קו עפרון בחללו של דלי"ת

     

לפנינו קו עפרון בחלל הדלי"ת, זוהי שאלה לא פשוטה משום שבעיקרון שינוי צורת האות אינה חייבת להיות רק באמצעות דיו, אלא כל צבע וסימון שיגרום לשינוי צורת האות תפסול.

לכן יש ליזהר הרבה בשאלות מסוג זה, ולהתבונן היטב מה דינם.

במקרה שלפנינו נראה לי להקל ע"י שאלת תינוק, משום שהקו אינו חזק כל כך וניכר לעין שהוא זר לגבי הדלי"ת, ולכן יש לשאול תינוק ואם תינוק יקראנו דלי"ת יש להתיר למחוק את סימון העפרון.

אני חייב להוסיף קשה לראות תמונה מדוייקת מהסקן

היכר ציר בדלת שאין לה ידית מצד אחד

לכבוד ר' שי שיחיה
בנוגע לשאלתך: דלת הנפתחת לתוך הבית מתוך המרפסת, כלומר היכר ציר לצד הבית, ואי אפשר לפתחה כלל מהמרפסת כי אין שם ידית לדלת, האם הולכים אחר היכר ציר לקבוע המזוזה בצד ימין של כניסה לבית, או שמא משום שאי אפשר להשתמש בדלת מבחוץ ככניסה לבית, אלא רק מצד הבית לבד כיציאה למרפסת, על כרחך הוא דלת יציאה למרפסת?

נראה לי שלפי מנהג חב"ד בכל מקרה הדלת הזו שייכת לבית, וצריך לקבוע המזוזה על צד ימין של כניסה לבית. ולא לצד ימין של יציאה למרפסת. [היכר ציר אינו בנוי על ההגיון של דרך ביאה, מחוץ לפנים, לומר שכיוון פתיחת הדלת הוא הביאה לחדר. אלא על ההגיון לאיזה צד שייכת הדלת, שם הוא צד החיוב. כן נראה לי].

עצה בתפלין של יד שלא תיפול הפרשה לתוך התיתורא

בתפלין של יד אע"פ שיש בעומק הבית מספיק מקום ליכנס שם כל הפרשה, מ"מ היות שהבית רחב הפרשה תיפול לתוך היתותרא, לכן צריך לשים חתיכת קלף או עור בתוך התיתורא שלא תוכל הפרשה ליפול לאויר התיתורא.

בענין פרשיות שנכנסות קצת בתוך התיתורא

הריני מצרף בזה צילומים לפטנט שהצעתי, במקרה שחלק מהפרשיה נכנסת לעובי התיתורא.

כמובן  שכל זה מדובר רק בתפלה של יד. זה למעשה קציצה חדשה, ומרובעת, אבל אין לפטנט הזה כנפות שמתכפלות שישתמשו במקום התיתורא ויתפרו יחד עם התפילין, וע"ז נצטרך להשתמש עם סברת האלטער רבי שעורות דבוקים ותפורים נחשבים לעור אחד.

אני משתמש בזה בד"כ בתפילין פשוטים מהודרים שהחלל  מבפנים קטן, וחלק מהפרשי'ה הוא בעובי התיתורא, לפעמים גם בדקות אם קשה לו להחליף הבתים.

במקרה שדוד ברעסמן הציג אפשר בד"כ להעמיק הבית עד כמעט שתי מילימטר, למרות שזה לא קל וצריך זהירות גדולה וכלים מיוחדים - 

אפשר לעשות זאת עם מקדחה ולהשתמש עם אבן השחזה מאד קטנה, כך שהוא כמעט לא אוכל מהעור והסיכון הוא קטן.
לפעמים  צריך להרטיב קצת המעברתא כדי שיפתח קצת כדי לאפשר להכניס את המקדחה בלי להזיק לבית.

לעשות הפטנט הזה צריך [כל אות מתייחסת לתמונה מתחיל מהראשון]:

א - לקחת חתיכת קלף לפי המדה, בשביל זה עדיף לקחת קלף של מזוזה, שלא ראוי כ"כ לשימוש

ב - לקפל באלכסון משני הצדדים ואז לקבל את נקודת המיצוע

ג - לעשות מרובע שיכנס לתוך הבית, בדרך כלל צ"ל 2 מ"מ פחות מרוחב הבית שיוכל להכנס

ד - לקפל מארבע הצדדין ולהכניס הקיפולים בפנים, כבתמונה

ה - להדביק הקיפולים מבפנים

ו - להכניס לתוך חלל הבית ולהדביק אותם שיהיה חלק אחד עם הבית.

מזוזה גזולה

ספר תורה גזול אין אדם מקיים מצות כתיבת ספר תורה בו. זה פשוט משום שנאמר "ועתה כתבו לכם" ו'לכם' בשאר מקומות פירוש חז"ל משלכם למעט הגזול. חוץ מזה אסור לקרוא בו, משום מצוה הבאה בעבירה.

תפלין גזולות אינן פסולות מן התורה ופסולות רק מדרבנן משום מצוה הבאה בעבירה, כמו שכתב בשו"ע רבינו סי' כה סעיף לה.

ומה הדין במזוזה גזולה?

נראה לעניות דעתי, שהמזוזה פסולה מן התורה משום שנאמר "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" כשם שהבית צ"ל שלך, ובית גזול פטור ממצות מזוזה, כן מזוזה גזולה אינה שלך.

אמנם אודה על האמת שלא נמצא דרשה כזו בשום מקום. וגם לפי זה תהא שאלה: האם יכול אדם לקיים מצות מזוזה, במזוזה שאולה, שהרי אינה שלך. ואע"פ שהפתרון הוא פשוט - שיתנו לו את המזוזה במתנה על מנת להחזיר, מ"מ לא מצאנו בשום מקום בפוסקים שיבהירו ענין זה.

אבל מדין מצוה הבאה בעבירה ודאי שמזוזה גזולה פסולה, דהרי אינו שלו, ועובר בו עבירה מה שגוזלו ומשתמש בו ללא רשות.

פרשיות היורדות בקצה הבית בשל ראש

בהמשך ל'שטורעם' בנושא של פרשיות היורדות לתוך עובי התיתורא, שעלה בפורום, אוסיף עוד נקודה בנוגע לתפלין של ראש:

עובי העור של התפלין של ראש בגסות הוא בערך כשלושה מילימטר (עדיין שיעור ניכר ומשמעותי בתפלין). קפל המחיצות של הראש לכתחילה יורד מעט תוך אויר התיתורא, כדי שמעל הקיפול שהוא מקום החריצין יגיע עד לתפר - פני התיתורא העליונה. נמצא שמבפנים [בחלל התיתורא] המחיצות יורדות תחת מקום תחילת התיתורא, ומקום הקפל הזה שאינו באמת באויר הבית, אינו ראוי להניח שם הפרשיות, כי אין הבית מרובע שם מבחוץ. וריבוע הבית מעכב, וא"כ כל שאינו מרובע בבית אינו ראוי להניח שם הפרשיות.

אלא צריך להקפיד שהפרשיות בראש יהיו דוקא כנגד החלק של הקציצה הבולט מעל התיתורא שהוא מרובע מבחוץ.

תליית דילוג שורה במגילה

שאלה: דילגתי שורה במגילה ואני מהרהר האם מותר על פי הדין לתלות את השיטה שהחסרתי בין השורות?

ואם מותר, האם אני חייב לשרטט על התליה?

ומה יהא הדין אם איני יכול לכתוב שורה התלויה ברצף אחת, בגלל אותיות ארוכות היורדות מהשורה שמעל, האם אני יכול לכתוב הדילוג בשתים או שלוש חתיכות? האם יש כאן בעיה של ריוח פרשה [ט' יודי"ן של פרשה סתומה] בין דילוג אחד לשני?

***

אני מבין [ועל כל פנים נותן לך עצה טובה] שאתה אינך מתכוין לתלות השורה שדלגת בין השורות, אלא רק שואל מבחינת ההלכה. עדיף לגשת לסופר מומחה שימחוק עבורך כמה שורות, ותכתוב בקצת צפיפות וכתב קצת יותר צר עד שתכניס את השורה שדלגת לתוך הכתב של העמוד. זה יותר נאה, הגם שיש בו טירחא, ובפרט מבחינה כלכלית קשה לי להאמין שמישהו יקנה ממך מגילה שיש בה תליית שורה. לכן עצה טובה קא משמע לן.

