: מזוזות הפתח לא ברורות

פתח חדר לפני שירותים

דלת הקדמית היא כניסה לחדר, ובו מעבר לשירותים [הדלת האחורית].

בדרך כלל חדר מעבר לשירותים פטור ממזוזה, אמנם כאן חדר זה יש בו דע"ד אמות, ויש בו ארונות קיר שמאחסנים חפצים של דיור הבית, וגם משתמשים שם קצת תשמישי דיור כגון לגהץ בגדים.

נראה שראוי לקבוע מזוזה על פתח זה בלי ברכה [וכמובן בשני כיסויים, מכיון שהיא עומדת מול פתח השירותים].

(יש להסתפק קצת, האם כאן ארונות הקיר [אינם נראים בתמונה אבל הן עומדות משני צידי החדר] ממעטים השיעור ד' אמות. אע"פ שהוחלט באחרונים שתנור וחפצי בית וכן ארונות לבגדים אפילו הם קבועים במקומם, אינם ממעטים שיעור ד' אמות של החדר. היינו מטעם שהן תשמישי החדר, ואינם מבטלים שיעור החדר ותשמישו. אבל כאן לכאורה, הארונות אינם שייכים לדיור החדר, ובחדר גופא אין בה שיעור ד' אמות להילוך [כי הארונות ממעטים השיעור]. מ"מ יש מחייבים גם חדר קטן [אפילו אין בו ד"א] המחובר לבית, ומשמש כחלק מצרכי דיור הבית. ולכן בכל אופן יש לקבוע כאן בלי ברכה).

אל"ף - הפסק גדול ביותר

לפי המשנה ברורה [ביאור הלכה סימן לב סעיף כה, סוף ד"ה מכירם] פסולה, ואי אפשר לתקנה [שלא כסדרה] בגלל שההפסק ניכר ביותר [ואין זה נכלל בהיתר מהר"ם ושו"ע, לתקן נפסקים].

אל"ף - נקודה העליונה גולם

נקודה העליונה דבוקה כל גופה לגג האל"ף, ורק יש בה בליטה משהו כלפי מעלה. כל העולם מכשיר, דאין שיעור וכו'.

לעניות דעתי עיקרו גולם והוא פסול, והבליטה הקטנה אינה ראש כלל אלא טפלה לעיקר הנקודה, שהוא גולם. אלא שלפי הצמח צדק מותר לתקנו בהוספת דיו לעשותו ראש גדול [אלא שזה לא יהא יפה, ושוב אחר כן אפשר לגררו ליפותו, כמבואר בתשובת הצמח צדק לענין כ"ף פשוטה מרובעת בזוית]. אבל לגרור ממנו תחילה יש חשש חק תוכות. 

אותיות נוגעות ודבוקות זה לזה

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף כח

סעיף זה דן בדין היקף גויל בין שתי אותיות. והוספתי בתוכו מעט ביאור בסוגרים בצהוב.

***

וכל זה (שנתבאר בסעיפים הקודמים שאי אפשר להכשיר אות ע"י גרירה, ופסולה בכך משום חק תוכות) כאשר הפיסול הוא בצורת גוף האות, אבל אותיות הנוגעות (נגיעה דקה זו בזו, או) ודבוקות (דיבוק עבה) זו בזו (ועל כן אינן מוקפות גויל), בין שנדבקה (האות השניה לראשונה) קודם שנגמרה (האות) השנית שלא היתה עליו צורת אות בהכשר מעולם (כי מעולם לא היתה מוקפת גויל כהלכתה), בין שנדבקה אחר שנגמרה (אבל מתחילתה היתה כשרה כהלכתה), יכול (לגרר ו)להפריד (ביניה)ן בסכין, וכשר. ואין ב(גרירה כ)זה משום חק תוכות, כיון שלא היה פסולן בגופן (כלומר בצורת האות) אלא (רק פסול הלכתי) מחמת חסרון היקף גויל סביב להן.

לפיכך אם נשתנה צורת האות ע"י דביקתה לחברתה (ופסולה משום שאבדה צורת גוף האות) אין פירוד מועיל בה (להכשירה משום שזה חק תוכות), ודינה כמ"ם (פתוחה) שנסתמה (שפסולה, ואי אפשר לגרר פתיחת המ"ם משום ח"ת, ועוד) שכל מה שנכתב בפיסול צריך גרירה (כנת"ל סעיף כה).

ויש אומרים שהוא הדין אם כל אורך האות דבוקה לחברתה (אע"פ שניכרת צורת האות, מ"מ נחשב הדבר לביטול צורתה ו)אין פירוד מועיל בהן (משום ח"ת):

***

חידוש וביאור:

א)  וכל זה כשהפיסול הוא בצורת גוף האות אבל אותיות הנוגעות ודבוקות זו בזו כו'.

החילוק מבואר, דיש פסול שאין האות נראית בצורתה [איבוד צורתה], ותיקון אות זה היא כתיבה חדשה, וממילא יש בה משום שלא כסדרן. ואם נעשית באמצעות גרירה פסולה משום חק תוכות.

אבל אות שחסרה רק צורתה ההלכתית, כגון חוסר היקף גויל, אין תיקונה נחשבת תיקון גוף האות, ולכן אין גרירת היקף גויל משום חק תוכות, שהרי צורת האות היתה כתובה וניכרת מקודם. וכמו כן אין בתיקון זה משום שלא כסדרן.

ב)  שנדבקה קודם שנגמרה השנית שלא היתה עליו צורת אות בהכשר מעולם.

הוא הדין אם נדבקו זה לזה לפני שנגמר אף הראשונה, מותר לגרר ביניהם כפי שיבואר כי לא היה בהן פסול בצורת גופן, אלא משום היקף גויל בלבד.

ויש לומר הטעם דנקט רבינו שנדבקה השניה לראשונה אחר שנגמרה הראשונה, משום שדיבר בהוה, שהרי לכתחילה אין להתחיל אות אחרת קודם שיגמור הראשונה משום כתיבה שלא כסדרן. וא"כ מן הרגיל שכאשר נדבקה השניה לראשונה, הראשונה כבר נגמרה כתיבתה.

ג)  בין שנדבקה קודם שנגמרה השנית שלא היתה עליו צורת אות בהכשר מעולם, בין שנדבקה אחר שנגמרה יכול להפרידן בסכין וכשר, ואין בזה משום חק תוכות כיון שלא היה פסולן בגופן אלא מחמת חסרון היקף גויל סביב להן.

רבינו משוה את שתי המקרים, א. נגיעתן זה לזה לפני שנגמרה צורתה בכשרות, ב. נגיעתן אחר שכבר היו גמורות בכשרות. ופשט דבריו, דכשם שזה פסול משום שאינה מוקפת גויל, כן נגיעתן זה לזה אפילו לאחר שנכתבו מתחילה בכשרות, פסולות משום שאינן מוקפות גויל.

