שאלות בדיני נקב, קרע בתוך האות

לפנינו ציור להדגמה של מספר שאלות בדיני נקב וקרע.

[סימון אדום מסמן נקב או קרע]

א.  "איש" נקב שנעשה אחר הכתיבה, המגיע בין אות לאות, האם כשר?

נחלקו האחרונים האם הדין שנקב שאירע אחר הכתיבה אינו פסול -  מתיחס רק לנקב באות שמבטל היקף גויל שלו כלפי עצמו, אך לא בדין היקף גויל שבין אות לאות אחרת, דצריך היקף גויל גם אחר הכתיבה. או שבכל מקרה נקב לאחר הכתיבה אינו מעכב לפסול משום חסרון היקף גויל?

ראה ביאור הלכה סימן לב סעיף טז (ד"ה ואח"כ, דכמה אחרונים מחמירים ודעת הביאור הלכה עצמו נוטה להקל), על כן פשוט שצריך להחמיר ולגרור מצד אחד של הנקב כדי שיהא קלף חלק בין האותיות, ומה שנשאר הנקב נוגע לאות השני, הרי זה נקב לאחר הכתיבה וכשר.

ב.  "מאה" נקב בין יו"ד העליונה של האל"ף לגוף האות , מה דינו?
הרי זה נקב הממלא כל חלל האות המבואר בשו"ע, ושו"ע רבינו סימן לב סעיף יט, דלפי הירושלמי הרי זה פסול אפילו נעשה הנקב אחר הכתיבה, ואילו לפי תלמוד בבלי הרי זה כשר כי הנקב אירע אחר הכתיבה, והאות היתה מוקפת גויל כדינה בשעת הכתיבה.
לפי פסק שו"ע רבינו שם טוב להחמיר במקרה זה. ונלע"ד שפירוש הדבר שראוי להחמיר ולגרור מאיזה צד האל"ף כדי שתהא מוקפת גויל עתה, ותהא כשרה גם לירושלמי [דו"ק היטב בלשון רבינו שם, שאין זה מפורש שם בדבריו, דיש מקום גם לפרש שטוב להחמיר ולפסול ולא מהני תיקון] ואם קשה הדבר לתקנה יש לסמוך על הבבלי דכשר כמו שהוא עם הנקב.

ג.  "נס" קרע שהולך מגג האות למושבו, אבל אינו קרע ישר אלא מתעקם באמצעו.
נראה לי שקרע זה יש לו דין נקב בחלל האות, וכדין הנ"ל שתלוי במחלוקת הירושלמי והבבלי. דין קרע הרי זה כניקב, כן מבואר במקדש מעט (סי' לב ס"ק לח). ואע"פ שהקרע מתעקם נראה לי שיש להחמיר שדינו ככל קרע (עיין בית יוסף יורה דעה סימן רפ בשם המרדכי אם הקרע מתעקל). ולכן לכתחילה אם אפשר לתקנו ע"י גרירת קצת הגג או המושב ויהא מוקף גויל גם לירושלמי נכון הדבר, ואם אי אפשר הרי זה כשר כמו שהוא. [כדאי לטלות טלאי מאחרי הקלף ולדבקו היטב, כדי להגן על האות ולא יוסיף וימשך הקרע עד כדי פיסול האות. אבל אין צורך להחמיר ולקלוף האות ולטלות מטלית ולכתוב אות חדשה על המטלית, דכל כה"ג אין צורך להחמיר כדי לצאת שיטת הירושלמי].

ד.  למ"ד של "לחו" קרע שהולך מהגג לצד האות אחר הכתיבה, אין בזה שום פיסול אף לירושלמי שהרי בכל צד יש קלף מעבר לקרע, כלומר בין המושב וגג יש קלף מתחת לקרע ולירושלמי חשוב מוקף גויל, ולגבי הקרע שבא מהצד הרי יש היקף קלף מעבר לקרע. ואם כן הרי זה כשר גם לירושלמי [גם כאן כדאי לטלות טלאי מתחת האות שלא ימשיך הקרע ויפסול הלמ"ד].  

שבת שלום ומבורך

כתב אר"י ז"ל ללא חלוקת שמות

שאלה:  הזמנתי מזוזות כתב אר"י ז"ל, וקיבלתי מזוזות בכתב האר"י, אבל אין השמות כתובות ע"פ האר"י [אין חלוקת השמות כדברי האר"י] האם זה מקח טעות, והסופר חייב להחזיר לי כספי?

תשובה:  פשוט שזה אינו כתב האר"י, כי עיקר הכתב צריך להיות לפי הוראות האר"י, ועיקר גדול לדעתו שיש חיוב לכתוב השמות בחלוקה, ואם לאו ע"פ הקבלה אין השמות ראויים. אם כן ברור שזה מקח טעות, והסופר חייב להחזיר לך כספך.

גם אם רק שם אחד בלבד לא נכתב בחלוקה, הרי זה מקח טעות כנ"ל.

בעיה בנו"ן ויו"ד

כתב חלש, ויש כאן שתי בעיות.

א.  הנו"ן השניה של 'הכנעני' דומה לכ"ף, הסר את התגין המרכזים שהוספו אחר כך והיא נראית ככ"ף, ועל כל פנים יש צורך בשאלת תינוק.

המתייג כאן קלקל [וראיתי את זה הרבה פעמים שהמתייג מקלקל אותיות. במקרה שלפנינו המתייג הניח רושם תג מעל הכ"ף [של הכנעני] שהתחיל בטעות ולא טרח אפילו למחוק הנקודה של התג] - למטה יש תמונה של  הנו"ן ללא התגין, וללא הוספת המתייג, הסופר כתב נו"ן כשרה ללא תגין והמתייג הוסיף תג עבה בצד שמאל על פני הנו"ן שקלקל את צורת האות.

ב. היו"ד הראשונה של 'ויהי' בקושי כשרה - שים לב עיקר הגוף והרגל ימין הם גולם אחד, יש לו רק טיפה ראש משוחרר מהרגל הנבלע בין הגולם לקוץ שמאל של ר"ת. כולם מכשירים את זה [בדיעבד], אבל זה עיוות של האות.

דרך אגב: הפ"א של 'תפדה' בקושי כשרה, כי הנקודה כמעט גולם עם הקו היורד, ויש רק בליטת משהו המצילה - שים לב!!

תמונה שניה - הבעיות הנ"ל מסומנות בעיגול אדום:

תמונה שלישית - הנו"ן של הכנעני, הקו האדום מסמן את הנו"ן המקורי של הסופר ללא הוספת המתייג, וכן תמונת הנו"ן בהסרת התגין שבה היא דומה יותר לכ"ף ויש מקום לפסול [ועכ"פ צריך שאלת תינוק כנ"ל].
לדעתי במקרה זה של 'הכנעני' צריך לכסות את התגין הימניים [כבתמונה האמצעית] כדי לשאול תינוק, כי ספק אצלי היאך המתייג התחיל לתייג מימין לשמאל או משמאל לימין, ובלאו הכי בכל אופן דעת המקדש מעט שצריך להסתיר את התגין באות המסופקת. כך שיש לנו ספק רציני שמא הנו"ן היתה ממש כבתמונה האמצעית לרגע, ונעשית כ"ף גמורה.

סמ"ך משונה

אני מסתפק האם סמ"ך כזו ראויה לשאלת תינוק, או שמא נידון בה שינוי צורה. 

