תג הלמ"ד לתוך וי"ו

מה דין וי"ו זה שנכנס תחתיו תג הלמ"ד?

במקדש מעט [לב ס"ק קלג] פסק שכשר אם נכנס ראש הלמ"ד לחלל הוי"ו, וכתב כן בשם הדעת קדושים. (וצ"ע קצת בלשון הדע"ק עצמו, ומ"מ בנכנס רק התג פשיטא דמכשיר)

ובמשנת הסופר בכמה מקומות (ילקוט הסופר עמ' נא, קיב, וביאור הסופר עמ' קיד ד"ה אפשר) פסק להחמיר דצריך שאלת תינוק, ואם נראה לעינים שהוי"ו נעשתה ה"א צרה פסול.

ולעניות דעתי בנכנס תג אין שאלה כלל [והרוצה להחמיר ולגרור מתג הלמ"ד עדיף, ואין בזה שום שאלה של ח"ת], ובאם נכנס ראש הלמ"ד ותיראה כמין גימ"ל, אזי יש חובה לשאול תינוק ע"י כיסוי גוף הלמ"ד, ויראה לתינוק רק הוי"ו וחללה.

גם במקרה שלפנינו שהלמ"ד הוא לפני השם, מותר לגרור את אורך התג, כי הנטפלים לפני השם אינם קדושים בקדושת השם.

נקב קטן בגג האות ונראה לבנונית במקום הנקב

שאלה :  במזוזה יש כ"ף שבאמצע גגה נקב קטן שאינו נראה לעין [רק נגד האור] אבל נראה שמה לעין נקודה לבנה, והוא משום דקות הקלף מאוד לכן נגד האור נראה שם נקב אבל שלא נגד האור נראה קצת לבנונית הקלף שם. מה דינה של נקב זה?  והאם יש לסמוך בזה על חזקת כשרות הסופר, שודאי לא הוציא מתחת ידו פסול?

תשובה:

נראה דמאחר שאין הנקב עצמו נראה לעין אינו נקב כלל כמבואר בשוע"ר [לב סעי' יז] ואע"פ שניכר הפסק קטן באמצע הכתיבה [הנקודה הלבנה שבאמצע גגה] נראה שאין בזה שום פסול.

דמבואר בשוע"ר [שם סע' טז] דאין פסול משום נקב המפסיק בגגה של אות אלא משום שאינה מוקפת גויל במקום הנקב, והרי זה כתיבה מופסקת. משמע דאם יש נקודה לבנה שלא נקלט בה הדיו באמצע עובי גגה של האות אינו פוסל, ואינו נחשב לכתיבה מופסקת. וכן מצאתי מבואר במשנת הסופר [סי' ז, עמוד קה בשער הציון אות כד, בשם גדולי הקדש]. וכן נראה מדברי רבינו [שם סעיף כ] לענין שריטה המפסקת הכתב, דאינו נידון כנקב משום היקף גויל ואינו פוסל משום כתיבה מופסקת [ומה שפסל שם בעוברת השריטה מעבר לעבר, היינו משום שהפסיק שיעור אורך האות]. וזה ברור.

ולענין האם שייך לסמוך על חזקת כשרות של הסופר לענין נקב [הנראה לעין] לומר דפשוט שהיה רואהו ולא היה מוציא מתחת ידו פסול, שמע מינה שנקב זה אירע לאחר הכתיבה. כן כתב במשנה ברורה [לב ס"ק נה. ראה גם משנת הסופר עמ' קז סק"כ] אמנם אין זה שייך בנידון דידן דהרי הנקב קטן, ובודאי יש לחשוש שלא ראהו הסופר. ולא נאמר אלא בנקב הנראה לעין דפוסל.

אמנם יש לומר דבכל זאת איכא ספק שמא אירע התרחבות הנקב או נפילת מעט מהדיו שגרם שתיגלה אותה לבנונית בתוך האות אחר הכתיבה, והיינו יכולים לצרפו להיתר. אך אינו צריך, כי נראה פשוט שאף אם ודאי שהיה לבנונית זה מתחילת הכתיבה אין כאן שום פיסול.

מכל מקום ראוי לעבור עליו בדיו אולי יסתם [לחשוש לשיטת המחמירים דנקב הנראה נגד השמש פוסל], ואם אינו נסתם אלא ישאר הלבנונית כמו שהוא עתה, הרי זה כשר.

שיטת רבינו לגבי 'פתוחה גדולה'

שיטת מהרש"ל (שו"ת מהרש"ל סי' לז) [מובא בלשכת הסופר (סי' טו סק"ג) ומאיר עיני סופרים (סי' יג סעיף ב(א)] בדעת הרמב"ם, דפתוחה גדולה כלומר שהניח ריוח בסוף שיטה כדי שיעור ג"פ אשר וגם כדי לכתוב התיבה הבאה האמורה להיות בתחילת שיטה הבאה, הוי פרשה פתוחה לכו"ע גם לרמב"ם ואפילו שהניח גם ריוח בראש שיטה הב'. דעד כאן לא סבר הרמב"ם דהניח מעט ריוח בראש שיטה הב' מצטרף לעשותו סתומה [דעת הרש"ל כסברת הט"ז דיש צירוף הרווחים מב' השורות, כמבואר בדבריו] אלא כאשר לא היה לו מקום לכתוב תיבה הפותחת פ' סתומה בסוף השיטה, אזי יניח מעט ריוח בריש שיטה הב' ויתחיל שם הסתומה, אך בזו שהיה לו מקום לכתבה ואעפ"כ הניח פנוי, שמע מינה לשם פרשה פתוחה הניחה.

בשו"ת אדמו"ר הזקן (ד"ה אבל אכתי, בשו"ע הנדפס מחדש חלק א, עמוד תשלט) מפורש דלא ס"ל לרבינו האי סברא של מהרש"ל, אלא סובר דאפילו אם הניח ריוח הרבה מאוד בשיטה הא' כל שלא התחיל מתחילת השיטה הב', הוי הפרשה בשיטה הב' סתומה לרמב"ם.

טיפת דיו קטנה בתוך רי"ש

שאלה ומזוזה זו הועלו בפורום באנגלית. נפלה טיפת דיו קטנה לתוך הרי"ש של "ובשעריך".

נראה לי שמותר לשאול תינוק ואם יקראנה רי"ש מותר למחוק הטיפה והרי"ש כשרה.

טעמי, שאין בנקודה הזו שיעור ירך שמאל של ה"א גם לפי שיטות הרא"ש והמחבר סי' לב סעי' טו, ועוד שאינו עומד במקום הירך מצד שמאל, אלא באמצע האות [עי' שוע"ר סי' לו אות ה] ולכן אם תינוק קוראה רי"ש אין זו ה"א כלל, והיא כשרה לרי"ש.

ראה ילקוט הסופר [משנת הסופר עמוד מה] נפלה טיפת דיו קטנה וכו'.

