מה הדין בתערובת של מזוזות, ובהן מזוזה אחת פסולה, ואי אפשר להכירה מהשאר [כגון שנכתבה שלא לשם קדושת מזוזה]. האם שייך לומר כאן ביטול ברוב, שמכיון שרוב החבילה היא מזוזות כשרות ממילא המזוזה הפסולה הלא ניכרת בטלה ברוב, או לא?
א. שאלה דומה נמצא באחרונים [ראה פתחי תשובה יו"ד ר"ס רעט] לענין ס"ת פסול שנתערב בספרי תורה אחרים כשרים ולא נודע איזה הוא. רוב האחרונים נוטים להקל שם [בשעת הדחק], לומר שהיא בטלה ברוב. ובתשובת חתם סופר [יו"ד סי' רעז] נוטה להחמיר משום דאין ביטול בכה"ג, כי אם יחפשו בחפש מחופש אפשר למצוא הס"ת הפסול [ע"י הגהה טובה], וכל איסור שאפשר להכירו באיזה אופן אינו נחשב לתערובת. ולכאורה אין סברא זו שייכת לשאלתינו בתערובת המזוזות [כי א"א להכיר הפסול].
אמנם יש צד קל הנזכר באחרונים שם, דבס"ת יש לסמוך על סברת מהר"י בירב דמתיר לקרוא בספר פסול. וסברא זו ג"כ אינה שייכת כלל במזוזות, לומר שמותר לקבוע מזוזה פסולה.
אך נראה מדברי האחרונים הנ"ל שראיתי [ויש עוד שמדברים בענין, ולא ראיתי דבריהם] דשייך ביטול ברוב כה"ג, לומר דהסת"ם הפסול המועט בטל ברוב הכשר.
ולענ"ד הדברים לא ברורים, שהרי ביטול ענינו להסיר איסור, דרך משל בשר איסור המעורב בחתיכות המותרות, הרי כולן בשר, אלא שעל אחת מהם שֵם איסור, ואיסור זה מתבטל ברוב. לומר שכל התערובת הולך אחר הרוב, והכל [ככלל] כשר.
אך בסת"ם כנ"ל אין כאן שֵם איסור, אלא שאינו כשר. כלומר אינו ס"ת או אינו מזוזה, כידוע שס"ת פסול אינו ס"ת כלל בנוגע לקיום מצוה, וכן מזוזה שחסר בה אות אחת, או שנכתבה בה אות אחת שלא לשם קדושה, אינה מזוזה כשרה כלל. ולא שיש שֵם איסור בדבר.
וא"כ לא שייך ביטול ברוב, לומר שהמועט נתבטל ברוב הכשרים. דהביטול בכוחו להעלים איזה חסרון, אך אינו יכול לייצר דבר שאיננו, כלומר לא יווצר כשרות למזוזה זו [שלא נכתבה כדין] ע"י התערבותה ברוב אחרות.
ולכן אנו צריכים לומר במקרה הנ"ל, שאין כאן שֵם תערובת כלל, אלא כל מזוזה היא ספק פסולה, ואי אפשר לקבעה על הפתח.
(דומה לזה מצה וחמץ שנתערבו, שמדין תורה יש ביטול לחמץ ברוב כבשאר איסורים. וביטול זה יועיל שמותר לאכול הכל בפסח מד"ת, כי האיסור נתבטל ברוב. אבל לא יועיל שיוכל לקיים מצות אכילת כזית מצה בליל הפסח, שהרי [ספק] אינו מצה, ואינו מקיים המצוה אלא באכילת מצה דוקא).
ב. כל הנ"ל נכון בהנחה שקידוש כתיבת סת"ם הוא מדאורייתא [כדמשמע מלשון שו"ע רבינו סי' לב סעיף לא "וספק של תורה להחמיר" עיי"ש] אבל אם הדין לקדש את הסת"ם היה מדרבנן לבד, א"כ מן התורה יש שֵם מזוזה כשרה [כלומר מזוזה בעצם] ללא הקידוש, וממילא שייך לומר כסברת האחרונים הנ"ל שחסרון העדר הקידוש בטל ברוב. אי נמי שייך לומר על כל מזוזה - ספק דרבנן לקולא.
ונפקא מינה בפסולים אחרים בסת"ם, דאם הפיסול הוא מדרבנן לבד, נמצא שיש שֵם עצם הדבר על המזוזה ללא דין זה שחייבו חכמים, וממילא שייך ב' הסברות הנ"ל, ביטול ברוב, וספק דרבנן לקולא. (לדוגמא עי' תשובת הצמח צדק או"ח סי' יח בסופו דחק תוכות המכשיר את האות לבדה, כאשר עצם צורתה קיימת - כלומר התינוק מכירה היטב, אלא שהיא פסולה מצד דיני צורת האות ולא מצד שאינה נקראת, [כגון ה"א שירך שמאל נוגעת לגג בדיבוק דק שפסולה מן הדין, אע"פ שתינוק וכל העולם קוראין אותה ה"א] הרי חקיקתה אינו חק תוכות מדאורייתא, אלא מדרבנן לבד).