דלי"ת מרובעת ללא עקב

האם הדלי"ת הזו כשרה כמו שהיא, האם היא צריכה שאלת תינוק?

הבעיה היא שהרי"ש נתפס אצל התינוק כחסר עקב, הריבוע לא מפריע לו.

האם התגין מצילין את הדלי"ת?

הנטיה שלי להחמיר בזה. כי זה יותר רי"ש מדלי"ת, אם נוריד את התגים שעל הגג, נוהגים להכשיר רי"ש זו.


למטה הוספתי תמונת אותה הדלי"ת, לאחר שהסרתי ממנה את התגים השמאלים, כעת היא נראית יותר רי"ש.
הבת שלי קראה את התמונות שלמטה - רי"ש.

מ"ם שחיבור הכ"ף לוי"ו בגובה האות

במ"ם הראשון [מימין] אפשר להכשיר ע"י שאלת תינוק, ויש לתקנה ע"י הוספת דיו כדי שהחיבור יהא בצד התחתון של גג הכ"ף לוי"ו.

אבל במ"ם השני נראה לי שפסול (כן כתבתי באותיות הרב עמוד רכד).

חי"ת שאינה מחוברת בחטוטרת אלא בקו אחר

על פי הנתבאר, גם חי"ת זו שאינה מחוברת בחטוטרת, אלא בקו אחר פסולה לדעת רבינו (יתכן שלפי דיעות אחרות היא כשרה, כי ישנם אחרונים שחולקים על דעת רבינו בדלי"ת זיי"ן, ונפקא מינה לענין שלנו ועוד) כי אינה צורת חי"ת אלא ב' זייני"ן הנוגעים זה לזה, אבל אינה חי"ת. [וגם לא שייך כלל לומר שהיא חי"ת דרש"י ואין שיעור לעובי הגגות, כי עינינו רואות שהן ב' זייני"ן כשרות (אלא שנוגעות זו לזו) ואכמ"ל].

חי"ת שראש אחד גולם

חי"ת שראש אחד ממנו גולם כבתמונות כאן, הרי זה פסול ולא ניתן לתקן בתפלין ומזוזה.

כי לדעת שו"ע רבינו בסימן לו אות חי"ת, צורת החי"ת מורכבת משתי זייני"ן סמוכין זה לזה, ואם אינם זייני"ן [או ווי"ן] אלא דלי"ת זיי"ן וכו' או שאינם סמוכים זה לזה אלא מרוחקין אחת מהשניה (כאשר החטוטרת רחבה ביותר), אין זה גדר חי"ת כלל.

על כן במקרים שלפנינו שראש אחד גולם, הרי זה כדין האות וי"ו או זיי"ן עצמן שהיו גולם, דפשיטא שהיו פסולים ולא היה מועיל כלל שום תיקון בתפלין או מזוזה שלא כסדרה.

לעיל הסברנו במאמר "ראשים הפוכים" חילוק בין אותיות שעיקרם ראש אחד כגימ"ל ונו"ן דגולמם חמור מהאותיות שיש להם ב' ראשים כטי"ת עי"ן ושי"ן. ואם כן לכאורה החי"ת קל כי יש לה ב' ראשים. אמנם לפי הנ"ל בדעת רבינו החי"ת מורכבת מצורה של ב' זייני"ם או וי"ו סמוכים זה לזה, ואם אין בכל אחד מהם אות שלמה וי"ו או זיי"ן אין זה אות. זה נראה לי ברור בדעת רבינו.

הארכתי בזה יותר בפורום באנגלית, זה הקישור
The STa"M Forum: Definition of ches - Rabenu Tam

בפורום באנגלית ישנו דיון בנושא זה
The STa"M Forum: ches with rosh missing on vov
ושמה מביאים רבנים המכשירים לתקן החי"ת הראשון [ומסתמא גם יכשירו לתקן את השני]. ואני עומד על דעתי, לדעת שו"ע הרב המה פסולים משום שנשתנו בעצם צורתן, ולא מהני תיקון.

וכן תמונות החי"ת שלמטה, נראה לי פשוט שפסול

מזוזה על ציון הקדוש של הבעש"ט

ראיתי סרטון ביוטוב על ציונו הקדוש של הבעל שם טוב, ויש שם מזוזה בכניסה לחדר הציון -

הגם שמסתמא הטעם שקבעו מזוזה שם כדי להראות סימן שהוא מקום יהודי, וחובה לדון את הכל לכף זכות.

מכל מקום על פי הדין ודאי שמקום זה פטור ממזוזה (וצ"ע אם מותר לקבוע מזוזה על חדר הציון משום לועג לרש. בהערה כותב רב דוד ברסמן, דיש לומר דליכא לועג לרש כאן, כי המזוזה גבוה י' טפחים מהרצפה וגם מכוסה, וכשם שמהני לענין צניעות כן מועיל לענין שלא יהא לועג לרש. ועדיין צ"ע בענין זה).

זה הסרטון

ואפשר לראות בערך 1:12 ברור את המזוזה על הפתח של הציון. 

מגיהים הזהרו בתקוניכם

שימו לב היו"ד היתה כשרה מתחילה, אלא שחסרה קוץ רבינו תם.

כנראה שהמגיה רצה להוסיף קוץ רבינו תם - אבל מה קרה!

ההוספה ניכרת, ביחס לדיו הישן (כנראה שזו דיו של רפידוגרף)

האם היו"ד כעת כשרה?

נראה לי שעדיין אפשר להכשירה אחר שאלת תינוק, כי יש לה רגל מעט בצד ימין.

ויש לתקנה כך - להוסיף מעט מאוד לרגל הימין ואחר כך לגרור מהדיו שנתוסף כדי שתיראה יותר כצורת יו"ד.

מ"ם משונה

מה הדין במ"מין אלו, כי חיבור הכ"ף וחרטום נמוך מאוד?

המנהג להקל, אך צ"ע מה שורת הדין.

שאלת תינוק בה"א

רגל שמאל הפוך בה"א הראשונה, יש לשאול תינוק עליה האם יקראנה תי"ו או ה"א.

חי"ת עם הפסק בגגה

הפסק ניכר - החי"ת פסולה, כי היא נפרדה לשתי אותיות וי"ו וזיי"ן, ואי אפשר לתקנה בתפלין או מזוזה [לאחר שכתב הלאה].

דירת פסח - בדיקת והחלפת מזוזות

שאלה:  אני מחליף דירה לחג הפסח [עשרה ימים] עם חבר, על הפתחים של ביתו יש מזוזות אבל אני מסופק בטיב כשרותם.

האם עלי לטרוח ["קצת לא נעים"] לשאול את החבר, וממילא [בהנחה שהמזוזות פשוטות ולא בדוקות זמן ניכר] האם עלי לבדקם או לקבוע מזוזות כשרות במקומן, ואם כן:

א. כאשר אצא מהבית האם מותר לי להחליפן חזרה למזוזות הקודמות שהיו שם.

ב. אינני מתכוין להשתמש בכל חדרי הבית, האם מספיק שאבדוק/אקבע מזוזות מהודרות רק לאותן חדרים שאני משתמש, או שמא אני צריך לבדוק/להחליף את כל המזוזות שבבית?

תשובה:  דינך כשוכר ושואל בית פחות משלשים יום המבואר בשו"ע [יורה דעה סוף סימן רפו] שבארץ ישראל חייב לקבוע מזוזות מיד [אבל בחוץ לארץ פטור עד שלשים יום].