ראה גם פורום לנושאי סת"ם: נפלה טיפה קטנה בה"א של שם

תקנת אדמו"ר הזקן להניח ריוח ט"א אחר פרשת שמע בתפלין

לבאר טעמו של תקנת רבינו הזקן להניח שיעור ריוח ג"פ אשר בסוף ובשעריך, נוסף על שיעור ריוח ג"פ אשר לפני והיה אם שמוע בתפלין ומזוזה

א.  לרמב"ם כל שמתחלת פ' והיה אם שמוע באמצע השיטה לעולם הוי פרשה סתומה, וא"כ [הגם שכתב הב"י מנהג שלא להניח אחר שמע ריוח כשיעור ט"א, היינו רק לכתחילה כמבואר בשוע"ר, אבל] מעיקר הדין הניח ריוח הרבה מכאן [אחר שמע] ומכאן [לפני והיה] אינו מקלקל הסתומה [כפשט לשון הירושלמי מגילה פתוחה מכאן ומכאן סתומה, וכמבואר בשו"ת אדמו"ר הזקן הנדפס בסוף השו"ע].

והגם שבשו"ע שלו נמשך אחר שו"ע הב"י שלא להניח ריוח כשיעור אחר שמע, מ"מ מאחר שאין זה מעכב, והמחבר הב"י רק רצה לקיים שיטות הרמב"ם והרא"ש וראה זה כדבר בלתי אפשרי, וא"כ נהגו לתקן הדבר אליבא דהרמב"ם בצורה המובחרת. רבינו שרצה לקיים המנהג המהודר אליבא דעוד שיטות כפי שיבואר, אינו מקיים מנהג זה של הב"י מאחר שמעיקר הדין אינו מקלקל כלל סתומה לפי הרמב"ם במה שמניח ריוח הרבה אחר שמע.

ב.  בשו"ת אדמו"ר הזקן מבאר דהגם דסברת רבינו תם דפתוחה מכאן ומכאן הוי פתוחה דלא גרע מה שפתח עוד מכאן ומכאן, מ"מ סברת בעל התרומה דכה"ג מיגרע גרע והפכו לסתומה. ועל כן עדיף לעשותו פתוחה מכאן ומכאן כדי שתהא סתומה גם לדעת בעל התרומה, משא"כ אם היתה פתוחה רק מכאן או רק מכאן היתה פתוחה לדעת ר"ת והתרומה ודעימיה.

[ובאמת יש לדקדק דבתיקון ס"ת של ר"ת לא הזכיר הירושלמי דמגילה כלל, ורק התוס' ורא"ש הקשו על ר"ת מהירושלמי. ויש לומר דלר"ת גופיה לא היה קשה כלל מהירושלמי הזה, דהיה סובר דשאני תפלין ומזוזה מס"ת, דמאחר שאין שמע ווהיה סמוכות זו לזו מן התורה, כה"ג דעביד פתוחה מכאן ומכאן שפיר הוי סתומה כשרה בתפלין ומזוזה].

ג.  רבינו מקיים פשט הוראת הירושלמי מגילה הנ"ל יש אומרים שהריוח בין שמע לוהיה א"ש במזוזה סתומה וי"א פתוחה כי אין זה מקומה בתורה, ומסיים [לגירסת התוס' ודעימיה] פתוחה מכאן פתוחה פתוחה מכאן פתוחה מכאן ומכאן סתומה.

כלומר, דהיות שיש סברא לעשותה פתוחה מאחר שאינה סמוכה, ויש סברא לעשותה סתומה כמו שהיא בס"ת, עושה פתוחה מכאן ומכאן בשתי רווחים ובהכי הוי סתומה [כלומר וגם פתוחה במזוזה, וכה"ג בריוח זה בתפלין].

ד.  הגם שהב"י הבין בפשטות דפתוחה או סתומה שבתפלין היינו מה שהריוח עושה הפרשה שלאחריה פתוחה או סתומה, ועפ"ז פסקו המחבר והאחרונים לעשות והא"ש סתומה כהרמב"ם.

מ"מ יש ראשונים [שיטת סמ"ק, ברוך שאמר, והטור כמבואר בב"ח] דסוברים שהריוח בתפלין עושה הפרשה עצמה פתוחה או סתומה ולא הפרשה שלאחריה, ולכן ריוח שבתחילת או בסוף שמע עושה שמע פתוחה, ולא עושה והיה א"ש כלום, ושאני תפלין מס"ת, משום שיש הפרדה שכל פרשה כתובה בדוקא בעמוד לעצמו ואינן מחוברים בעמוד אחד לעולם, וכל שכן בתפלין של ראש שכל פרשה כתובה על קלף לעצמה. ולשיטתם והיה אם שמע סתומה במה שאין לה ריוח כלל לא בראשה ולא בסופה.

וזהו המנהג שכ' רמ"א שנהגו לעשות כל הפרשיות פתוחות כלומר כל הרווחים פתוחות, חוץ מוהיה שאין לה ריוח כלל, אבל לעולם כל הפרשיות מתחילות בראש העמוד.

וא"כ המנהג שהנהיג הרב ב"י שלא להשאיר ריוח אחר שמע, נמצא שפ' שמע לשיטת הסמ"ק וטור וברוך שאמר אין בה ריוח כלל, ולשיטתם פסולה.

ה.  ע"פ הסברא האחרונה הרווחנו טעם למנהג חב"ד שמשאירים גם בתפלין ר"ת ריוח ט"א בסוף שמע, הגם שלא כתוב כלום אחריה בקלף. כי לשיטת הסמ"ק וטור הנ"ל חייב להיות שיעור ריוח בפ' שמע בשביל עצמה ולא בשביל מה שאחריה. [ומה שכ' בקול יעקב לסיים בר"ת ובשעריך עד הסוף – היינו לשיטת הספרדים הנמשכים אחר הב"י שגם ברש"י אינם מניחים כלל ריוח כשיעור אחר שמע, וכן בר"ת].

אותיות נדבקו על הקלף

אותיות נדבקו ממקום אחר שבקלף על תחילת המזוזה, אחת מהן גרמה לשינוי ביו"ד של ישראל [היא נראית כנו"ן], וכן נמחק רגלה של היו"ד.  ראה הגדלה

פסלתי את המזוזה הזו.

ריבוע התפירה אינו מכוון

שימו לב שחור התפירה [המסומן בחץ לבן] אינו בריבוע מכוון, וריבוע התפירה הוא הלכה למשה מסיני, ומעכב.

אפשר לתקן ע"י מילוי החור וקדיחת חור חדש במקום הנכון, כדי שהתפירה תהא מרובעת כהלכתה.

שתי שאלות בדיני סת"ם

א.  האם היום מותר לכתוב על יריעה של ס''ת מזוזה?