***

אך לענין ההלכה, השאלות שלך מעניינות ביותר. זה מה שנראה לי לדין (בהשקפה ראשונה):

א. פשוט שמותר לתלות דילוג במגילה כמו שמותר בס"ת.

ב. פשוט שאם כותב יותר מג' תיבות יחד בדילוג אחת שצריך לשרטט עליהם.

ג. נראה לי שמותר לתלות בין השיטים [כשאלתך] אפילו בשתים או שלוש חתיכות, וישרטט על כל קבוצה של דילוג בנפרד, ובכך ימנע הבעיה של ריוח פרשה בין הדילוגים משום שניכר שאין שירטוט נמשך מדילוג לחברו [ונוסיף שניכר שהפסיק הדילוג [ודילג לדילוג הבא] משום אותיות ארוכות המפריעות ויורדות, כמבואר בשאלתך].

ד. במקרה שהניח ריוח ט' אותיות [בין לפי גודל הכתב הקטן של התליה, בין לפי גודל הכתב שבשורה] באמצע הדילוג. נראה לענ"ד שאין בזה פסול של הניח ריוח פרשה במקום שאינה צריכה, דהתלייה מוכיחה עליו שאינו ריוח לשם פרשה, אלא כתיבה בדילוג בדרך תליה.

[כך נראה לי נכון, אמנם קצת לא נח לי הדבר והייתי מציע עד כמה שאפשר לתקן שלא ישאר הריוח. ראה גם תשובת רשב"ץ (חלק א סי' קעו), המובא בבדק הבית לבית יוסף יורה דעה סי' רעו, דיש ללמוד ממנו מה שכתבתי כאן].

ה. לפי זה צ"ע מה יהא הדין אם דילג שיטה שלימה שיש בה ריוח סתומה. כי לכאורה אי אפשר לתלות השיטה ואפילו יניח ריוח באמצע השיטה במקום ריוח הפרשה לא תהא ניכרת שהניח לשם ריוח סתומה. כן נראה לי.

אבל ריוח פרשה פתוחה פשיטא שאי אפשר להניח בתליה.

פתח עם שתי דלתות מקבילות

בפתח שבין שני חדרים, ויש לכל צד של הפתח דלת לעצמה - לכל חדר נפתח דלת, במקרה כזה לא ניתן לקבוע מקום המזוזה על פי הכלל "הלך אחר היכר ציר", כי לכל חדר יש דלת והיכר ציר משלה.

על כן חייבים ללכת במקרה זה, או אחר כיוון הכניסה הכללי, כלומר מהיכן באים מבחוץ לתוך פתח זה (דעת רב הפוסקים) או איזה חדר חשוב יותר (דעת המרדכי. עיין בב"י ט"ז וש"ך יורה דעה סי' רפט).

[והגם שאין הוראה של רבותינו נשיאנו למקרה כזה] נראה לעניות דעתי [על פי הבנתי את שיטת מנהג חב"ד בהיכר ציר] שיש לנהוג כסברת המרדכי, ולילך אחר איזה חדר יותר חשוב בעיני בעל הבית, ושם הוא הכניסה והחיוב. כי בהכרח לבטל דלת אחת ולחשוב שאיננו, ובודאי בעל הבית מבטל [החדר] הטפל מפני החשוב. ושוב נשאר פתח עם הדלת לחדר החשוב לבדו, והוא "היכר ציר" בפתח זה.

היכר ציר בחדר שאין לו שום מוצא

מנהג חב"ד לענין מקום קביעת המזוזה, שהולכים בכל חדרי הבית אחר היכר ציר. כלומר, בכל חדר אנו רואים היכן הדלת שייכת ולאותו חדר שהדלת שייכת שם הוא החיוב, לימין הכניסה של אותו החדר.

ואע"פ שאין לחדר הזה שום כניסה אחרת אלא מכיוון פתח זה, [ועל כן העולם (שאינו נוהג כחב"ד) נוהג להכריח שהכניסה הוא ימין לביאה לתוך החדר, כי אי אפשר להגיע לחדר אלא מבחוץ, ולא שייך לומר שהכניסה הוא היציאה מהחדר לתוך שאר הבית, משום שאי אפשר להגיע לתוך החדר אלא דרך פתח זה] מנהג חב"ד שלא להתחשב כלל באפשרות של הביאה או היציאה מהחדר, ולהתחשב רק בהיכר ציר כלומר לאן הדלת נפתחת.

ובמקרה והדלת נפתחת החוצה מהחדר, יש לקבוע את המזוזה על ימין היציאה מהחדר שהוא ימין כניסה לבית (מאותו החדר).

דבר זה נכון גם אם אין שום מוצא [כולל חלון] מהחדר, כי אין זה משנה כלום לענין חיוב המזוזה.

נראה לי שמנהג חב"ד כן הוא משום דעת הרמב"ם דכל בית [כולל חדר] שאין בו דלת פטור ממזוזה, ועל כן כאשר בפתח שבין שני חדרים יש דלת, עלינו להחליט באיזה חדר מהם חל החיוב, ולאותו חדר ששם הדלת שייכת באותו חדר חל החיוב, אבל צד השני הרי זה כפתח שאין בו דלת.

כ"ף קצת מרובעת למטה

נראה לי ברור שהתינוק יקרא לכ"ף הזה כ"ף - ומכל מקום יותר טוב לשאול תינוק.

פתח חצר עם מצבות המבטלות צורת הפתח

 

תמונת הפתח מבחוץ

תמונת הפתח מבפנים

לפנינו פתח לחצר שיש לה מזוזות השער מימין ומשמאל המגיעות לגובה י' טפחים [ויותר] מהרצפה לפני שהקשת מתחיל, [שלכאורה יש לה ב' מזוזות ומשקוף (הקשת שמעל), לכל הדעות כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רפז] ואעפ"כ הוא פטור ממזוזה.

כי המצבות שמב' הצדדים הן לבודות לקירות מימין ומשמאל תוך ג' טפחים, כך שמבטלות את מזוזות השער. והמצבה עצמה גובהה פחות מי' טפחים, כך שבמרכז הפתח שהוא מקום המעבר אין מזוזות שער כלל, ונשאר רק חלון אחד גדול מעל המצבות, ובמרכזה מעבר הליכה שפטור, כי אין לה צורת פתח, שהרי אין לה מזוזות גבוהות י' טפחים.

שורות לא שוות

כזנב?


הוספתי למטה דוגמא של זנב שהכניסה היא כל שורה כשיעור אות גדולה.

ז' עם גג ארוך

כשר בדיעבד?

י' ארוך

ש"ת?

פרשיות בולטות לתוך התיתורא

הפרשיות אינן יכולות ליכנס פנימה יותר ממה שנראה בתמונה, והן בולטות לתוך עובי התיתורא.

לפי מה שהבנתי ממך הרב משה, לדעת שו"ע אדמו"ר הזקן התפלין פסולות. אמנם בשבט הלוי מקיל להתיר אם הפרשיות בולטות [קצת] לתוך התיתורא.

האם אפשר להקל לחב"דניק בדיעבד?

פתח שבין בית לחצר

ומה הדין בפתח שבין בית לחצר? האם יש הבדל בין חצר קדמית או חצר אחורית?

בשאלה של פתח שבין בית לגינה ציינת שיש שתי דלתות, והדלת העיקרית נפתחת לתוך הבית, אם כן לפי מנהג חב"ד במקרה כזה, לעולם פתח זה תתחייב במזוזה בצד ימין של הכניסה לבית, מכיון שהדלת שייכת ונפתחת לתוך הבית.

אך אם היתה הדלת נפתחת החוצה לצד החצר, כך שהיכר ציר של הפתח היה לתוך החצר, כאן יש הבדל מהותי בין חצר לגינה.

גינה אינה חייבת מצד עצמה במזוזה כי אינה מקום דיור, ולעולם פתח שבין גינה לבית תהא חייבת רק לצד הבית, כי כל פתח שבין מקום פטור [גינה] למקום חיוב [בית] הולכים אחר צד החיוב.

אבל חצר היא עצמה מקום חיוב. ההגדרה של חצר, הוא מקום שמשתמשים בו צרכי דיור האדם [דוגמאות מקום משחקי ילדים, הכנת אוכל, כביסה ותליית כבסים וכדומה] אבל חצר שאינה משמשת שום צרכי דיור, דינה כגינה שהיא פטורה מצד עצמה, ותהא דינה כפתח שבין הגינה לבית שתמיד הולכים בפתח לפי צד ימין של כניסה לבית.