אם כן חל עליך חיוב מזוזה בבית זה שתדור בו לכמה ימי הפסח, על כן אם אתה מסתפק בכשרות המזוזות חובה עליך לבדקם האם כשרות הן, ואם תמצאנה פסולות (או לא מספיק כשרות לדעתך) עליך להחליפן [ואילו היתה שאלה זו בחו"ל, היית פטור מכל העסק הזה מן הדין].

במקרה שהמזוזות של חבירך לא תהיינה כשרות ותצטרך לקבוע מזוזות כשרות במקומן, אינך רשאי להחליף חזרה כאשר תצא, כי אסור להניח פתח של יהודי ללא מזוזה כשרה. אבל אם המזוזות שתבדוק הן כשרות על פי הדין, אלא שרצונך להחמיר ולקבוע מזוזות יותר מהודרות, אזי תוכל להוריד את המזוזות שלך ביציאתך, ולהחזיר את המזוזות של חברך שהיו מקודם.

אותן חדרים שאתה לא מתכוין כלל להשתמש בהן, אתה פטור מלקבוע בהן מזוזה, ולכן אינך חייב לבדקן וכו'.

כל זה שורת הדין. אך ידוע 'מבצע מזוזה' שקבע ותיקן הרבי מליובאויטש, וכיון שה' יתברך הזמין לך מבצע מזוזה, אם באפשרותך הדבר - ראוי שתבדוק עבור חבירך את המזוזות שלו ולתקן כמה שאתה יכול את הדבר, לזכות את חבירך כשיחזור לביתו במזוזות כשרות.

בברכת חג הפסח כשר [גם מזוזות כשרות] ושמח.

שאלה שניה:  ומה הדין במי שהולך לנופש במלון לכמה ימים?

תשובה:  מלון מוגדר בהלכה [יורה דעה שם] כפונדק שאפילו בארץ ישראל הדר בפונדק או מלון פטור ממזוזה עד שלשים יום. אם כן לא חל חובת בדיקת המזוזה ואפילו קביעתה בחדר מלון, אם לא ישהה שם שלשים יום.

בעיה ביו"ד

שימו לב ליודי"ן במלים: הכנעני, ויהי, כי, בני - יש כאן בעיה חמורה, ליו"ד כזה אין גוף ורגל!!

הגוף ורגל ימין הם גולם אחד [כלומר גוש אחד, אין חילוק כלל בין גוף היו"ד והרגל] - לדעתי זה פסול.

אמנם מאחר שתינוק קוראה יו"ד אני [מיקל ו]מתיר לתקנם, על ידי הוספת דיו לצד שמאל להרחיב מעט את הראש ביחס לרגל.

קרע או חסרון במקום ריוח פרשה

קרע במקום ריוח פרשה, או חסרון בקלף במקום הריוח, מה דינם?

הנה אם נחסר כל מקום הריוח או רובו ולא נשאר שיור ריוח ט' אותיות פשוט שהספר פסול, ואע"פ שהיה בו שיעור ריוח בשעת הכתיבה ונחסר אחר כך, מ"מ צריך ריוח פרשה שיתקיים גם אחר הכתיבה.

אמנם מה הדין אם יש חסרון באמצע הריוח [כחצי משיעור הריוח] וראוי לכתוב ה' אותיות מצד אחד של החסרון וכן ד' או ה' אותיות מצד שני, אבל אין שיעור כדי ט' אותיות במקום אחד. האם נחשב זה לריוח כשר כשיעור, או שצריך שיהא הריוח כולו של ט"א במקום [ברצף] אחד?

מסברא נראה לי שכשר, דעכ"פ פנוי כשיעור לכתוב שם ט' אותיות ומה לי ברצף אחד או לא.

ואם יש קרע שהולך לרוחב השיטה במקום ריוח הפרשה, שאי אפשר לכתוב שם הרי אין מקום פנוי לכתוב שם תשעה אותיות. ונראה דאפילו אם הקרע באמצע גובה השיטה ויכול לכתוב מעל הקרע סמוך לשירטוט ט' יודי"ן מ"מ לא ניכר שהניח הריוח משום ריוח פרשה, אלא הניח פנוי משום הקרע, וא"כ אינו כשר כריוח פרשה.

הפסק בצד"י

חוט שיער [הנקרא אצל הסופרים 'גיד'] הורם מהקלף במזוזה, ונוצר פיסוק בגוף הצד"י.

מותר לתקנה, כי לא נשתנתה לאותיות אחרות.

קו"ף וה"א פסולים

הקו"ף ב'ומלקוש' פסולה, כי הרגל תלויה מחוץ לחלל האות.

הה"א של 'יפתה' [בשורה התחתונה] פסולה, כי הרגל תלויה למטה מחלל האות.

(צ"ע האם במקרים כאלו מהני שאלת תינוק כדי לתקנן בתפלין ומזוזה, או שיש כאן שינוי גמור וברור בצורתן ולכן תיקונן היא כתיבה שלא כסדרה).

יריעת ס"ת שנפסלה - לענין הורדה

שאלה:  יריעה של ס״ת שנפסלה ואף פעם לא היה בשימוש, האם אפשר לחתוך הגליונות או שאר היריעה ולכתוב עליהם פרשיות של תפילין או מזוזה?

תשובה:  הכתב שעל היריעה והיריעה עצמה מתקדשים בקדושת ס"ת מרגע שכתב קצת לשם קדושת ס"ת. והיות שיש איסור הורדה בקדושה, מקדושת ס"ת לקדושות אחרות נחותות, אסור לכתוב על שאר היריעה או לחתוך ממנה חלקים [כולל מה שהיה מיועד לגליון לבד] ולכתוב עליהן דבר שבקדושה פחותה, כגון תפלין או מזוזה.

יו"ד שנפסקה רגלה

יו"ד שנפסקה רגלה, מותר לתקנה כמו שאר נפסקים המבוארים בשו"ע סימן לב [סעיף כה].

לקדש את השם 'שדי' שמעבר לקלף

האם לדעת הרב צריך לקדש שם ש--ד--י אשר מאחרי הקלף? יש אומרים שצריך.

הפסק ניכר בלמ"ד

נראה לעניות דעתי שמותר לתקן הפסק זה בלמ"ד גם בתפלין ומזוזות, ולא נחמיר ונאמר שההפסק ניכר להדיא כב' אותיות אחרות - כ"ף ווי"ו, ואי אפשר לתקנה בתו"מ.

אני יודע שיש בזה דיון בפוסקים האחרונים, אך זה הנראה לי נכון הלכה למעשה.

ריוח מצומצם בפרשה בספר תורה

בספר תורה יש ריוח פרשה שהיא פחות מט' אותיות גדולות, אבל יש בה ריוח ט' יודי"ן בריוח.

מה עדיף - למחוק קצת מהכתב ולצופף הכתב ["למעט הכתב"] בשביל ריוח שיעור ט' אותיות גדולות, או עדיף להניח ריוח הקיים שהיא כשרה בדיעבד, ולא יצופף הכתב, שהרי "אל ימעט הכתב לכתחילה"?

