יום שישי, 5 בדצמבר 2014

ריוח כשיעור פרשה במקום שאינה צריכה, משיכת גגות ה"א וקו"ף

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף לז
אם כתב תיבה אחת יתירה יגררנה ויהיה מקומה חלק ואף שאין צריך להיות שם חלק אין זה פוסל כל שאין במקום החלק כשיעור הריוח שבין פרשה לפרשה שהוא כדי ט' אותיות ואם סיום התיבה שלפניה הוא אות ה' או קו"ף אינו יכול להמשיכן למלאות מקום החלק מפני שרגל הה' והקו"ף צריך להיות בסופן ואם יגרר הרגל ויכתבנו בסוף נמצא כותב שלא כסדרן אבל אם יהיה חלק כשיעור ט' אותיות כשיגרור תיבה היתירה ונמצא שיהיה ריוח שבין פרשה לפרשה במקום שאין שם פרשה ויפסלו התפילין יש להקל למשוך הה"א אף על פי שלא תהא רגלה בסופה מאחר שלא הוזכר זה בתלמוד:

פירוש:
אם כתב (בתפלין) תיבה אחת יתירה (או תיבות, או אותיות יתירות) יגררנה (ותהיה הפרשה כשרה), ויהיה מקומה חלק, ואף שאין צריך להיות שם חלק אין זה פוסל כל שאין במקום החלק כשיעור הריוח שבין פרשה לפרשה שהוא כדי ט' אותיות. ואם סיום התיבה שלפניה הוא אות ה"א או קו"ף אינו יכול להמשיכן למלאות מקום החלק, מפני שרגל (שמאל של) הה"א והקו"ף צריך להיות בסופן (בצד שמאלן, ואם ימשיך גגן לבדן תשאר הרגל באמצען ולא בצד שמאלן), ו(כל שכן) אם יגרר הרגל ויכתבנו (מחדש) בסוף (במקומו בצד שמאל) נמצא כותב (האותיות ה"א או קו"ף) שלא כסדרן (והפרשה פסולה). אבל אם יהיה חלק כשיעור ט' אותיות כשיגרור תיבה היתירה, ונמצא שיהיה ריוח [כשיעור] שבין פרשה לפרשה במקום שאין שם פרשה ויפסלו התפילין (משום שיש בה ריוח פרשה במקום שאינה צריכה), יש להקל למשוך (גג) הה"א אף על פי שלא תהא רגלה בסופה (בצד שמאל, אלא תישאר הרגל כנגד אמצע גגה, ואינה פסולה בדיעבד) מאחר שלא הוזכר (פסול) זה בתלמוד:

חידוש וביאור:
א)  אין זה פוסל כל שאין במקום החלק כשיעור הריוח שבין פרשה לפרשה שהוא כדי ט' אותיות.
מדקדוק לשון רבינו [א. הקדים שיעור הערכי (שיעור הריוח) לשיעור המדוד (ט' אותיות), ב. "כשיעור הריוח" בה"א הידיעה] משמע, שאין פיסול אלא אם כן תישאר ריוח הפרשה כלומר כפי שעושה בתפלין הללו, ולכן אם מניח ריוח ט"א גדולות [ג"פ אשר] לשיעורי ריוח הפתוחות וסתומה, לא תיפסל בהניח חלק אלא בריוח גדול כזה, אבל אם אחר הגרירה ישאר ריוח קטן מזה כשיעור ט' יודי"ן אין זה כריוח הפרשה (כי ניכר ההפרש ביניהם) ואינה פוסלת בדיעבד.
וכן משמע מלשונו להלן סעיף מז "ומכל מקום אם הניח [ריוח] לא פסל אם לא הניח כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה שהיא לכתחלה כג' תיבות אשר אשר אשר מאותו הכתב, ובדיעבד כתשעה אותיות קטנות שהן יודי"ן של אותו הכתב" – מדכתב שיעור לכתחילה כאן בשיעור שאסור להניח, שמע מינה שמכיון שלכתחילה זהו השיעור ואם עשה כן ברווחים של הפתוחות וסתומות, ממילא כל שלא הניח ריוח גדול של ג"פ אשר במקום שאינה צריכה, אינו פוסל.
אמנם מסיפא דסעיף שלנו "אבל אם יהיה חלק כשיעור ט' אותיות כשיגרור תיבה היתירה, ונמצא שיהיה ריוח שבין פרשה לפרשה במקום שאין שם פרשה ויפסלו התפילין" משמע שכל שישאר שם ט"א [אפילו ט' יודי"ן] יפסלו. וצ"ע (ודוחק לומר דסמך בסיפא על דקדוק הלשון שאפשר להבין מהרישא).