וחצר שמשתמשים בה לצרכי דיור, אם כן יש בה חיוב מצד עצמה, אם החצר סגורה ואין מוצא לרחוב ממנה, אזי הולכים בפתח שבינה לבית אחר היכר ציר, כלומר לאן שהדלת נפתחת היא הכניסה וימין כניסה זו יש לקבוע שם המזוזה.

אבל אם החצר פתוחה לרחוב, החצר שלפני הבית נחשבת כמבוא לבית, ואפילו היתה הדלת נפתחת לתוך החצר, היות שהיא כניסה ראשית, הבית עיקר, וקובעים המזוזה בימין כניסה לבית [גם בניגוד להיכר ציר. זוהי הוראת הרבי בספר המנהגים - חב"ד] אבל בחצר צדדית כלומר שאינה עיקר הכניסה לבית אע"פ שיש יציאה לחצר לרחוב [כמו בארצות הברית שיש חצרות אחוריות שאפשר לצאת מהן לסמטה (alley) אבל אינה כניסה ויציאה ראשית לבית] בזה יש לילך אחר היכר ציר הדלת, אם הדלת נפתחת לתוך הבית [כפי שבדרך כלל קובעים דלת במצב כזה] יש לקבעה על ימין הכניסה לבית, ואם הדלת נפתחת החוצה לחצר אזי יש לקבוע המזוזה בימין היציאה מהבית שהוא ימין הכניסה לחצר.

וי"ו של שם ה'

אם כתב "ו" של שם ק' קצת רחוק מ"ה" ורוצה לקרב את "ו" בעוד שדיו לח האם מותר?

הרי מאוד יתכן שתשתנה צורתה ל"ז" תוך כדי נגיעת הקולמוס ומשיכתו מלמעלה למטה.

וכל שכן אם דיו יבש כבר שיכול להיות גם לא כסדרן.

חיוב מזוזה בפתח שבין בית לגינה

יש לי פתח שבין הבית לגינה, הפתח יש בו שתי דלתות, דלת עיקרית מעץ הנפתחת לתוך הבית, ודלת חיצונית מאלומיניום הנפתחת החוצה לגינה. היכן ואיך אני קובע מזוזה בפתח זה?

הבית הוא עיקר [ביחס לגינה], והכניסה הוא מהגינה לבית. ובדלתות הללו בכל מקרה הדלת מעץ הוא עיקר, ואתה צריך לקבוע את המזוזה בחלל הפתח שלפני דלת העץ לצד ימין הכניסה לבית.

זיי"ן פסולה

הזיי"ן של 'חזקה' אינו עובר ימינה והוא פסול, ולא מועיל שאלת תינוק.

נ' עם גג רחב

האם ה-נ' פסול?

גגו רחב ומגיע שמאלה יותר מהמושב.

ו' עם גג רחב

לגג של האות ו' רוחב ב' עו"ק. האם הוא פסול משום שינוי צורה?

נ' פשוטה עם גג רחב

האם ה-ן' פסול משום שינוי צורה

מאחר ולגגו שלושה עו"ק?

נ' כשרה\הפוכה

האם ה-נ' כשרה?

יש בראשה בליטה גם שמאלה,

אבל הבליטה ימינה גדולה בהרבה.

אולי פסול משום דמיון ל-נ' הפוכה?

שיעור ט' יודי"ן

שיעור ריוח פרשה בדיעבד בין לחומרא [לפסול במקום שאינו צריך פרשה] בין לקולא [להתיר ריוח פתוחה או סתומה בשיעור מועט] הוא כדי לכתוב ט' יודי"ן מאותו הכתב.

הנה הריוח הוא רוחב היו"ד, כלו' רוחב ט' יודי"ן בכתב וחוט השערה ביניהם כדי לכתבם כשרים שלא יגעו זה לזה.

והנה בכתב שרוחב היו"ד הוא כמלוא שיעור הקולמוס, יהא שיעור זה [של ט' יודי"ן] לערך י' קולמוסים ברוחב השיטה. אבל בכתב שרוחב היו"ד הוא כשתי שליש הקולמוס בלבד, יהא ריוח זה בין להקל בין להחמיר כשיעור ז' קולמוסים לבד.

ריוח ג' יודי"ן בסת"ם

לפנינו צילום פרשת שמע מכתב מיוחס הנקרא 'כתב אדמו"ר הזקן' [אמנם הוא צילום מצילום ולכן אינו איכותי, ולא ניתן לדייק פרטים קטנטנים ממנו, אך דברים בולטים וברורים יש כאן שניתן ללמוד, בלי קשר לאיכות הצילום].

א.  הסופר מניח לכתחילה ריוח כשיעור ד' יודי"ן בין התיבות.

ב.  הסופר מניח ריוח הרבה אחר ובשעריך, מדדתי ויש בה כדי ד' פעמים 'אשר'. כלומר היה מקום לריוח סתומה וכן לכתוב 'והיה' שבפרשה הבאה בסוף השיטה, ולא חשש הסופר כלל לשיטת מהרש"ל דכה"ג מוכח שהיא פתוחה ולא סתומה.

ג.  בתיבה "ובכל" בסוף השיטה הוא משך את גג הלמ"ד אבל כמעט ולא הרחיב את המושב, ולא הקפיד שיתבטל צורת הכ"ף שבלמ"ד בגלל זה. וכן בתיבה "האלה" [הרחיב את המושב רק מעט] כנ"ל. שים לב לתיבה "על" בשורה האחרונה.

ד.  ניתן לראות ברור בה"א אחרונה של שם הוי' שהסופר אינו עושה שום פסיעה לבר, אלא הנקודה היא פשוטה כמו בכל ה"א רגילה.

וראיתי לבאר כאן למה אין נוהגים בליובאויטש אפילו לכתחילה לחשוש לסברת הפמ"ג [הובא במשנה ברורה סי' לב ס"ק קי] שראוי להזהר לכתחילה שלא להניח ריוח ג' יודי"ן בין תיבה לתיבה, כי היא שיעור פרשה לרבינו תם.

הנה דעת ר"ת בתוספות מנחות לב,א, רא"ש הל' ס"ת סימן י, וטור יורה דעה סי' רעה, דשיעור פרשה סתומה היא שהניח מקום פנוי כשיעור שראוי לכתוב ב' או ג' אותיות. אבל בשו"ע יורה דעה סי' רעה סתם המחבר כדעת הרמב"ם דשיעור פרשה בין סתומה בין פתוחה היא ט' אותיות. וכן נקטו להלכה כל האחרונים.

הנה פשוט שסברת ר"ת דפ' סתומה היא כשיעור ב' או ג' אותיות היינו אותיות גדולות כמו ביתי"ן, ולא קטנות כיודי"ן. אבל ב' או ג' יודי"ן אינו ריוח פרשה כלל.

 

ואפילו את"ל כסברת הפמ"ג, דאכן לר"ת זהו שיעור פרשה. יש צד אחר, לבאר דאין צריך לחשוש לסברא זו, דנלע"ד לדייק בלשון שו"ע רבינו סי' לב סעיף מז:

בין בס"ת בין בתפלין ומזוזות אין להניח חלק כלל וכו' ומכל מקום אם הניח לא פסל אם לא הניח כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה שהיא לכתחילה כג' תיבות אשר אשר אשר מאותו הכתב ובדיעבד כתשעה אותיות קטנות שהן יודי"ן של אותו הכתב ..

 

ויש כאן תמיה בכוונת רבינו.

א. למה רבינו היה צריך לבאר כאן מהו שיעור פרשה, הלוא כבר הקדים בסעיף לז לעיל ששיעור ריוח פרשה היא ט' אותיות, וכשם שלא הוצרך שם לבאר מהו שיעור הפרשה לכתחילה או בדיעבד, מה היה הצורך לבאר הדבר כאן?

 

ב. למה הקדים רבינו שיעורה לכתחילה כג' פעמים אשר, לפני שיעורה בדיעבד? הרי כאן לכאורה היינו נוקטים לחומרא דאם נשאר שיעור פרשה בדיעבד של ט' יודי"ן הרי היא פסולה משום ריוח פרשה שאינה במקומה? ולכאורה היה ראוי לרבינו כאן לקצר ולומר "אם לא הניח כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה שהיא [בדיעבד] כתשעה אותיות קטנות שהן יודי"ן של אותו הכתב" [וסגי בזה, ועכ"פ להקדים השיעור בדיעבד לפני השיעור דלכתחילה].

 

נלע"ד כוונת רבינו דמכיון ששיעור פרשה היא לכתחילה כג' פעמים אשר, אם הקפיד שכל הרווחים בתפלין ובספר תורה היו כן, ממילא גם אם הניח ריוח כשיעור ט' יודי"ן במקום שלא היה צריך להיות פרשה, לא היה פוסל, משום דמוכח דזה אינו שיעור ריוח. ולכן הקדים ואמר דלא פסל אא"כ הניח ריוח כשיעור לכתחילה שהוא ג"פ אשר. כלו' אזי אף אם הניח ריווח פנוי כט"ו יודי"ן מאותו הכתב שאינו בכדי לכתוב ג"פ אשר כלל, ניכר שאינו ריוח פרשה ולא פוסל. ורק אם הניח ריוח פרשיות של ט' יודי"ן, אזי אם יניח במקום אחר ריוח כשיעור הזה במקום שאינו פרשה, תיפסל.

 

לענ"ד דיוק זה הוא נכון ויש בו כדי לבאר כמה דברים עמומים, ואציין כאן רק לאחד מהם:

בשו"ע רבינו סי' לב סעיף מח מבואר ע"פ רמב"ם ושו"ע דאם בא לסיים השיטה בתיבה ואין מקום כדי לכתוב רובה בתוך השיטה "ואפילו תיבה בת ח' אותיות .." לא יכתוב מקצתה בשיטה ורובה מחוץ לשיטה, אלא יניח פנוי ויתחיל מראש שיטה הבאה [כן הוא לשון הרמב"ם הל' ס"ת פ"ז ה"ו, והעתיקוהו הטוש"ע יו"ד סי' רעג סעיף ד. אמנם רבינו לא העתיק "אלא יניח פנוי ויתחיל .." דו"ק]

וקשה (כבר שאלו קושיא זו, עי' בכנסת הגדולה מובא בגליון שו"ע יו"ד סי' רעה) הרי ישאר ריוח במקום הפנוי, ושיעור חציה של ח' [או י'] אותיות והריוח שהיה חייב להניח לפניה בינה לתיבה הקודמת, הוא יותר מט' יודי"ן שהוא שיעור פתוחה בסוף השיטה בדיעבד?

אלא לפי הנ"ל ניחא דאם אין בספר זה שיעור פרשה של ט' יודי"ן א"כ אם יניח במקום אחד שיעור כזה, ניכר שאינו לשם פרשה.

 

והגם שאיני סומך על היתר זה להלכה למעשה להתיר ריוח במקום שאינו צריך בסת"ם כשיעור [פרשה בדיעבד] ט' יודי"ן, מ"מ נראה לי בסברא שהדבר נכון.

ועכ"פ לענין שיעור ג' יוד"ן מכיון שאינו נוהג להניח כלל ריוח קטן כזה לשיעור פרשה [בשום מקום], אין מקום להחמיר שיראה כשיעור ריוח [כסב' הפמ"ג], דלא יראה כן משום שכל פרשיותיו מרווחות הרבה.

צד"י פשוטה

האם יש בעיה בצד"י שלי?

שמעתי אומרים שזה כמו מספריים או Y באנגלית, לא הבנתי מה הבעיה בזה?

ידידי, אין לך שום בעיה בצד"י היא יפה ומהודרת (אך תשתדל לא למשוך את ראש השמאל של הצד"י כל כך, אלא טיפה פחות). אין שום פיסול בה, לא קיים כזה פיסול של מספריים או בגלל שהיא נדמית לאיזה אות באנגלית !!

גם בפרשיות המפורסמות של כתב המיוחס יש צד"י כזו, והנה תמונתה למטה.

אך הערה אחת לי אליך - את רגלי ימין של הדלי"ת והתי"ו בסופם, אל תעקם כ"כ פנימה  -  יהיה לך בעיות מהמגיהים על זה!!

בעיה עם ווי"ם ועוד

בפורום באנגלית העלו תצלום זה - הקישור The STa"M Forum: Some Shailos...

נראה לי שהוי"ו במלה "וכל" בשורה השלישית, והוי"ו של "וכל" בסוף השורה השישית פסולים. שני אלו מיני יודי"ם מוארכין קצת!!
במלה "הכנעני" הנו"ן השניה קשה להחליט שהצואר יוצא מהאמצע או מצד ימין או שמאל - וראוי לתקן דבר זה.
"הוציאנו" בשורה האחרונה היו"ד היא בעייתית, אין לגוף שלה שיעור אות שהוא מלוא עובי היו"ד בכתב הרגיל, כלו' קולמוס בעביה, היא דקה בערך חצי קולמוס בגבהה ולא יותר. הסברתי באריכות [ואם יהא ביקוש אבאר הדבר עוד פעם] שלדעת הרמ"א ושו"ע רבינו היו"ד צריכה שיהא בגופה מלוא אות קטנה ואחרת אינה אות כשרה [אמנם ניתן לתקנה בהוספת דיו גם בתפלין ומזוזה שלא כסדרן] ולא שייך במקרה זה (מה שכל העולם טוען) "אין שיעור לעובי האות"!! אלא צריך להיות שיעור לעובי היו"ד כנ"ל.
בשמות הקודש מוסיף הסופר בה"א האחרונה קוץ כלפי ימין [קונטרה פסיעה לבר] לענ"ד הוא טעות, ואין לכתוב כן בה"א זו האחרונה שום פסיעה לשום כיוון לא למטה לא לבר ובודאי לא פנימה. אמנם יש מנהג של הרבה סופרים שכותבים כתב אריז"ל לעשות קוץ כלפי מטה, ויש להם מקובלים שהורו להם כן, וממילא איני רשאי להתערב בדעתם הנ"ל.
אבל הנוהגים במנהגי חב"ד אין לשנות כלל ממה שמבואר במשנת חסידים בסדר כתיבת השם, ושם מבואר שיהא רק נקודה פשוטה!!

משיכת ראשי שעטנ"ז ג"ץ

כבר כתבתי בתחילת הפורום מאמר "במזוזה הזו יש עוד בעיה":
במזוזה הזו יש עוד בעיה. ישנם ראשי שעטנ"ז ג"ץ משוכים מאוד, לענ"ד זה שאלה על שינוי הגדרת צורת האות.

במקום שיהיו הראשים כעין יודי"ן ברוחב של קולמוס אחד או מעט יותר (עד משיכה פחות משני קולמוסים), הם קוים משוכים.

לא מדברים כל כך על הבעיה הזו, ולכן הרבה רבנים מכשירים, ולענ"ד זו ממש בעיה של שינוי צורת האות.

העליתי את המזוזה שוב, והפעם סימנתי בריבועים אדומים [הקש להגדלה] דוגמאות לבעיה זו.

נראה לי ראיה מלשון שו"ע רבינו שאסור למשוך ראשי האותיות הללו [ולכאורה, על כן הוא שינוי גמור של צורת האות, עד כדי פיסולו].

שו"ע רבינו סימן לב סעיף לו: אמנם יש להסתפק ב[תיבת] מצת שמשפטה להיות חסר וכתבה מלא [וי"ו] אם מועיל אריכות הצ' למטה אחר שיגרור הוי"ו כי שמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כב' תיבות, וכן ב[תיבת] נתן שמשפטה להיות חסר [וי"ו] אם מועיל אריכות הנו"ן למטה אחר גרירות הוי"ו כו'.

למה לא ימשוך ראש הצד"י והנו"ן כדי שראשי האותיות יהיו סמוכים למעלה (ליד השירטוט), וזו תקנה פשוטה שלא כתבה רבינו?
אלא פשוט שזה שינוי צורת האות ואין מועיל תקנה זו, ולכן יש להסתפק במקרים הללו שרק המושב סמוך לאות שלאחריה, אבל ראשיהן רחוקות זו מזו האם הן תיבה אחת או לא.
עוד הארכתי בזה בפורום באנגלית, וכאן הקישור לנושא
The STa"M Forum: Extended heads of the letters shatnez getz

האם יש הידור מצוה במזוזה גדולה?