וצריך ביאור מה שונה דין זה מדין היקף גויל שחסר מחמת נקב, דמבואר בדבריו [סעיפים יח, יט] דאין פסול היקף גויל לאות אלא אם חסרה מתחילת כתיבתה, אבל אם נכתבה בכשרות מתחילה ואח"כ חסרה היקף גויל מחמת נקב אינה נפסלת בכך?

ויש לחלק, דפסול נגיעת אותיות זה לזה הוא משום שאינו "כתב תם" [כמבואר בסעיף ה] כלומר שאין האותיות ברורות זו מזו, וזה פסול לעולם, ולא תלוי בכתיבה, או בשעת הכתיבה. משא"כ נקב באות הוא פסול "כתיבה תמה", ולכן אינה אלא בשעת הכתיבה.

ד)  ויש להעיר דלעיל בסעיף ה כתב דאם נגעה האות בסופה אחר שיעור הכשרה יש מי שמכשיר האות אף בלי גרירה, אלא שמסיים שם - ויש להחמיר. ולכאורה סברת היש מי שמכשיר משום שאין דין היקף גויל אלא בעת כתיבת האות, אבל לאחר שנגמרה בכשרות, או משום שכבר יש בה שיעור אות, או משום שכבר נגמרה כולה ואח"כ נדבקה לאחרת, כבר ליכא פסול היקף גויל. וא"כ מה שכתב רבינו כאן, דאחר שנגמרה האות פסולה משום היקף גויל, אין זה פסול מוסכם.

ויש לומר דדעה הנ"ל היא רק סברת 'יש מי שאומר', ורבינו סתם כאן כמשמעות פסק רוב הראשונים (מרדכי, התרומה, רא"ש, טור ושו"ע) שאין שום חילוק בין נגיעה לפני הכתיבה או אחר כך.

אמנם יותר נראה דאף למכשיר הנ"ל, היינו דוקא אם נשתייר כדי לגרר מהדיו שביניהם, אז כשר אף בלי גרירה (מטעם "כל הראוי כו"). אבל אם לא משתייר כדי לגרר, מודה 'היש מי שמכשיר' לפסול משום שאינה מוקפת גויל אפילו למטה בסוף האות, וכל שכן למעלה. וא"כ גם היש מי שמכשיר מסכים שיש פסול היקף גויל בנגיעת אותיות זה לזה, אף אחר שנגמרו. ולא הכשיר אלא במקרה שיש דיו מספיק לגרר ביניהם, ואחר שנכתבו כשיעור הכשרן.

ה)  ונפקא מינה דאם יש נקב בין שתי אותיות ולא נשתייר באף אחת מהן כדי לגרר לפני הנקב ואחר הגרירה ישתייר הכשר לאות, לכו"ע פסול משום שאינן מוקפות גויל, אף לאחר שנכתבו בכשרות מתחילתן.

היקף גויל – מחלוקת הבבלי וירושלמי

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף יט

סעיף זה מבאר דין היקף גויל בשעת הכתיבה ואחר הכתיבה. ומבאר שתי שיטות בדין היקף גויל, שיטה א' שיטת ההלכה ע"פ השו"ע, שיטה ב' שיטת הירושלמי.

השמטתי את תחילת הסעיף הדן בשיעור אורך הכשר האותיות, והעתקתי את החלק הדן בהיקף גויל, והוספתי בתוך הלשון ביאור בסוגרים - בצהוב.

***

... אבל אם ניקב (אחר הכתיבה - בחלל הלבן שב)תוכה של ה"א או של מ"ם ו(שאר אותיות) כיוצא בהן (שיש להן חלל המוקף דיו מג' או ד' צדדים), אפילו (אם) הנקב ממלא כל החלל ולא נשאר שם היקף גויל כשירה, וכן אם אין היקף גויל כלל לאיזו אות מבחוץ, שניקב שם נקב ארוך המגיע עד סוף הקלף כשירה, כיון שהיתה מוקפת קלף מתחלתה בשעת הכתיבה.

אבל אם לא היתה (האות) מוקפת קלף מתחילת (כתיבת)ה (כגון שיש נקב הנוגע באות מתחילת כתיבתה, או גבולי האות הגיעו לקצה הקלף) אע"פ שהיא ארוכה כראוי ולא נפסקה (צורתה או שיעורה) כלל בנקב, כגון רגל כ"ף או נו"ן הפשוטות וכיוצא בהן שבשיטה האחרונה שהן ארוכות ומגיעות עד סוף הקלף מתחילתן, פסולות (משום שלא היו מוקפות גויל מתחילת כתיבתן, כנתבאר לעיל סעיף טז שאינה כתיבה תמה).

[ו]מכל מקום אם יכול לגרור מהן (מהכ"ף או נו"ן הנ"ל) מעט בסוף הקלף וישתייר בהן כשיעור, הרי גרירה זו מועלת (להכשירן ואינה חק תוכות) אפילו אחר כתיבת כל הפרשה, ואין בזה משום שלא כסדרן, כיון שלא היו פסולות תחילה רק משום חסרון היקף גויל בלבד כמו שיתבאר (בסעיף ל).

ויש אומרים שאם הנקב ממלא כל חלל הה"א או המ"ם וכיוצא בהן פסולות, כיון שאינן מוקפות גויל בתוכן, ואע"פ שהיו מוקפות (גויל) מתחילת (כתיבת)ן (ואירע הנקב אחר כך). אבל אם אין הנקב ממלא כל החלל אע"פ שהנקב הוא סמוך לאות ממש, שלא נשאר קלף חלק אפילו משהו בין האות להנקב שבתוכה, והאות צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה, מכל מקום היא חשובה מוקפת גויל גם במקום הנקב ע"י קלף החלק שבתוכה (בחללה) מצד הב' של הנקב.

וכן אם הנקב הוא (כלפי חוץ) במקצת עובי האות שכלפי חוץ, ומקצת עוביה (של האות) שכלפי תוכה נשאר קיים (כשיעור חוט דק אחד שלם כנתבאר לעיל סעיף יח), הרי היא כשירה ע"י מקצת עובי זה שכלפי תוכה, שהוא חשוב מוקף גויל ע"י קלף החלק שמצד הב' (החיצוני) של הנקב.

(וכן אם הנקב הוא מפסיק כל עוביה (של האות) אלא שנשאר בארכה שעד הנקב כשיעור הכשירו, הרי היא מתכשרת ע"י שיעור (הכשר) זה שהוא חשוב מוקף גויל גם בתחתיותו ע"י הקלף החלק שלמטה מהנקב. (ואם נשתייר מאורך [אות] זה גם למטה מהנקב אינה נפסלת בכך, ומתכשרת היא ע"י קלף החלק שבתחתיותו (בסוף דיו האות), שכיון ש(דיו האות) מה שמן הנקב (ולמטה) עד קלף החלק אינו אות אחרת, אינו חשוב הפסק בין האות לגויל המקיפה, כמו שהנקב אינו חשוב הפסק). אבל אם לא נשתייר קלף חלק כלל למטה מהנקב פסולה (משום שאינה מוקפת גויל)).

