נשאלתי האם קשר הרצועה [היו"ד או הדלי"ת] ולא אמר בפיו "לשם קדושת תפלין" אבל חשב שעושה הדבר לקדושתן, האם כשר או שחייב להתיר הקשר ולחזור ולקושרו באמירה?
מי שברך להניח תפלין ובאמצע ההנחה היה צריך לתקן הקשר של ראש שיתאים למדת ראשו, מה יעשה בענין אמירת "לשם קדושת תפלין" כאשר מתאים את הרצועה?
נראה לי שבדיעבד אם חשב בלבו לבד שעושה הקשר לשם קדושתן אע"פ שלא הוציא הדבר בפיו, כשר, ואינו צריך להתירו ולחזור לקשור עם אמירה "לשם קדוש"ת".
ולענין אמירת "לשם קדוש"ת" באמצע ההנחה נראה לי ברור שיעשה הקשר ולא יאמר כלום, ולא יפסיק בין הברכה להנחה.
א. הנה פשוט בפוסקים (משנה ברורה סימן לג ס"ק כג) דכל שמעכב בעשיית התפלין צריך להיות עשייתו לשמה. ואם כן לכאורה ע"פ מה שכתב רבינו [סי' לב סעי' לא] דיש להסתפק בכל דבר שצריך להיות לשמה וכו' ומסקנתו דבדאורייתא צריך להחמיר ולהוציא בפיו שעושה הדבר לשם קדושה, א"כ חייב לומר בפיו שקושר הקשר לשם קדושת תפלין.
אמנם לענין בדיעבד אם קשר וחישב שעושה כן לשם קדושה אך לא הוציא בפיו, לעניות דעתי יש להקל ולומר שהקשר כשר. שהרי מצינו חולקים דשאר עשיות בתפלין לא בעינן לשמה (ראה ביאור הלכה שם ד"ה אפילו בדיעבד, ומשנת הסופר עמ' רנה ביאור הסופר ד"ה התפלין) ואם כן יש לומר שדינן כעין מה שביאר רבינו [סי' לב סעי' לא שם] דבעיבוד העור אם חישב לבד בדיעבד סגי, משום שיש מכשירים בדיעבד אם לא עיבד לשמה.
ויש להוסיף דסברת הבני יונה וקסת הסופר (עי' קסת סי' ד סעיף א' ולשכת הסופר) דאפילו בכתיבה בדיעבד חשב לבד כשר. כל שכן שאר הדברים בעשיית התפלין.
(ויש לומר קצת, דדוקא בעבוד העור והכתיבה חז"ל ביארו דין לשמה, משום שמצוי עיבוד למטרה אחרת, וכן הכתיבה אפשר שכותב לדבר אחר [כגון חומש או מזוזה], ולכן בעי שיפרש כוונתו שעושה דבר זה לשמה בפירוש. אך תפירת הבית, עשיית השי"ן והכנסת הפרשיות וקשירת הקשר, הרי ברור ממעשיו שעושה הדבר לשם מצות התפלין. ואמנם אין לסמוך על סברא זו חלילה להלכה, אך אני אומר זה בכדי לבאר ולחזק סברת האומרים שלא בעי לשמה בהני עשיות. וא"כ יש להקל בדיעבד עכ"פ כאשר חושב הקדושה, ולא הוציא בפיו).
ב. אך לענין מי שמתקן הקשר באמצע ההנחה, לאחר שבירך ברכה ולא סיים הנחתו, פשוט שלא יפסיק בין הברכה לסיום ההנחה לומר "לשם קדושת תפלין". וטעמי דמאחר שבירך על הברכה, אין לך הכרזה יותר גדולה מזו שעושה כעת מצוה, וא"כ פשיטא דמה שמתקן הקשר זה חלק מקיום המצוה, ועושה מעשה זה על מנת להכשיר מצותו [ונמצא אמירת הברכה עדיפה מאמירת "לשם קדושת תפלין"].
ראה שו"ע סי' כה סעיף יב בדין שנפסק הקשר בין הברכה לסיום ההנחה, דלא הסיח דעתו ולא הפסיד ברכתו. ולא נרמז באחרונים שבעת שמתקן הקשר צריך להפסיק באמירה "לשם קדושה" והאם אמירה זו מותרת או עכ"פ בדיעבד אם נחשבת להפסק. הגם שמבואר במשנה ברורה שם (ס"ק מט) שאם סח לצורך בדיעבד אינו מבטל ברכתו, לא נתבאר כלל בדבריו האם לכתחילה יש לעשות כן. ולא חש לפרש מה יאמר בעת עשיית הקשר, והרי מבואר במ"ב בס"ס לב דעשיית הקשר צ"ל בפירוש לשמה. שמע מינה דדעת המ"ב דבשעת הברכה עד סיום ההנחה ודאי שלא יאמר כן, והטעם כנ"ל.