כמדומה לי שהנוהג הוא להקטין את הכתב על מנת לקבל שיעור ריוח פרשה [ט' אותיות גדולות] של לכתחילה. אבל האם מנהג זה נכון על פי הדין?
שמעתי מסופרים ותיקים שביארו ש"אל ימעט את הכתב" פירושו לכתוב באותיות קטנות [אם גובה האותיות בשיטה ג' קולמוסים, אז הוא כותב באותיות קטנות של ב' קולמוסים גובה או פחות כעין תלויות מעל השיטה], אבל להצר את רוחב האותיות, אבל גובהם נשאר בגובה השיטה, אין זה בכלל [או שאין זה כל כך] מיעוט הכתב, ועדיף להרחיב ריוח הפרשה על חשבון מיעוט [מה] של הכתב באופן כזה.

דלת נעולה ומכוסה על ידי ארון

שאלה:  השוכר בית מיהודי ויש בה פתח ובה דלת, אבל הדלת נעולה והסירו את ידיות הדלת, וצד אחד של הדלת [בחדר אחד] היא מכוסה על ידי ארון קיר גדול, וכאשר בא השוכר לא היה בפתח זה מזוזה. האם חייב לקבוע בה מזוזה?

תשובה:  זה תלוי אם בעה"ב [כלומר הדייר הראשון שדר בבית זה] מעולם לא השתמש בדלת זה, אלא מיד עם תחילת הבניה ביטל תשמישו אזי אין זה פתח כלל ופטור ממזוזה. אבל אם השתמשו בו בתחילה לשם פתח אזי נתחייב, וחיוב זה אינו סר עד שיעשה מעשה גדול לבטל את הפתח [הנקרא בלשון חז"ל "פרץ את פצימיו" פירוש שביטל הפתח ע"י הריסת צורת הפתח] אבל נעילת הדלת והסרת הידיות וקביעת ארון גדול לפניו אינו מבטל החיוב דעדיין יש כאן צורת פתח שנתחייב, ומעולם לא הוסר החיוב.

ועתה יש כאן ג' ספיקות.

א) האם העובדה שבפתח הזו [כנראה] מעולם לא היה בו מזוזה, האם אפשר לומר שחזקה שכך היה [נעול וסגור] מתחילתו והיה תמיד פטור, או שאין זו הוכחה כלל מה היה מתחילה.

ב) האם דייר חדש [השוכר] נחשב תחילת שימוש הפתח, וכיון שאין בדעתו לפתחו ממילא עכ"פ לגבי השוכר לא הוי פתח, או דהכל אזיל אחר הדייר הראשון?

ג) מכיון שהדייר הראשון לא היה חסיד חב"ד וממילא אפשר שלגביו היה כיוון הכניסה [נגד היכר ציר] מכיוון הסתום ע"י הארון, ועכשיו שהשוכר [חסיד חב"ד] שנוהג אחר היכר ציר, וממילא אם יבוא לקבוע מזוזה ע"פ היכר ציר, היא תהא בחדר הפנימי הפונה כלפי החיצון [לעבר החדר שבו יש את הארון] – האם זה משנה משהו בנידון דידן?

נראה לי דב' הספיקות האחרונות אינן כלום, דהשאלה אם היה חיוב על הפתח, ואם היה חיוב אינו סר מעולם ע"י שינוי קטן [פחות מביטול צורת הפתח לגמרי ע"י פרץ את פצימיו] לא שינוי כיוון ההליכה מצד זה לזה, כגון שהחליפו דלת וקבעו דלת אחרת בכיוון היכר ציר הפכי, או ע"י שינוי הבעלים.

אבל הספק הראשון היא שאלה, ולכאורה אי אפשר לסמוך על חזקה לומר, שמכיון שלא היה מזוזה חזקה [על חבר שלא הניח דבר שאינו מתוקן] דאין הכל בקיאין וזהירין כל כך עד כדי לומר בכגון זה חזקה על חבר כו'.

ולכן נראה שצריך לקבוע מזוזה בפתח זו, בלי ברכה.

ראשים הפוכים

בעקבות השאלות האחרונות של נו"ן ועיי"ן, אני רוצה להוסיף שנראה לי שאותן האותיות משעטנ"ז ג"ץ שיש להם רק ראש אחד והוא הפוך או גולם הוא פסול, [כלומר, הפוך פסול וצ"ע אם מותר לתקן הגימ"ל. בנו"ן כתבתי שנוהגים להחמיר משום שדומה לצד"י. וגולמים שלהם לא ניתן לתקנם כלל, גם לסברת המקילים]

דוגמאות כאן הנו"ן שראשה גולם, והגימ"לים אחת מהן גולם ואחת ראשה הפוך.

  

אבל אותיות משעטנ"ז ג"ץ שיש להן ב' או ג' ראשים, הטי"ת עיי"ן צד"י ושי"ן, אנו מקילים הן בראש גולם והן בראש הפוך, [כלומר, בראש הפוך להכשיר בדיעבד אפילו ללא תיקון, ובגולמים לתקן ע"פ סברת המקדש מעט והצמח צדק ועוד אחרונים המקילים לתקן גולמים כאלו כעין יוד"י האל"ף. אבל ללא תיקון אין להכשיר בשום אופן] משום שאותיות הללו עיקר צורתן בהרכבת כל ציור האות ממושב וב' ראשים והיחס שבין חלקים הללו, לעומת אות שיש להן רק קו אחד וראש אחד, שהגולם או היפוך הראש יותר משמעותי בשינויין.

אני מודה שהחילוק הזה אינו ברור כל כך, אך זה מה שנראה לי נכון בכללות המנהג להקל בקו משוך באלו, ולא בגימ"ל נו"ן שנחשבים יותר לגולם.

דוגמאות כאן - טי"ת עיי"ן ושי"ן שראשן הפוך, שיש להקל בהן [ופשוט שאם אפשר בקלות לתקן צורתן שיהא לכתחילה, מצוה לתקנם]. יש להעיר שהשי"ן הראשון [למטה], היה נהוג בכתב ספרד עתיק לכתחילה לעשות ראש האמצעי הפוך.

משהו לא בסדר כאן

הסופר או מגיה תיקן את היו"ד [שכנראה היתה עליו שאלה או פיסול משום שדומה ללמ"ד או משום שרגלה היתה ארוכה ביחס לראשה] והשאיר חותם טעותו בדיו כחול!!  [לחץ להגדלה]

העיי"ן הוא קו משוך בשוה ופסול כמבואר בפוסקים (אע"פ שיש מתירים לתקנו, אבל בפועל בהוה הוא פסול),

ועליהם נאמר "יגיד עליו ריעו".

זיי"ן שחסר בראש מימין

נראה לי שהזיי"ן [השני] של מזוזות פסול, כי אין לו ראש ברור בצד ימין. הגם שהוא בודאי פסול גם לוי"ו.
ראוי לציין שהגודל האמיתי של הכתב הוא הרבה יותר קטן מהצילום כאן, כך שהבליטה מעט למטה בצד ימין של הראש אינה נראית כלל במציאות.

נו"ן עם ראש הפוך

הנו"ן של אלקינו הראש הפוך - המנהג לפסול, ולא מועיל תיקון או שאלת תינוק.
אבל הנו"ן שלמטה אני מכשיר, כי יש לו בליטה קצת של ראש לצד שמאל.

קידוש שם ק' בקול

האם חייבים לומר "הריני כותב לשם קדושת השם" כך שאוזן תשמע או אין חיוב כזה ומספיק להוציא משפט זה בלחש?

מיקום המזוזה בשער העשוי ככיפה

התמונה אינה ברורה דיה - לחץ להגדלה !