ב.  כתוב בקסת הסופר לגבי שם השם לא יכתוב את השם מיד לאחר שטבל את הקולמוס משום דחיישינן שמא יהיה עלי' ריבוי דיו. השאלה איך עושים כשצריך לכתוב ה' אלקינו ה', השם הראשון מובן אבל איך עושים בשביל אלקינו וה', האם כשאני טובל את הדיו אני מחפש אחר תג או אות שחסר דיו או טובל בדיו ומקדש וממשיך לכתוב את השמות הקדושים?

תשובה:

א.  אם לא כתבו כלום על היריעה של הספר תורה, מותר לכתוב עליה תפלין או מזוזה. אבל אם כתבו עליה לשם קדושת ס"ת אפילו אות אחת, אסור לכתוב על היריעה הזו שום דבר אחר חוץ מס"ת.

ב.  בנוגע לריבוי דיו, אם היה יכול לכתוב כל הג' שמות בטיבול אחת זה היה עדיף. אבל אני מניח שזה קשה לרוב הסופרים, ולכן רשאי לטבול הקולמוס בין כל שם ולנסותה בהוספת דיו של אות שיש מקודם או תיקון איזה תג, ואם זה א"א רשאי לכתוב בלי לנסותה, כי דין זה לנסות הקולמוס אינו דין גמור לעכב, אלא עצה טובה שלא יגרום קלקול לשמות בריבוי דיו.

תגין של אות אחת נוגעין זה בזה

בשו"ע רבינו סימן לב סעיף ה: ואפילו אם תגי אות אחת דבוקים זה בזה טוב לתקנם כמו שיתבאר בסי' לו.

ובסימן לו סעיף ה כתב: וצריך שיהיו התגין נוגעין בגוף האות וכל אחד נפרד מחברו ואם אינן נוגעין בגוף האות או שנוגעים זה בזה פסולין וצריך לתקנן לכתחילה וכו'.

צריך ביאור למה בסי' לב כתב "וטוב לתקנם" כאשר בסי' לו כתב "וצריך לתקנם"?

ואפשר לומר, דיש כאן ב' ענינים שרבינו דן בהם.

בסימן לב סעיף ה רבינו מבאר דין היקף גויל, וקמ"ל דתגי האות עצמן הנוגעין זה בזה אין בהם כלל דין היקף גויל, ואין כאן פיסול לאות משום חסרון היקף גויל. משום שאין דין היקף גויל לאות בעצמה, כמבואר בסי' לו באות אל"ף בדין עוקצה של יו"ד העליונה שנוגעת בגוף האל"ף שאינו פוסל, ולא אמרינן נוגעת במקום שאינה צריכה ליגע הוי חסרון מוקף גויל.

ואעפ"כ טוב לתקן התגין משום המבואר בסי' לו דיש חסרון בצורת התגין אם אינן נפרדין זה מזה. כי התגין היו פסולים לעצמם, משום שאינם נפרדים זה מזה, אע"פ שאינן מעכבין בשום אופן את כשרות האות.

ויש להוסיף בחילוק זה, דאם התגין נוגעין זה לזה ברובן א"כ בטל צורת תגין מהן והם פסולים מהיות תגין כמבואר בסי' לו, אבל אם התגין נפרדים זה מזה בבסיס שיוצאין ממנו [כלומר ראש האות] רק נוגעין זה לזה במקצתן [כגון בסיום גובהן] אזי אין בהם שום פיסול, דלא נשתנה צורת התגין ואין בהם דין היקף גויל, אלא שטוב לתקנם.

וכעין זה מצאתי כתוב בביאור הסופר [של משנת הסופר, עמ' צה, ד"ה זה].

פתח עבה [לעומק הכניסה] ויש בה שתי דלתות

שאלה:  פתח עבה [לעומק הכניסה] ויש בה שתי דלתות, זו לפנים מזו, פנימית וחיצונית. נא לבאר הדין בזה, האם שתיהן חייבות במזוזה או רק אחת? ואיזה מהן?

תשובה:

א.  אם דלת אחת אינה חשובה [כגון דלת מגן מאלומיניום] אזי דלת זו שאינה חשובה וטפלה פטורה, ורק הדלת העיקרית חייבת במזוזה.

ב.  אם שתי הדלתות חשובות, מבואר בטור [יורה דעה סי' רפ"ו] דאם יש עובי טפח בין הפתחים, הם ב' פתחים נפרדים להתחייב בב' מזוזות.

וזה רק כאשר לכל דלת יש מזוזות שער [מסגרת פתח] נפרדות, ורחוקות המזוזות [המסגרות] זו מזו טפח [8 ס"מ], אבל אם המזוזות [מסגרות] סמוכות זו לזו תוך טפח [אע"פ שהדלתות מרוחקות יותר מטפח] אינן אלא פתח אחת וחיוב מזוזה אחת, בדלת החיצונית לבדה.

ג.  נראה מפשטות הפוסקים שבמקרה הנ"ל שב' הדלתות נתחייבו במזוזה, יברך על קביעת כל אחת מהן, אם אינו קובען יחד בזה אחר זה.

ד.  אם הפתח עבה ביותר [כלומר, יש בכניסה עומק ארבע אמות [1.92 מטר] בין ב' הדלתות, הדלת הפנימית מרוחקת מהחיצונה ארבע אמות.] נראה לי שיש כאן ב' פתחים לכל דבר [אפילו אין להן מסגרות-מזוזה נפרדות, אלא שתי הדלתות קבועות על השער עצמה], ושתיהן חייבות מן הדין במזוזה עם ברכה.

[ואם יש להן ב' מסגרות מזוזות נראה שגם כאן שיעור מדידת הארבע אמות הוא במרחק שבין ב' המזוזות ולא במרחק שבין ב' הדלתות].

חריצי הבית מזוייפים

מראה הבית מצד המעברתא - החריץ הימני אינו מכוון עם החריץ שעל גג הבית.

מראה הבית מצד פניה.

הבית אינו כשר, כי בעינן שיהו חריצי הבית ניכרין, וכאן שאין החריצין נכונים על כרחך אין אלו חריצי הבית ולא נקראו "ניכרין".

קריאה בספר תורה שהוכן לסיום עם אותיות חלולות

נשאלתי בענין ספר שהוכן לסיום, והמנהג [שאינו צודק לדעתי לעשות, ראה 
פורום לנושאי סת"ם: אותיות חלולות בסיום ספר תורה] שמשאירים אותיות חלולות כדי שיוכלו אנשים למלאותם בשעת הסיום, האם כשר לקרוא בספר הזה כאשר טרם מילאו את האותיות?

תשובה:  אסור לקרוא בספר הזה, ודין אותיות החלולות הללו כדין אותיות חסרות מהספר, וכל עוד שלא מילאום כדין הספר פסול.

כתיבה על מטלית לפני הדבקתה, מטלית שנפלה

מנהג ישראל שאם חסר איזה דבר בס"ת [כגון נקב גדול בקלף], מדביקין מטלית מקלף כשר במקום החסרון וכותבין על המטלית (רמ"א יו"ד סי' רפ). היתר זה לכתוב על מטלית בס"ת הוא רק לאחר שחיבר ודיבק את המטלית היטב למקומו בס"ת, אבל אין כותבים על מטלית תלושה ואחר כך ידביק (קסת הסופר סי' יח סעיף ז).

