א) אמנם נתבאר לעיל שיש בדין שיעורי הירכות שתי
גדרים, א) שיעור נמדד בסרגל, מלוא או"ק או יותר, ב) קריאת התינוק. ולדעת
רבינו צריך להיות בירכי אותיות שני השיעורים הללו להלכה, והן מעכבים לפסול מדיני
"תמה".
ולכן, יו"ד
ששיעור ירכה שיעור וי"ו, כלומר ארוכה יותר משיעור עובי ראשה [דהיינו הרגל יותר
משיעור עובי הקולמוס], הרי זו שיעור וי"ו ופסולה, ואע"פ שירכה כפופה
היטב להיטיב צורתה, מ"מ היא אינה בשיעורה הנכון.
וכן זיי"ן
שרגלה קצרה כשיעור מלוא או"ק בלבד, אע"פ שתינוק יקראנה, מ"מ אין בה
שיעור אות פשוטה כנ"ל, ופסולה.
וכן האות וי"ו
שירכה ארוכה כשיעור ג' קולמוסים, אע"פ שתינוק קוראה וי"ו, מ"מ היא בשיעור
נו"ן פשוטה ופסולה, ולא מהני בזה קריאת התינוק, כי יצאה משיעורה לשיעור אות
אחר.
ב) מכל מקום יש נפקא מינה רבה, בין שני הפיסולים.
א) שיעור, ב) קריאת התינוק.
דכל אות שאין
התינוק מכירה אין לה צורת האות כלל, ולא מהני לתקנה בתפלין ומזוזה משום כתיבה שלא
כסדרן.
אבל אות שתינוק
מכירה וקוראה היטב, אלא שיש בה פיסול הלכתי, שאינה "תמה" מותר לתקנה
בתפלין ומזוזה שלא כסדרן, כמבואר בשו"ע רבינו סעיף ל.
ולכן יו"ד,
זיי"ן, וי"ו הנ"ל [באות א], שפסולים משום חסרון שיעורן, אם תינוק
קוראן היטב, הרי יש בהם צורת האות שבהן, אלא שפסולות מדיני תמה. ומותר לתקנן
בכתיבה [הוספת דיו] כדי לתקן שיעורן, ואין בזה פיסול כתיבה שלא כסדרן.
ג) וכן מבואר במשנה ברורה [סימן לב ס"ק מ]
בנוגע לשיעור ירך מלוא אות קטנה בדלי"ת וה"א, דאע"פ שחסר בהן
שיעור [מלוא או"ק ב]ירכן ופסולות, מ"מ אם תינוק מכירן מותר לתקנן בתפלין ומזוזה שלא כסדרן.
ואם כן אפשר אפילו
בזיי"ן שיש בירכה פחות ממלוא או"ק, וניכרת היטב לכל כזיי"ן, מותר
לתקנה מטעם הנ"ל. דכל פיסול בשיעור הוא מדיני תמה בלבד, ואם ניכר לעינים היטב
וכן לתינוק כזיי"ן, מותר לתקנה.
אבל כל הפיסולים
הללו עד שלא תיקנן, פסולין מהדין, כי חסר דקדוק שיעור האות הצריכה להן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה