תשובת רבי שמואל אבוהב

ראשית בעיית הדיו האם צריך להיות "מן המותר בפיך" היא לשון תשובת הדבר שמואל (סימן קסב) שממנו יש לומדים לאסור דיו ממין טמא. הנני מביא לשונו במלואו אות באות, ולבארו.

הסוגרים המרובעות הן השלמות הקיצורים וראשי תיבות בתשובה, לתועלת הקורא שיוכל לרוץ בלשון התשובה. הסוגרים העגולות הן ביאור שלי, וכן ההדגשות הן שלי.

***

תשובת דבר שמואל [רבי שמואל אבוהב] סימן קסב

כתיבת סת"ם בדיו הנעשה בסתם יינם.

תשובה, ומה שפקפק מעכ"ת [מעלת כבוד תורתו] בכתיבת ס"ת בדיו הנעשה מסתם יינם אליבא דמאן דשרי בהנאה משו[ם] שאינו מן המותר בפיך דהיינו טעמא דבעינן עורות וגידין של בהמה וחיה טהורה וגם דבק כשר בדיבוק קלפי פרשיות התפלין כדברי מוהרמא"י (הרמ"א) בשם האגור טא"ח סי' לב סעי' מז.

מלבד החילוק הנר[אה] בין איסור דאוריית[א] לדרבנן היכא דלא מצינו חומרא זו בבירור מדבריהם בכתיבת סת"ם. ואית בה טיבותא אחריתי שבעשיית הדיו כבר הותר האיסור אפי[לו] היה בו היין נסך מדאוריית[א] בתערוב[ת] הסממני[ם], והמי[ם] המרים, והחמוצי[ם] בנתינ[ת] טעם לפגם, כדכתב הרמב"ם פי"ד מהלכות מאכלות אסורות, ופ"ה מהלכות יסודי התורה, והטור, ומוהרי"ק (שו"ע) בטי"ד סי' קכ"ג. וכפי פסקם הפליגו להחמיר גזירה לגזירה בדבר הדיו, הסברה שהבי[א] מהרמא"י (רמ"א) טי"ד ס"ס קל"ד. (ברמ"א שם, אחר שמסיק דיו של עובד כוכבים שנותנים בו יין [כלומר סתם יינם] הוי פגום, ומותר בהנאה, כתב: ויש מחמירים בדיו של עובד כוכבים מפני שלפעמים נותן קולמוסו לתוך פיו והדיו עליו).

אמנם בנ"ד [בנידון דידן] לענין כתיבת ס"ת בדיו הנעשה בתערובת סתם יינם כחא דהיתירא עדיף, אפי[לו] היה היין אסו[ר] בשתיה מדאורייתא, מטעמא דמוכח במס' שבת פרק שמנה שרצים, דלאו בחדא מחתא מחתינהו לכולהו איסורי בהאי כללא דמן המותר בפיך אלא דווקא במין שהוא מעיקר תולדתו אסור מן התורה כמיני בעלי חיים הטמאים והמורם מהם וכיוצא בהם. אבל מה שהיה כשר מתחילתו ונאסר אח"כ [אחר כך] בידי שמים, או בידי אדם לא נפסלו כספרי' (נראה שצ"ל: בספרים), תפלין, ומזוזות, כדמסיק תלמודא התם לגבי עורות נבילות וטריפות וכמו שהסביר פנים להיתרם ר' יהושע הגרסי בהמשילו משל נאה לאותו הבייתוסי שבסוף הודה לו בטעמו וקילסו בקאלוס. ובעלי התוספות ז"ל שם בד"ה איזה מהם חשוב וכו' מסקי וכתבי וז"ל [וזה לשונם] מן המותר בפיך לאו דווקא אלא ממין המותר בפיך ע"כ [עד כאן (לשון התוספות)]. וא"כ [ואם כן] למה יגרע דין היין שאין בו איסור הנאה בתערובת מדין איסור נבילות וטרפות שהותרו אליבא דכ"ע [דכולי עלמא] לענין כתיבת ספרי[ם] תפלין ומזוזות:

***

עד כאן לשון התשובה, ומכאן ואילך אבאר מה קורה כאן.

א.  "ומה שפקפק מעכ"ת בכתיבת ס"ת בדיו הנעשה מסתם יינם אליבא דמאן דשרי בהנאה משו[ם] שאינו מן המותר בפיך .."

סברת השואל הוא, דכמו שיש איסור מן המותר בפיך ולא טמאות לענין עורות, הוא מפקפק על הנוהג לכתוב סת"ם בדיו העשוי מסתם יינם, משום שהיין אסור בהנאה וממילא אינו מן המותר בפיך, ואפילו לסוברים  דסתם יינם מותר בהנאה מ"מ יש מחמירים בדיו לאסרו כמבואר ברמ"א שמא ישים הקולמוס בפיו ויטעם מטעם היין שבדיו, דאסור באכילה.