ולפי סברא זו אין חילוק בין נקב שלפני הכתיבה (ל)בין נקב שלאחר הכתיבה, שכיון שקלף החלק שמצד הב' של הנקב מצטרף לאות להיותה נחשבת מוקפת גויל גם במקום הנקב, א"כ אף אם היה הנקב קודם הכתיבה אינו פוסל (משום כתיבה מופסקת הנזכרת לעיל סעיף טז, שהרי אין נקב כזה מפסיקה לפי שיטה זו, היות שהיא מוקפת גויל מעבר לנקב) יותר מלאחר כתיבה (כיון שנשתייר שיעור הכשר אות שלם לגמרי בלי שום נקב).

והעיקר (להלכה) כסברא הראשונה, ואעפ"כ יש לחוש לסברא האחרונה להחמיר (לפסול עד שיגרור לעשותה מוקפת גויל) כשלא נשתייר קלף חלק כלל מצד הב' של הנקב, בין שהנקב הוא חוץ לאות סמוך לה ממש, בין שהוא בתוכה וממלא כל חללה.

ויש אומרים שאף לפי סברא האחרונה (שאינה מחלקת בין נקב בשעת הכתיבה לנקב שאירע אחר הכתיבה) אין האות צריך להיות מוקף גויל גם אחר הכתיבה אלא מבחוץ, אבל לא מבפנים (בחללה), ואפילו אם הנקב שבתוכה ממלא כל חללה כשרה (אם אירע אחר הכתיבה). ונכון להחמיר (כסברא הקודמת, ולא להקל כסברא זו לענין נקב בחלל האות):

***

חידוש וביאור:

א)  אם ניקב תוכה של ה"א ... אפילו הנקב ממלא כל החלל ולא נשאר שם היקף גויל כשירה.

קמ"ל תרתי: א. לפי שיטה זו אין האות צריכה להיות מוקפת גויל אחר כתיבתה, ואפילו לא נשאר קלף חלק כלל להקיפה מבפנים בחללה או מבחוץ לה, וכנתבאר לעיל סעיף יח. ב. לפי שתי השיטות אין פסול במה שניקב ונחסר חללה של אות, ואין זה נחשב שינוי בצורת האות, כי האות ניכרת. וגם לשיטה שניה הפוסל ניקב כל חללה, הוא מטעם שאינה מוקפת גויל, אבל לא משום שנחסר חללה [שינוי צורת האות].

ב)  אבל אם לא היתה מוקפת קלף מתחלתה אע"פ שהיא ארוכה כראוי ולא נפסקה כלל בנקב.

בכל הדוגמאות שנזכרו (בסעיף טז ניקב בדיו האות, וכאן) ניקב בחלל האות או מחוצה לה, אע"פ שיש היקף קלף מעבר לנקב, היות שאינה מוקפת גויל בשעת הכתיבה פסולה, משום שאינה כתיבה תמה כנתבאר בסעיף טז. וכאן משמיענו רבותא, דאע"פ שלא ניקב כלל בגוף האות והיא ארוכה כשיעור, אלא שמגעת לסוף הקלף, אף זו לא הוכשרה כי אינה מוקפת גויל מתחילתה. ואע"פ שיש שיעור למעלה מסיום ירכה המגעת לסוף הקלף, מ"מ היות שנעשית במשיכה אחת, כתיבה אחת היא, ולא נעשית בכשרות ופסולה משום שאינה כתיבה תמה, עד שיתקן כפי שיבאר.

ג)  ומכל מקום אם יכול לגרור מהן מעט בסוף הקלף וישתייר בהן כשיעור הרי גרירה זו מועלת.

והוא הדין לכל דוגמאות הנ"ל של חוסר היקף גויל אם יוכל לגרר שיהא האות מוקף גויל [ותשאר בכשרותה גוף אחד שלם וארוכה כשיעור], אזי יגרור ותהא כשרה.

ויש לדקדק דרבינו כתב היתר גרירה רק בשיטה הא'. ומשמע קצת דלא ברור היתר גרירה לעשותה היקף גויל לפי שיטה הב' [הירושלמי]. ומ"מ לדינא נראה דאין להחמיר בפרט זה, כפי שיבואר בסוף הסעיף.

ד)  ויש אומרים שאם הנקב ממלא כל חלל הה"א או המ"ם וכיוצא בהן פסולות כיון שאינן מוקפות גויל בתוכן.

זו שיטת הירושלמי. ולדעה זו, אין חילוק בין נקב בשעת הכתיבה או אח"כ, וחולק על סברא הראשונה המכשיר חוסר היקף גויל אחר שעת הכתיבה. ולכן אם הנקב ממלא כל חלל האות אפילו אירע הנקב אחר שנכתבה, פסולה כי אינה מוקפת גויל מכל רוחותיה.

ה)  ה"א ומ"ם וכיוצא בהן. כלומר כל אות שיש בה שתי קוי דיו מקבילים וביניהם חסר קלף. אבל אותיות ו,ז,ך,ן,ר לא יתכן שיפסלו מחמת חוסר היקף גויל מבפנים, כי אין בהן חלל. כמובן אין מזה נפק"מ שהרי אם לא יהא להן היקף גויל בינן לאות אחר שתחתן או מצידן יפסלו.

ומה שכתב רבינו "ממלא כל חלל" לאו דוקא שהנקב ממלא כל החלל ממש, אלא שיש נקב מקו דיו א' [כגון הגג] לקו מקביל [המושב, או מרגל ימין הה"א לרגל שמאל], ואין ביניהם במקום נקב זה שום היקף קלף.

ו)  והאות צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה.

כלומר גם למטה בסופה בסיום האות, חייבת להיות מוקף גויל. ולא מהני מה שהיא ארוכה כשיעור לפני הנקב או סוף הקלף (דלא כמשמעות שו"ת הרשב"א סי' תרי"א שאם האות ארוכה כשיעור, לא בעינן היק"ג תחת השיעור).

ז)  וכן אם הנקב הוא במקצת עובי האות כו'. דלא כשיטה הא' [דנת"ל סעיף טז] דהוי כתיבה פסוקה. דלית לירושלמי פסול זה, ומבאר הטעם שהרי נקב אינו פוסק כלל באות אם היא מוקפת קלף מעבר לנקב. וכל שכן אם הנקב מחוץ לאות ורק נוגע לגבול הדיו, דאינו מפסיק כלל את כתיבת האות, אינו פוסל כלל אפילו משעת הכתיבה כי היא מוקפת קלף מחוצה לאות ע"י קלף שמעבר לנקב.

נמצא הירושלמי חולק על סברא הא' בשלושה דברים:

א. נקב [מצד עצמו] אינו פוסל באות כלל, לא בפנים ולא מבחוץ, ולא בקו הדיו [אלא אם הוא מפסיק את האות לגמרי ולא נשתייר שיעור שלם לאות, וזה מדין גולם אחד (סברת מהר"ם), ולא מצד היקף גויל].

ב. 'היקף גויל' פירושו שיש היקף קלף סביב לאות מכל רוחותיה וכן מבפנים בחלל, אבל אין הקלף עצמו צריך דוקא ליגע ולהיות דבוק לאות, אלא אפילו יש נקב ביניהם חשוב האות מוקף גויל.

ג. אין חילוק בדין חוסר היקף גויל לאות [בין מבפנים בחללה בין מחוצה לה] בין שהיה החוסר מתחילת כתיבתה או אירע אח"כ. כל שאינה מוקפת גויל כלל באיזה מקום פסולה משום שאינה כתב תם.

ח)  והעיקר כסברא הראשונה ואעפ"כ יש לחוש לסברא האחרונה להחמיר כשלא נשתייר קלף חלק כלל כו'.

רבינו לא כתב להחמיר כשיטה זו לפסול לגמרי, שלא יועיל גרירה לעשותה מוקפת גויל (משום חק תוכות). אלא רק כתב להחמיר שפסולה משום שאינה מוקפת גויל עד שיגרר, אבל גרירה מהני [גם אחר חומרא זו]. וזהו שדקדק רבינו "להחמיר" כלומר עד שיתקן [ולא הזכיר כאן "פסול"].

ט)  ויש אומרים שאף לפי סברא האחרונה אין האות צריך להיות מוקף גויל גם אחר הכתיבה אלא מבחוץ, אבל לא מבפנים ואפילו אם הנקב שבתוכה ממלא כל חללה כשרה, ונכון להחמיר.

פשט הלשון מורה, דסברא זו רק מקילה מהסברא השניה לעיל, וס"ל [כסברא השניה] דאין נקב מבחוץ או מבפנים פוסל אלא אם אין שום קלף חלק כלל מעבר לנקב. אבל מיקל בפרט א', דמה שפסול בניקב כל חללה, היינו דוקא משעת הכתיבה ולא אחר כך.

ומה שסיים "ונכון להחמיר" דהיינו כסברא השניה [ולגרור גם בניקב כל חללה אחר הכתיבה].

אמנם ראה מה שכתבתי לבאר שיטה זו באופן אחר פורום לנושאי סת"ם: נקב וחסרון היקף גויל אחר שעת הכתיבה

נקב באות אחר שעת הכתיבה, שיעור אורך או עובי האות

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף יח

וכל זה בנקב הנעשה קודם הכתיבה שבשעת הכתיבה כבר היא מופסקת ע"י הנקב ואינה תמה ושלימה אבל אם היתה כתיבה תמה כהלכתה ואח"כ אירע בה נקב אע"פ שהנקב מפסיק כל עובי האות מעבר לעבר ונראית חלוקה לשתים אם יש בארכה שעד הנקב כשיעור הכשר אות זו בלי צירוף מה שמהנקב ולמטה כשירה ואף אם אין כשיעור עד הנקב אלא שהנקב אינו מפסיק כל עובי האות אלא נשאר מעביה חוט דק שלם בצד הנקב כשירה שהרי אם עשה עוביה דק כ"כ מתחילתה היתה כשירה שהרי לא נתנו שיעור לעובי האותיות ויכול לעשותן דק כמו שירצה:

פירוש:

וכל זה (שנתבאר בסעיף טז, דנקב פוסל האות משום כתיבה פסוקה או שאינה מוקפת גויל, דוקא) בנקב הנעשה קודם הכתיבה, שבשעת הכתיבה כבר היא מופסקת ע"י הנקב, ואינה (כתיבה) תמה ושלימה. אבל אם היתה כתיבה תמה כהלכתה, ואח"כ אירע בה נקב אע"פ שהנקב מפסיק כל עובי האות מעבר לעבר ונראית חלוקה לשתים, אם יש בארכה שעד הנקב כשיעור הכשר אות זו בלי צירוף מה שמהנקב ולמטה כשירה. ואף אם אין כשיעור עד הנקב, אלא שהנקב אינו מפסיק כל עובי האות אלא נשאר מעביה חוט דק שלם בצד הנקב כשירה, שהרי אם עשה עוביה דק כל כך מתחילת (כתיבת)ה היתה כשירה, שהרי לא נתנו (חכמים) שיעור לעובי האותיות ויכול לעשותן דק כמו שירצה:

חידוש וביאור:

א)  שבשעת הכתיבה כבר היא מופסקת ע"י הנקב ואינה תמה ושלימה.

כלומר דדוקא אם בשעת הכתיבה אירע שהאות פגע בנקב, בין שהנקב היה באמצע האות או בצידו שלא היה מוקף גויל, פסולה משום שאינה כתיבה תמה ושלימה כנת"ל בסעיף טז.

ב)  אבל אם היתה כתיבה תמה כהלכתה ואח"כ אירע בה נקב כו'.

זהו שיטת הבבלי [המבוארת בסעיף יט] שפסק כן בב"י ושו"ע, שנקב אחר שעת הכתיבה אינו פוסל [כי נקב אינו פסול בצורת האות, אלא בכתיבתה בלבד]. ולכן אין חסר היקף גויל משום נקב שאירע אחר הכתיבה [משא"כ לשיטת הירושלמי המבואר שם, דאם הנקב אירע אחר הכתיבה ג"כ פסול כמו שאירע בשעת הכתיבה. אלא דלפי הירושלמי לא כל נקב הנראה פוסל, כי רק אם אין קלף כלל מעבר לנקב אינו מוקף גויל, אך אם יש היקף קלף מעבר לנקב אינו פוסל כלל].

ולכן אין לפסול האות מחמת נקב כזה אלא אם בטלה צורתה או שיעורה, כפי שמבאר והולך.

ג)  אבל אם היתה כתיבה תמה כהלכתה ואח"כ אירע בה נקב.

לכאורה משמע מהלשון, דאם לא היתה האות כתיבה תמה כהלכתה, ולפני שתיקנה [גירר מהדיו שיהא לה היקף גויל], אירע נקב חדש - גם הוא פוסלה. כגון שכתב אות סמוך לנקב הפוסלה אלא שראוי לגרר שיהא היקף גויל, ואחר סיום הכתיבה אירע נקב חדש בסוף האות - גם שם אינו מוקף גויל. ולא נאמר שהנקב השני אירע אחר הכתיבה ואינו מעכב, כי מעולם לא היתה האות תמה כהלכתה. וצ"ע בדין זה.

ד)  אם יש בארכה שעד הנקב כשיעור הכשר אות זו כו'.

דעת רבינו על פי הרמ"א [סעיפים טו, טז] דיש שיעור לאורך האות, ולא סגי צורת האות לבדה. ולכן אם נפסק רגל הדלי"ת או רגלי הה"א, לא סגי שישתייר צורתן הנראית, אלא בעינן דוקא שיעור לאורך יריכן, כמבואר בסעיף יט דשיעורן כמלוא אות קטנה דוקא.

ה)  ואף אם אין כשיעור עד הנקב אלא שהנקב אינו מפסיק כל עובי האות אלא נשאר מעביה חוט דק שלם בצד הנקב כשירה, שהרי אם עשה עוביה דק כ"כ מתחילתה היתה כשירה, שהרי לא נתנו שיעור לעובי האותיות ויכול לעשותן דק כמו שירצה.

אם הנקב לא הפסיק האות לשתים, אם כן הרי זה תלוי בנשתייר צורת האות. שאם נשתייר צורת האות והיא כולה גולם אחד הרי זו כשרה, אע"פ שיש באמצע האות נקב [שאינו מפסיקו לגמרי], ואע"פ שהאות דקה ביותר שמה, מ"מ אין מיעוט בעובי של הקו פוסלה, שהרי לא נתנו שיעור לעובי האותיות.

לכאורה הרי זה סתירה לנתבאר קודם – דיש שיעור לעובי [אורך ירכי] האותיות?

והחילוק הוא: דלגבי אורך הירך יש שיעור לאות, אבל לגבי עובי או דקות כל קו אין לה שיעור. ולכן קו שהיא ארוכה כשיעורה אבל דקה ביותר, לגבי הדקות הזו לא נתנו שיעור לעובי.

והטעם מבואר דהיות שיש לקו שיעור אחר, דהיינו שיעור אורך, לא איכפת לן בשיעור עובי. אבל כל שיהא השיעור תלוי בעובי כגון גוף היו"ד – לא נוכל לומר אין שיעור לעובי האות, דאחרת לא יהא כאן אות [יו"ד] כלל.

וזה הכלל: כל שיש שיעור באורך הירך או הגג לא איכפת לן בעובי הקו הזה, אבל גוף היו"ד וכן יוד"י האותיות [כגון יוד"י האלפי"ן שיני"ן פאי"ן וכדומה] לא שייך לומר "אין שיעור לעובי האותיות".

כתיבת אות על נקב - המשך

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף יז

וכל זה (בנקב הנעשה קודם הכתיבה) כשחלל הנקב נראה לעין שנראית האות חלוקה לשתים במקום הנקב אבל כל נקב שהדיו עובר עליו וסותמו ואינו נראה אלא נגד השמש אינו נקב כלל וכותבין עליו לכתחלה ומפני זה התירו לכתוב על עור עוף המעובד אע"פ שכולו מלא נקבים דקים ממקום הנוצות:

פירוש:

וכל זה (שנתבאר בסעיף טז, דכתיבה על גבי נקב פוסל את האות משום כתיבה פסוקה או שאינה מוקפת גויל, דוקא) כשחלל הנקב נראה לעין, שנראית האות חלוקה לשתים במקום הנקב (או שאינה מוקפת גויל שמה). אבל כל נקב ש(בשעת הכתיבה) הדיו עובר עליו וסותמו, ואינו נראה (לעין) אלא (נראה רק) נגד השמש אינו נקב כלל, וכותבין עליו לכתחלה. ומפני זה התירו (חכמים) לכתוב (תפלין) על עור עוף המעובד, אע"פ שכולו מלא נקבים דקים ממקום הנוצות (כי נקבים קטנים כל כך אינם נחשבים כלל להפסק בכתיבה):

חידוש וביאור:

א)  וכל זה (בנקב הנעשה קודם הכתיבה) וכו'. המוסגר הוא כנראה טעות סופר.

ולפי המבואר כאן, כל הפיסול בנקב שנתבאר לעיל סעיף טז, הוא דוקא בנקב הנראה לעין, אך נקב דק שאינו נראה לעין אינו פוסל כלל (שיטת הב"ח ומגן אברהם ס"ק טו). אם כן מה שכתב רבינו שם "לפיכך צריך שלא יהיה בקלף שום נקב במקום שיכתוב" אין פירושו נקב בכל גודל שהו, דהרי כאן מבואר שלכתחילה כותבין על נקבים קטנים ביותר שאינם נראים. אלא פירוש "שום נקב" בין שעתיד להפסיק האות לגמרי או לא, בין בתחילת האות בין בסופו.

[או אפשר לחלק קצת, כדי שהלשון "שום נקב" יהא מדוקדק בתכלית. דלכתחילה כאשר בא ליקח הקלף, לא יבחר בקלף שיש בו שום נקב כלל [במקום שיהא שם הכתב], אפילו אינו נראה לעין רק נגד השמש, מ"מ לא יבחר בקלף כזה משום "זה אלי ואנוהו" (או לחשוש לכתחילה לשיטת הט"ז (ס"ק ז) דאפילו הנקב נראה רק נגד השמש פוסל). אבל לאחר שכבר התחיל לכתוב, מותר לכתחילה לכתוב על גבי נקב דק הנראה רק נגד השמש].

ב)  כשחלל הנקב נראה לעין, שנראית האות חלוקה לשתים במקום הנקב.

והוא הדין אם הנקב בסוף האות או בגבולו סביב או מתוכו כלפי חלל האות, דכל נקב כזה נחשב נקב לענין שאינו מוקף גויל, הפוסל בשעת הכתיבה. אבל נקב שאינו נראה לעין, אינו נחשב נקב לשום ענין, ואינו פוסל משום חסר היקף גויל.

והטעם שתלה הפסול דוקא בנקב המפסיק הכתיבה, כי כן הוא בגמרא [שבת קח ופירש"י], ועוד שזהו טעם הפיסול בנקב כזה כי הוא מפסיק הכתיבה. וממנה נלמד לדין נקב המחסיר היקף גויל האות.

ג)  אבל כל נקב שהדיו עובר עליו וסותמו ואינו נראה אלא נגד השמש אינו נקב כלל כו'.

פירוש "כל נקב" שאפילו נראה לעין לפני הכתיבה אבל לאחר שעובר עליו הדיו סותמו וממעטו לא נחשב נקב, כי אינו מפסיק הכתיבה. דכל שאינה נראית הכתיבה מופסקת, לא נחשב כתיבה מופסקת, אלא כתיבה תמה ושלימה.

ומה שמועיל שהדיו סותמו היינו דוקא בנקב [באמצע האות, כלומר] שהדיו עובר עליו וסותמו בפועל. אבל נקב שמחוץ לאות, שאינו מפסיק הדיו, אלא שאינו מוקף גויל שם, לא מהני מה שראוי להסתם ע"י שדיו יעבור עליו. שהרי בפועל הנקב נראה סמוך לאות ממש, ואם כן אינו מוקף גויל שמה.

ד)  אינו נקב כלל.

נראה שבא לומר דגם לשאר עניני סת"ם לא נחשב נקב. ונפקא מינה הפסק דק באות כגון יוד"י האלפי"ן שנפסקו ע"י נקב דק כ"כ שאינו נראה לעין, אינו נחשב נקב והפסק כלל, והאות כשרה [תמה ושלימה]. ולא אמרו הפסק פוסל האות, אלא שנראה לעין. וכן מוכרח מההמשך "ומפני זה התירו לכתוב על עור עוף .. אע"פ שכולו מלא נקבים דקים ממקום הנוצות" והרי מה יועיל אם יפסל משום נפסק, אלא על כרחך כשם שאינו מעכב כלל הכתיבה לענין נקב והיקף גויל הוא הדין לשאר פיסול.

כתיבת אות על נקב

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף טז

כבר נתבאר שצריך להיות כתיבה תמה ושלימה לפיכך צריך שלא יהיה בקלף שום נקב במקום שיכתוב ואם כתב במקום נקב פסול מפני שאינה כתיבה תמה ושלימה אלא מופסקת ואפילו אם אין הנקב מפסיק כל עובי האות מעבר אל עבר אלא הוא באמצע העובי ודיו מקיפו מכל צד מכל מקום באותו מקום הנקב היא מופסקת וחלוקה לשתים ואפילו אם יש בעוביה שמב' צדדי הנקב כשיעור עובי הצריך לאות זו ואפילו אם גם יש באורך האות עד הנקב כשיעור אורך הצריך לאות זו מכל מקום כיון שאנו חושבים הנקב לפיסוק בגוף האות א"כ אין שם היקף גויל לאורך האות שעד הנקב וכן לעובי שבצדדי הנקב אין שם היקף גויל במקום הנקב והאות צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה שלא יהיה משהו ממנה בלא היקף גויל והגויל שבסיום העובי שמצד זה של הנקב אינו מועיל להעובי שמצד זה מפני שהנקב מפסיק ביניהם וחולקם לשנים וכן הגויל שבסיום אורך האות שלאחר הנקב אינו מועיל לאורך האות שעד הנקב (ומכל מקום אם יכול לגרור מן עובי שמצדדי הנקב שישאר קלף חלק מפסיק בין הנקב לעובי האות שבצדו וכן אם יכול לגרור מאורך שלמעלה מהנקב ואעפ"כ ישאר כשיעור אורך הצריך לאות זו הרי גרירה זו מועלת אפילו אם כבר כתב הרבה אחר אות זו ואין בזה משום שלא כסדרן כיון שאין פיסול באות זו אלא משום היקף גויל כמו שיתבאר):

פירוש:

כבר נתבאר (בסעיף ה) שצריך להיות כתיבה תמה ושלימה, לפיכך צריך שלא יהיה בקלף שום נקב במקום שיכתוב (שם האות). ואם כתב (האות) במקום נקב פסול, מפני שאינה כתיבה תמה ושלימה אלא מופסקת.

ואפילו אם אין הנקב מפסיק כל עובי האות מעבר אל עבר, אלא הוא באמצע העובי ודיו מקיפו (לנקב) מכל צד, מכל מקום באותו מקום הנקב היא (כתיבה) מופסקת ו(כתיבת האות נחשבת) חלוקה לשתים, ואפילו אם יש בעוביה (של דיו האות) שמב' [משני] צדדי הנקב כשיעור עובי הצריך לאות זו, ואפילו אם גם יש באורך האות עד הנקב כשיעור אורך הצריך לאות זו (כלומר שיש שיעור שלם של האות מבלעדי הנקב). מכל מקום כיון שאנו חושבים הנקב לפיסוק בגוף האות, אם כן אין שם היקף גויל לאורך האות שעד הנקב, וכן [בדוגמא הראשונה – נקב באמצע עובי הדיו] לעובי שבצדדי הנקב אין שם היקף גויל במקום הנקב, והאות צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה, שלא יהיה משהו ממנה בלא היקף גויל. ו(היקף) הגויל שבסיום העובי (של צד חוץ של האות) שמצד זה של הנקב, אינו מועיל (שיהא נחשב מוקף גויל) להעובי שמצד זה (הפנימי של האות הנוגע בנקב) מפני שהנקב מפסיק ביניהם וחולקם לשנים. וכן (בדוגמא השניה - היקף) הגויל שבסיום אורך האות שלאחר הנקב, אינו מועיל לאורך האות שעד הנקב (כי במקום הנקב אין האות מוקפת גויל).

(ומכל מקום אם יכול לגרור מן עובי שמצדדי הנקב שישאר קלף חלק מפסיק בין הנקב לעובי האות שבצדו (כלומר וישאר הנקב מחוץ לדיו של האות, ותהא האות מוקפת גויל), וכן [בדוגמא השניה – כאשר יש באורך האות עד הנקב כשיעור] אם יכול לגרור מאורך (הדיו) שלמעלה מהנקב ואעפ"כ ישאר כשיעור אורך הצריך לאות זו, הרי גרירה זו מועלת (להכשיר האות שתהא מוקפת גויל) אפילו אם כבר כתב הרבה אחר אות זו, ואין בזה משום (כתב) שלא כסדרן כיון שאין פיסול באות זו אלא משום היקף גויל כמו שיתבאר):

חידוש וביאור:

א)  לפיכך צריך שלא יהיה בקלף שום נקב במקום שיכתוב. פירוש "שום נקב" ראה פורום לנושאי סת"ם: כתיבת אות על נקב - המשך

אם כתב במקום נקב פסול, מפני שאינה כתיבה תמה ושלימה אלא מופסקת.

דקדוק לשון - תמה, ושלימה. שלימה - ממעטת שהכתיבה מופסקת באמצעה ואין האות שלם, תמה - שאינה מוקפת גויל. וכפי שיתבאר משמעות שתי פרטי פסולים הללו, בדין לפנינו.

ברישא מבאר שאם הנקב מפסיק את האות לשתים הרי אינה כתיבה שלימה אלא מופסקת. ובאמת אין זה חידוש כל כך, שהרי מבואר בסימן לו שכל האותיות צ"ל גולם אחד דוקא, ואם יש בהן הפסק פסולות משום שאינן גוף אחד, ואינן כתיבה שלימה כמו שביאר מהר"ם [בב"י ושו"ע סימן לב סעיף כה].

ב)  ואפילו אם אין הנקב מפסיק כל עובי האות מעבר אל עבר, אלא הוא באמצע העובי ודיו מקיפו מכל צד, מכל מקום באותו מקום הנקב היא מופסקת.

זהו עיקר החידוש כאן, אע"פ שהאות כולו גולם אחד ומחובר לגמרי, ואין לפסול מדברי מהר"ם הנ"ל, מ"מ הכתיבה היא פסוקה, ואין הכתיבה שלימה.

ג)  ואפילו אם יש בעוביה שמב' צדדי הנקב כשיעור עובי הצריך לאות.

שהרי אין שיעור לעובי האותיות, כמבואר להלן בסעיף יח, מ"מ במקום נקב פסולה משום שהכתיבה מופסקת שמה, אע"פ שגוף דיו האות שלם בשיעורה וצורתה.

ד)  ואפילו אם גם יש באורך האות עד הנקב כשיעור אורך הצריך לאות זו, מכל מקום כיון שאנו חושבים הנקב לפיסוק בגוף האות, אם כן אין שם היקף גויל לאורך האות שעד הנקב כו'.