האם יש הידור מצוה לקנות מזוזה יותר גדולה, ואם כן - האם אני חייב לשלם יותר עבור הידור זה?

תשובה:

נראה שיש הידור בדרך כלל בחפץ של מצוה אם היא גדולה יותר, ומסתבר שזה נכון גם בנוגע למזוזה.

אך ברור ופשוט שזה בתנאי ששתי המזוזות הקטנה והגדולה שוים בעיקר ההידור שלהם, שלימות הכשרות על פי הדין ויופי הכתב, אם שניהם שוים לחלוטין אז אכן יש הידור לקנות את המזוזה שהיא יותר גדולה. אבל אם המזוזה הקטנה היא איכותית יותר ומהודרת כגון שהיא כתובה יותר יפה, או שהיא יותר מהודרת על פי דיני הכתיבה, או שנכתבה על ידי סופר שמוחזק יותר לירא שמים וכדומה ושאר הידורים - ודאי הידורים בעיקר הכתיבה ודיני המזוזה חשובים יותר וגוברים על הידור חיצוני של גודל החפץ.

והגם שיש מצוה והידור בדבר לקנות מזוזה גדולה, אין אתה חייב להוציא יותר כסף עבור הידור זה. אמנם מצאנו בדברי חז"ל שאדם חייב להוציא ממון על הידור ולשלם שליש יותר עבור הידור מצוה, אך זה מהמחיר של המצוה הזולה ביותר.
לדוגמא: אם ניתן לקנות מזוזה פשוטה הכשרה על פי הדין במאה שקלים, מטעם הידור מצוה חובה על האדם להוסיף שליש [מהסכום הכולל, כלומר הסופי] ולקנות במאה וחמישים שקל מזוזה יותר מהודרת מהפשוטה, האפשרית לו להשיגה.

אך במקרה שלך אם המזוזה הקטנה עולה שלש מאות שקל [שהוא כבר מחיר פי שלוש מהמזוזה הפשוטה שניתן לקנותה] אינך חייב להוציא אפילו שקל יותר [על פי הדין] עבור הידור מצוה, כי אתה כבר מהדר במה שאתה משלם כפול ויותר מהמחיר המינימלי.

כמובן למדת חסידות ורצון של יהודי לעשות דבר בהידור מאקסימאלי אין לה גבול - אבל זו מדת חסידות, ואינה חובה!

גג במקום משקוף

ציור זה של מרפסת, יש לה גדר מכאן וגדר מכאן גבוהות כשיעור [י' טפחים מהרצפה] ודלת לפתח, וגגון [או ישר, או משופע] לכסות את המרפסת, פעמים שהיא מכסה בדיוק מעל הגדר ובהרבה מקרים הגגון עודפת ובולטת החוצה מעבר לפתח [יותר מג' טפחים].

הנה השאלה היא האם לפתח זה יש משקוף, שהרי מבואר בשו"ע יו"ד סי' רפז שפתח שאין לו משקוף פטור ממזוזה. אמנם רבים סוברים שכל תקרה וכיסוי מעל לפתח נחשב משקוף לחייבה. ולכן ראוי לקבוע מזוזה בפתח זה בלי ברכה.

נו"ן כפופה בסוף השיטה - סותמת ריוח ?

[אמנם התמונה אינה עריכה כל כך טובה, אבל היא תספיק לביאור הנושא]

לכאורה יש כאן שיעור ריוח פרשה פתוחה של ט' אותיות [יודי"ן] בסוף השיטה? השאלה היא, האם מושב הנו"ן יכולה לחסום ריוח זה?

צריך להבין לשון שו"ע רבינו סימן לב סעיף לו:

ואם המשיך [רגל התחתון של הנו"ן או הצד"י] יותר מדאי כדי למלאות השיטה יש להסתפק אם כשר אם לאו, ויש להראות לתינוק וכו'.

מה התכוין רבינו "כדי למלאות השיטה" - לכאורה נראה כדי למלאות הריוח עד סוף השיטה, כדי שלא תישאר ריוח שיעור פרשה ותפסל משום ריוח פרשה במקום שאינו צריך. אבל הרי הנו"ן מתחת לשיטה, ואפשר לכתוב מעליה בשיטה ט' יודי"ן או שאר אותיות מעל הנו"ן בתוך השיטה?!

האם התכוין רבינו שבכל זאת מועיל הדבר שלא יהא ריוח בסוף השיטה כי עכ"פ כתוב שם איזה אות, אע"פ שהיא נמוכה, הרי זה מספיק כדי שלא יהא שיעור ריוח לפסול?

או שהתכוין רק שרצה הסופר למלאות השיטה ליופי כדי שלא תהא שורה אחת נכנסת ואחת יוצאת שאין לעשות כן לכתחילה. אבל לא דיבר במקרה שלפנינו שיועיל למלאות השיטה כדי לסתום הריוח.

לכאורה הפירוש הראשון נראה יותר בדברי רבינו !! 

עיי"ן עם מושב קצר ביותר

בזמן האחרון נתקלתי כמה פעמים בכתבים פשוטים שלא כותבים את העיי"ן עם מושב כראוי. שימו לב לתמונות שלפנינו המושב כמעט ואינו עובר כלל את ירך הזיי"ן [או וי"ו] היורד, אלא הסופר מושך אותה מעט באלכסון כלפי מטה. אין בה מושב ניכר הבולט החוצה לשמאל ירך הזיי"ן שיורד ומתחבר בקצה המושב.

יש כאן שאלה האם זו כעין טי"ת או פסול אחר של שינוי צורת האות.

בשתי התמונות המוצגות, נראה לי להתיר לשאול תינוק ואחר כך לתקנם. אבל  תמונות הללו הן מקרים גבוליים, והיו אצלי שאלות יותר חמורות ופסלתים משום שדומה למעין טי"ת.

התמונה השלישית היא עריכה של התמונה הראשונה, והוספתי בה בחיבור הירך והמושב, כדי להמחיש דוגמא של פסול גמור [לדעתי].

שתי מזוזות על סף אחד

מה הדין במזוזה שהיתה קבועה במזוזת השער, וכנראה שהיא פסולה וקשה וטירחא גדולה להוציאה ממקומה. האם מותר לקבוע עליה מזוזה חדשה?

ואם אסור - מה הדין בדיעבד כאשר כבר קבע מזוזה השניה על הראשונה?

אסור לקבוע שתי מזוזות במזוזת השער משום איסור בל תוסיף, ואפילו אם קלף המזוזה של אחד מהם פסול מ"מ משום מראית העין דנראה כמוסיף על המצוה הרי זה אסור (כמבואר בשו"ע רבינו סי' לד סעיף ד).

ואם עבר וקבע השניה לפני שהסיר את הראשונה, די להסיר את המזוזה הראשונה (אפילו במקרה והיתה גם היא כשרה) ולהשאיר המזוזה [השניה] הכשרה.

[ולא שייך במקרה כזה פיסול המזוזה משום תעשה ולא מן העשוי, כמבואר בשו"ע רבינו (סי' י סעיף יד) לגבי הטיל ציצית על ציצית והסיר אחת מהם השניה כשרה, ולא אמרינן דהוי הנשארת פסולה משום תעשה ולא מן העשוי, כמו"כ לענין ב' מזוזות בהסרת האחת מתכשרת השניה].

חציצה בקלף

קורה בעת הכתיבה, שקולמוס עובר על לכלוך מזערי שעל הקלף.

לכלוך זה אינו ניכר בהבטה כללית בתחילת הכתיבה כי מראהו בטל לקלף.

רק שעוברים בקולמוס אפשר לראות שהיה כאן איזה פסולת.

השאלה היא:

האם צריך לחשוש שזה ממש חציצה וצריך למחוק האות או אפשר לתלות על זה שלכלוך זה היה נייד?

חיוב מזוזה בבית שער

'בית שער' היא הגדרה כללית לפרוזדור וכניסה לחצר או לבית, והוא חדר או פרוזדור שאין בו שימוש של דיור לעצמו אלא כל מגמתו כניסה ומעבר לחדר החשוב – הבית.

דוגמאות: חדר השומר [המשמש מעבר] בכניסה לבית, פרוזדור כניסה לאולמות, חדר מדרגות בבית.