אך נראה מדברי האחרונים הנ"ל שראיתי [ויש עוד שמדברים בענין, ולא ראיתי דבריהם] דשייך ביטול ברוב כה"ג, לומר דהסת"ם הפסול המועט בטל ברוב הכשר.
ולענ"ד הדברים לא ברורים, שהרי ביטול ענינו להסיר איסור, דרך משל בשר איסור המעורב בחתיכות המותרות, הרי כולן בשר, אלא שעל אחת מהם שֵם איסור, ואיסור זה מתבטל ברוב. לומר שכל התערובת הולך אחר הרוב, והכל [ככלל] כשר.
אך בסת"ם כנ"ל אין כאן שֵם איסור, אלא שאינו כשר. כלומר אינו ס"ת או אינו מזוזה, כידוע שס"ת פסול אינו ס"ת כלל בנוגע לקיום מצוה, וכן מזוזה שחסר בה אות אחת, או שנכתבה בה אות אחת שלא לשם קדושה, אינה מזוזה כשרה כלל. ולא שיש שֵם איסור בדבר.
וא"כ לא שייך ביטול ברוב, לומר שהמועט נתבטל ברוב הכשרים. דהביטול בכוחו להעלים איזה חסרון, אך אינו יכול לייצר דבר שאיננו, כלומר לא יווצר כשרות למזוזה זו [שלא נכתבה כדין] ע"י התערבותה ברוב אחרות.
ולכן אנו צריכים לומר במקרה הנ"ל, שאין כאן שֵם תערובת כלל, אלא כל מזוזה היא ספק פסולה, ואי אפשר לקבעה על הפתח.
(דומה לזה מצה וחמץ שנתערבו, שמדין תורה יש ביטול לחמץ ברוב כבשאר איסורים. וביטול זה יועיל שמותר לאכול הכל בפסח מד"ת, כי האיסור נתבטל ברוב. אבל לא יועיל שיוכל לקיים מצות אכילת כזית מצה בליל הפסח, שהרי [ספק] אינו מצה, ואינו מקיים המצוה אלא באכילת מצה דוקא).
ב. כל הנ"ל נכון בהנחה שקידוש כתיבת סת"ם הוא מדאורייתא [כדמשמע מלשון שו"ע רבינו סי' לב סעיף לא "וספק של תורה להחמיר" עיי"ש] אבל אם הדין לקדש את הסת"ם היה מדרבנן לבד, א"כ מן התורה יש שֵם מזוזה כשרה [כלומר מזוזה בעצם] ללא הקידוש, וממילא שייך לומר כסברת האחרונים הנ"ל שחסרון העדר הקידוש בטל ברוב. אי נמי שייך לומר על כל מזוזה - ספק דרבנן לקולא.
ונפקא מינה בפסולים אחרים בסת"ם, דאם הפיסול הוא מדרבנן לבד, נמצא שיש שֵם עצם הדבר על המזוזה ללא דין זה שחייבו חכמים, וממילא שייך ב' הסברות הנ"ל, ביטול ברוב, וספק דרבנן לקולא. (לדוגמא עי' תשובת הצמח צדק או"ח סי' יח בסופו דחק תוכות המכשיר את האות לבדה, כאשר עצם צורתה קיימת - כלומר התינוק מכירה היטב, אלא שהיא פסולה מצד דיני צורת האות ולא מצד שאינה נקראת, [כגון ה"א שירך שמאל נוגעת לגג בדיבוק דק שפסולה מן הדין, אע"פ שתינוק וכל העולם קוראין אותה ה"א] הרי חקיקתה אינו חק תוכות מדאורייתא, אלא מדרבנן לבד).
האם זה לא דבר שבמנין שלא בטל?
השבמחקבודאי שזה דבר שבמנין. אך מה ש"דבר שבמנין אינו בטל" הוא מדרבנן, ולא דין תורה.
מחקובאמת הנקודה הזאת של "דבר חשוב לא בטל" [ומנין הוא מכלל דבר חשוב] נזכר בפוסקים בדיון שלהם.
וכוונת הרבנים הפוסקים היתה להתיר ולהכשיר הספר תורה מדין תורה, ולא חששו (כל כך) על גדרי חכמים בהעדר ביטול בתערובות, כי אפשר שלא תיקנו חז"ל כן [שדבר חשוב ודבר במנין לא בטל] אלא בתערובות מאכלות אסורות וכדומה.