רבי שמואל קורא לחומרא זו גזירה לגזירה "הפליגו להחמיר גזירה לגזירה בדבר הדיו, הסברה שהבי[א] מהרמא"י (רמ"א)". כלומר זו חומרא רחוקה להחשיב דיו זה אסור בהנאה, וממילא אינו מן המותר, שהרי נתבטל היין מקודם בדיו. (דרך אגב שמענו מבין השיטין - שהשואל "מחמיר"!!)

הרי שסברת השואל שיש לפקפק על נוהג מצוי בזמנם לכתוב סת"ם בדיו הכולל סתם יינם. ועל זה בא רבי שמואל לענות להיתר, שדיו זה כשר.

ב.  מלבד החילוק הנר[אה] בין איסור דאוריית[א] לדרבנן היכא דלא מצינו חומרא זו בבירור מדבריהם בכתיבת סת"ם.

הדבר ברור שרבי שמואל מרמז לשואל, שלדעתו אין שום מקום לשאלה, שלא מצינו חומרא זו בבירור מדברי חז"ל בכתיבת סת"ם שיש איסור שלא מן המותר. לעניות דעתי זוהי דעת רבי שמואל בעצמו, אך לכבוד השואל הוא מבאר שגם על פי סברתו, אין מקום לפקפק על הדיו מב' טעמים.

טעם הראשון משום שהיין האסור נתבטל בעת תערובתו בדיו, ונפסל מאכילה, ולכן כבר אינו דבר אסור (שאינו מותר בפיך).

טעם שני מבאר רבי שמואל, שאיסור מן המותר מדובר בדבר שעיקרו מטבעו טמא כגון עורות בעלי חיים טמאים, אבל דבר שעיקרו מין טהור אלא שנפסל בין בידי שמים בין בידי אדם, נקרא מין המותר, ועל כן יין הוא בודאי מין המותר, אע"פ שנפסל בידי אדם אחר כך, ולכן כשר לכתוב בו.

ג.  רבי שמואל לא נשאל על עצם האיסור מן המותר האם קיים בדיו, ולכן לא ענה על שאלה זו. אלא כלפי השואל שפקפק, ענה רבי שמואל לשיטתו.

לעניות דעתי קשה מאוד להוציא חידוש דין, ללמוד שדיו מהטמא פסול [לכאורה מדין תורה] מכח תשובת רבי שמואל.

ד. לשלימות הענין ראוי להעתיק חלק מתשובת רבי שמואל בהמשך [חליפת מכתביו עם אותו שואל בסימן קסד, שחוזר לענין הדיו מסתם יינם]:

"שבתי ונתון אל לבי דברי פי חכם חן הוסיף שנית ידו והביאני אל בית היין ודילוגו עלי אהבה בתענוגים. אכן סעיפי השיבוני כי באגרתי הקודמת לא באתי להשיב אלא על מה שנדרשתי מאת מעכ"ת [מעלת כבוד תורתו] אם חל איסור הבא מכלל עשה מן המותר בפיך על הכותב ספרים תו"מ בדיו העשוי בסתם יינם למאן דשרי יתי[ה] בהנאה. ועיקר יסוד ההיתר לענ"ד בדיו דלא מפריך הוא הטעם השלישי שכתבתי, דבר הלמד מענינו דיין (לא ברור לי אם כתוב "דיין" או "דין") עורות וגידים של נבילות וטרפות וכו' .. ומה שרמזתי בטענה השנית משום נותן טעם לפגם ...."

השואל חזר ושאל [כלומר התווכח] על דברי הרב שמואל, להחמיר ולפקפק על הדיו. ושוב הביאו "אל בית היין" ("ודילוגו עלי אהבה" ודי למבין בכוונת רבי שמואל בזה). ברור בדברי רבי שמואל כאן שיש לו שלוש תשובות לדברי השואל.

השלישי הוא עיקר לדעתו שלא ניתן להפריכו בשום ענין, ולכן גם ע"פ סברת השואל שיש בדיו איסור מן הטמא, הדבר מותר.

וטענה השנית וכו' ומהו הטענה הראשונה? הוא אשר ציינתי דעת רבי שמואל בסברא ראשונה – דאין כאן שום מקום לשאלה. דו"ק היטב.

הדברים ברורים מסגנון של רבי שמואל שאמנם אין לו הוכחה חותכת בש"ס ופוסקים שדיו אינו צריך להיות "מן המותר בפיך", ועל כן נאלץ להתחשב ולענות על פי סברת השואל. אך סברתו העצמית נראית להיתר שאין מקום לשאלה בכלל.

ה.  לעניות דעתי יש עוד לדקדק היטב בלשונו של רבי שמואל בתשובה השניה "כי באגרתי הקודמת לא באתי להשיב אלא על מה שנדרשתי מאת מעכ"ת אם חל איסור הבא מכלל עשה מן המותר בפיך על הכותב ספרים תו"מ בדיו .." אבל קיצרתי בדבר.