זהו דין השני שמבאר רבינו כאן, דאע"פ שהאות שלימה ממש בלא נקב עד סיום שיעורה, אלא שבסיום רגלה יש נקב בדיו [וכן אם יהא נקב מחוצה לה] הוי כתיבה פסולה משום שאינה תמה [אבל לא משום שאינה שלמה, שהרי האות שלם]. ודין זה [השני] אינה נקראה כתיבה מופסקת, דהרי אין האות מופסקת כלל, אלא היות שהאות מסתיימת בפיסוק הנקב, באותה מקום אינה מוקפת גויל. והפיסול הוא משום שאינה כתיבה תמה, כי כל האות צ"ל מוקפת גויל, ואע"פ שאין הנקב מפסיק שלימותה או שיעורה.

ה)  והאות צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה, שלא יהיה משהו ממנה בלא היקף גויל.

יש לומר שבא להדגיש דלפי שיטה זו [שיטה הראשונה - המתחלת כאן בסעיף טז ומסתיים ביאורה בסעיף יט - והיא שיטת תלמוד בבלי לפי השו"ע] האות כולה בכל חלקיה צ"ל מוקפת גויל, בין מבחוץ בין מבפנים בחללה, בין בדיו האות עצמה בכל מקום (גם באמצעה), לאפוקי מסברת תלמוד ירושלמי כפי שיבואר.

ו)  והגויל שבסיום העובי שמצד זה של הנקב אינו מועיל להעובי שמצד זה, מפני שהנקב מפסיק ביניהם וחולקם לשנים. וכן הגויל שבסיום אורך האות שלאחר הנקב אינו מועיל לאורך האות שעד הנקב.

כל זה דלא כשיטת הירושלמי המבואר בסעיף יט, דלפי הירושלמי חשיב מוקף גויל מה שיש בסיום האות או בסיום הנקב קלף המקיף לאות מכל רוחותיה. וממילא שתי הדוגמאות המבוארות כאן, נקב בעובי הדיו, או נקב בסיום רגל האות, לפי הירושלמי כשרים, אף אם היו כן בשעת הכתיבה משום שהן נחשבות מוקפות גויל ע"י הקלף שמעבר לנקב או/והדיו.

וטעם מחלוקת הבבלי וירושלמי מבוארת כאן, דלפי הבבלי [ושו"ע] יש פסול בכתיבה שאינה כתיבה תמה ושלימה, אך לפי הירושלמי אין פסול בכתיבה אלא פסול בגוף האות, דאם אין האות מוקפת גויל גם אחר הכתיבה היא פסולה, מצד דין חוק האות ולא מצד דין חוק הכתיבה, ואם נחשבת מוקפת גויל אפילו אם כתבה על גבי נקב כשרה, אע"פ שהיא משעת הכתיבה. [ונפקא מינה בפשטות (בנוסף לפרטים המבוארים בסעיף יט וכאן), דלפי הירושלמי לא מהני גרירת היקף גויל משום חק תוכות. וכן מבואר בשו"ת הרשב"א, ולמד כן מהירושלמי].

ז)  ראה לעיל סעיף ה' דיש אומרים דאם האות ארוכה כשיעורה ונוגעת באות אחרת בסיום שיעורה, אינו פסול משום שאינו מוקף גויל. וצריך ביאור מאי שנא נקב בסיום שיעורה?

וי"ל דנגיעת האותיות זה לזה קל מניקב שם, דבניקב חסר בפועל קלף. משא"כ בנגיעת האותיות, יש לומר דל עודף הדיו כאילו אינו, ויש קלף תחתיו.

ח)  (ומכל מקום אם יכול לגרור מן עובי שמצדדי הנקב שישאר קלף חלק מפסיק בין הנקב לעובי האות שבצדו, וכן אם יכול לגרור מאורך שלמעלה מהנקב ואעפ"כ ישאר כשיעור אורך הצריך לאות זו, הרי גרירה זו מועלת.

הטעם שהעמיד רבינו דין זה בסוגריים. דמקורו הוא המג"א המתיר לגרר במקרה של רגל כ"ף פשוטה ארוכה הנוגעת לסוף הקלף, דמהני גרירת היקף גויל גם לאחר שכתב. אמנם אם הנקב היה מפסיק בכתיבה, אפילו בסיום שיעור האות והדיו ממשיך לאחר הנקב, וכל שכן אם הנקב היה מפסיק באמצע כתיבת שיעור האות [כתיבה מופסקת – דין א' שבסעיף] לא נתבאר שמותר לגרר מהן לעשותן מוקפות גויל. ושמא יש בזה פסול משום חק תוכות, דומיא דכתיבה בפיסול הנזכר להלן סעיף כה.

מ"מ סברתו האמיתית של רבינו שכל שהפסול אינה בכתיבת ציור גוף האות, אלא רק משום שאינה 'כתיבה תמה ושלימה', בין שהיא מופסקת באמצע עובי הדיו, בין שרק אינה מוקפת גויל, אין זה חסרון בצורת האות, אלא בכתיבתה, וממילא אין בתיקון דברים הללו לא חק תוכות, ולא משום שלא כסדרן.

ט)  ואין בזה משום שלא כסדרן כיון שאין פיסול באות זו אלא משום היקף גויל כמו שיתבאר. בסעיף ל.

ומבואר שם [סברת מהר"ם] דכל פסולי כתיבה תמה ושלימה (חסרון קוצו של יו"ד, תיקון נפסקים כאשר האות ברורה) אין בהם משום כתב שלא כסדרן. דהאותיות היו נקראות כסדר, ורק חסרו משפט תמותן בלבד. והוא הדין דין כתיבה תמה ושלימה ולא פסוקה וחסרת היקף גויל, שמועיל לתקנן שלא כסדרן.

בי"ת עם תג גבוה

דלי"ת רבתי - הגג עבה יותר מהרגל - חייבים לתקנו כדי שהרגל יהא עבה [ארוך] כעובי הגג. אלא שכאן תיווצר בעיה כי גג הלמ"ד תיכנס מעט לחללה. אמנם הלמ"ד יהא בצד ימין של חלל הדלי"ת. בדיעבד כשר.

נפשך - הכ"ף פשוטה אינה יורדת מספיק ביחס לשאר האותיות בגלל עובי [גובה] השי"ן.

בי"ת - תג גבוה נדמה מעט ללמ"ד - שאלת תינוק.

נו"ן רחב, דומה מעט לבי"ת. כשר בדיעבד.

צד"י פשוטה

נראה לי שהצד"י הזו פסולה ואבדה צורתה, גגה השמאלי היא כ"ף פשוטה. ובזה שתי חסרונות - א. היא משוכה מדי ואינה כעין נו"ן כפי שצריכה להיות, ב. אין בה חלוקת ראש ורגל. 

הצד"י הזו כשרה, ואע"פ שלא ניכר בבירור היכן מסתיימת חיבור ראש הימני לירכה, יש להחשיב את החיבור למעלה, ושאר העובי למטה הוא מעובי הירך.