פתח בית שער חייב במזוזה (שו"ע יורה דעה סי' רפו) ואע"פ שאין בו דיור לעצמו, בגלל שהוא מעבר לבתים (רמב"ם הל' מזוזה פרק ו). ויש אומרים (רבי' יצחק בעל התוספות, מובא בשו"ע שם) שגם בית שער שאינו נפתח כלל לבתים ואינו משמש מעבר לבית חייב מדרבנן במזוזה, כי הוא דומה לבית.

לפי השיטה העיקרית שבית שער חיובו [משמע מן התורה] בגלל שהוא "שעריך" הנפתח לבית (ויש לומר שגם ר"י בעל התוספות מודה שבמקרה ונפתח הבית שער לבתים חייב משום שהוא כניסה לבית, וחיובו גדול ממה שהיה מתחייב מצד עצמו מדרבנן לבד רק משום שדומה לבית) – חיובו במזוזה משום שהוא נטפל לבית, והחיוב נובע מהבית ולא מהבית שער עצמו.

לכן מבאר רש"י (מנחות לד,ב) דפתח שבין בית שער לבית, אין לילך בו אחר היכר ציר הדלת, כי החיוב הוא משום הבית, ועל כן דלת הקבועה בין בית שער לבית אע"פ שנפתח לתוך הבית שער, חיוב המזוזה מצד ימין של הכניסה לבית הוא, ולא משום שהוא דלת ופתח [החוצה] לכיוון הבית שער. כי אין לבית שער חיוב מצד עצמו, ואין היכר ציר בא לפטור ממזוזה.

וכן פשוט בדעת הרמב"ם (הל' מזוזה פרק ו) שאפילו עשרה בתים פתוחים [פתחים של בית שער ופרוזדורים] הפתוחים זה לזה ולבסוף פתוחים לבית, כולם חייבים משום שהם כניסה לבית.

נמצא שכשם שבפתח חיצוני של הבית לא שייך כלל להתחשב בהיכר ציר, שהרי זה יציאה לבד לרחוב [כלומר, אין כאן שני צדדים השותפים ושייכים לחיוב, הבית והרחוב], כך בפתח שבין הבית שער לכיוון הבית, כל הפתחים הללו [של העשרה פתחים] כולם חייבים לעולם לצד ימין של כניסה לצד הבית, כי זה הוא צד חיובם, ואילו היציאה מהבית אליהם אינו צד חיובם.

במאמר יותר מאוחר ביארתי לענ"ד העיקר דבית שער חיובו מדרבנן בלבד, ראה פורום לנושאי סת"ם: חיוב שערי חצרות ובית שער במזוזה

מ"ם סתומה שהדיו דהה/התפורר

נראה לי שהמ"ם הזו פסולה ואי אפשר לתקנה בתפלין ומזוזה, משום שנהפכה לסמ"ך, וגם מפני שיש בה הפסק (ניכר) מצד שמאל של המושב, שבעצם הופך אותה לפתוחה.  [ניתן ללחוץ על התמונה להגדלה]
העליתי את הנושא הזה גם בפורום באנגלית The STa"M Forum: faded letters / ink deteriated
השאלה הזו נשאלה גם לרב שמאי גרוס שליט"א והוא היקל להתיר לתקנו. ואני אעמוד על דעתי כאן, וראה קצת תוספת ביאור בתגובות.

התפשטות דיו בעת הכתיבה

מאוד מצוי שתוך כדי כתיבה, דיו מתפשט לבד בקלף. כלומר זה קורה ללא רצון הסופר. יוצא שחלק מהאות ולפעמים גמר האות נעשה ״לבד״. רמות ההתפשטות שונות.

זה יכול להיות בליטה קטנה עקב שירטוט עמוק או כמות בעובי קולמוס בגלל קלף חלק מדי.

גם אם קולמוס אינו מוצלח יוצאת רק מסגרת מהפס ולא פס שלם. אלא שדיו חוזר בתוך מסגרת ההיא. חוזר שמאלה להתחלה ומתפשט טיפה קדימה עוד פעם.

יש דעות בכל הענין הזה האם זה דרך כתיבה או לא. דעות מקצה לקצה.

לי אמר בזמנו רב ידוע א׳ שצריך להעביר על דיו הנ״ל קולמוס בכח ידו של סופר.

כתיבת אותיות בסיום ספר תורה

קול סופרים עמוד 17

הספר קול סופרים נכתב ע"י הרב שלום יוסף קליין זצ"ל, אחד מחשובי הסופרים בהונגריה בדור שלפני השואה.

אם הדברים היו נכונים לפני קרוב למאה שנה, מה נענה כיום ??!!

ה  כשגומרין ס"ת ומניחין תיבת לעיני כל ישראל לסיום צריכין ליזהר לבל יכתבו בו מחללי שבת ומוסרים ושאר פסולים הפסולין לכתיבת ס"ת ואם יש לחוש שלא יכלו למנעם יותר טוב לבטל המנהג של הכתיבה ויסביר זאת לבעל הספר ולא יניח רק אות הלמד להבעל הספר ואם הבעל הספר בעצמו מחלל שבת וכדומה יראה לעשות בהשכל ודעת.

ז  ומה שנוהגין הסופרים להניח כמה שיטין כדי שיגיע להם ממון הרבה בודאי אין נכון וראוי לגעור בהם והבו דלא לוסיף עלה וכבר רצו לבטל אפי' כתיבת בראשית ולעיני כל ישראל.

אני (משה ויינר) חוזר וקורא, לכל הסופרים והרבנים לא להרשות בעת הסיום של ספר התורה לאף אדם להשתתף בכתיבה, זה גורם מכשולים רבים. ופעמים מגיע עד לידי פיסול הספר תורה וכו' ואין צורך לבאר הדבר.
רק הסופר יכתוב כל האותיות, ולא לסמוך כלל על היתר רעוע שהעולם אומר שבגלל שהסופר כתב אותיות חלולות אין שום חשש.

נ' רחבה \ כ' צרה

תינוק קרא כ', ולא נ'.

פשוט שפסול?

ה' שכמעט ת' או ח'

נראית לי ה'

תינוק קרא ה'

כשר?

האם לגרור מהרגל כדי להרחיקה מהגג?

מ"ם סתומה שנסדקה

[התמונות הן לתת מושג על המדובר, ויתכן שהפיסוק מוגזם מעט יותר מהאמור בכתבה].
אמנם בקסת הסופר (סי' ט סעיף ד) חידש שהמ"ם סתומה והסמ"ך מכיון שהיו עומדים בלוחות בנס כי החלל שלהם מוקף לגמרי מכל צד ע"י האות ולא היה מקום לחלל הריק [ובלוחות היה האבן שם] לעמוד אלא רק בנס, על כן אם המ"ם וסמ"ך נסדקו והחלל מפולש לחוץ הרי זה שינוי בצורת האות, ומה שפסקו שסדק והפסק קטן באות מותר לתקנו אף שלא כסדרן כי עיקר האות קיימת כסדרה, לא חל הדין במקרה זה, כי יש פגם בעיקר צורת האות, שאותיות מ"ם סתומה וסמ"ך צריכין להיות חלל מנותק לגמרי מבחוץ ע"י קוי האות, וא"א לתקנה שלא כסדרה בתפלין או מזוזה. אבל כל הפוסקים חולקים על סברתו זו, כמו שכ' במשנת הסופר שם ס"ק כה.

ולכן שתי התמונות הראשונות [מצד ימין] מותר לתקנם גם בתו"מ. אבל בתמונה השלישית יש בה בעיה, היא נדמית קצת לטי"ת, ונראה לי שיש לה דין הפסק קטן שאינו ניכר להדיא כל כך, שמבואר בשו"ע רבינו סי' לב סעיף ל דמותר לשאול תינוק, ואם יקראנה טי"ת היא פסולה ואסור לתקנה בתו"מ שלא כסדרן, אבל אם יקראנה מ"ם מותר לתקנה אף בתו"מ לאחר שנכתבו, כשאר הפסקים המבוארים בשו"ע רבינו שם. (וכ"כ במשנת הסופר סי' ה באות מ"ם סתומה, ילקוט הסופר ציור 172).

אבל בתמונה הרביעית שנפסקה במקום שעושה אותה כעין מ"ם פתוחה נראה לי שחמור יותר ולא מהני כלל שאלת תינוק. ואבאר, שאם היה דין חילוף מ"ם סתומה בפתוחה כחילוף המ"ם לכל אות אחרת [כגון הטי"ת שכתבנו קודם] היה לה דין שאלת תינוק היאך התינוק יקראנה.