ג. לכאורה טעם הנ"ל אינו מועיל לתפלין ר"ת שאין מברכים עליהם, אמנם נראה לי דמכיון שאסור להפסיק בין הנחת היד לראש גם בר"ת כמבואר בשו"ע רבינו סי' כה סעיף כב. על כן אם נמצא בתפלין ר"ת שצריך לתקן הקשר של יד, מכיון שלא בירך יאמר "לשם קדושת תפלין" בעת תיקון הקשר. אבל בשל ראש אל יאמר שלא להפסיק בין היד לראש, אלא יתקן בלא אמירה ויסמוך על הנ"ל [סעיף א] או יחלוץ התפילה של יד, ויתקן קשר של ראש באמירת "לשם קדושה" ויחזור ויניח שתיהם.
אמנם לענין בדיעבד אם קשר וחישב שעושה כן לשם קדושה אך לא הוציא בפיו, לעניות דעתי יש להקל ולומר שהקשר כשר. שהרי מצינו חולקים דשאר עשיות בתפלין לא בעינן לשמה (ראה ביאור הלכה שם ד"ה אפילו בדיעבד, ומשנת הסופר עמ' רנה ביאור הסופר ד"ה התפלין) ואם כן יש לומר שדינן כעין מה שביאר רבינו [סי' לב סעי' לא שם] דבעיבוד העור אם חישב לבד בדיעבד סגי, משום שיש מכשירים בדיעבד אם לא עיבד לשמה.
ויש להוסיף דסברת הבני יונה וקסת הסופר (עי' קסת סי' ד סעיף א' ולשכת הסופר) דאפילו בכתיבה בדיעבד חשב לבד כשר. כל שכן שאר הדברים בעשיית התפלין.
(ויש לומר קצת, דדוקא בעבוד העור והכתיבה חז"ל ביארו דין לשמה, משום שמצוי עיבוד למטרה אחרת, וכן הכתיבה אפשר שכותב לדבר אחר [כגון חומש או מזוזה], ולכן בעי שיפרש כוונתו שעושה דבר זה לשמה בפירוש. אך תפירת הבית, עשיית השי"ן והכנסת הפרשיות וקשירת הקשר, הרי ברור ממעשיו שעושה הדבר לשם מצות התפלין. ואמנם אין לסמוך על סברא זו חלילה להלכה, אך אני אומר זה בכדי לבאר ולחזק סברת האומרים שלא בעי לשמה בהני עשיות. וא"כ יש להקל בדיעבד עכ"פ כאשר חושב הקדושה, ולא הוציא בפיו).
ב. אך לענין מי שמתקן הקשר באמצע ההנחה, לאחר שבירך ברכה ולא סיים הנחתו, פשוט שלא יפסיק בין הברכה לסיום ההנחה לומר "לשם קדושת תפלין". וטעמי דמאחר שבירך על הברכה, אין לך הכרזה יותר גדולה מזו שעושה כעת מצוה, וא"כ פשיטא דמה שמתקן הקשר זה חלק מקיום המצוה, ועושה מעשה זה על מנת להכשיר מצותו [ונמצא אמירת הברכה עדיפה מאמירת "לשם קדושת תפלין"].
ראה שו"ע סי' כה סעיף יב בדין שנפסק הקשר בין הברכה לסיום ההנחה, דלא הסיח דעתו ולא הפסיד ברכתו. ולא נרמז באחרונים שבעת שמתקן הקשר צריך להפסיק באמירה "לשם קדושה" והאם אמירה זו מותרת או עכ"פ בדיעבד אם נחשבת להפסק. הגם שמבואר במשנה ברורה שם (ס"ק מט) שאם סח לצורך בדיעבד אינו מבטל ברכתו, לא נתבאר כלל בדבריו האם לכתחילה יש לעשות כן. ולא חש לפרש מה יאמר בעת עשיית הקשר, והרי מבואר במ"ב בס"ס לב דעשיית הקשר צ"ל בפירוש לשמה. שמע מינה דדעת המ"ב דבשעת הברכה עד סיום ההנחה ודאי שלא יאמר כן, והטעם כנ"ל.
ג. לכאורה טעם הנ"ל אינו מועיל לתפלין ר"ת שאין מברכים עליהם, אמנם נראה לי דמכיון שאסור להפסיק בין הנחת היד לראש גם בר"ת כמבואר בשו"ע רבינו סי' כה סעיף כב. על כן אם נמצא בתפלין ר"ת שצריך לתקן הקשר של יד, מכיון שלא בירך יאמר "לשם קדושת תפלין" בעת תיקון הקשר. אבל בשל ראש אל יאמר שלא להפסיק בין היד לראש, אלא יתקן בלא אמירה ויסמוך על הנ"ל [סעיף א] או יחלוץ התפילה של יד, ויתקן קשר של ראש באמירת "לשם קדושה" ויחזור ויניח שתיהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה