תגין של אות אחת נוגעין זה בזה

בשו"ע רבינו סימן לב סעיף ה: ואפילו אם תגי אות אחת דבוקים זה בזה טוב לתקנם כמו שיתבאר בסי' לו.

ובסימן לו סעיף ה כתב: וצריך שיהיו התגין נוגעין בגוף האות וכל אחד נפרד מחברו ואם אינן נוגעין בגוף האות או שנוגעים זה בזה פסולין וצריך לתקנן לכתחילה וכו'.

צריך ביאור למה בסי' לב כתב "וטוב לתקנם" כאשר בסי' לו כתב "וצריך לתקנם"?

ואפשר לומר, דיש כאן ב' ענינים שרבינו דן בהם.

בסימן לב סעיף ה רבינו מבאר דין היקף גויל, וקמ"ל דתגי האות עצמן הנוגעין זה בזה אין בהם כלל דין היקף גויל, ואין כאן פיסול לאות משום חסרון היקף גויל. משום שאין דין היקף גויל לאות בעצמה, כמבואר בסי' לו באות אל"ף בדין עוקצה של יו"ד העליונה שנוגעת בגוף האל"ף שאינו פוסל, ולא אמרינן נוגעת במקום שאינה צריכה ליגע הוי חסרון מוקף גויל.

ואעפ"כ טוב לתקן התגין משום המבואר בסי' לו דיש חסרון בצורת התגין אם אינן נפרדין זה מזה. כי התגין היו פסולים לעצמם, משום שאינם נפרדים זה מזה, אע"פ שאינן מעכבין בשום אופן את כשרות האות.

ויש להוסיף בחילוק זה, דאם התגין נוגעין זה לזה ברובן א"כ בטל צורת תגין מהן והם פסולים מהיות תגין כמבואר בסי' לו, אבל אם התגין נפרדים זה מזה בבסיס שיוצאין ממנו [כלומר ראש האות] רק נוגעין זה לזה במקצתן [כגון בסיום גובהן] אזי אין בהם שום פיסול, דלא נשתנה צורת התגין ואין בהם דין היקף גויל, אלא שטוב לתקנם.

וכעין זה מצאתי כתוב בביאור הסופר [של משנת הסופר, עמ' צה, ד"ה זה].