אבל נראה שיש דין מיוחד [המבואר בשבת קג] "שלא יעשה סתומין פתוחין ופתוחין סתומין" ופירש רש"י מ"ם סתומה ומ"ם פתוחה שלא יעשה זה לזה.

ואין הכוונה רק שלא יכתוב במקום מ"ם סתומה מ"ם פתוחה רגילה, ולאידך במקום פתוחה שיכתוב מ"ם סתומה, אלא גם שלא ישנה הפתוחה לעשותה סתומה מכל ענין כלומר אע"פ שעיקר תמונתה נראית לגמרי כמ"ם פתוחה אלא שנסתמה בסתימה דקה כחוט השערה, מ"מ הרי היא מ"ם סתומה ופסולה. וכן לאידך שלא יעשה הסתומה פתוחה אפילו מעט אע"פ שתינוק יקראנה מ"ם סתומה, מ"מ שם מ"ם פתוחה עליה.

ונראה לי שפסולין הללו (שלא יעשה מ"ם פתוחה סתומה, וסתומה פתוחה) בכלשהו אפילו פירוד או דיבוק כחוט השערה, וכדין הה"א וקו"ף שנוגעין לגגן, שאין פיסולן משום שהתינוק לא יקראם, אלא פסול הלכתי של שינוי צורת אות, ולא מהני בה כלל שאלת תינוק. וכן הוא דעת הביאור הלכה (סי' לב סעיף יח ד"ה מ"ם), ומשנת הסופר (סי' ט ס"ק כה).

חיתוך מזוזה פסולה

ראיתי קצת מגיהים שכאשר הוחלט אצלם שהתפלין או המזוזה פסולים, חותכים במספרים חתך בקלף. וברוב פעמים החתך הולך בתוך המילים עצמם.

אני חושב שזו התנהגות אסורה, אבל אפתח בלימוד זכות.

ברור שנתכוונו להציל ממכשול, כי שמא יכשל אדם במזוזה לא כשרה, או שיקבענה חזרה עם הפיסול, או שמא איניש דלא מעלי יתקן הפסול שלא כדין, או אם זה חוזר לסוחר שמא ימכרנו לאחרים וכו'. וכבר היו דברים מעולם. וזהו לימוד זכות חשוב וראוי.

אבל אעפ"כ יש כאן איסור בדבר. ראשית, מגיה שברור לו שהדבר פסול אינו צריך לחשוש [מן הדין] למה שאחר יעשה ח"ו באיסור, ולעומת זה הרבה שאלות שמגיה או רב זה מחמיר לפסול, רבנים אחרים מכשירים, הרי היה יכול בעל המזוזה לשאול אצל מגיה/רב אחר ויכשיר לו הדבר, ולכל הפחות הכשר בדיעבד. נמצא זה החותך משחית רכוש ועובר על איסור תורה של איבוד כתבי הקודש ואיבוד או גניזת שמות קודש על חינם, שהרי גם מזוזה כשרה בדיעבד היא מצוה וקדושה.

אבל גם אם המזוזה או הפרשה פסולה פיסול גמור מן הדין, שאי אפשר לשום רב להכשיר הדבר, אין רשות לחתוך הקלף משתי סיבות.

סיבה א' אסור לאבד כתבי הקודש וגם אם הם כבר פסולים, אין רשות להשחיתם השחתה נוספת, אלא דינם להגנז לבד, ולא שום איבוד אחר [וכאן נכנס הלימוד זכות הנ"ל, שחשבו שכיון שמצילים אחרים מאיסור, פעולה זו יותר חשובה וגוברת על איסור איבוד כתבי קודש, אבל לא כן הדבר]. וזה החותך מלה או אות מהמזוזה שאינה כשרה, הרי הוא מאבד כתבי הקודש על חנם - דבר האסור.

ואפילו לחתוך רק בגליון עצמו דרך השחתה וביזוי נראה שיש איסור הנ"ל של איבוד וביזוי כתבי הקדש. שהרי ידוע שיש קדושה בגליונות סת"ם, א"כ חל עליהם איסור ביזוי והשחתה.

סיבה ב' יש כאן גזל [אם לא נתנו בעל המזוזה או התפלין רשות על כך מראש, וכבר נתבאר שאין להם היתר הלכתי להרשות דבר זה] אין רשות לאדם להשחית רכוש אחרים, גם אם כוונתו לטובתו. ואע"פ שמזוזה זו הולכת לגניזה, אין רשות להשחית רכוש של אחר.

מטעם הנ"ל נראה שגם אסור לסמן עליהם בסימון שאינו נמחק, כגון בדיו של עט או סמן שאינו נמחק, או לכתוב עליהם 'פסול'.
(אמנם אם נתן בעל המזוזה רשות אפשר שמותר לכתוב בדיו או סמן שאינו נמחק על צד השני של הקלף את המלה 'פסול'. אבל רק בפסול ברור ומסוכם לכל, ולא בפסול או חומרא שאינה מוסכמת).


הוספה:
רב דוד ברסמן העיר לי, שבמשנת הסופר (ילקוט הסופר בדף לב) כתב: נוהגים המדקדקים שכל מזוזה או פרשה הפסולה, חותכין בה כדי שלא יבאו הרמאים ליטלם ולמכרם, .. ויזהר לא לחתוך בתוך האותיות, רק בין השיטין באופן שכל רואיהם יכירום שהם פסולים. ע"כ.
לא עיינתי במקור הדברים שציין לס' הזכרונות. אבל פשוט שמדבר על בעל המזוזה או הפרשה, ולא מגיה שאינו בעל הפרשה, שאין לו רשות לחתוך קלף של אחר, או מכיון שהסכימו כל בני העיר לסמוך על המגיה הזה ונתנו לו רשות לעשות כל מה שצריך במזוזה או בפרשה הרי זה כנתנו לו רשות מראש גם לחתוך [כפי המנהג] אם ימצא פסול.
ומדבריו למדנו שסובר שמותר לחתוך בגליון ובין השיטין, אבל לא בכתב.

כ"ף ווי"ו הסמוכים מאוד זה לזה

כ"ף ווי"ו הסמוכים מאוד זה לזה, כגון בתיבה "בכור" נראה לי פשוט שזה מ"ם גמור ומותר לתקנו בתפלין לעשותו מ"ם אפילו שלא כסדרן כמבואר בשו"ע רבינו סי' לב סעיף ל, ואם כן היאך יתכן שזה כ"ף ווי"ו כשרים?

זו דעתי ואיני מבין דרך אחרת בענין, אבל הסופרים ומגיהים כאן בירושלים שמעתי אומרים לא כן הדבר, אלא היות שצריך להיות כ"ף וי"ו והרי הם לפנינו ואינם נוגעים, איני שואל תינוק שמא יקראם מ"ם!
הם סומכים עצמם על אילן גדול הלוא הוא, שו"ת מהרש"ג חלק א סי' ג, וכן הסכים בשבט הלוי חלק ה סי' ח. אודה ואבוש שאינני מבין כלל הוראה והיתר זה, כאשר לענ"ד נראה ברור ההיפוך שהוא מ"ם כשר לתיקון, היאך נוכל לשחוק ולומר כעת אני לא רוצה לשאול תינוק וסגי איך שאני נתכוונתי שיהא כ"ף ווי"ו?!

די מקובל להחמיר [ולפסול] בענין ממש דומה בכתיבת המלה "מזוזות", אם הזיי"ן והוי"ו או שתי זייני"ם נתקרבו בתגיהן כל כך [אע"פ שלא נגעו עדיין] שהיה מותר לתקנם כחי"ת משום הפסק דק שאינו ניכר להדיא, א"כ הוא חי"ת ממש, ולכן פסול לאותיות האחרות. ומאי שנא כ"ף ווי"ו שנעשו מ"ם - משתי זייני"ן או וא"ו וזיי"ן שנעשו חי"ת? 

חסר בתפירות של בית

ראיתי בית של תפלין שהתופר עשה את כל הסיבוב מד' רוחות פעם אחת, ובחזור סיים את הכנסת הגיד שתים או שלוש תפירות לפני סיום השלמת כל התפירות, וקשר הגיד שמה.

לא ראיתי בפוסקים מדברים מזה, ונראה לי שבדיעבד היה הבית כשר [כלומר שהמניח יצא ידי"ח מצות תפלין], כי היה גיד התפירה סובבת כל הד' רוחות, אע"פ שלא היתה כפולה כל הד' רוחות.