מקראה לתמונה: הקו הכחול מציין את גבול המשקוף לפי השיטות השונות. והקו החום את מיקום המזוזה.

הט"ז (יו"ד סי' רפז) מציין שיש בעיה במקום קביעת המזוזה בשער ככיפה, היות שקביעת הגבול בין מזוזות הסף והמשקוף לכאורה שנוי במחלוקת, לשיטת רש"י וסייעתו מיקום המשקוף הוא רק במקום העליון שבשער שרוחבו מצטמצם לד' טפחים רוחב [שציינתי בקו כחול], עד שם הוא מזוזות השער שראוי לקביעת מזוזה. מה שאין כן לרמב"ם, סיום מזוזות השער הוא במזוזות העומדות ישר [אנכיים] ואילו ממקום שמתחיל הכיפה להתעגל או לפנות באלכסון הוא מקום המשקוף.

אם כן לרמב"ם יש לקבוע המזוזה [כבשתי הציורים שמימין] לפני תחילת העיקום, ואילו לרש"י יש לקבעה בשליש העליון [כפי שמופיע בשתי התמונות שמשמאל].

הט"ז מציע לקבוע כמצוייר בשתי התמונות שמשמאל, לדעתו גם הרמב"ם יודה שתחילת העיקום הוא בכלל מזוזות השער.

כמה אחרונים חולקים על הט"ז [ראה ספר חובת הדר פרק ז, הערה לה] וסוברים להיפך שגם לרש"י אפשר שעד מקום הכיפה היינו מזוזות השער כשהן גבוהות י' טפחים לכל הפחות ביושר, והשאר שמעל [הכיפה] הוא משקוף, ולכן הם מציעים לקבוע את המזוזה כבשתי התמונות שמימין. וכמדומה לי שכן נוהגים כל העולם למעשה.

יש לחזק את המנהג שקובעים את המזוזה בחלק מזוזת הסף העומד ביושר דוקא, ולא למעלה היכן שמזוזות הסף מתעגל או מתעקם, מפני הסיבות הבאות:

א.  אנו רואים שהגם שחז"ל הקפידו על מיקום קביעת המזוזה בשליש העליון, ויש אומרים שדבר זה מעכב [ראה ט"ז שם, וב"ח יורה דעה סי' רפט דפוסק ע"פ דעת הרמב"ם, דאם קבעה למטה משליש העליון פסול] מ"מ הסכימו [הט"ז וב"ח הנ"ל ע"פ הירושלמי] שבשער גבוה לא יניחנה בשליש העליון אלא בין כתפיו, אע"פ שהוא למטה משליש העליון.

הרי שבמקום שהיה לחז"ל סברא אחרת [כגון בשער גבוה משום שלא יראו את המזוזה, אם יקבענה בגובה בשליש העליון של השער] לא הקפידו על ענין שליש העליון. כמו כן אפשר לומר בשער העשוי ככיפה, עדיף שקביעת המזוזה לא תהא בשליש העליון של כל גובה השער, ובלבד שתהא בחלק הברור שנקרא מזוזות הסף.

ב.  יש להעיר שבשער עם כיפה רחבה, הרי לשיטת רש"י והט"ז, תהא קביעת המזוזה בחלק המתעגל, ופעמים שהיא פונה ומסתכל כלפי הרצפה [כעין שציירתי בציור הראשון משמאל למעלה], והרי לרש"י ורמב"ם מזוזה שכובה פסולה!!

ודוחק [וחידוש] גדול לומר שלדעתם צריך לקדוח חור במשקוף ולזקוף את המזוזה שם, והרי בין כה לא יראוהו כלל.

אלא ברור שגם לדעתם, כשם שבשער גבוה יש להניח את המזוזה במקום המתאים, כמו כן בשער העשוי ככיפה. (ונראה לע"ד שזה רמוז בתוך דברי הט"ז שם בסוף דבריו דו"ק).

ג.  וכן אם השער מתעגל מהרצפה [שלרמב"ם ושו"ע פטור לגמרי כי אין לו מזוזות ומשקוף, אבל] לרש"י וסייעתו חייבת במזוזה, היכן יקבענה? האם מודדים שליש העליון בגובה השער מהרצפה ישר לכיוון המשקוף [ציור ראשון מימין למטה], או מודדים שליש בהיקף מזוזת השער [ציור שני למטה].

נראה פשוט שמודדים בגובה אויר השער ולא בהיקף עיגול קשת המזוזה, ונמצא שאם נקבע את המזוזה בתחילת שליש העליון של קו הישר הוא תחת שליש העליון בחישוב המתעגל.

ד.  הרב דוד ברסמן העיר בהערה, שבשער שיש לה מזוזות ביושר עשרה טפחים [דחייבת לכו"ע] ראוי לקבעה בתחילת שליש העליון של היושר, והיינו בטפח השביעי בערך.

ו'-ז' או ח'?

אולי השאלה כאן על מרחק חוט השערה לא בתגים אלא על הגגות הקרובים, למרות שבפועל אינם נוגעים.

שחרות הבתים

קורה הרבה פעמים שחלק משחרות הבתים יורד.

א. האם זה מעכב במצות תפלין?

ב. האם אפשר לחשוב שבדיעבד אדם קיים מצות תפלין כי הרוב שחור, והחלק שנפל ממנו השחרות הוא מיעוט?

ג. [אם נקבל שרובו שחור מועיל, שיקרא בית שחור] האם יש הבדל בין של ראש בגלל שיש בו ארבעה בתים, לשל יד?

ד. האם דין שחרות הבתים הוא נכון גם לתיתורא ומעברתא?

תשובה: לדעת השו"ע (סי' לב סעיף מ) ושו"ע רבינו (סי' לב סעיף ס) מצוה לעשות הבתים שחורות כמו הרצועות, אך אינו מעכב, וגם בתים לבנות כשרות לקיים המצוה. ובפשטות לכתחילה מצוה שיהא כל הבית המעברתא ותיתורא שחור גם לדעתם.
ודעת הרבה אחרונים להחמיר שבתים שחורות הוא מעיקר הדין ומעכב (כן כתב במשנה ברורה שם ס"ק קפד, קסת הסופר סימן כא סעיף יב) ולכן רק במקום שאין תפלין אחרים רשאי להניח בתים שאינם שחורות (משנה ברורה שם).
וראה במשנת הסופר (שם, ס"ק מב) שלדעת המחמירים דמעכב הוא הדין במעברתא ותיתורא שמעכב שחרותן. אמנם הקיל (שם בס"ק מג) ברוב שחור דכשר.
ונראה דלמחמירים בעי רוב שחור בכל דבר, כלומר כל בית בתפלין של ראש, והקציצה בתפלין של יד, השינין שבבתים של ראש צ"ל רוב כל אחד מהם שחור, רוב המעברתא ורוב התיתורא.

מ"ם פתוחה שנסתמה

המ"ם הראשון שמצד שמאל פיסולה ידוע, שהרי פתוחה שנסתמה במקום שראויה להסתם [כלומר בכל עובי המושב, מתחתיתה עד תחילתה, אע"פ שאינה סתומה כל עובי המושב אלא סתימה דקה כלשהו] הרי נעשית סתומה ופסולה.