פתח בין מסדרון [פרוזדור] לסלון

יש לקבוע את המזוזה [כמסומן בחץ בתמונה ראשונה] בצד ימין של כניסה לסלון, כי הוא פתח לחדר, ולא לצד ימין של הכניסה לפרוזדור שאינו חדר אלא מעבר לחדרים בלבד.

אכסדרה

זוהי אכסדרה שפטרו חז"ל ממזוזה, כי העמודים אינם כלל לצורך צורת פתח אלא רק לחיזוק ותמיכת התקרה.

ה"א

הה"א כשרה, אע"פ שרגל שמאל יורדת, כי אינה מתחלפת בקו"ף כלל. מצוה לתקן רגל ימין.

בי"ת עגולה למטה

 

הבי"ת פסולה אין לה ריבוע כלל למטה, אלא היא עגולה ממש [כל גבה] כעין כ"ף.
השוה ל פורום לנושאי סת"ם: בי"ת עגולה מעט - בכתב המיוחס  הבדלים דקים

דלי"ת רבתי עם תגין רבתיות

 

התגין גדולים מדי - מכל מקום נראה שלא יטעה בה תינוק לקראה למ"ד, גם אם נכסה שלושה מהתגין [למטה תמונה של הד' וכסיתי שלושת התגין]. פשוט שיש למחוק חצי מגובה התגין.

שאלות בצורות האותיות

הצד"י משונה מעט - שאלת תינוק.
החי"ת עשויה משתי ווי"ן שלא כדינה לכתחילה - בידוע שהסופר הוא לא בסדר ....

הדלי"ת עקב מכוער - אבל נראה שהוא כשר. מצוה לתקן צורתו.

הזיי"ן של זכור נראה לי שהוא פסול - כי אבדה צורת האות, א"א לדעת בבירור האם הוא זיי"ן בגלל הזנב הגדול שבצד ימין המכסה על בליטת הגג.

מ"ם סמוכה לזיי"ן בתיבת מזזות

קוץ מוי"ו [חרטום] שבמ"ם קרוב לתג שבזיי"ן, ובצירופם יכולים להתדמות לחי"ת שיש בה הפסק בחטוטרת.

אם ההפסק ביניהם ניכר, א"כ אינה חי"ת וממילא לא נשתנו צורתם. אך אם ההפסק דק ואינו ניכר מספיק, אם כן נשתנה חרטום המ' והז' לאות חי"ת.

התמונה היא לדוגמא בעלמא.

מושב הלמ"ד

הלמ"ד המצויינת כשרה.

אמנם לדעת המשנה ברורה [במשנ"ס וביאור הלכה אות ל] יש להסתפק קצת, שהוא סובר שיש שיעור למושב הלמ"ד שצ"ל מלוא אות קטנה. ומעתה יש להסתפק מאחר שסיום הלמ"ד אינו במושב, אלא בירידה [כעין רגל הל' בכתב ספרדי], האם זה נחשב כמושב הלמ"ד לדעתו או לא?

הלמ"ד [בתמונה השניה] "לבבכם" ודאי כשרה, גם למשנ"ב הנ"ל, כי יש לה שיעור מלוא אות קטנה בירכה או במושבה בכל אופן. אלא שחללה צר ואין זה מעכב.

תי"ו שאין רגלה השמאלית במקומה בצד שמאל

כל התווי"ן המסומנות יש בהם בעיה, שהיא שתים: א. אפשרות שינוי בצורת התי"ו, מחמת שאין הרגל בצד שמאל כהלכתו. ב. גם אם תינוק יכירנו לתי"ו, הרי זה פסול לכתחילה כמו בה"א שרגלה השמאלית אינה בשמאלה אלא באמצע, ואינה כשרה אלא בדיעבד כאשר א"א לתקנה (שו"ע רבינו סימן לו, אות ה) הוא הדין ברגלי הקו"ף והתי"ו.

הדלי"ת המסומנת בתמונה הראשונה כשרה, אע"פ שרגלה כפופה כעין נו"ן כפופה הפוכה.

קביעת מזוזה בשער שסופו מיצר מעט

שער עבה [עמוק] ובסופו מיצר מעט צורת השער. ההלכה ידועה שהמקום המיצר הוא השער להתחייב במזוזה, ולא טפח החיצון של כל עומק השער. ולכן המזוזה קבועה במקומה הנכון.

אמנם מה שיש להסתפק כאן: תוספת עץ המוצמדת לקיר משוה את עובי השער הפנימי עם החוץ. [הצמדת עץ כזה נמצאת גם מצד שמאל של השער - שאינו נראה בתמונה], גובה העץ הזה יותר מעשרה טפחים. וא"כ לכאורה העץ הזה הוא עובי אחד [של השער] מבחוץ עד הסוף, וא"כ יש מקום לחשוב שיקבע את המזוזה בטפח החיצון על העץ [כי שם תחילת השער]?

נראה לי שהמזוזה קבועה במקום הנכון. א. היא קבועה בשליש העליון של הפתח והוא מעל גובה העץ, וא"כ מקומו במקום הצר. ב. יותר נראה שהעץ תוספת ויופי למזוזות השער בלבד, ואינו נחשב מזוזת השער עצמה, אלא מזוזת השער היא קיר האבן. והפנימית היא שער צר בפני עצמה.

קביעת מזוזות

1. הדלת [צד שמאל שבתמונה] נפתחת לתוך הבית, קביעת המזוזה היא במקומה בטפח החיצון של משקוף השער. התריס שלפני המזוזה בטל לגבי הדלת.

2. דלת [צד ימין שבתמונה] נפתחת החוצה, ואין למשקופי המזוזות הפנימיים דלתות אחרות. זו הדלת היחידה, ופתח זו היא פתח עיקרי לדירה [ולכן גם לפי מנהג חב"ד אין לילך כאן אחר היכר ציר].
קביעת המזוזה היא אחר הדלת בתחילת מזוזת השער, והיא במקומה הנכון. לא נוהגים לקבוע את המזוזה מחוץ [לפני] מזוזת השער והדלת במקרה כזה.

ראה גם:  פורום לנושאי סת"ם: מזוזה מאחורי הדלת?
פורום לנושאי סת"ם: מיקום מזוזה לפני הפתח או אחר הפתח?

בי"ת עגולה מעט - בכתב המיוחס

1. צורת האות בי"ת ניכרת יפה בכללות ציורה. אבל היא עגולה למטה, אין לה ריבוע ברור. גם אין לה עקב ברור, אלא גבה מעוגלת. דינה - שאלת תינוק ותיקון הריבוע שלמטה. 

 2. שבירת העקב ניכר, בודאי כשרה.

3. עגולה מאוד למטה, שאלת תינוק ותיקון.

 4. צורת הבי"ת ניכרת היטב. ריבוע שלמטה אינו מספיק - יש לתקנו.

5. בי"ת כשרה.