ב)  ואם סיום התיבה שלפניה הוא אות ה"א או קו"ף אינו יכול להמשיכן למלאות מקום החלק.
וכל שכן שאר אותיות שאי אפשר למשכן כגון נו"ן וצד"י שנזכרו בסעיף לו. אבל אם יש אותיות שאפשר למשכן ככ"ף דלי"ת ורי"ש שנזכרו בסעיף לה, מוטב למשכן שלא ישאר חלק כל כך. ואע"פ שאין למשוך שום אות לכתחילה, נראה דמשיכת האותיות עדיף מלהניח ריוח חלק כדי ז' או ח' אותיות. וכ"כ משנה ברורה ס"ק קי.
ג)  מפני שרגל הה' והקו"ף צריך להיות בסופן.
כן מבואר ברדב"ז שהביא המג"א דעמידת רגל שמאל של הק' כדין הה"א. שמע מינה, שאסור להמשיך רגל הה"א לרוחב השיטה הרבה, וכל שכן שאין להמשיך ראש רגל שמאל הקו"ף, דבזה מתקלקלים צורתן (וכ"כ מקדש מעט, בצורת אות ה"א ס"ק יב).
נמצא שאין אפשרות לתקן הריוח, דאם ימשוך הגג או הרגל תפסל צורתן, ואם ימחוק ויתקן הוי כתב שלא כסדרן, על כן יניח הריוח חלק וכשר בדיעבד.
ד)  ויפסלו התפלין. לא ביאר רבינו דין הנחת ריוח חלק כשיעור פרשה במזוזה. וכן יש לדקדק האם נתכוון לכל תפלין או רק לשל יד?
ונראה במזוזה דתלוי האם ריוח פרשה שבין שמע והיה מעכבת או לא, דלסוברים [סמ"ג רא"ש וטור] דאין דין ריוח ביניהם רק להכירא בעלמא, נראה דגם ריוח באמצע הפרשיות אינו מעכב, שהרי אין דין פרשיות במזוזה כלל. אך לרמב"ם ושאר הפוסקים [וכן מבואר בשוע"ר בסעיף נ במראה מקום, דמשמעות הגמ' ופוסקים] דריוח הפרשה עצמה מעכב, רק שאין ציור פתוחה או סתומה מעכבת, א"כ הנחת ריוח פרשה במקום שאינה צריכה במזוזה נמי פוסל.
אבל בתפלין של ראש מבואר בשוע"ר סעיף נד דאין בה דין פרשיות פו"ס, א"כ לכאורה גם ריוח במקום שאינה צריכה אינה מעכבת. ויש לחלק.
ה)  למשוך הה"א.
ולא ביאר כאן משיכת הקו"ף. ובפשטות כי הסוברים פסול בה"א למדו כן [כמבואר בב"י סימן לו] מהגמ' לא יעשה ההי"ן חתי"ן, שרגל שמאל של ה"א כרגל שמאל של חי"ת. אך בקו"ף ליכא שום הוראה מהגמרא על כך (רק הרדב"ז למד כן ממה שצורת הקו"ף כ"ף ווי"ו, ואם ימשוך הגג תבטל צורת הכ"ף שבה). ועל כן כתב דאפילו משיכת גג ה"א אינה מעכבת, כי לא נזכר פיסול זה מפורש בתלמוד. [וזה כשיטת הנודע ביהודה והצ"צ דאין לפסול משום שינוי צורת האות, שינוי שאינו מוזכר בתלמוד].
ו)  פשוט שכאשר בא למשוך הה"א או הקו"ף לא ימשוך גגן אלא מה שצריך כדי למעט שיעור ריוח הפרשה, שלא תשאר חלק כשיעור ט' אותיות, אבל לא ימשוך יותר מזה לסגור לגמרי הריוח (אלא ישאר ריוח חלק כשיעור ז' אותיות). וכן משמעות משנה ברורה שם ס"ק קי.
ז)  מאחר שלא הוזכר זה בתלמוד.
אבל פסול ריוח כשיעור פרשה במקום שאין פרשה כלולה בפסול התלמוד שלא יעשה סתומה פתוחה פתוחה סתומה, וכל שכן שלא יעשה פתוחה או סתומה במקום שאין שם פרשה.

אין תגובות:

פרסום תגובה