אך שלושת התמונות הראשונות שיש בהם סתימה הסותם חלל הפתוחה, אך לא במקום שראויה להסתם ולעשות מ"ם סתומה, [שהרי פשוט שאין אלו ממי"ן סתומות], האם מקלקל ופוסל הפתוחה?
לכאורה לא מצאנו פסול בזה אלא אם כן נהפך הפתוחה ל[מ"ם] סתומה, ושלשת תמונות הללו לא נהפכו למ"ם סתומה. על כן יש כאן רק שאלות תינוק האם נשתנו צורתן, ואם תינוק קוראן כדינן יש למחוק את הקו הסותם. [משא"כ במ"ם הראשון גרירת הסתימה הוי חק תוכות].

תיקון נקב בבי"ת - המשך

שאלה שנית:

האם מותר לאחר גרירת הדיו שסביב הנקב [שהיה מתחילת הכתיבה] לעשות טלאי מתחת לנקב ולהוסיף דיו ליפות האות שיעבור על הנקב וסביבתה, או שזה מבטל שוב את היקף הגויל? כי לכאורה מאחר שהיתה מוקפת גויל מתחילתה, שוב לא איכפת לנו אם אינה מוקפת גויל לאחר הכתיבה?

תשובה:

לעשות טלאי מתחת למקום הנקב בודאי מותר. אבל שאלתך האם מותר לעבור בדיו על הנקב ובעצם מחזיר את המצב לקדמותו שהאות אינה מוקפת גויל, היא שאלה טובה.

האם נאמר שמה שהיא מוקפת גויל מתחילתה היינו רק כאשר נעשה נקב אחר הכתיבה, אבל במקרה שהוסיף דיו עד הנקב נקרא אינו מוקף גויל, שהרי נקב זה היה מתחילת הכתיבה. או אע"פ שאינה תחילת כתיבת האות, אבל הוא תחילת דיו זה?

ונראה, מכיון שכבר היתה האות כשרה, מה שמוסיף דיו ליפותה אינו אלא לאחר הכתיבה, ואם כן מסתבר שמותר לעבור בדיו על הנקב וסביבתה, ומה שעתה אינה מוקפת גויל אינו פוסל, כי היתה מוקפת גויל מתחילת כתיבתה בכשרות. 

תיקון נקב בבי"ת

שאלה: האם מותר לתקן את הנקב הזה בבי"ת על ידי הוספת דיו תוך חלל הבי"ת, ותהא כשרה? או אולי מכיון שאין לאות היקף גויל אין לה תקנה?

האם יש חילוק במקרה כזה [תיקון בי"ת זה] בין ספר תורה לתפלין?

תשובה: [אני מבין שהנקב אירע אחר הכתיבה, ואין זה נקב משעת הכתיבה]

הוספת דיו תוך חלל הבי"ת לחבר הגג והמושב יכשיר את הבי"ת, אבל היא צריכה להיות מוקפת גויל כלומר הקו החדש לא יגע לנקב, אלא יהא משהו ריוח בינה לנקב, כדי שתהא כתיבת הקו החדש מוקפת גויל. [אם החור הזה היה מתחילת הכתיבה צריך לאחר עשיית הקו המחבר כנ"ל, גם לגרר מעט שיהא חלק הקו היורד מהגג מוקף גויל לפני הנקב, וכן מתחתית הנקב לגרר מעט, כלומר שהנקב לא יגע בשום מקום לקוי הדיו].

יש לציין שהנקב הוא מאוד קטן, התמונה מוגדלת יותר מהאות במציאות.

האם יש חילוק בדין זה [נקב והיקף גויל] בין ס"ת לתפלין, כי שמא בתפלין באופן זה הוי כתיבה שלא כסדרן, כי הבי"ת היתה פסולה משום שנפסקת במקום הנקב בשעת הכתיבה. או שמא לעולם היתה נקראת בי"ת גם אם הופסקה מעט ע"י הנקב, ומותר לתקנה כמו שמותר לתקן הפסק באות כדין יוד"י האלפי"ן וכו'.
וצ"ע האם נאמר שנקב גרע מהפסק, דהפסק הוא רק בדיו אבל הקלף קיים לצורך האות, ועל כן ניתן לתיקון בתפלין משום כתיבה מועטת, אבל נקב הרי הכתיבה פסוקה ופסולה [ראה שו"ע רבינו סי' לב סעיף טז]?
והגם שמבואר בסוף הסעיף [שו"ע רבינו שם] שאם יכול לתקן אפילו חסרון היקף קלף מהנקב מתחילת הכתיבה, הרי זה כשר ע"י גרירת הדיו שסביב הנקב. שמא היינו דוקא כאשר כל האות מחוברת בגולם אחת, אך כאן אינה גולם אחת [כי הבי"ת נפסקת במקום הנקב] שמא אין לה תקנה בתפלין?
ונראה דכל שהאות היתה נקראת היטב לתינוק כמבואר בשו"ע רבינו [סי' לב סעיף ל] מותר לתקנה בכתיבה גם בתפלין, ואין בזה משום שלא כסדרן. והוא הדין אם היתה מופסקת ע"י הנקב. [דו"ק במשנת הסופר עמ' קד, ביאור הסופר ד"ה צריך, דסובר כן]
והגם שדין זה אינו מפורש בשו"ע רבינו, איני רואה חילוק, בין הפסק בדיו להפסק ע"י נקב.
ולפי זה נצטרך לבאר מה שכתב בשו"ע רבינו [שם סעיף כא] שאם נפסק הוי"ו בנקב צריך לכסות מלפני התינוק החלק שתחת הנקב שלא יצרפנו כו' [ולמה לא נוכל לתקנה באופן המתבאר כאן ע"י הוספת דיו מחוץ לנקב לחבר ולצרף החלק העליון לתחתון] מיירי בשתי אופנים. א. הנקב רחב וההפסק ניכר היטב שאינו מצורף חלק העליון לתחתון, ב. שהנקב אמנם דק אך מתפשט לצדדים שליכא תקנה דהוספת דיו כמו במקרה דידן בבי"ת שהנקב קטן וצר.
אבל אין הכי נמי אם היתה נקב דק פוסקת ברגל הוי"ו שנראית כהפסק קטן לבד היינו יכולים לתקנה בלי שאלת תינוק על חלק העליון לבדה ע"י הוספת דיו מעבר לנקב לחבר העליון לתחתון. 

טעות ב"אלהים אחרים"

סופר טעה במזוזה וכתב במקום "אלהים אחרים" "אלהים אלהים" - נראה לי שמותר לו למחוק את ה"אלהים" השני כי נכתב על דעת 'אלהים אחרים' שאינו קדוש, והעיקר כרמ"א [יורה דעה סי' רעו] שמתיר למחוק שם אלהים אחרים.

החזרת מזוזות ישנות בדירה שכורה

שאלה: שכרתי דירה לשנה, וכאשר נכנסתי החלפתי את המזוזות שהיו בבית [כשרות] במזוזות שלי מהודרים, עכשיו כאשר אני עוזב, האם להחזיר את המזוזות הישנות של המשכיר למקומן ולברך על הקביעה או לא?

מנהג ישראל שלא מניחים בית שיכנס בו יהודי לדור שם ללא מזוזות, ולכן עליך להחזיר את המזוזות הישנות שהיו שם. אבל לברך על קביעת מזוזה בבית שאינך הולך לדור שם [וגם לא ברור שהדייר הבא אכן ישתמש בהם אולי יחליף למזוזות מהודרות כמו שעשית אתה] נראה שאינך יכול לברך עליהם.