וכן אם נפלה המטלית לאחר שכבר נכתב עליה, א"א לחזור ולהדביקו למקומו (קסת שם). וכ' בחידושי רעק"א (גליון שו"ע יו"ד סי' רפ) בשם גן המלך משום דהוה תעשה ולא מן העשוי. (כלומר, אין תיקון זה נעשה בכתיבה אלא נעשה מאליו ע"י הדבקה והוי פסול משום תולמ"ה). ולכאורה זה הטעם נכון גם לענין הראשון שאסור לכתוב על מטלית תלושה, כי כאשר ידביקנו הוי תולמ"ה.

וצ"ע דלא מצינו פסול תולמ"ה בכתיבת ועשיית סת"ם. וראיה מהתוס' מנחות (לב,א ד"ה להשלים) שאם חסרה מזוזה שורה [היה] תופר שורה זו מס"ת [אם היה מותר להוריד מקדושה דס"ת למזוזה]. ולמה לא נפסול משום שנעשה תיקון זה מאליו, שהרי ודאי לא נכתב שורה זו כחלק מהמזוזה כלל.

וא"כ עדיפא מטלית שנכתבה מתחילה כדינה ונפלה למה לא יוכל להחזירה למקומה הראשון?

וכן מצינו הרבה תיקונים בכתיבת סת"ם כגון גרירת יתירות [הנזכר בגמרא מנחות כט,ב ופירש"י] דמותר, ולא אישתמיט שיהא כאן חשש תולמ"ה, שנעשה הכשר הסת"ם מאליו ע"י גרירת היתר?

קושיות הללו הקשה בגידולי הקדש (סי' רפ ס"ק ב) ומסקנתו דאין כלל דין תולמ"ה בסת"ם, וכשר הדבר לחזור ולהדביק המטלית הכתובה למקומה (ועוד התוכח עם גן המלך והקסת, דאפילו לסברת האומרים דאיכא תולמ"ה, כאשר נעשה מתחילה בכשרות מצינו בדיני סוכה וכן טלית שנקרעה ממנה כנף עם ציצית דכה"ג ליכא תולמ"ה מה שמחזירה למקומה הראשון). ונראה מדבריו דאפילו לכתוב על מטלית תלושה ואח"כ להדביקה למקומה נמי מתיר, וכן הבין במשנת הסופר (סי' יח ס"ק כב) בדעת הגידולי הקדש.

אמנם בלשכת הסופר שם הזכיר עוד טעם לפסול לכתוב על המטלית לפני הדבקתה, דאינו דרך כתיבה. דהלמ"ס דטולין מטלית וכו' היינו שנעשה טפל וכחלק מן הגויל או הקלף, אבל לכתוב על המטלית עצמה לפני שידביקנה למקומה אינו דרך כתיבת ספר ולא הותר מעולם [מכלל ההלמ"ס].

ויש להוסיף בה נופך לענ"ד, דכשם שיש דין כתיבה תמה בכתיבת צורת האותיות, כן מדיני תמה שיהא האות כתובה בצורה ברורה על הקלף, ולכן חוסר היקף גויל לאותיות יש סוברים שפסולו מן התורה משום שאינו כתיבה תמה, כמו"כ יש לומר דחסרון גדול בקלף הוי חסרון בכתיבה. ולכן אם אין המטלית דבוקה היטב וטפלה לקלף להחשב כחלק מהקלף [שהתיר ההלכה הנ"ל] יש לומר שכתיבה על מטלית אינה בגדר כתיבת ספר, או עכ"פ אינה כתיבה תמה.

נפלה טיפה קטנה בה"א של שם

שאלה:   בכתיבת ה' אחרונה של השם, לאחר שהשלמתי צורת דלי"ת שבה - בתחילת כתיבת רגל שמאלית נפלה טיפה דיו קטנה בתוך חלל הדלי"ת, לא היה ברור לי האם יש בטיפה שיעור הנדרש אפילו לכלשהו. העברתי על הטיפה דיו, ואינני זוכר האם בגלל שפשוט לא הספקתי לעצור או על מנת להציל קצת את המצב כל עוד שהדיו לח מעט, ויתכן וזה [הדיו] גמר [צורת] האות.

האם עלי לקלף את השם הזה?

תשובה:  השם כשר, אם לא היה בטיפה שיעור ירך כלל אינו בעיה, כי נגמר בכתיבה. ואע"פ שאפשר שהיה בו שיעור לפי הרא"ש [בשו"ע סי' לב סעיף טו] דהיינו כלשהו שהיה נקרא ה"א, הרי לא כלשהו ממש עושה את דלי"ת לה"א. א"כ לפוסקים הסוברים דבעי מלוא שיעור יו"ד בירך לא היה בו שיעור, ולרא"ש הנ"ל הוי ספק, א"כ יש צד חזק להקל.

ועוד טעם להקל, שהרי משכת את הדיו בכתיבה וסיימת את צורתו, ומשמע במגן אברהם [סי' לב ס"ק כג] שכל שמשך ממנו צורת אות לא מיקרי חק תוכות [ראה משנה ברורה שם סוף ס"ק סז]. הגם שיש לפקפק קצת על ההנחה האחרונה, דהמג"א מיירי רק בטיפת דיו כעין יו"ד ועשה ממנו וי"ו [אבל בטיפה כעין יו"ד ועשה ממנו צורת יו"ד - לא] מ"מ ודאי בצירוף שתי הנושאים יש להקל להכשיר את השם.

ב' צרה קצת

האם הבי"ת כשרה?

קרע כעין חלון בס"ת או תפלין ומזוזה

ידידי הרב יהושע שיחיה שאל [בפורום באנגלית]:

מה דין קרע בסת"ם שהקלף נקרע משלש צדדים אבל עדיין מחובר מצד אחד [המייצר כעין חלון, וקלף המתנדנד] האם כשר לכתחילה לכתוב שם, ומה הדין בכתב שכבר נכתב ואחר כך אירע קרע כזה [סביב לכתב. שאלתו היא על קרע קטן]?

נראה לי פשוט שאסור לכתוב לכתחילה במקום הקרע, אלא חייב לדבקה היטב במטלית ודבק ואז [לפי המנהג שכותבים על מטליות] יוכל לכתוב שם, וחייב להקפיד שכל האותיות יהיו מוקפים גויל בשלימות ולא יגעו לשפתי הקרע משום צד [כמבואר בש"ך יו"ד סי' רפ].