שוב ראיתי בספר זכרון אליהו פרק ט שהעתיקו מאשל אברהם תנינא (סי' לג סע' ב) שכתב "וכן בחיסר מתחלה מקום תפירה אחת צל"ע אם נלמד מנקרע תפירה אחת [להכשיר] כי יש לומר שנעשה בהכשר קיל" [כלומר אם נעשה בהכשר תחילה ואח"כ נקרע קיל מלא נעשה כלל מתחילה]. משמע קצת שמסתפק אפילו לפסול בחיסר תפירה אחת, ונראה דפשיטא ליה דבחיסר ב' תפירות או ג' תפירות לפסול.

ואין הדברים נראים, דנקרע גרע הרבה שהגיד משתחרר ויוצא ובטל התפירה, משא"כ כשהוא תפור היטב אלא שלא עשה תפירה אחת או שתים וקשרה מקודם במקום שסיים. וצ"ע.  

אבק על האותיות

לפעמים בגין נקיון הקלף מתפזר אבק עליו ובפרט אבקה של גיר שנדבקת על האותיות ולכן נאלצים להשתמש במחק כדי לסלקה.

האם חייבים להעביר דיו על אותיות אלו כמו במקרה של עפרות זהב?

וגם אם אבקה זאת נדבקת על אותיות של שם ק' האם מותר להורידה ע"י מחק או שמא זה מחזי כמוחק שם ח"ו?

שאלות בדין "דרך כתיבה"

כתב "ו" ולידה גג של "ד" באופן כזה שהיה הפסק ניכר להדיא (וכל שכן אם לא) ואחר כך סיים רגל של "ד".

שאלה היא האם ע"י שכתב רגל - חקק "ו" ? הרי לכאורה נתבטלה צורתה כלומר תינוק היה קורא אותה "ר" וגם לעינינו כך הוא.

או נאמר שזה דרך כתיבה שסופרים כותבים אותיות קרוב?

מטלית בתפלין או מזוזה

בדין טליית מטלית בתו"מ, הנה לאחר שהחל הכתיבה היה נראה פשוט דפסול לטלות מטלית משום כתבה על ב' עורות דפסול ביו"ד סי' רפח, דלכאו' מטלית לא עדיפא מב' עורות, והדביקן לא עדיפא מתפר ב' העורות זל"ז. אמנם אם תפר העורות לפני הכתיבה שוב הוו עור אחד והוי כותב על עור אחד (רעק"א המובא בפ"ת יו"ד שם, וכן מוכח סב' הצפנת פענח על הרמב"ם הל' מזוזה פ"ה הלכה א), וכשר. וכמו"כ הדביק העורות כדביאר רבינו בה' תפלין [סי' לב סעי' נח] שדבק הוי חיבור כמו תפירה, וחשיבא עור א'. א"כ הדבקת מטלית לפני הכתיבה שפיר דמי.

אלא דיש לעיין דילמא מטלית גרע מב' עורות, ומטלית הוא היתר מיוחד מהלל"מ בס"ת, ולא שמענו בתו"מ היתר זה. אך כמובן יש לומר לאידך, דהיתר המטלית הוא משום שאינו אותו מין של ס"ת, דספרים בגויל והמטלית מין אחר [מקלף וכיו"ב ואיצטריך להתירו] משא"כ מטליות שלנו שהן קלף ע"ג קלף דהוי מין אחד לא איצטריך הלל"מ להתיר.

א.  דיבוק עורות לפני הכתיבה אי הוי חיבור למזוזה, כן כתבו בית שמואל אה"ע סי' קל ודע"ק סי' רפח סע' ד. והדע"ק כתב כן ע"פ סברת החילוק מרעק"א הנ"ל.

אמנם העירו (בביאור הלכה סי' לב סעיף לח, משנת הסופר סי' כז סק"ה ובשער הציון שלו)  דרעק"א בסי' יא כתב בפירוש שהדבר בספק, וכן חלקו על הבית שמואל הרבה אחרונים (בית מאיר אה"ע שם, ח"ס א"ח סי' ה, ביאור מרדכי על המרדכי הלכות קטנות, בית אפרים או"ח סי' א, וכן מסכים בתשו' הצ"צ או"ח סי' ט' י' דאין להתיר מזוזה מב' עורות המדובקין).

ונמצא לדעת האחרונים [החולקים על הב"ש] אי דבק הוי חיבור ב' עורות לענין מזוזה הוא ספיקא דדינא, ולעולם חיבור ב' עורות לכתוב עליהם פרשה בתפלין או מזוזה יש לפסול [מספק]. וא"כ אין לנו לתלות הכשר טליית מטלית בדין דיבוק עורות.

ב.  אמנם מצאתי בשו"ת יד יוסף סי' ג [שציין במשנת הסופר שם] שהתיר אפילו לדבוק מטלית במזוזה אחר הכתיבה [כלו' אחר שהחל כתיבת המזוזה] ואחר שהדביק המטלית התיר לכתוב על גביו.

ולמד מטלית במזוזה מדין מטלית בס"ת. ואם נקשה מהא דמזוזה אינה נכתבת על ב' עורות, צריך לומר שהיקל כסברת רש"י ותוס' דמזוזה נכתבת על ב' עורות אם תפרן אפילו לאחר הכתיבה. [וצ"ע דזה נגד השו"ע יו"ד סי' רפח שפסול אפילו אם תפרן, וא"כ אין להתיר אלא אם דיבק לפני הכתיבה כביאור וחילוק רעק"א הנ"ל].

ג.  נמצא שיש סברא לכאן ולסברא לכאן, סברא להחמיר דלא מצאנו היתר דיבוק מטלית אלא בס"ת מהלל"מ לבד ולא בתו"מ, או דעכ"פ מוכח מדין כתבה על ב' עורות ודבקן דפסול ואפילו דבק לפני הכתיבה, דלא מהני לרוב האחרונים.

ויש לסברא לאידך דדיבוק מטלית של קלף דק ע"ג קלף יותר טוב ממטלית הנזכר בגמרא והעתיקוהו הפוסקים. כי מטלית שלנו מהני מסברא, דלא בעי הלל"מ אלא למטלית על הגויל שהוא מין אחר, אבל קלף על הקלף לפני הכתיבה הוי מין במינו והוי ממש עור אחד.

ד.  עי' מחלוקת הט"ז וב"ח וש"ך (יו"ד סי' רפ סע' ב), דלט"ז מכיון שע"י דיבוק המטלית הוי עור אחד יכול לכתוב האות חציו על הגויל וחציו על המטלית, אבל הב"ח וש"ך פוסלים עד שיהא כל האות והיק"ג על המטלית. [ומכיון שלא ראינו שהב"ח חילק בין מטלית על הגויל למטלית על הקלף, ובזמנו היו כותבים הספרים בקלף, ש"מ שגם מטלית קלף על קלף ס"ל לב"ח דהעיקר כאוסרים כמבואר בדבריו, אלא דהעולם כבר נהגו היתר כמהרי"ק בזה, ועכ"פ צ"ל כל האות והיק"ג שלה דוקא במטלית].

ונלע"ד דבהא פליגי, דלט"ז דיבוק הוי עור אחד א"כ אין חילוק כלל בין המטלית לגויל, ונעשה המטלית טפל לו וכל היריעה אחת [כעין סברא זה מצאנו בהל' שופר באו"ח סי' תרפו, דאע"פ שדביק שברי שופרות פסול, מ"מ סתימה מהני, ולסברת ר"י ורא"ש אפילו סתמו שלא במינו, דע"י הדבק נעשה שם שופר אחד והסתימה בטלה לגבי עיקר השופר. ה"ה במטלית אינו ב' עורות אלא רק עור א' דהמטלית טפל לגבי היריעה].

אבל הב"ח וש"ך ס"ל דלא מהני הטלאי לעשותו עור אחד ממש, אלא דמהני רק מכח הלל"מ דכותבין על המטלית, והוא דין מיוחד בהכשר ס"ת. כמו"כ אין לומר בתו"מ דמהני כתיבה על המטלית, דלא שמענו הלכה זו אלא בס"ת.

ומכיון שלא הוכרע הלכה במח' זו של הט"ז וב"ח (עי' לדוד אמת לחיד"א שמיקל כט"ז), איני יכול להורות לא היתר ולא איסור בדבר.