ולכן לכאורה היה ראוי להודיע [אם אפשר ותדע מי הדייר הבא] שהוא יבוא ויקבעם בברכה, אם רצונו במזוזות הללו. אבל אם אינך יכול להודיעו, תקבעם במקומם בלא ברכה.

מזוזות בקאראוואן שהורם לאויר

קאראוואן של דירה שהורם ממקומו על ידי מנוף והועבר למקום אחר, חייבים להוריד את המזוזות ולחזור ולקבען בברכה.

ברגע שהמנוף הרים את הקאראוואן נפסל קביעת המזוזות משום 'תעשה ולא מן העשוי', כי בית העומד באויר פטור ממזוזה [בקל וחומר מבית בספינה המבואר ביו"ד סי' רפו] ומה שהניח המנוף את הקאראוואן חזר ונתחייב בחיוב חדש, והמזוזות הקבועות נפסלו קביעתן משום 'תעשה ולא מן העשוי'.  

רמז נאה שדיו בא מן הטמא

רמז נאה למה שנלע"ד דין תורה - שדיו לא צריך להיות מותר בפיך - ממדרש רבה (שיר השירים) על הפסוק "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב"

קווצותיו תלתלים - זה סרגול [שירטוט השיטין] בספר תורה, שחורות כעורב - זה הכתב.

המדרש מדמה את הכתב לעורב שהוא עוף טמא - רמז שהדיו בא מן הטמא.

תשובת רבי שמואל אבוהב

ראשית בעיית הדיו האם צריך להיות "מן המותר בפיך" היא לשון תשובת הדבר שמואל (סימן קסב) שממנו יש לומדים לאסור דיו ממין טמא. הנני מביא לשונו במלואו אות באות, ולבארו.

הסוגרים המרובעות הן השלמות הקיצורים וראשי תיבות בתשובה, לתועלת הקורא שיוכל לרוץ בלשון התשובה. הסוגרים העגולות הן ביאור שלי, וכן ההדגשות הן שלי.

***

תשובת דבר שמואל [רבי שמואל אבוהב] סימן קסב

כתיבת סת"ם בדיו הנעשה בסתם יינם.

תשובה, ומה שפקפק מעכ"ת [מעלת כבוד תורתו] בכתיבת ס"ת בדיו הנעשה מסתם יינם אליבא דמאן דשרי בהנאה משו[ם] שאינו מן המותר בפיך דהיינו טעמא דבעינן עורות וגידין של בהמה וחיה טהורה וגם דבק כשר בדיבוק קלפי פרשיות התפלין כדברי מוהרמא"י (הרמ"א) בשם האגור טא"ח סי' לב סעי' מז.

מלבד החילוק הנר[אה] בין איסור דאוריית[א] לדרבנן היכא דלא מצינו חומרא זו בבירור מדבריהם בכתיבת סת"ם. ואית בה טיבותא אחריתי שבעשיית הדיו כבר הותר האיסור אפי[לו] היה בו היין נסך מדאוריית[א] בתערוב[ת] הסממני[ם], והמי[ם] המרים, והחמוצי[ם] בנתינ[ת] טעם לפגם, כדכתב הרמב"ם פי"ד מהלכות מאכלות אסורות, ופ"ה מהלכות יסודי התורה, והטור, ומוהרי"ק (שו"ע) בטי"ד סי' קכ"ג. וכפי פסקם הפליגו להחמיר גזירה לגזירה בדבר הדיו, הסברה שהבי[א] מהרמא"י (רמ"א) טי"ד ס"ס קל"ד. (ברמ"א שם, אחר שמסיק דיו של עובד כוכבים שנותנים בו יין [כלומר סתם יינם] הוי פגום, ומותר בהנאה, כתב: ויש מחמירים בדיו של עובד כוכבים מפני שלפעמים נותן קולמוסו לתוך פיו והדיו עליו).

אמנם בנ"ד [בנידון דידן] לענין כתיבת ס"ת בדיו הנעשה בתערובת סתם יינם כחא דהיתירא עדיף, אפי[לו] היה היין אסו[ר] בשתיה מדאורייתא, מטעמא דמוכח במס' שבת פרק שמנה שרצים, דלאו בחדא מחתא מחתינהו לכולהו איסורי בהאי כללא דמן המותר בפיך אלא דווקא במין שהוא מעיקר תולדתו אסור מן התורה כמיני בעלי חיים הטמאים והמורם מהם וכיוצא בהם. אבל מה שהיה כשר מתחילתו ונאסר אח"כ [אחר כך] בידי שמים, או בידי אדם לא נפסלו כספרי' (נראה שצ"ל: בספרים), תפלין, ומזוזות, כדמסיק תלמודא התם לגבי עורות נבילות וטריפות וכמו שהסביר פנים להיתרם ר' יהושע הגרסי בהמשילו משל נאה לאותו הבייתוסי שבסוף הודה לו בטעמו וקילסו בקאלוס. ובעלי התוספות ז"ל שם בד"ה איזה מהם חשוב וכו' מסקי וכתבי וז"ל [וזה לשונם] מן המותר בפיך לאו דווקא אלא ממין המותר בפיך ע"כ [עד כאן (לשון התוספות)]. וא"כ [ואם כן] למה יגרע דין היין שאין בו איסור הנאה בתערובת מדין איסור נבילות וטרפות שהותרו אליבא דכ"ע [דכולי עלמא] לענין כתיבת ספרי[ם] תפלין ומזוזות:

***

עד כאן לשון התשובה, ומכאן ואילך אבאר מה קורה כאן.

א.  "ומה שפקפק מעכ"ת בכתיבת ס"ת בדיו הנעשה מסתם יינם אליבא דמאן דשרי בהנאה משו[ם] שאינו מן המותר בפיך .."

סברת השואל הוא, דכמו שיש איסור מן המותר בפיך ולא טמאות לענין עורות, הוא מפקפק על הנוהג לכתוב סת"ם בדיו העשוי מסתם יינם, משום שהיין אסור בהנאה וממילא אינו מן המותר בפיך, ואפילו לסוברים  דסתם יינם מותר בהנאה מ"מ יש מחמירים בדיו לאסרו כמבואר ברמ"א שמא ישים הקולמוס בפיו ויטעם מטעם היין שבדיו, דאסור באכילה.

רבי שמואל קורא לחומרא זו גזירה לגזירה "הפליגו להחמיר גזירה לגזירה בדבר הדיו, הסברה שהבי[א] מהרמא"י (רמ"א)". כלומר זו חומרא רחוקה להחשיב דיו זה אסור בהנאה, וממילא אינו מן המותר, שהרי נתבטל היין מקודם בדיו. (דרך אגב שמענו מבין השיטין - שהשואל "מחמיר"!!)

הרי שסברת השואל שיש לפקפק על נוהג מצוי בזמנם לכתוב סת"ם בדיו הכולל סתם יינם. ועל זה בא רבי שמואל לענות להיתר, שדיו זה כשר.

ב.  מלבד החילוק הנר[אה] בין איסור דאוריית[א] לדרבנן היכא דלא מצינו חומרא זו בבירור מדבריהם בכתיבת סת"ם.

הדבר ברור שרבי שמואל מרמז לשואל, שלדעתו אין שום מקום לשאלה, שלא מצינו חומרא זו בבירור מדברי חז"ל בכתיבת סת"ם שיש איסור שלא מן המותר. לעניות דעתי זוהי דעת רבי שמואל בעצמו, אך לכבוד השואל הוא מבאר שגם על פי סברתו, אין מקום לפקפק על הדיו מב' טעמים.

טעם הראשון משום שהיין האסור נתבטל בעת תערובתו בדיו, ונפסל מאכילה, ולכן כבר אינו דבר אסור (שאינו מותר בפיך).

טעם שני מבאר רבי שמואל, שאיסור מן המותר מדובר בדבר שעיקרו מטבעו טמא כגון עורות בעלי חיים טמאים, אבל דבר שעיקרו מין טהור אלא שנפסל בין בידי שמים בין בידי אדם, נקרא מין המותר, ועל כן יין הוא בודאי מין המותר, אע"פ שנפסל בידי אדם אחר כך, ולכן כשר לכתוב בו.

ג.  רבי שמואל לא נשאל על עצם האיסור מן המותר האם קיים בדיו, ולכן לא ענה על שאלה זו. אלא כלפי השואל שפקפק, ענה רבי שמואל לשיטתו.

לעניות דעתי קשה מאוד להוציא חידוש דין, ללמוד שדיו מהטמא פסול [לכאורה מדין תורה] מכח תשובת רבי שמואל.

ד. לשלימות הענין ראוי להעתיק חלק מתשובת רבי שמואל בהמשך [חליפת מכתביו עם אותו שואל בסימן קסד, שחוזר לענין הדיו מסתם יינם]:

"שבתי ונתון אל לבי דברי פי חכם חן הוסיף שנית ידו והביאני אל בית היין ודילוגו עלי אהבה בתענוגים. אכן סעיפי השיבוני כי באגרתי הקודמת לא באתי להשיב אלא על מה שנדרשתי מאת מעכ"ת [מעלת כבוד תורתו] אם חל איסור הבא מכלל עשה מן המותר בפיך על הכותב ספרים תו"מ בדיו העשוי בסתם יינם למאן דשרי יתי[ה] בהנאה. ועיקר יסוד ההיתר לענ"ד בדיו דלא מפריך הוא הטעם השלישי שכתבתי, דבר הלמד מענינו דיין (לא ברור לי אם כתוב "דיין" או "דין") עורות וגידים של נבילות וטרפות וכו' .. ומה שרמזתי בטענה השנית משום נותן טעם לפגם ...."

השואל חזר ושאל [כלומר התווכח] על דברי הרב שמואל, להחמיר ולפקפק על הדיו. ושוב הביאו "אל בית היין" ("ודילוגו עלי אהבה" ודי למבין בכוונת רבי שמואל בזה). ברור בדברי רבי שמואל כאן שיש לו שלוש תשובות לדברי השואל.

השלישי הוא עיקר לדעתו שלא ניתן להפריכו בשום ענין, ולכן גם ע"פ סברת השואל שיש בדיו איסור מן הטמא, הדבר מותר.

וטענה השנית וכו' ומהו הטענה הראשונה? הוא אשר ציינתי דעת רבי שמואל בסברא ראשונה – דאין כאן שום מקום לשאלה. דו"ק היטב.

הדברים ברורים מסגנון של רבי שמואל שאמנם אין לו הוכחה חותכת בש"ס ופוסקים שדיו אינו צריך להיות "מן המותר בפיך", ועל כן נאלץ להתחשב ולענות על פי סברת השואל. אך סברתו העצמית נראית להיתר שאין מקום לשאלה בכלל.

ה.  לעניות דעתי יש עוד לדקדק היטב בלשונו של רבי שמואל בתשובה השניה "כי באגרתי הקודמת לא באתי להשיב אלא על מה שנדרשתי מאת מעכ"ת אם חל איסור הבא מכלל עשה מן המותר בפיך על הכותב ספרים תו"מ בדיו .." אבל קיצרתי בדבר.

ירך שמאל של ה"א משונה

ירך שמאל של הה"א של אלקינו ושל השם משונים, הסופר הוסיף לה קוץ ארוך שדומה מעט לרגל שני.

נראה לי, שהראשון [אלקינו] צריך לשאול תינוק על כשרותו, השני כשר. אבל צריך לתקנם.

האם דיו צריך להיות כשר

ישנו כעת דיון מקיף ושלם בפורום באנגלית בנושא: האם דיו צריך להיות כשר? האם דיו חייב מן הדין להיות "מותר בפיך"?

כל מי שיש לו ידע בנושא זה מתבקש להגיב. כל מי ששמע הוראה ברורה מאיזה רב, למשל: האם רפידוגרף כשר לתייג ולכתוב (רפידוגרף מוחזק כדיו שאינו כשר, כלומר אינו מן המותר, כי הוא מכיל חומרים מן החי שאינם כשרים).
לדעתי הדין הוא, שאין שום הלכה "מן המותר" בנוגע לדיו, והראיה שלא נזכר בשום מקום בתלמוד ובפוסקים (רמב"ם, טור ושו"ע) שצ"ל הדיו מן המותר בפיך.
הקלף ועורות צריכים להיות מן המותר בפיך משום שיש בהם כמה הלכות מן התורה, כגון קלף ומעובד דוקא, וכן הבית מרובע וכו', כמו כן למדו חז"ל שיש בהם הלכה להיות מן המותר בפיך. אבל הדיו אין לו שום הלכה בצורתו, רק הלכה אחת שיהא שחור, זוהי הלכה למשה מסיני שאין דיו אלא שחור. לא נזכר שום הלכה אחרת בנוגע לדיו, ואין בדיו שום צורה ומהות הדיו אינו חשוב, אלא רק הכתב היוצא ממנו הוא חשוב.

ודאי מי שרוצה להדר במצוה שיהא הדיו כשר דוקא, ולא ממין טמא, שאינו כבוד לסת"ם שיהא בהם מהדבר הטמא, תבא עליו ברכה. אך זה הוא הידור מצוה לבד, לא דין.

הוספה:
לא נאמר דין 'מותר בפיך' בש"ס והלכה אלא לענין עורות וגידין שהן מהלל"מ ממין בהמה דוקא, ויש להם צורה – כלומר הלכה באיכותן, שהעור צ"ל מבהמה דוקא והבית מרובע, והפרשה מעור בהמה בקלף דוקא ועד"ז הגידין ממין בהמה, משא"כ דיו שלא נאמר בו שום הלכה ממה יהא ממילא גם לא איתמר ביה שיהא אותו דבר ממין המותר. במלים אחרות: "מן המותר" הוא לבאר איזה מין הותר להשתמש לאחר ביאור התורה שיש צורך במין מסויים, אזי יהא אותו מסויים דוקא מהמותר [וזהו ביאור סברת הר"ן דשופר בעי ממין המותר משום דנאמרה בו מצוה שיהא שופר מאיל ובע"ח דומה ולא מפרה, [וכל שכן שלא ממתכת כחצוצרה] ש"מ שדקדקו בשופר מאיזה מין יהא א"כ על כרחך הוא מהטהור]. סברא זו מצאתי בשו"ת תורת חסד (סי' ס אות ג).

 

ויש עוד חילוק דלא שייך "מן המותר" אלא בדבר שגילתה התורה שאותו מין יהא מהחי דוקא, אזי צריך להיות ממין חי טהור. אבל דיו דלא צריך להיות מן החי, גם אם יהא במקרה מן החי, אינו מזיק שאינו מין טהור. וחילוק זה מצאתי בתורה תמימה דברים (כה, אות קמה. וכ"כ בשמות כה, אות ד).