ואם נקרע כה"ג אחר הכתיבה ונשארו אותיות על הקלף הקרוע מג' צדדים, ולא נפסק שום אות באופן שיפסל, נראה מיו"ד סי' רפ בדין קרע הבא בג' שיטין שחייב לתפור או להדביק מאחורי הקלף במטלית, ואסור לקרוא בס"ת עד שיתקנו. ונראה פשוט דהוא הדין בתפלין שאין להניחם ומזוזה שאין לקבעה, כל זמן שיש קרע כזה שלא תוקן.

ואע"פ שהקרע הוא קטן ונחלקו הפוסקים ביו"ד שם, האם מותר לכתחילה לקרוא בס"ת שהקרע בא בשיטה אחת או ב' לבד, ודעת הט"ז שם להקל. רוב הפוסקים סוברים כש"ך שאין לקרוא בו עד שיתקן בכל אופן. ולכאורה קרע במקום הכתב באופן הנשאל שהוא הולך בג' צדדים, מסברא חמירא יותר מקרע הבא [ישר] והולך בתוך הכתב, ראה בבית יוסף [יו"ד שם] בשם המרדכי דאיבעיא בגמרא קרע המתפצל ומתעקם בתוך הכתב האם חמור יותר מקרע הבא בג' שיטין, [ובערוך השלחן שם סעיפים ב,ג, משנת הסופר פרק יח ס"ק ט בשם המקדש מעט]. ונראה דעכ"פ אין לקרות בס"ת כזה עד שיתקן [וה"ה בתפלין ומזוזה כנ"ל], אע"פ שהקרע הלז קטן.

אבל אם ידבק הקרע היטב במטלית ודבק כנהוג, אזי אפילו אם הקרע היה גדול מותר לקרוא בה. וכ"כ משנת הסופר פרק יח ס"ק יז בשם החזון איש.

שוב בי"ת פסולה

הבי"ת השניה של לבבכם פסולה, כי היא אינה מרובעת למטה, היא ממש כ"ף עם בליטת עקב קטנה בצדה.

הבי"ת השניה של בשבתך כשרה ע"י שאלת תינוק [כלומר ברור שתינוק יקראנה בי"ת] אבל צריכה תיקון, כי אינה מרובעת דיה למטה.

הבי"ת צריכה להיות גופה מרובעת למטה, עקב לבד הבולט אם אינו מרבע את האות עצמה אינו תחליף לריבוע הגוף!

נו"ן שבורה

נו"ן זו הועלה בפורום באנגלית - ונשאלה האם היא נקראת נו"ן שבורה?

ראה אותיות הרב עמ' 241 - לענ"ד אין שום פיסול בשם "שבורה" לא בנון, תיו, או פא, שהזכירו האחרונים. "שבורה" היא רק כאשר הקו נפסק, דבר המבואר בשו"ע שכל האותיות שנפסקו ואינן גולם אחד פסולים, אבל עיקום קוי האות אינו פוסל, כל עוד צורת האות ניכרת, ואין בה שינוי גמור מצורתה הנכונה.

בבקשה לא להגזים !

לצערי, יש נטיה אצל קצת מסופרי אנ"ש להגזים בדיוקים קטנים שבכתב המיוחס - להוציא את הדיוק מכלל הפורפורציה שלו בחלקו באות, דבר הגורם להוציא לעז על הכתב בכלל!!

ישנו דיוק בכתב המיוחס [בכתב ר' ראובן] שבסיום חרטום המ"ם, ישנו נקודה קטנה מעוגלת היורדת מעט מהשיטה, והנה דוגמא מכתב ר' ראובן סופר [ניתן להגדיל]:

הנקודה היא קטנה מאוד ויורדת מעט ממושב הכ"ף ויש לה נטיה ימינה, כאילו נוטה לכיוון סגירת חלל המ"ם.

הסופר שלנו הגזים והפך נקודה זעירה זו, לחצי ממושב המ"ם - דבר שגרם לשאלה על כשרות הכתב. אמנם הכשרתי, אך אין צורך להגזים, וכאשר מדייקים יש חובה לדקדק גם בהתאמת היחס של החלקים שבאות.

 

רצועת היו"ד בתפלין של יד ארוכה

שאלה:  האם הרצועה כמו שהיא כשרה, או לא?

האם מותר לקצרה, או שיש בזה איסור הורדה בקדושת הרצועה?

תשובה:  האם כשרה?  לא זכורני שמדובר על זה בפוסקים, ולכאורה אע"פ שיש לה לרצועה היוצאת מהקשר דמות יו"ד, מ"מ בשינוי מעט מזה איני רואה בזה פסול, לומר שהמניחן לא יצא ידי חובת תפלין.

האם מותר לקצרה?  ודאי שמותר, וכן ראוי. ואין הורדה בקדושה בכה"ג שבא לתקן התפלין, כן מבואר ברמ"א ביו"ד סי' רצ בענין גליונות ס"ת, והוא הדין לענין תפלין. ופשיטא שחשוב מתקן, מה שמתקנה שתהא הרצועה לכתחילה כיו"ד [כמנהג הרגיל]. ויתכן שתיקון כאן עדיפא מהמבואר בגליונות ס"ת, דהתם מלכתחילה נעשו הגליונות כדין ויש בהם הורדה, ואעפ"כ לענין תיקון הספר הותר לחתכם, אבל כאן שהרצועה עודפת על שיעורה מהקשר, שמא יש בה פחת ופגם בעודף הזה, ובודאי שהוי תיקון במה שחותכה, וליכא הורדה כלל בסרח העודף שלא היה ראוי מלכתחילה. מ"מ גם אם נאמר שיש הורדה ברצועה, לצורך תיקון מותר כנ"ל.

י' שדומה ל-ח

אכן רגל ימין עבה וארוכה מהקוץ השמאלי, ותינוק קראה יו"ד. האם כשרה?

ב' כשקו החיבור קרוב לאמצע המושב

האם הבי"ת הראשונה של 'לבבכם' כשרה או שאלת תינוק?

נ' עגולה קצת ורחבה קצת

   

תינוק קראה נו"ן. האם אפשר לסמוך על כך?

בית של יד שאינו מעור אחד

בפנינו צילום של בית של יד, הגג היה דבוק לקירות, וכאשר נפרד הדבק, הדביק בעל התפלין את הגג חזרה בניר דבק.

כמובן שהבית פסול כי ניר דבק אינו חיבור, גם לסוברים "עורות דבוקים יחד הוו כעור אחד" זה רק דיבוק חזק שאינו נפרד. וכן דוקא דבק המחבר בין העורות [וסוגר לגמרי כל חלל ביניהם], ולא ניר דבק מבחוץ המדבקם.

ספק בהבנת לשון שו"ע הרב

צריך עיון וביאור בהבנת לשון שו"ע רבינו (סי' לב סעיף לא):

הכתיבה צריכה להיות לשמה .. והאזכרות צריך לכתבן לשם קדושתן ..

