הכרת תינוק משום שיש אות סופית

שו"ע רבינו סימן לב סעיף מו: צריך ליזהר .. בין תיבה לתיבה כמלוא אות קטנה .. ובדיעבד אין לפסול אלא אם כן נראית כתיבה אחת לתינוק שאינו חכם ולא טפש כמ"ש ביורה דעה סימן רעד בספר תורה. (ומקורו הט"ז וש"ך יו"ד שם). והיינו שאם קירב התיבות פחות משיעור מלוא אות קטנה ויש להסתפק האם נראים כתיבה אחת, שואלים תינוק דלא חכם ולא טפש היכן הפסקים בין התיבות, ואם מכיר הרי זה כשר.

ולא חילק רבינו בין תיבה המסתיימת באחת מאותיות הכפולות מנצפ"ך למסיימת בשאר אותיות, שמע מינה דלא חוששין ואומרים שהתינוק הכיר הפרדת התיבות בגלל האות הסופית [שאין דרכה כלל באמצע התיבה, והיא הוכחה לסיום התיבה, אע"פ שאין מרחק כשיעור כלל] ואם לא היתה מסיימת בכפולה אלא בשאר אותיות לא היה מכיר הפרדת התיבות כי אין ריוח מספיק.

משמע דמכל סיבה שהתינוק מכיר הפרדת התיבות, אפילו אם הסיבה היא משום האות כפולה הרי זה כשר.
ויש להעיר ממשמעות שוע"ר והפוסקים הנ"ל לספיקו של הרב בני יונה (יו"ד רעד סעיף ד) בענין זה. ומשמע שם דמסקנתו להכשיר, וכ"כ במקדש מעט שם ס"ק כז להלכה. [ויש מחמירים בזה אא"כ בשעת הדחק. ראה משנת הסופר סי' ז' סק"ח].

ב.  ומעתה, יש לדון בדבר דומה, אם יש שאלת תינוק על ספק בצורת אות כגון בין סמ"ך למ"ם סתומה, או בין זיי"ן לנו"ן פשוטה, והאות המסופקת עומדת באמצע תיבה, האם יכול להראות לתינוק כמו שהן באמצע התיבה, ונאמר דאין אנו חוששין שהתינוק מכיר האות רק בגלל שאין דרך הכפולה [הסופית] לעמוד שם, ולא הכירה מחמת ציור האות האמיתית.

מצד אחד יש לדמות הדברים, ולומר שלא איכפת לנו מאיזה סיבה התינוק מכיר האות, אם בפועל מכירה וקוראה כדין, אזי זאת היא הכרעה איזו אות זו.

אך לאידך יש לחלק בין הנושאים, דבקירב התיבות השאלה היא על פסול בקריאה מתוקנת, וכל שניתן לקראה מאיזה טעם לא איכפת לנו על המרחק. משא"כ בצורת האותיות דיש בהם דין כתיבה תמה צריך שהאות תהא ברורה בצורת כתיבתה איזו היא, וכל שההיכר הוא מחמת גורם חיצוני לבד לא מועיל. וכן נוטה משמעות מקדש מעט הנ"ל.