ניקב כל חלל הסמ"ך ומ"ם - קושיה על סברת קסת הסופר

תמונות הללו ערוכות

ניקב כל חלל הסמ"ך ומ"ם לאחר כתיבתן כשרות [כמבואר בשו"ע סי' לב סעיף טו, שוע"ר שם סעיף יט] משום דאין פסול היקף גויל לאות אלא בשעת הכתיבה. ורק לפי שיטת הירושלמי יש לפסול אם ניקב כל חללן משום שאינן מוקפות גויל בתוכן, אפילו לאחר שעת הכתיבה. ועיקר הדין כשיטה הראשונה.

נראה לי מכאן קושיה על סברת קסת הסופר [סימן ט סעיף ד] שכל האותיות שיש פירוד בגופן [כגון יודי האל"ף שנפרדו מעט מגוף האל"ף] מותר לתקנם כל זמן שתינוק מכירם, ולא הוי בתיקון זה כתיבה שלא כסדרן. שונה המ"ם סתומה וסמ"ך שנפסקו פיסוק בגופם שמגיע לחללם, דפסול זה אי אפשר לתקנו [בתפלין ומזוזה שלא כסדרן] משום שהוא שינוי עיקרי בצורת האות. כי הסמ"ך ומ"ם בלוחות חללן עומדת בנס, כי החלל היה אבן שאינו נוגע ותופס בשום חלק אחר מהאבן של הלוח, שמע מינה שהחלל הסתום הוא עיקר באותיות הללו. זו דעתו, ורוב האחרונים לא הסכימו עמו בחומרא זו, אלא גם אותיות הללו שנפרדו פירוד דק בגופם מותר לתקנה גם בתפלין ומזוזה שלא כסדרן כל זמן שתינוק מכירם.

הנה לשיטת הקסת אם החלל היה חלק עיקרי עד כדי כך שסתימת החלל הוא עיקר באות, ואם נפגמה סתימתו ע"י פיסוק לחוץ הרי זה מעכב [יתר מהדין הכללי בכל האותיות שחייבות להיות גולם אחד לעיכובא] ולכן נחשב אצלם שינוי צורת האות, קל וחומר שכאשר אין להם חלל כלל בקלף, היה צריך לפסול.
והרי עיקר כנ"ל שכשר, וגם לירושלמי שפוסל היינו משום חסרון היקף גויל [ולא משום שינוי צורת האות] והראיה שפוסל גם באותיות אחרות כגון בי"ת וה"א, ואין לזה שייכות לקיום חלל מיוחד במ"ם סתומה וסמ"ך.