וצריך שיאמר בפיו בהתחלת הכתיבה אני כותב פרשיות אלו לשם קדושת תפלין ומלבד זה בכל פעם שכותב אזכרה צריך שיאמר שכותבה לשם קדושת ה' ואם לא אמר כן בפירוש בכתיבת האזכרות אלא חושב כן בלבו כשרות בדיעבד הואיל והוציא בתחילת הכתיבה בפיו שכותבן לשמן אבל אם לא הוציא מפיו בתחלת הכתיבה יש להחמיר בשל תורה ולפסול אפילו בדיעבד אע"פ שחישב בלבו. עכ"ל.

מה פירוש "הואיל והוציא בתחילת הכתיבה בפיו שכותבן לשמן" - שהוציא מפיו בתחילת הכתיבה שכותב התפלין לשם קדושת תפלין, או שהוציא בפיו בתחילת הכתיבה "שכותב כל האזכרות שבה לשם קדושת ה'"?

לשון רבינו כאן עמום, שהרי לא הזכיר כלל [אפילו ש]טוב לומר בתחילת הכתיבה "וכל האזכרות שבה אני כותב לשם קדושתן", וקשה לומר שרבינו סומך על דבר שלא הזכיר. אם כן כוונתו שהוציא בפיו שכותב התפלין לשם קדושת תפלין, ולא הזכיר הסופר כלל בפירוש בפיו קידוש האזכרות, ואעפ"כ סגי בקדשן במחשבה הואיל והוציא קדושת תפלין בפיו.

אבל קשה להבין מכיון שיש קדושה נפרדת/מיוחדת של האזכרות (מקדושת התפלין), א"כ מה מועיל מה שהזכיר בפיו קדושת התפלין, הרי אזכרות שבה לא כתבן לשמן [כלומר לקדושתם המיוחדת כשמות קודש].

גם המשך לשון רבינו "אבל אם לא הוציא מפיו בתחלת הכתיבה יש להחמיר בשל תורה ולפסול אפילו בדיעבד אע"פ שחישב בלבו" –  אם כוונתו שלא הוציא כלום [שלא קידש התפלין עצמן] בפיו, הרי פשיטא שפסול (לא בגלל השמות) אלא בגלל שלא קידש התפלין עצמן, וכבר הזכיר פסול זה קודם.

לכן קצת יותר מסתבר לפרש "הואיל והוציא בתחילת הכתיבה בפיו שכותבן לשמן" כלומר שכותבן את השמות לקדושתן. הגם שיש בזה דוחק כנ"ל שלא הזכיר רבינו דבר זה מקודם, וכן הלשון "הואיל" ולא "אם" דהיה פירושו – על תנאי שהוציא בפיו גם קדושת האזכרות מתחילה.

לשון רבינו לקוח מלשון השו"ע ורמ"א או"ח סי' לב סעיף יט, וגם לשון הרמ"א עמום קצת כנ"ל. וכל האחרונים פירשו דבריו, שהואיל והוציא קדושת התפלין בפיו מהני בדיעבד גם לאזכרות אע"פ שלא הזכירן בפירוש מעולם, אם חישב בלבו לקדשם בעת כתיבתן. כ"כ במשנה ברורה ס"ק צח, ובקול יעקב (סי' רעד סק"ב) וכתב שכן גם כוונת רבינו, וכ"כ במשנת הסופר (סימן י ס"ק ט) ושכן כוונת רבינו.

חזרתי בי ופירשתי לשון שו"ע רבינו כהבנת כל האחרונים, ראה פורום לנושאי סת"ם: כתיבה לשמה, קידוש האזכרות

כתיבת פרשת הקטרת בכתב אשורי על הקלף

נשאלתי האם מותר וטוב לכתוב פרשת קטורת בכתב אשורי על קלף, כי יש אומרים שהוא סגולה לכל מיני דברים.

ואם כן, האם לקדש את שמות ה' בפרשה?

נראה ברור שאסור לעשות דבר זה, שהרי פסק הלכה ברור ברמב"ם הל' תפלין וס"ת, טור ושו"ע יו"ד סי' רפג שאין היתר לכתוב פרשה מהתורה, אלא צריך רק לכתוב ס"ת שלם דוקא, פרט לפרשיות שהתורה ציותה לכתבן לבדן כמו תפלין, מזוזה, פ' סוטה.

ונחלקו הראשונים האם משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, התירו לכתוב פרשיות בודדות על הקלף כדי שימצאו לתלמידים ללמוד, וכתב הט"ז (יו"ד רפג סק"ב) שדוקא עבור הלימוד התירו משום עת לעשות לה', אבל לצרכים אחרים אסור. כלומר האיסור לכתוב פרשיה אחת מהתורה עדיין בתקפה עומדת.

וכן מבואר בשו"ע רבינו או"ח סי' שלד סעיף יג שאסור לכתוב קמיעין והן פסוקים מהתורה למזל וכדומה, וכותבי קמעין הרי הן בכלל שורפי התורה כו' ויש אומרים שמותר אע"פ שאינם לצורך [ולא כמו סידור או חומש שהתירו לכתוב משום עת לעשות לה'] והעיקר כסברא הראשונה.

א"כ פשוט שע"פ הדין אסור לעשות כן.

ומעתה לשאלה השניה - האם לקדש השם?

מכיון שאסור לכתוב כן, אסור לכתוב האזכרות וממילא ברור שאין לקדשן.

אבל באמת אינני יודע איזה קידוש יש לקדש אזכרה לשם קדוש"ה אם אינה חלק מאיזה מצוה, או כתיבת ס"ת, תפלין מזוזה או נביא, ואין רשות לכתוב שם סתם, ובודאי לא שייך לקדשו. וא"כ גם לנוהגים היתר [ע"פ ???] לכתוב קטורת אסור להם לקדש השמות. ובאמת אין בשמות הללו קדושה עצמית של קידוש השם, כי אין קדושת השם אלא כחלק מכתיבה המצווית בתורה.

שתי שאלות על גימ"ל

כמדומה לי שכבר היה לנו בפורום את הנושאים הללו, אבל שינון וחזרה תמיד טובים.

הגימ"ל רגלה יוצא כמעט מצד שמאל של הראש, יש רק קוץ קצת של הראש הבולט שמאלה. מה הדין בגימ"ל שראשה הפוך?

כמדומה לי שכבר כתבתי על זה שיש מחמירים לפסול משום ראש הפוך, נראה לי שמותר עכ"פ לתקן כאן במקרה שלפנינו משום שיש לו משהו בולט שמאלה.

רגל השמאלי בגימ"ל דבוק כמעט כולו לירך ימין שלו, ולכאורה כשם שיוד"י האלפי"ן ודומיהן (שי"ן פ"א כו') צריך שידבקו דוקא בעוקץ דק, ואם נדבקו כל גופן לאות הם פסולים, כמו כן במקרה זה של הגימ"ל.

אמנם יש הרבה שמכשירים, משום שמצוי גימלי"ן כאלו בכתב ספרדי ישן.

האם יש חיוב מזוזה לחדר של דיור נכרי בביתו של ישראל

חדר לדיור נכרי בביתו של ישראל - האם חייב בעל הבית הישראל לקבוע מזוזה על הפתח, היות שזה מחדרי ביתו?

כתב בערוך השלחן (יו"ד סי' רפו סעיף ג): ויש להסתפק כשהישראל מחזיק בביתו משרתים אינם יהודים ומייחד להם חדר להם לבדם אם אותו החדר חייב במזוזה, ונראה דחייב דהא דירת ישראל היא לעבדיו ולא דמי למשכיר ביתו לאינו יהודי דפטור משום דמזוזה חובת הדר דהתם לא מיקרי דירת ישראל דשכירות לשעתו כממכר הוא .. אבל הכא דירת ישראל היא. עכ"ל.

אודה על האמת שאינני מבין כלל וכלל דבריו.

אם החדר מיוחד לנכרי הרי זה דיור פטור, ואין חילוק בין השכיר או השאיל את החדר לשימוש קבוע ומיוחד של הנכרי, כמבואר בס"ס רפו דהשואל דינו כשוכר. ואע"פ שרהיטי החדר של יהודי, מ"מ לא עדיפי הרהיטים מהחדר עצמו שהכל מושאל לדיור קבע של המשרת הנכרי, וא"כ לא הוי אפילו חדר אוצרות דישראל, אלא דיור גמור לנכרי, דפשוט דפטור ממזוזה.

אלא שצ"ע אם גם הישראל משתמש קצת בחדר, אמנם לא לדירתו אך אוצר שם דברים שצריך לביתו. נמצא שיש שותפות בהשתמשות, דהנכרי דר שם והישראל משתמש בו כחדר אוצרות לצרכי דיורו, ולכן נכנס לפעמים לחדר כדי להשתמש בחפצי אוצרו.

האם נימא שחשיב שותפות ישראל ונכרי, דנחלקו הפוסקים האם יש לישראל לקבוע מזוזה, או אפילו עדיפא משותפות דהישראל הוא בעה"ב ואילו השואל טפל לו קצת (וכעין שכתב בדעת קדושים רפו ס"ק ה, דנכרי הדר בביתו של ישראל [כלומר אבל אינו מיוחד לו חדר לבדו] חייב במזוזה, דדיור ובעלות הישראל עיקר), או דילמא לעולם דיור אדם אפילו נכרי עיקר לגבי אוצרות, ואזלינן בתר עיקר חשיבות שימוש החדר, ודיור אדם זה אע"פ שהוא נכרי הוא עיקר תשמיש החדר, ולכן גם במקרה זה פטור. וכן נלע"ד נכון לדין, דבין כה וכה חדר זה פטור ממזוזה.

שאלה על זיי"ן

האם הזיי"ן הזו כשרה?

לכאורה ניתן לשאול תינוק [אני משוכנע שתינוק יקראנו זיי"ן]

כתב חלש מאוד

הלמ"דים לא כתובים נכון - שימו לב !!

אמנם אין זה פוסל משום שינוי גמור בצורת האות, אך נראה שמישהו זר קצת לכתיבה תמה עובד כאן !!

 

ברוך השם  -  הבי"ת של 'וכתבתם' פסולה, אין זו צורת אות בי"ת.

עיבוד קלף לשם קדושה פרטית

יש אומרים שניתן לדייק מלשונו של אלטער רבי בשו"ע שרצוי לומר בזמן העיבוד עורות לשם קדושת או ס"ת או תפילין או מזוזה.
כלומר שעל אף שלשם ס"ת מועיל לכל מ"מ יש ענין לעבד קלף לשם קדושה מיוחדת.
מה דעת הרב?

פסיעה לבר מוטעית

זהו דוגמא של כתב אריז"ל - שימו לב לשמות הוי'ה ב"ה

ברגל שמאל של ה"א הראשונה בשם יש קוץ קטן בולט כלפי מטה, בנטיה מעט החוצה לצד שמאל - זה נקרא "פסיעה לבר" ומבואר טעם דיוק זה בכתבי האריז"ל ע"פ ס' זוהר הקדוש.

ברגל שמאל של ה"א השניה [כאן, ובכמעט כל כתבי האר"י שמלמדים וכותבים היום] יש גם כן "פסיעה" קטנה [קוץ] מצד ימין הנקודה כלפי מטה.

זה טעות מפורסמת ואינו נכון. אין בנקודה של הה"א השניה בכתבי האריז"ל שום פסיעה לבר. ואדרבה מבואר בכתבי האר"י שהנקודה הזו צ"ל פשוטה.

לפחות סופר חסידי חב"דניק המשתדל בדיוק כתיבת השם ע"פ המבואר בספר משנת חסידים, ימנע מעשיית טעות זו, בכל כתב [גם כתב האריז"ל].

תמונת הפסיעה המוטעית:

הה"א צריכה להיות כך:

רגל ימין ביו"ד קטנה

היו"ד בביתך רגלה קטן ויש חשש התדמות לחי"ת, אפשר להכשיר על ידי קריאת תינוק ותיקון [הארכת הרגל ימין מעט].

בי"ת או כ"ף ??

"הדברים" האם זו בי"ת או כ"ף ??

אותה תמונה בפורמט קצת יותר קטן [כלומר יותר מציאותי]:

 

שאלה מאוד דומה להנ"ל:

נראה לי שהבי"ת השניה ב"ובבהמה" פסולה ולא מועיל שאלת תינוק, היא יותר כ"ף מבי"ת. [גם לא הייתי מכשירה ככ"ף !]

תי"ו משונה

נראה לי שתי"ו זו פסולה.  יש כאן צירוף שתי שינויים, רגל ימין יש לו כפיפה כעין רגל שמאל, ושתי הרגלים יוצאות ממרכז האות - כך שכמעט אין חלל תחת הגג - נלע"ד שזו שינוי בצורת האות.

נכתבה שלא כסדרה ??

אפשר להגדיל את התמונה.

המזוזה הזאת לא מוצאת חן בעיני - מה אני אעשה ? אך הוא לא נראה לי טוב !!

אני די משוכנע שבתיבה "ושננתם" התי"ו נכתבה שלא כסדרה. הסופר כתב המ"ם ואח"כ השחיל [או תיקן - אין נפקא מינה כאן] את התי"ו למקומה, ולא היה לו מקום לבליטת התי"ו שמאלה, ולכן השפיל רגליה תחת השיטה. פשוט!!

גם כתיבת רגל שמאל בה"א הגם שאינה פוסלת, אך מורה שלא מדובר כאן בסופר [עכ"פ סופר המכבד את מסורת הכתיבה]! רגל שמאל של הה"א יש בה כמה צורות כתיבה. המסורת האשכנזית שהיא כעין יו"ד הפוכה או דומה לזה, ומסורת ספרדית שהיא קו פשוט וקצר כעין ו"ו קטנה. אך אין שום מסורת לעשות הירך קו פשוט באלכסון של 45 מעלות.

דוגמא של הה"א מהמזוזה הנ"ל:

 העיי"ן בתיבה 'עשב' מופסקת ופסולה. אע"פ שהפסק זה מותר לתקנה, יש לי כלל גדול - כאשר אני בספק וחשד שמא המזוזה לא נכתבה כדין, ויש בה הפסק הריני אומר המזוזה היא [כעת] פסולה. [ואינני רוצה לתקנה].

בעיות ביו"ד

תמונה זו הועלתה בפורום באנגלית, השאלה מה דין היו"ד של יפתה ויו"ד של והיו?

נראה לי שהיו"ד של יפתה מותר לתקנה, והיו"ד של והיו פסולה ואי אפשר לתקנה. הגדל לראות תמונה יותר ברורה.

נ' רחבה עד כדי ספק כ'

שאלתי ב' תינוקות על ה-נ' השניה. תינוק א' הכשיר והשני פסל, האם שייך יבוא תינוק שלישי ויכריע ביניהם ?

מגיה מחזק אותיות השם, ולא קדש הוספת הדיו

שאלה:  אם מגיה המתקן מזוזה ומחזק את הדיו של כמה אותיות, ורואה שהעביר דיו על הנטפל לשם א-יכם ללא ידיעה שזה שם, וזה לא היה תיקון של פסול אלא רק חיזוק הדיו הקיים. מה הדין?

 

תשובה:  היות שהשם היה כשר והוא רק בא לחזק האות, ממילא בדיעבד אינו פוסל במה שהעביר קולמוס על השם ולא קדש הדיו השני.

תגים גדולים על אות ש' של שם שדי מאחרי המזוזה

אם התג כשר, אסור למחקו בשם ?!

ואם דינו כאות ש' דבוק באות ש', הרי מותר ומצוה למחקו בתור תיקון ?!

קידוש שם קדוש שיש לפניו אותיות הנטפלין

היאך יש לקדש שם כגון "האלקים" שהה"א הוא נטפל לפני השם, ואין הה"א קדוש בקדושת השם (ומותר למוחקו, כמבואר ביורה דעה סי' רעו). אימתי יאמר "הריני כותב לשם קדושת השם"?

נראה פשוט שעיקר קידושו הוא לפני כתיבת השם עצמו ולא לפני כתיבת הנטפל, ולכן ראוי היה לכתחילה לכתוב הה"א ואח"כ לומר לשם קדושת השם.
ומיהו היות שנוהגים להוציא כל תיבה בפיו לפני הכתיבה, ובשמות נוהגים אז לקדשן, א"כ יכול לומר "האלקים" [וכיוצא בזה בנטפלים אחרים] ו"לשם קדושת השם". ואין במה שכותב הה"א קודם לשם, הפסק בין הקידוש לכתיבת השם.

רישי"ן עם ריבוע מעט

בשתי התמונות הראשונות נתפשט דיו מהרי"ש ויצר קוץ בולט, ונשאלתי האם זו נעשית דלי"ת.

יש להכשיר על ידי שאלת תינוק.

בתמונה האחרונה הרי"ש מרובעת אבל אינו זוית חדה. הוריתי שישאלו תינוק, ואם יקראנה רי"ש כשרה [וצריכה תיקון].
ויזהר לתקנה בהוספת דיו מלמטה כלפי מעלה, כי אם יתחיל בהוספת דיו מלמעלה עלול להיוצר דלי"ת !!

יו"ד שבורה פסולה

היו"ד ב'כי' נפסקה ואי אפשר לתקנה בתפלין, משום כתיבה שלא כסדרן, שלא נשתייר בה צורת אות כלל.

זיי"ן פסולה

הזיי"ן השניה במזזות פסולה.

[דרך אגב: התוי"ן יש להם בעיה כי הרגל ימין הוא כפוף היטב כמו רגל שמאל, אלא שהיא כפופה לימין, ויש פוסלים תי"ו כזה].

הזיי"ן הראשונה במזוזות פסולה, אין לה בליטה אמיתית כלפי שמאל כלל (והיא בעצם כמין וי"ו מרובעת - הגם שיש לפסלה לוי"ו גם כן).

וי"ו פסולה

צד"י פסולה

בי"ת פסולה

הבי"ת ב'עבדים' פסול הוא ממש כ"ף. 

ריוח כשיעור פרשה באמצע הפרשה

ריוח כשיעור פרשה (דהיינו ט' יודי"ן) באמצע הפרשה פוסל.

מנהג העולם לתקן פסול זה על ידי עשיית חורים בתוך הריוח, כדי שלא יהא ראוי לכתוב שם ט' יודי"ן, וממילא מכיון שלא נשתייר ריוח הראוי לכתוב ט' יודי"ן אינו שיעור פרשה ואינו פוסל.

אמנם יש מפקפקים על היתר זה, וסוברים דמאחר שכבר נפסל הפרשה משום ריוח מיותר כשיעור פרשה במקום שאינה צריכה לא מועיל לתקן עיוות זה, על ידי - הפיכת המקום הפנוי למקום שאינו ראוי לכתיבה [ע"י עשיית חורים לדוגמא].

זכורני שיש תשובה להרב אברהם דוד לאווט (סבו של הרבי) [הובא ביגדיל תורה ברוקלין] שסבר דלא מהני עשיית החורים כנ"ל.

ויש עוד בעיה בעשיית החורים, יש להדגיש שלדעת רבינו בשו"ע סימן לב סעיף יז כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב ואינו פוסל הכתב. וא"כ אם בא לעשות חורים בריוח הנ"ל, צריך שיהיו החורים גדולים כל כך שאין הדיו עובר עליהן, דהיינו שלכל הפחות נראה החור לעין בלתי מזויינת [ולא סגי בנראה רק נגד השמש] כי פחות מזה הוא מקום ראוי לכתיבה. (ראיתי המון שמנקבים במחט במקום השיעור פרשה, ולא הועילו כלום דראוי לכתוב על הנקבים כנ"ל).

גם צריך להקפיד שלא ישאר מצדי הנקבים [לפניהם, לאחריהם, וביניהם] שיעור הכולל הראוי לכתוב ט' יודין [כלומר, בצירוף כל המקומות הפנויים לפני הנקבים ביניהם ואחריהם], דאע"פ שאין שיעור ט' יודי"ן רצופין במקום אחד, כי הנקבים מפסיקים, לא ברור שזה אינו נחשב לשיעור ריוח הראוי לפרשה. דיש לומר דמ"מ יש מקום לכתוב ט' יודין במקום שהשאיר פנוי אע"פ שלא יהיו [הט' יודי"ן] רצופין.

לכן גם למקילים כנ"ל מוכרח שיהיו החורים ממעטים לגמרי הריוח, שלא ישאר כלל בנשאר מקום פנוי כשיעור ט' יודי"ן.

תמונה מורחבת של הריוח הנ"ל: